יישוב הקושי המתעורר מסדר הצוואה
תחילת צוואתו של דוד מובנת ומקובלת. דוד מצוה את שלמה להתחזק בדרכי ה' ועבודתו למען תכון מלכותו. גם החסד לבני ברזילי מתקבל בהבנה. אולם היחס, הנראה נקמני ואפילו כפוי טובה כלפי יואב, מעורר הרבה סימני שאלה! הזהו סוף הדרך של שני לוחמים שצעדו יחד כל הדרך?
נכון שבדברים מסוימים חרג יואב מרצונו של דוד. יואב הרג שלושה אנשים בניגוד לדעתו של דוד. אבנר בן נר, עמשא בן יתר, ואבשלום. אך הלא יואב עשה זאת מתוך מחשבה לטובתו של דוד ולקיום מלכותו.
באופן אוביקטיבי, קבלתו של אבנר לשר צבא בצבאו של דוד לאחר שנים של מלחמה נגדו - מסוכנת מאד, והוא הדין בקבלת עמשא, שהוא מראשי מרד אבשלום. אבשלום הוכיח את הפכפכנותו וערפו הקשה. לא היה מי שסיכן את דוד יותר ממנו. האם לא היתה מוצדקת הריגתו? דוד עצמו ידע שאם יתפוס אותו אבשלום, יהרגהו.
הסדר הפנימי בצוואה הוא קשה. הצוואה פותחת בציווי לשלמה לשמור את דרך ה'. ממשיכה בציווי לנקום ביואב. עוברת לציווי לגמול חסד עם בני ברזילי הגלעדי, ומסימת בציווי לנקום בשמעי בן גרא. מדוע הציווים על העונשים אינם מצורפים זה לזה, מדוע החסד לבני ברזילי מפריד ביניהם?
במבט מעמיק יותר נראה, כי צוואתו של דוד ביחס ליואב הפוכה לגמרי מהמבט הראשוני. אין זו נקמנות, אלא חברות ורעות של אמת! ננסה לבאר את הדברים.
שני ביטויים אומר דוד בצוואתו והם שונים זה מזה: "ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלום שאול" ועל שמעי: "והורדת את שיבתו בדם שאול". לגבי שמעי הציווי הוא חיובי להוריד את שיבתו בדם שאול. אצל יואב הציווי הוא שלילי, שלא להוריד את שיבתו לשאול! אצל יואב נזכר הביטוי "בשלום שאול", ואצל שמעי "בדם שאול", מה משמעות ההבדלים? אצל שמעי הציווי ברור ביותר, יש כאן ציווי חיובי להוריד את זקנותו לשאול - בדם. בדם הוא תיאור אופן, דהיינו להוריד זקנותו לשאול - ע"י שפיכת דמו.
לעומת זאת הציווי אצל יואב שונה לא להוריד שיבתו לשאול - איך? בשלום. הפירוש המקובל מכלל לאו אתה שומע הן - לא להוריד שיבתו בשלום, אלא להורידו לשאול, דהיינו להורגו ללא שלום. אולם ניתן לפרש אחרת. לא באופן של מכלל לאו אתה שומע הן, אלא המשמעות היא: אל תתן לו לגמור חייו בשלום וכך הוא ירד לשאול , אלא הענישהו ואז לא ירד לשאול כלל! אין כאן ציווי להרוג את יואב, אלא רק להענישו, ע"כ בשמעי נאמר בדם ולא ביואב.
ועיין במדרש: "... וצוה לשלמה בנו שיהרוג אותו שהיה יואב בן אחותו של דוד והיה מבקש להביאו לעולם הבא..."(במדבר רבה פרשה כג יג).
אם נפרש כך, כוונת דוד היא להעניש את יואב על מעוט חטאיו, לנקותו ולכפר עליו בעולם הזה, כך שיבא עמו, עם דוד לעולם הבא. נמצינו למדים שלא להתנקם ביואב התכוון דוד בצוואתו, אלא להצילו מלרדת שאול. זהו חסד גדול, שראוי להיות קודם בסדר הצוואה לחסד שעשה דוד עם בני ברזילי הגלעדי.
הצוואה מסודרת עם כן בסדר של החסדים הקודמים לעונש. היחידי הנענש, הוא שמעי.
אנו רואים בצוואה רעות אמיתית שאינה מחפה על כשלונות וחטאים של החבר, אלא דואגת לתקון ותשובה בעולם הזה ובעולם הבא. אחוות הלוחמים שבין דוד ליואב נמשכת גם בדאגה לחיי הנצח של יואב, ולא רק לחיי העוה"ז.