לא תאכל לחם ולא תשתה מים

עוד חידה אחת נותרה לנו בפרשת הנביא וירבעם, והיא: מדוע ציוה ה' את הנביא שלא לאכול לחם אצל ירבעם, ומשלא שמר ציווי זה נהרג על ידי הארי בדרך?

נראה שהמפתח לשאלה זו נעוץ ברקע הדתי והתרבותי של אותה תקופה. עמוס הנביא מנבא נבואות קשות על ממלכת ישראל. אמציה, כהן בית אל, אינו יכול לסבול זאת ומנסה להסית את ירבעם בעמוס. משנכשל במאמציו הוא פונה לעמוס ואומר:

ויאמר אמציה אל עמוס חזה לך ברח לך אל ארץ יהודה ואכל שם לחם ושם תנבא, ובית אל לא תוסיף עוד להנבא כי מקדש מלך הוא ובית ממלכה הוא. ויען עמוס ויאמר אל-אמציה לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי כי בוקר אנוכי ובולס שקמים. ויקחני ה' מאחרי הצאן...
(עמוס ז י"ב-ט"ו)

מדבריו של אמציה ניכר שהיה מעמד של נביאים, אולי נביאי חצר, שפרנסתם היתה מצויה להם מקופת הציבור (אולי מקופת המלך). ברגע שעמוס מנבא נגד המלך אומר לו אמציה חפש לחם בממלכה השכנה ולא במקדש הזה, שהוא מקדש מלך.

במקדש המלך, תפקיד הנביאים לסייע למלך בשלטונו על העם. נבואותיהם היו תמיד לטובתו. בעד החנופה למלך קיבלו הנביאים תשלום הגון. כל כלכלתם היתה על חשבון קופת המלך. כן אנו מוצאים אף במצרים העתיקה עוד בתקופת יוסף:

רק אדמת הכהנים לא קנה, כי חק לכהנים מאת פרעה ואכלו את חקם אשר נתן להם פרעה על כן לא מכרו את אדמתם. (בראשית מ"ז כב)

היות ופרעה סיפק להם מאז ומתמיד אוכל, אף בשנות הרעב, לא נזקקו הכהנים למכור את אדמתם. 

הנביא בישראל חייב להיות שליח ה' והאמת האלוקית צריכה להיות הנר שלאורו הוא הולך. עליו להיות שליח שאינו תלוי באיש, רק אלוקיו מעליו. כל קיומו וצרכיו מה' הם ולא מבשר ודם.

על כן צווה ה' את הנביא שלא לאכול לחם אצל ירבעם, לבל יתפס כנביא חצר שאף אם לפעמים הוא מעיר הערות למלך, בסך הכל הוא חלק מהמערכת ונהנה הוא ממנעמי השלטון. 

ציווי השם בא להודיע שאין הנביא מנבא בעבור רעב ללחם או צמא למים כי אם לשמוע את דברי ה'.

וַתְּחַלֶּלְנָה אֹתִי אֶל עַמִּי בְּשַׁעֲלֵי שְׂעֹרִים וּבִפְתוֹתֵי לֶחֶם לְהָמִית נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תְמוּתֶנָה וּלְחַיּוֹת נְפָשׁוֹת אֲשֶׁר לֹא תִחְיֶינָה בְּכַזֶּבְכֶם לְעַמִּי שֹׁמְעֵי כָזָב:
(יחזקאל יג יט)