יואב מנסה למנוע את מותו
לאחר שהרג שלמה את אדוניה וגרש את אביתר ולא הרגו הבין יואב שעתה הגיע תורו להענש. יואב ירא לנפשו מפני שידע כי עונשו חמור יותר, משום שנטה אחרי אדוניהו ואחרי אבשלום לא נטה. מסביר המלבי"ם שאם היה נוטה יואב אחרי אבשלום לא היה שלמה הורגו משום שיש מקום לדון אותו לזכות ולומר כי דעתו נוטה שהמלוכה מגיעה לבכור והרי אבשלום הוא הגדול באחים. ברם, עתה שלא נטה אחרי אבשלום, אלא אדרבה הרגו, הרי נטיתו אחרי אדוניהו לא היתה משום שחשב שיש להמליך את הבכור אלא מחשש שמא שלמה יעניש אותו על הריגת אבנר ועמשא. יואב כנראה חשב שאדוניהו ימלא מקומו של דוד ואם יוכיח עצמו הרי ימשיך למלוך ואיש לא יעמידנו לדין על אשר הרג את אבנר ועמשא. ביודעו כי חייב מיתה ברח יואב לאהל ה' ואחז בקרנות המזבח מתוך סברה ששם לא יוכל שלמה לפגוע בו. חז"ל למדו מכאן שהעומד בסכנה נתלה בקש.
כאמור היה יואב איש סנהדרין ובוודאי ידע כי המזבח קולט רק כהן ורק בשעת עבודה ויואב לא היה כהן. כמו כן ידע יואב שאין קולט רק בית עולמים(=בית המקדש) ולא אהל ה'. ודבר נוסף: המזבח קולט רק גגו ולא קרנותיו. למרות כל אלו, ומפאת הסכנה שרחפה על ראשו, שכח יואב ונכנס לאהל ה' ואחז בקרנות המזבח. אדם המוטרד והדואג עלול לשכוח דברים פשוטים הידועים לתלמיד חכם רגיל וקל וחומר לאיש סנהדרין. אך כאמור יואב שכח כל אותם סייגים ורצה להנצל ממות בהחזיקו בקרנות המזבח. חז"ל מלמדים אותנו לפעול בקור רוח ולהמנע משגיאות העלולות להיות גורליות כפי שמצאנו אצל יואב. חז"ל אומרים שיואב ידע את ההלכה ולא שכח מאומה אלא רצה ליהרג ליד המזבח ולהקבר בקברי אבותיו.
יואב מנהל דו-שיח עם בניהו בן יהוידע וטוען שלא יתכן ששלמה יהרוג אותו ותשארנה עליו ועל זרעו אותן קללות של דוד שקללו ביום שהרג את אבנר. הגמרא(סנהדרין מח:) אומרת שיואב אמר לשלמה: "זיל אימא ליה תרתי: לא תעביד בהאי גברא(שני עונשים לא תעניש אותי), אי קטלית ליה קבול ליטותיה דלטייה אבוך. ואי לא, שבקיה דליקו בלטיותיה דלטייה אבוך(אם תרצה להרוג אותי קבל על זרעך אותן קללות שקללני אביך ואם לא תהרגני אשאר אני חי בקללות שקללני אביך). הדברים רמוזים בפסוק: "ויבא בניהו אל אוהל ה' ויאמר אליו: כה אמר המלך צא, ויאמר(יואב לבניהו) לא כי פה אמות. וישב בניהו את המלך דבר לאמר כה דבר יואב וכה ענני"(מלכים א ב ל). צריך היה לומר 'כה דבר יואב וכה עניתי לו', אלא להוראה צא, השיב כי לא יצא אלא אם כן יקבל עליו קללות אביו. שלמה הסכים ואכן כל הקללות שנתקלל יואב התקיימו בזרעו של דוד. עוזיהו היה מצורע, רחבעם זב, אסא מחזיק בפלך, כי חלה ברגליו, יאשיהו נופל ברחב ויכניה חסר לחם כי ארוחתו נתנה לו על ידי אויל מרודך. כדברי הכתוב: "וארוחתו ארוחת תמיד נתנה לו מאת המלך דבר יום ביומו כל ימי חייו"(מלכים ב כה ל).
באדיבות הרב, מתוך ספרו: 'אמרי ח"ן - מלכים'