פסוק ב:אנכי הולך, שלמה היה בעת ההיא לדעת המפרשים בן י"ב שנה, וכמ"ש (דה"א כ"ט) שלמה בני וכו' נער ורך, ובהיות דוד חי עמד לימינו בין בהנהגת העם בין ללמדו תורה ומוסר, א"ל כי בהיותו מוכן ללכת בדרך עולם, צריך הוא להתחזק בעצמו, בין בהנהגת העם והיית לאיש, כראוי למושל ממשל רב בל יירא מפני כל:
פסוק ג:ושמרת ובהנהגה בדברים שבין אדם למקום יהיה בהפך, כמ"ש אם לא שויתי ודוממתי נפשי כגמול עלי אמו, יהיה כקטן אשר אמו תנחהו בכל צעדיו, כן תשמר משמרת ה' ככתוב בתורת משה, ולא תסמך על בינתך, ומפרש ללכת בדרכיו, הוא בעניני המדות מה הוא רחום וחנון ארך אפים שאלה הם דרכיו, ולשמור חקותיו במצות שאין בהם שום טעם, מצותיו הם מצות שיש בהם טעם, ומשפטיו במצות שבין אדם לחברו, ועדותיו במצות המעידים על חידוש העולם ויציאת מצרים כמו השבתות והמועדים וכדומה, ורק ככתוב בתורת משה בלא תוספת ומגרעת, וכמ"ש לבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל, למען תשכיל וכו' אמר שבזה תרויח בשתים, א. מצד עצם המצוה, שע"י תשכיל את מעשיך, וכבר בארנו שיש הבדל בין מצליח ובין משכיל, שהצלחה תלויה במזל, וההשכלה תלויה בטוב שכל האדם לבחור האמצעיים הטובים תמיד, וזה ילמדוך מצות התורה ומשפטיה, ויש המשכיל את אשר יעשה ולא את אשר יפנה, כי בפנותו לבקש האמצעיים ימצא הרבה מהם בלתי טובים ויעזבם, עד יבחר הטוב שבאמצעיים וילך בהם ואז ישכיל בדרכו, ויש המשכיל את כל אשר יפנה, שגם אם יבחר אמצעיים בלתי מובילים אל התכלית ישיבום בשכלו לטוב, באופן שישיג מהם את המבוקש, וזה שכתוב שישכיל גם את כל אשר יפנה שם:
פסוק ד:למען, ב. תרויח מצד ה' המצוה ושהבטיח לי מלכות קיימת לדור דורים, ותלאה בתנאי כמ"ש אם ישמרו בניך בריתי וכו' גם בניהם עדי עד ישבו לכסא לך, ובמה שתשמור מצות ה', בהכרח יקים ה' את דברו, והגם שאין לעשות המצות על מנת לקבל שכר, הנה בזה יהיה הכוונה למען יוכל ה' להקים את דברו, כי ה' רוצה בזה שיבנה כסא דוד לדור ודור, וזה עצמו רצון ה', בענין שבמה שיעשה המצות על תכלית זה הוא גם כן על תכלית שיוכל ה' למלאות דברו, שזה רצון ה', וכמ"ש למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' וכו', למען הביא ה' על אברהם את אשר דבר עליו, ומה שכפל מלת לאמר, ירמוז בזה מ"ש חכמינו זכרונם לברכה (ברכות דף ז) שכל מדה טובה שיצאה מפי הקב"ה אפי' על תנאי לא חזר בו, כי מאמרו ית' הוא המביא הדבר אל המציאות, והתנאי לא יוכל להשיב דבר שנאמר מאת ה', אמר כי פה לא יהיה כן, כי הקדים את התנאי אל המאמר, כאילו אמר אם ישמרו בניך את דרכם וכו', אז לאמר לא יכרת לך איש, רצה לומר אז יאמר ויגזור כן, אחר שיתקיים התנאי אז תהיה האמירה, בענין שאם לא יתקיים התנאי לא אמר כלל ולא יצאה מדה טובה זו מפיו:
פסוק ה:(ה-ו) השאלות: מדוע צוהו להרוג את יואב אחר שלא הרגו בעצמו, מפני שלא היתה שם התראה ושירא מפניו, ואיך נתן מכשול לפני בנו הנער ורך, ומדוע פה אמר ולא תורד שיבתו בשלום שאול, ואיך עבר על השבועה שנשבע להחיותו, ומה לי אם הרגו על ידי שליח בחייו או אחר מותו, ומהו וגם אתה ידעת, מלת וגם מיותר:
פסוק ה:וגם אתה ידעת, מלת וגם נמשך אל ועשית כחכמתך, אחר שצוהו בל יסור מתורת משה, ולא יסמוך על חכמתו ושקול דעתו, אמר שבכ"ז יש ענינים שניתן לו הכח לעשות כחכמתו, ולא כמשפטי התורה, והם דיני המלך שמשונים מדיני התורה, שהמלך הורג בלא התראה והורג רבים ביום אחד כשהוא צורך שעה, הגם שאינו כמשפט התורה, נתן כח זה אליו לגדור גדר ולעמוד בפרץ, ובזה יעשה כפי חכמתו לבד, וגם ענין יואב היה מעין זה, כי בדין תורה לא היה חייב מיתה כי לא היה שם התראה, וצוה להרגו מדין המלכות, ולכן הגם שלא הרגו בחייו שראה שאז היה צורך שעה להחיותו, כי לא היה אחר ראוי לצבוא צבא, אמר שיעשה כחכמתו לפי צורך זמנו, ועל זה אמר וגם, שעם משפטי התורה תוכל לשפוט גם כחכמתך, ובאר מה שחטא יואב, א. אתה ידעת את אשר עשה לי, שחטא איזה דבר נגד דוד שהיה בסוד וידעוהו דוד וגם שלמה וחכמינו זכרונם לברכה בארו שהראה האגרת ששלח לו בדבר אוריה, ועל ידי כן פרסם קלון, ב. אשר עשה לשני שרי צבאות, ובזה הגדיל חטאו בשלשה פנים, א. ויהרגם, ב. וישם דמי מלחמה בשלום כי שני שרים האלה נלחמו תחלה נגד דוד, אבנר היה אצל איש בושת, ועמשא אצל אבשלום ואז היה יוכל להרגם בדרך מלחמה, אבל הוא הרג שניהם אחר שהשלימו עם דוד, כאילו עדיין עוסקים במלחמה, ודבר כזה הורס ענין המלוכה ונמוסי המדינות להרוג השרים שכורתים עמהם ברית אחר כלות המלחמה, וזה חטא נמוסי ונוגע בכבוד המלכות אחר שנעשה משר צבאו שנדמה שעשאו בפקודת דוד. ג. ויתן דמי מלחמה בחגורתו אשר במתניו, שלא הרגם פנים אל פנים רק בדרך ערמה, על ידי החגורה שנפל החרב מתוכה ועל ידי שניתק שרוך נעל והטה את עצמו ועמשא לא נשמר, כמו שפרש"י:
פסוק ו:ולכן ועשית כחכמתך אשר תראה שהוא צורך שעה להענישו באופן שלא תורד שיבתו בשלום שאול, לא פקד להרגו דוקא, רק שלא ירד שאול בשלום, כי יענישנו באיזה אופן שיראה בחכמתו:
פסוק ז:ולבני ברזלי וכו' כי כן קרבו אלי, רצה לומר זה יהיה מדה כנגד מדה, כי כן קרבו בשולחנם, לכן יאכלו על שולחנך, והיתה הקורבה בברחי מפני אבשלום, שאז לא היו מצפים לתשלום גמול:
פסוק ח:והנה עמך פי' מהרי"א שא"ל הנה שמעי עמך מאנשי עצתך כי היה רבו של שלמה, (וגם מ"ש (א ח) ושמעי ורעי לא היו עם אדוניהו הוא שמעי בן גרא) דע שראוי שתרחיקהו כי איש רע מעללים הוא, א. שקללני, ב. שירד לקראתי הירדן ובזה הכריחני להשבע לו כמ"ש ואני באתי היום ראשון לכל בית יוסף, שבזה די עזות וקצף:
פסוק ט:ועתה רצה לומר אני נשבעתי ומחלתי לו ועתה אם יחטא לך אל תנקהו, כי איש חכם אתה וידעת את אשר תעשה לו לנסותו אם פי מלך ישמור כראוי ואם רעה תמצא בו והורדת את שיבתו בדם שאול, ואל תמחול לו:
פסוק יא:והימים כבר נזכר בס' שמואל ושינה זה פה כי גם שלמה מלך כזמן הזה, וזה נכלל במ"ש ושלמה ישב על כסא דוד אביו, רק דוד מלך תחלה שבע שנים בחברון מלכות בלתי כוללת ושלמה ותכון מלכותו מאד תיכף במלכו:
פסוק טו:(טו-כב) השאלות: איך הסכיל אדוניה לדבר כדברים האלה, שלו היתה המלוכה, ושבו רצו ישראל, וכי לא ידע שבזה יעלה חמת המלך והי"ל לבקש לאמר שאוהב אותה ושחשק בה, ואיך נתרצית בת שבע לדבריו אשר בטא כמדקרות חרב ומ"ש בפסוק כ"ב ולו ולאביתר וכו' הוא קשה ההבנה, ואיך עלה בזה חרון אפו על אביתר ויואב:
פסוק טו:את ידעת כי לי היתה המלוכה הוצעה זו היא בעלת שתי פנים, באופן אחד יראה כאומר אחר שהמלכות היתה ראויה לי, אם מצד תולדותי שאני הבכור, ועל זה אמר כי לי היתה המלוכה, ואם מצד רצון העם שהסכימו עלי, ועל זה אמר ועלי שמו כל ישראל פניהם למלוך ותסב המלוכה ותהי לאחי, כי נסבה ממקום הראוי לה אל מקום אחר, ואם כן על כל פנים ראוי לפייס אותי במה שיתנו לי חלק קטן, אשה שהשתמש בה המלך, כי הגם שאין הדיוט משתמש בשרביטו של מלך, אני איני הדיוט כי המלוכה הגיעה לי בתחלה ובאופן אחר תקן דבריו במה שסיים כי מה' היתה לו, כי מה שאין הדיוט משתמש בשרביטו של מלך, הוא רק במלך המולך על ידי הסכמת העם, שאחר שבעצם הוא איש ככל האנשים, בהכרח לציין כבודו על ידי רושמים מיוחדים הסכמיים שאין להדיוט להשתמש בהם כי בזה ישמר כבודו ומעלתו, לא כן במלך המולך מצד עצמו כי המלכות תאות אליו בעצם, א"צ לציונים אלה ההסכמיים, וכמ"ש במד' מלך ב"ו אין רוכבים על סוסו ואין יושבים על כסאו ואין משתמשים בשרביטו, אבל הקב"ה רוכבין על סוסו ויושבים על כסאו וכו' הה"ד מי הוא זה מלך הכבוד ה' צבאות הוא מלך הכבוד סלה, רצה לומר דאחר שכבוד מלכות השם תלוי בו בעצמו, והוא בעצמו מלך הכבוד לא על ידי הסכמה ובחירת העם, לא שייך אצלו שלא ישתמש אחר בשרביטו, כי אין כבודו תלוי באותות אלה המוסכמים מן העם, וזה שכתוב שה' הוא מלך הכבוד רצה לומר שהוא עצמו מלך הכבוד לא על ידי העם, ואם כן גם בשלמה אחר שמלכותו לא הגיעה לו מן העם רק מה' בהיות המלוכה והכבוד עצמי לו, אין לו לחוש אם ישתמש זר בשרביט המלך:
פסוק יט:לדבר לו על אדוניהו כל דבור שאחריו מלת לו פי' בשבילו, בת שבע חשבה כי זה יהיה לטובת שלמה גם כן, כי בזה ישוב אליו לאהבה בשימלא חשק לבו, וזה שכתוב לדבר לו בשביל טובת שלמה:
פסוק כב:ולמה את שאלת את אבישג וכו' לעומת מה שספרה לו כל דברי אדוניהו, שהקדים כי לי היתה המלוכה וכו', השיב הלא מצד שלו היתה המלוכה כי הוא אחי הגדול, שאלי לו את המלוכה לא את אבישג, ומצד שאמר ועלי שמו כל ישראל פניהם למלוך, שהוא על שאביתר ויואב שמו פניהם עליו, גם כן לא תועיל אבישג שהם רצו שימלוך ומה ירויחו בשישא אשה, ואם כן שאלי את המלוכה שבזה תשאלי גם בשביל אביתר ויואב במה שרצו הם:
פסוק כג:וישבע המלך וכו' כי בנפשו דבר, רצה לומר הלא דבר זה דבר במסירת נפשו, כי בודאי הבין שיש לו סכנה בשאלה זאת, ובשביל נשואי אבישג לא היה מוסר נפשו אם לא בשחושב תחבולות שבזה שישתמש בשרביטו של מלך יוכל למרוד:
פסוק כד:ועתה חי ה' אשר הכינני וכו', ור"ל והבטחת ה' היתה שאהיה איש מנוחה ואשר עשה לי בית שגם זרעי ימלכו אחרי ובזה אני מוכרח לבער כל מורד וכל משטין בל ישבית השלום הכללי המובטח לי מאת ה' ולכן היום יומת אדניהו:
פסוק כח:(כח-לד) השאלות: מז"ש ואחרי אבשלום לא נטה, שמשמע שבעבור זה יגדל חטאו עתה ואיך יהיה זה, למה כפל כה דבר יואב וכה ענני, ולמה אמר וקברתו הלא ודאי יקברהו, ומה הרויח יואב במ"ש כה אמות, ולמה קללו שלמה אותו ואת זרעו, וכבר היתה מיתתו כפרה על עונותיו:
פסוק כח:והשמועה באה עד יואב, ובאר הטעם שיואב ירא לנפשו יותר מאביתר, כי נטה אחרי אדניהו ואחרי אבשלום לא נטה, כי אם היה נוטה אחרי אבשלום גם כן בחשבו שהמלוכה מגיעה אל הבכור אין לו עתה משפט מות כי עשה לפי מחשבתו שהבכור הוא המולך, אבל אחרי שלא נטה אחרי אבשלום ואדרבה הרג את אבשלום, אם כן הלא מתחייב מיתה במה שעשה עתה בעצמו חטא זה שעשה אבשלום, במה שרצה להמליך את אדוניהו, וגם שאחרי שלא נטה אחרי אבשלום, בהכרח מה שנטה אחרי אדוניהו לא היה משום שחשב שהבכור ימלוך רק בעבור שירא משלמה בידעו פשעיו מה שחטא שהרג את עמשא. ולכן נס אל אהל ה' כי ידע שחייב מיתה, וחז"ל אמרו שטעה ג' טעיות. א. שאין המזבח קולט רק כהן ועבודה בידו, ונגד זה אמר וינס יואב, ב. שאין קולט רק בית עולמים, ועז"א אל אהל ה', ג. שאין קולט רק גגו לא קרנותיו, ועז"א ויחזק בקרנות המזבח:
פסוק ל:כה דבר יואב וכה ענני משמע שחוץ מן המענה לא כי פה אמות היה עוד דברים ביניהם, שעז"א כה דבר יואב, וחז"ל בירושלמי אמרו שיואב רצה לידון בסנהדרין מפני שהרוגי מלך נכסיהן למלך והרוגי ב"ד נכסיהן ליורשין, ובמדרש אמרו אמר יואב הרוגי ב"ד אין נקברין בקברות אבותיהם מוטב שאמות כאן ואקבר בקבר אבותי, וזה מדויק במ"ש:
פסוק לא:עשה לו כאשר דבר ופגע בו וקברתו, ר"ל שיקברנו בקבר אבותיו כאשר דבר והנה שלמה רצה להרגו על שהוא מורד ונטה אחרי אדוניהו, ובזה יהיה מהרוגי מלך, וסנהדרין אם יהרגוהו יהיה על שהרג את אבנר ועמשא, וז"ש והסירות דמי חנם אשר שפך, שזה יהיה בדין הסנהדרין, עוד אמרו חכמינו ז"ל שהיו דברי יואב שיקבל עליו שלמה את הקללות שקללו דוד בהרגו את אבנר כמ"ש (ש"ב ג' כ"ט) ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע וכו', וז"ש:
פסוק לב:(לב-לג) והשיב ה' את דמו על ראשו, וכו' ושבו דמיהם בראש יואב ובראש זרעו, שהשיב שהגם שנדון במיתה, ראוי הוא גם לקללה, כי חוץ מן הדין משפטו קשה יותר, א. שהרג שני אנשים, ב. שהיו צדיקים וטובים, ג. שהרגם בחרב ואבי דוד לא ידע, כי הריגת חרב היה נוהג בדין המלכות, והוא הרגם כאילו היה עפ"י המלך והמלך לא ידע ופגם בזה בכבוד דוד, ד. שהנרצחים היו שרי צבאות ישראל ויהודה, ולכן חוץ ממה שהשיב ה' דמו בראשו, ישובו דמיהם גם בראש יואב ובראש זרעו לעולם והקללות יחולו עליו לא על בית דוד כי לדוד ולזרעו יהיה שלום, וחז"ל אמרו שלא צדק בזה והקללות נתקיימו בזרע בית דוד:
פסוק לד:ויקבר בביתו במדבר, פי' מהרי"א שהיה לו בית במדבר לזון שם אורחים עוברים ושבים והיה בית צדקה וחסד ושם נקבר לזכר מע"ט שלו:
פסוק לו:(לו-מב) השאלות: ממ"ש ולא תצא אנה ואנה משמע לשום צד, וממ"ש ביום צאתך ועברת את נחל קדרון משמע שאינו מוזהר רק על צד של נחל קדרון לא על צד אחר, ובפסוק מ"ב תפס רק מ"ש ביום צאתך והלכת אנה ואנה:
פסוק לו:ויאמר לו בנה לך בית הנה אזהרה זו היתה חתומה, שממ"ש בנה לך בית וישבת שם משמע שלא הקפיד רק שיקבע שם דירתו, ואם יוצא וחוזר מיד אינו מוזהר, וי"ל שמ"ש ולא תצא אנה ואנה היינו יציאה לגמרי שיעקר דירתו מירושלים, אמנם ממ"ש והיה ביום צאתך וכו' מות תמות משמע שתיכף באותו יום יתחייב מיתה אף שיחזור לשם, וממ"ש והיה ביום צאתך ועברת את נחל קדרון משמע שלא הקפיד רק אם יעבור נחל קדרון שדרך שם היו הולכים לבחורים, (כמו שתראה ש"ב ט"ו כ"ג) אבל אם יצא לצד אחר שלא דרך נחל קדרון לא ימות, אולם ממ"ש ולא תצא משם אנה ואנה משמע שלא יצא לשום צד, וזה תלוי לפי טעם האזהרה שאם היה דרך מאסר שישב במקום א' מוזהר שלא יצא לשום צד רק ישב במאסרו, ואם הוא רק מפני שחשדו שיקשור עליו מרד בין בני שבטו אינו מוזהר רק ללכת דרך נחל קדרון אל בני שבטו לא אל מקום זולתו שאין חשש מרד וקשר:
פסוק מ:ויקם שמעי הנה שמעי סמך בזה, שאינו מוזהר רק לעבור את נחל קדרון, מחשש מרד, לא ללכת לגת שהוא במערב ירושלים ומערי העמים שאין חשש מרד, בפרט שנודע יציאתו שהלך מפני אונס לבקש את עבדיו, וז"ש א. וילך גתה, וחשב שע"ז אינו מוזהר, ב. שהלך אל אכיש לא אל בני עמו, ג. שהלך לבקש את עבדיו, ונראה בעליל שלא הלך לקשור קשר, ד. וילך שמעי ויבא את עבדיו הרי הלך ושב מיד, ולא עבר ע"מ שצוהו לדור בירושלים:
פסוק מב:ויאמר אליו הלא השבעתיך בה', א"ל הלא נשבעת בה' והיה לך לדייק ולא לבקש התירים ע"י ספק, כי הלא ואעיד בך ביום צאתך והלכת אנה ואנה מות תמות, ר"ל שממה שאמרתי ביום צאתך מות תמות, מבואר שהיתה האזהרה אף על יציאה לפי שעה, וממ"ש והלכת אנה ואנה מבואר שהיתה האזהרה אף על צד אחר ועל מקום אחר ואתה אמרת טוב הדבר שמעתי וקבלת השבועה שהיתה על דעתי, והיה לך לחוש לחומר השבועה, ושלא לצאת אף לגת ואף לפי שעה:
פסוק מד:אתה ידעת את כל הרעה אשר ידע לבבך, ר"ל כי במה שקלל את דוד היה יכול לאמר שהיה שוגג כי חשב שדוד נרדף מפני עונותיו ואלהים עזבו, אולם מה שאנה ה' לידך שתעבור על השבועה ותמות ע"י בנו, זה העד כי ידע לבבך מן הרעה ר"ל שלא היה מעשה שוגג בלא ידיעה רק לבבך ידע אז שאתה עושה רעה והיית מזיד, ולכן והשיב ה' את רעתך בראשך:
פסוק מה:והמלך שלמה ברוך, ולא יחשב לו לחטא מה שגרם לך המכשול הזה כי הוא מאת ה' ע"י עונך, וזה עד שכסא דוד יהיה נכון עד עולם אחר שה' רב ריב חרפתו:
פסוק מו:השאלות: למה כפל שנית והממלכה נכונה ביד שלמה שכבר אמר למעלה פסוק י"ב ותכון מלכותו מאד:
פסוק מו:ויצו המלך, ובזה קיים צואת אביו שרמז במ"ש וידעת את אשר תעשה לו והממלכה נכונה ביד שלמה העיד הכתוב שעד הנה היו משטינים במלכותו, כי באמת יואב ואביתר חרשו רע מצד אדוניהו, ושמעי זרע עמל מצד בני ימיני, ועתה במותם נכונה הממלכה, ויש הבדל בין מלוכה ובין ממלכה, שנושא שם מלוכה הוא מצד המלך ומצד זה כבר כתוב ותכון מלכותו מאד, אבל נושא שם ממלכה הוא המדינה, ובמדינה היו עדיין עוררים ועתה הממלכה נכונה בידו אין שטן ופגע רע:
