ציווי העונש ליואב ושמעי לפי המלבי"ם

דוד מפרט את בקשותיו משלמה ובין היתר להעניש את יואב ושמעי.

המלבי"ם שואל: 

א. אם יואב היה חייב מיתה מדוע לא הרגו דוד והשאיר לשלמה את הטפול בנושא זה? 

ב. מדוע מצוה דוד את שלמה בקשר ליואב ואומר לו: לא תורד את שיבתו בשלום שאול, ואצל שמעי נאמר והורדת את שיבתו בדם שאול?

ג. הרי דוד נשבע לשמעי שלא יהרוג אותו וכיצד מצוה את בנו להענישו?

תשובות:

  א. כבר הסברנו לעיל כי יואב פעל על פי ההלכה בכל מערכת יחסיו עם דוד. לפעמים הגזים בקנאתו למלכות בית דוד ופעל בדרך בלתי מקובלת. כאשר הרג את אבנר טען שהוא גואל הדם של עשהאל וכאשר הרג את עמשא טען שהוא מורד במלכות על אשר אחר מן המועד אשר יעדו. אם דוד היה צריך להעמיד את יואב למשפט על פי דין התורה אין יואב חייב מיתה אולם למלך יש סמכות לדון על פי דין משפט המלך והתורה העניקה סמכויות למלך לשפוט אדם למיתה כדי להרתיע את העם לבל יתבצעו דברים העלולים לגרום לאנדרלמוסיה ומחשש שהאזרחים יקחו את הדין לידיהם.

שלמה נתבקש על ידי דוד להעניש את יואב בגלל שלשה דברים:

ראשית על אשר הראה למפקדי הצבא את מכתבו של דוד להעמיד את אוריה מול פני המלחמה החזקה. המדרש (במדבר רבה פרשה כג פרק יג) כותב: "'וגם אתה ידעת את אשר עשה לי יואב בן צרויה' מה עשה לו? אתה מוצא בשעה שכתב דוד ליואב 'הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו ונכה ומת', נתקבצו כל ראשי החיילים על יואב להרגו שהיה ראש הגבורים שכך כתוב בתורה בו: 'אוריה החתי כל שלושים ושבעה' (אז) הראה להם הכתוב". פעולה זו היתה מיותרת משום שגרמה קלון לדוד(אם יואב היה אומר להם בע"פ אפשר שלא היה נגרם קלון לדוד כי אפשר לפרש שיואב לא הבין כראוי את כוונת דוד אך כשמראים מכתב מפורש אי אפשר להכחיש את הדבר וזה גרם קלון לדוד).

נקודה שניה שיואב התחייב עליה מיתה על שהרג את אבנר ועמשא בדרך של ערמה. כידוע אבנר היה שר צבאו של שאול ואחר כך של איש בושת בנו, ועמשא היה שר צבאו של אבשלום. אם היה יואב הורג אותם בשעת מלחמה אפשר להבין כי עשה זאת מתוך נאמנות לדוד אולם הוא הרג אותם לאחר שהשלימו עם דוד. התנהגות זאת של שר הצבא נותנת מקום לחשוד כי ידו של דוד במעשה. אמנם מצאנו שאחרי מות אבנר קלל דוד את יואב(שמואל ב ג כט), בכל זאת הדבר פוגע במערכת היחסים בין המלך לנתיניו. ומה גם שדוד לא יכל להעניש את יואב על מעשיו כי לא היה אדם שילחם בפלשתים ובשאר אויבי ישראל אם אמנם יואב יהרג. דוד לא צוה את שלמה להענישו דווקא בעונש מות אלא לא לוותר לו ולפטרו בלי עונש לכן נאמר "ולא תורד את שיבתו בשלום שאול"(מלכים א ב ו). דוד מבקש משלמה להענישו בלי רגש של נקמה אלא אך ורק כדי שלא יענש בגהנם.

כידוע החכמה נמצאת במח, וידוע שהמח מבטא קור רוח ומעשים מתונים. מאידך הלב הוא מרכז הרגש ומראה על התרגשות וחוסר חשיבה עמוקה. דוד מבקש משלמה: "ועשית כחכמתך" כלומר נהג כלפי יואב בחכמה ולא ברגש, תעניש אותו בעונש אשר יכפר לו על מעשיו ויוכל להכנס לגן עדן ולא כדי לנקום בו. דוד העריך מאד את אשר עשה יואב למען מלכותו ולא רצה שיקבל את עונשו בעולם הבא שיהא זה עונש קשה עשרת מונים מן העונש שמקבלים בעולם הזה לכן יש להביא את יואב נקי לעולם הבא אם על ידי עונש מות או עונש אחר כפי שימצא שלמה לנכון, או לפי הנתונים הקיימים אז.

  ב-ג. לגבי שמעי התבטא דוד באופן שונה. דוד אומר לשלמה כי שמעי קלל אותי קללה נמרצת ללא כל סבה, אני לא הענשתי אותו באותה עת ולא הרשיתי לאבישי להענישו כי ראיתי במעשיו שליחות מה'(כפי שהסברנו שם). יתרה מזו באותה תקופה לא ידעתי אם יש לי מעמד של מלך ואם לאו כי כאדם שאיננו מלך הריני סולח לשמעי אך כמלך אינני יכול לסלוח לו לכן אתה תצוה אותו לשמור את הוראות המלך ואם יעבור על הוראותיך תעניש אותו בעונש מות וזה יכפר לו על חטאו כלפי, לכן נאמר "והורדת את שיבתו בדם שאול" בלשון חיובית ולא כפי שנאמר אצל יואב בלשון שלילית.