פסוק א:וַיִּקְרְבוּ יְמֵי דָוִד, כשדוד חש שהגיעה שעתו לָמוּת, וַיְצַו אֶת שְׁלֹמֹה בְנוֹ, לֵאמֹר:
פסוק ב:אָנֹכִי הֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ, נפטר מן העולם. וְחָזַקְתָּ וְהָיִיתָ לְאִישׁ. עליך להתחזק ולהיות בוגר.
פסוק ג:וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִשְׁמֶרֶת, צו ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, לִשְׁמֹר חֻקֹּתָיו, מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְעֵדְוֹתָיו כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת מֹשֶׁה, לְמַעַן תַּשְׂכִּיל, תצליח אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וְאֵת כָּל אֲשֶׁר תִּפְנֶה לשָׁם,
פסוק ד:לְמַעַן יָקִים, יקיים ה' אֶת דְּבָרוֹ, הבטחתו אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלַי לֵאמֹר: "אִם יִשְׁמְרוּ בָנֶיךָ אֶת דַּרְכָּם לָלֶכֶת לְפָנַי בֶּאֱמֶת בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם" – לֵאמֹר, בביטוי הזה הבטיחני: "לֹא יִכָּרֵת לְךָ אִישׁ מֵעַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל". מלכותך-מלכותם תימשך.
פסוק ה:וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה, אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל – לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר, וַיַּהַרְגֵם. וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם. הוא המשיך בשפך דם המלחמה גם בהקשר של יחסי שלום, בהריגת אבנר לאחר שהשלים עם דוד, ובהריגת עמשא שהלך באותה שעה בשליחות המלך. וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. כולו מגואל בדם.
פסוק ו:וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ, וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל, אל הקבר. ממני נבצר לעשות זאת, בגלל המחויבות האישית שלי כלפיו, אבל אתה בחכמתך תמצא דרך להשיב לו כגמולו.
פסוק ז:לעומת זאת – וְלִבְנֵי בַרְזִלַּי הַגִּלְעָדִי תַּעֲשֶׂה חֶסֶד, וְהָיוּ בְּאֹכְלֵי שֻׁלְחָנֶךָ. המשך לפרנסם בכבוד, כִּי כֵן קָרְבוּ אֵלַי, סייעו לי וסיפקו צרכי בְּבָרְחִי מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם אָחִיךָ.
פסוק ח:וְהִנֵּה עִמְּךָ גם שִׁמְעִי בֶן גֵּרָא בֶן הַיְמִינִי, מבני בנימין מהמקום בַּחֻרִים. וְהוּא קִלְלַנִי קְלָלָה נִמְרֶצֶת, קשה וחזקה בְּיוֹם לֶכְתִּי למַחֲנָיִם, וְהוּא יָרַד לִקְרָאתִי הַיַּרְדֵּן, ראשון לכל הבאים, לבקש מחילה וסליחה. וָאֶשָּׁבַע לוֹ בַה' לֵאמֹר: "אִם אֲמִיתְךָ בֶּחָרֶב". באותה שעה מיוחדת נשבעתי לו שלא אהרוג אותו.
פסוק ט:השבועה נבעה מהקשר מסוים והיא מחייבת רק אותי. וְעַתָּה אתה, המשוחרר משבועה זו, אַל תְּנַקֵּהוּ, דאג שלא יצא נקי, כִּי אִישׁ חָכָם אָתָּה, וְיָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה לּוֹ. חכם כמוך ימצא את הדרך להענישו. וְהוֹרַדְתָּ אֶת שֵׂיבָתוֹ בְּדָם שְׁאוֹל.
פסוק י:לאחר מסירת צוואתו לשלמה – וַיִּשְׁכַּב דָּוִד עִם אֲבֹתָיו, וַיִּקָּבֵר בְּעִיר דָּוִד.
פסוק יא:וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ דָּוִד עַל יִשְׂרָאֵל היו אַרְבָּעִים שָׁנָה בסך הכול. בְּחֶבְרוֹן מָלַךְ על יהודה שֶׁבַע שָׁנִים, וּבִירוּשָׁלִַם מָלַךְ שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ שָׁנִים. דוד הגיע למלוכה כבן שלושים ועל כן נפטר בן שבעים.
פסוק יב:וּשְׁלֹמֹה יָשַׁב עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִיו, וַתִּכֹּן מַלְכֻתוֹ, המלוכה הצליחה בידו מְאֹד.
פסוק יג:וַיָּבֹא אֲדֹנִיָּהוּ בֶן חַגִּית אֶל בַּת שֶׁבַע אֵם שְׁלֹמֹה לביקור, שהרי הם דרו תחת קורת גג אחת, והיחסים ביניהם היו ידידותיים. וַתֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם לך בבֹאֶךָ? וַיֹּאמֶר: שָׁלוֹם.
פסוק יד:וַיֹּאמֶר: דָּבָר לִי אֵלָיִךְ. וַתֹּאמֶר: דַּבֵּר.
פסוק טו:וַיֹּאמֶר: אַתְּ יָדַעַתְּ כִּי לִי הָיְתָה זכות הַמְּלוּכָה, וְעָלַי שָׂמוּ כָל יִשְׂרָאֵל פְּנֵיהֶם לִמְלֹךְ. אף על פי כן, וַתִּסֹּב, סרה ממני הַמְּלוּכָה, וַתְּהִי לְאָחִי שלמה, כִּי מֵה' הָיְתָה לּוֹ. אינני בא בטענות על כך.
פסוק טז:וְעַתָּה שְׁאֵלָה, בקשה אַחַת אָנֹכִי שֹׁאֵל מֵאִתָּךְ. אַל תָּשִׁבִי אֶת פָּנָי, אל תאכזבי אותי בבקשה זו. וַתֹּאמֶר אֵלָיו: דַּבֵּר. אני מקשיבה.
פסוק יז:וַיֹּאמֶר: אִמְרִי נָא לִשְׁלֹמֹה הַמֶּלֶךְ – ואני מבקש באמצעותך כִּי הוא לֹא יָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ – וְיִתֶּן לִי אֶת אֲבִישַׁג הַשּׁוּנַמִּית לְאִשָּׁה. יש בבקשתו של אדניהו כדי להסביר מדוע הודגש יופיה של אבישג לעיל. אדניהו פגש את אבישג בבית אביו, וכיוון שלא הייתה אשתו של דוד אלא משרתת שלו, אדניהו לכאורה לא ראה פגם בנישואיו עמה.
פסוק יח:וַתֹּאמֶר בַּת שֶׁבַע: טוֹב. שמעתי את דבריך. אָנֹכִי אֲדַבֵּר עָלֶיךָ בעניין זה אֶל הַמֶּלֶךְ.
פסוק יט:וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְדַבֶּר לוֹ עַל אֲדֹנִיָּהוּ. וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לִקְרָאתָהּ כדי לחלוק לה כבוד, וַיִּשְׁתַּחוּ לָהּ, כבן המכבד את אמו. וַיֵּשֶׁב עַל כִּסְאוֹ, וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ, הורה שיביאו גם לה כיסא, וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ.
פסוק כ:וַתֹּאמֶר: שְׁאֵלָה אַחַת קְטַנָּה אָנֹכִי שֹׁאֶלֶת מֵאִתָּךְ. אַל תָּשֶׁב אֶת פָּנָי. וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ: שַׁאֲלִי, אִמִּי, כִּי לֹא אָשִׁיב אֶת פָּנָיִךְ.
פסוק כא:וַתֹּאמֶר: צווה שיֻתַּן אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ אָחִיךָ לְאִשָּׁה.
פסוק כב:וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ: וְלָמָה אַתְּ שֹׁאֶלֶת, מבקשת רק אֶת אֲבִישַׁג הַשֻּׁנַמִּית לַאֲדֹנִיָּהוּ? וְשַׁאֲלִי לוֹ, בשבילו גם אֶת הַמְּלוּכָה, כִּי הוּא אָחִי הַגָּדוֹל מִמֶּנִּי, וְהמלוכה מגיעה לוֹ וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וּלְיוֹאָב בֶּן צְרוּיָה שתמכו בו.
פסוק כג:וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּה' לֵאמֹר: כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹהִים וְכֹה יוֹסִיף, כך וכך יענישני אלוקים אם לא אקיים את הדברים הבאים, כִּי בְנַפְשׁוֹ דִּבֶּר אֲדֹנִיָּהוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. הוא ישלם בנפשו על בקשה זו. ושלמה מוסיף ונשבע:
פסוק כד:וְעַתָּה חַי ה' אֲשֶׁר הֱכִינַנִי, כונן וביסס את מלכותי, וַיּוֹשִׁיבַנִי עַל כִּסֵּא דָּוִד אָבִי, וַאֲשֶׁר עָשָׂה לִי בַּיִת, בית מלוכה, כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר באמצעות נתן הנביא, כִּי הַיּוֹם יוּמַת אֲדֹנִיָּהוּ.
פסוק כה:וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בְּיַד בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע, תומכו הנאמן, וַיִּפְגַּע בּוֹ באדניהו וַיָּמֹת.
פסוק כו:אדניהו היה יפה תואר, ואילו שלמה היה חכם מאוד. בהכירו את אדניהו, שיער שלמה שהרעיון לשאת את סוכנת אביו לא היה עולה על דעתו לבד. בחשיבתו הפוליטית הוא מסיק מכך שעדיין רוחשות אפשרויות של קשר נגדו. אשר על כן – וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ: אל עיר הכהנים עֲנָתֹת לֵךְ, עַל שָׂדֶיךָ, חדל לשמש עוד ככהן גדול, כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה. לאמתו של דבר, היית ראוי למוות. נראה ששלמה סבר שאביתר או יואב הגו את התכנית והסיתו את אדניהו. וּבכל זאת בַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ, כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן ה' אֱלוֹהִים לִפְנֵי דָּוִד אָבִי בעת נדודיו ובריחותיו, וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי.
פסוק כז:וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַה'. לכאורה, בכך נענש על הקשר שקשר עם אדניהו, ולולא כן לא היה נפגע מעמדו ככהן, אך בעומק העניין הוא הודח מכהונתו כדי לְמַלֵּא אֶת דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר ביד שמואל הנביא עַל בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה. לפי אותה נבואה, יֵרֵד בית עלי מגדולתו, וייאלץ להיסמך על כהנים אחרים. שלמה ערך את חשבונו שלו ולא הזכיר את עוונות משפחתו של אביתר הכהן, אבל לאחר שנים רבות, ולאחר שהתרחשו מאורעות מורכבים, הוגשמה הנבואה.
פסוק כח:וְהַשְּׁמֻעָה על מה שאירע לאדניה ולאביתר בָּאָה עַד יוֹאָב, כִּי יוֹאָב נָטָה אַחֲרֵי אֲדֹנִיָּה, וְאולם אַחֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לֹא נָטָה. במרד אבשלום היה יואב יכול להצטרף למורדים, אבל אז שמר אמונים לדוד. ייתכן שיואב לא ראה במעשהו של אדניה פגיעה במלך דוד. הוא ראה שדוד הזקין, ושבמוקדם או במאוחר יהיה צורך להחזיק את המלוכה. לו עצמו לא היו כל תביעות לתפקיד, ומבין בני דוד העדיף את אדניה, אולי מתוך חיבה אישית, הערכת כישוריו, או שחשב שמעמדו של אדניה חזק יותר משום שאמו, חגית, נישאה לדוד בדרך המקובלת, שלא כבת-שבע, אם שלמה. מכל מקום, כאשר יואב שמע מה עלה בגורלו של אדניה – וַיָּנָס, ברח יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה', וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ לשם קבלת חסות.
פסוק כט:וַיֻּגַּד לַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה כִּי נָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה', וְהִנֵּה הוא אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וַיִּשְׁלַח שְׁלֹמֹה אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע לֵאמֹר: לֵךְ פְּגַע בּוֹ. בניהו, כיואב בשעתו, מילא את פקודות המלך להוציא אנשים להורג. הוא הרג את אדניה במצוות שלמה וכעת נשלח להרוג את יואב.
פסוק ל:וַיָּבֹא בְנָיָהוּ אֶל אֹהֶל ה', וַיֹּאמֶר אֵלָיו: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ: צֵא מכאן. וַיֹּאמֶר יואב: לֹא, כִּי פֹה אָמוּת. אם באת להרוג אותי, אעדיף למות כאן ולא בחוץ. מכיוון שלא ראוי להרוג אדם באוהל מועד או ליד מזבח ה' – וַיָּשֶׁב בְּנָיָהוּ אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר: כֹּה דִבֶּר יוֹאָב וְכֹה עָנָנִי. אלו היו חילופי הדברים שבינינו.
פסוק לא:וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ: עֲשֵׂה כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר, וּפְגַע בּוֹ וּקְבַרְתּוֹ. אם הוא רוצה למות ליד המזבח – הרוֹג אותו שם. שלמה מדבר בקור-רוח, ואינו מתחשב בדבר, אלא פועל לפי המדיניות הנכונה בעיניו. במקרה זה הוא גם ממלא את רצון אביו להעניש את יואב. וַהֲסִירֹתָ דְּמֵי חִנָּם אֲשֶׁר שָׁפַךְ יוֹאָב, מֵעָלַי וּמֵעַל בֵּית אָבִי. כאשר יואב ייענש, הדמים ששפך לא ייחשבו עוד כעוון של בית דוד.
פסוק לב:וְהֵשִׁיב ה' אֶת דָּמוֹ עַל רֹאשׁוֹ, ה' ינקום בו על אֲשֶׁר פָּגַע בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ וַיַּהַרְגֵם בַּחֶרֶב, וְאָבִי דָוִד לֹא יָדָע. יואב העלים את צעדיו מהמלך כשהרג אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה.
פסוק לג:וְשָׁבוּ דְמֵיהֶם בְּרֹאשׁ יוֹאָב וּבְרֹאשׁ זַרְעוֹ לְעֹלָם, וּלְדָוִד וּלְזַרְעוֹ וּלְבֵיתוֹ וּלְכִסְאוֹ יִהְיֶה שָׁלוֹם עַד עוֹלָם מֵעִם ה'.
פסוק לד:וַיַּעַל בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע אל המזבח וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיְמִתֵהוּ. כך מילא את הפקודה. וַיִּקָּבֵר יואב בְּבֵיתוֹ בַּמִּדְבָּר, על גבול המדבר.
פסוק לה:וַיִּתֵּן הַמֶּלֶךְ אֶת בְּנָיָהוּ בֶן יְהוֹיָדָע תַּחְתָּיו עַל הַצָּבָא. יואב היה המפקד העליון של צבא ישראל, ובניהו פיקד רק על יחידה מיוחדת בתוך הצבא. עתה, אולי כפרס על הנאמנות והציות שהפגין בניהו, שלמה מינה אותו לתפקיד שר צבא כל ישראל במקום יואב, וְאֶת צָדוֹק הַכֹּהֵן נָתַן הַמֶּלֶךְ תַּחַת אֶבְיָתָר.
פסוק לו:ופעולה נוספת לפי צוואת דוד: וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי, וַיֹּאמֶר לוֹ: בְּנֵה לְךָ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם וְיָשַׁבְתָּ שָׁם, וְלֹא תֵצֵא, ואינך רשאי לצאת מִשָּׁם – מירושלים אָנֶה וָאָנָה, לכל מקום אחר, מפני שאינני סומך עליך.
פסוק לז:וְהָיָה בְּיוֹם צֵאתְךָ מן העיר וְעָבַרְתָּ אֶת נַחַל קִדְרוֹן – יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת, דָּמְךָ יִהְיֶה בְרֹאשֶׁךָ. דע לך, שאי-ציות להוראה להישאר בעיר הרי היא כפסק דין מוות.
פסוק לח:וַיֹּאמֶר שִׁמְעִי לַמֶּלֶךְ: טוֹב הַדָּבָר. כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כֵּן יַעֲשֶׂה עַבְדֶּךָ. וַיֵּשֶׁב שִׁמְעִי בִּירוּשָׁלִַם יָמִים רַבִּים, מספר שנים.
פסוק לט:וַיְהִי מִקֵּץ שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וַיִּבְרְחוּ שְׁנֵי עֲבָדִים לְשִׁמְעִי, והם עשו דרכם אֶל אָכִישׁ בֶּן מַעֲכָה מֶלֶךְ גַּת. וַיַּגִּידוּ לְשִׁמְעִי לֵאמֹר: הִנֵּה עֲבָדֶיךָ בְּגַת.
פסוק מ:וַיָּקָם שִׁמְעִי וַיַּחֲבֹשׁ אֶת חֲמֹרוֹ וַיֵּלֶךְ גַּתָה אֶל אָכִישׁ מלך גת לְבַקֵּשׁ אֶת עֲבָדָיו. וַיֵּלֶךְ שִׁמְעִי, וַיָּבֵא אֶת עֲבָדָיו מִגַּת. מכיוון שעברו שלוש שנים ולשמעי לא היה קשר עם המלך, הוא היה בטוח שיציאתו הפונקציונלית מן העיר תעבור בשלום.
פסוק מא:וַיֻּגַּד לִשְׁלֹמֹה כִּי הָלַךְ שִׁמְעִי מִירוּשָׁלִַם לגַּת וַיָּשֹׁב.
פסוק מב:וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרָא לְשִׁמְעִי, וַיֹּאמֶר אֵלָיו: הֲלוֹא הִשְׁבַּעְתִּיךָ בַה' וָאָעִד בְּךָ, הזהרתי אותך לֵאמֹר: "בְּיוֹם צֵאתְךָ וְהָלַכְתָּ אָנֶה וָאָנָה – יָדֹעַ תֵּדַע כִּי מוֹת תָּמוּת", וַתֹּאמֶר אֵלַי: "טוֹב הַדָּבָר. שָׁמָעְתִּי, קיבלתי".
פסוק מג:וּמַדּוּעַ לֹא שָׁמַרְתָּ אֵת שְׁבֻעַת ה' וְאֶת הַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוִּיתִי עָלֶיךָ?! זוהי טענה יותר מאשר שאלה.
פסוק מד:וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל שִׁמְעִי: אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר יָדַע לְבָבְךָ, אֲשֶׁר עָשִׂיתָ לְדָוִד אָבִי, וְכעת הֵשִׁיב ה' אֶת רָעָתְךָ בְּרֹאשֶׁךָ.
פסוק מה:ולעומת קללתך הנמרצת, אשר שבה עתה על ראשך, הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּרוּךְ, וְכִסֵּא דָוִד יִהְיֶה נָכוֹן, חזק וקיים לִפְנֵי ה' עַד עוֹלָם.
פסוק מו:וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע, וַיֵּצֵא וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת. וְהַמַּמְלָכָה נָכוֹנָה בְּיַד שְׁלֹמֹה. שלמה עלה למלוכה בנחישות וללא כל רגשות שאינם במקומם, כדי למלא את רצון דוד אביו ולהוציא לפועל את כל מה שהוא רואה לנכון, וכך ממלכתו אכן התייצבה.
