א וַיְהִ֣י רָעָב֩ בִּימֵ֨י דָוִ֜ד שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים שָׁנָה֙ אַחֲרֵ֣י שָׁנָ֔ה וַיְבַקֵּ֥שׁ דָּוִ֖ד אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה אֶל־שָׁאוּל֙ וְאֶל־בֵּ֣ית הַדָּמִ֔ים עַל־אֲשֶׁר־הֵמִ֖ית אֶת־הַגִּבְעֹנִֽים׃ ב וַיִּקְרָ֥א הַמֶּ֛לֶךְ לַגִּבְעֹנִ֖ים וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם וְהַגִּבְעֹנִ֞ים לֹ֣א מִבְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֣ל הֵ֗מָּה כִּ֚י אִם־מִיֶּ֣תֶר הָאֱמֹרִ֔י וּבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נִשְׁבְּע֣וּ לָהֶ֔ם וַיְבַקֵּ֤שׁ שָׁאוּל֙ לְהַכֹּתָ֔ם בְּקַנֹּאת֥וֹ לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וִיהוּדָֽה׃ ג וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־הַגִּבְעֹנִ֔ים מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לָכֶ֑ם וּבַמָּ֣ה אֲכַפֵּ֔ר וּבָרְכ֖וּ אֶת־נַחֲלַ֥ת יְהוָֽה׃ ד וַיֹּ֧אמְרוּ ל֣וֹ הַגִּבְעֹנִ֗ים אֵֽין־לי (לָ֜נוּ) כֶּ֤סֶף וְזָהָב֙ עִם־שָׁא֣וּל וְעִם־בֵּית֔וֹ וְאֵֽין־לָ֥נוּ אִ֖ישׁ לְהָמִ֣ית בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֛אמֶר מָֽה־אַתֶּ֥ם אֹמְרִ֖ים אֶעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃ ה וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔נוּ וַאֲשֶׁ֖ר דִּמָּה־לָ֑נוּ נִשְׁמַ֕דְנוּ מֵֽהִתְיַצֵּ֖ב בְּכָל־גְּבֻ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃ ו ינתן־(יֻתַּן־)לָ֜נוּ שִׁבְעָ֤ה אֲנָשִׁים֙ מִבָּנָ֔יו וְהוֹקַֽעֲנוּם֙ לַֽיהוָ֔ה בְּגִבְעַ֥ת שָׁא֖וּל בְּחִ֣יר יְהוָ֑ה וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ אֲנִ֥י אֶתֵּֽן׃ ז וַיַּחְמֹ֣ל הַמֶּ֔לֶךְ עַל־מְפִי־בֹ֖שֶׁת בֶּן־יְהוֹנָתָ֣ן בֶּן־שָׁא֑וּל עַל־שְׁבֻעַ֤ת יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בֵּֽינֹתָ֔ם בֵּ֣ין דָּוִ֔ד וּבֵ֖ין יְהוֹנָתָ֥ן בֶּן־שָׁאֽוּל׃ ח וַיִּקַּ֣ח הַמֶּ֡לֶךְ אֶת־שְׁ֠נֵי בְּנֵ֨י רִצְפָּ֤ה בַת־אַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר יָלְדָ֣ה לְשָׁא֔וּל אֶת־אַרְמֹנִ֖י וְאֶת־מְפִבֹ֑שֶׁת וְאֶת־חֲמֵ֗שֶׁת בְּנֵי֙ מִיכַ֣ל בַּת־שָׁא֔וּל אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֛ה לְעַדְרִיאֵ֥ל בֶּן־בַּרְזִלַּ֖י הַמְּחֹלָתִֽי׃ ט וַֽיִּתְּנֵ֞ם בְּיַ֣ד הַגִּבְעֹנִ֗ים וַיֹּקִיעֻ֤ם בָּהָר֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיִּפְּל֥וּ שבעתים (שְׁבַעְתָּ֖ם) יָ֑חַד והם (וְהֵ֨מָּה) הֻמְת֜וּ בִּימֵ֤י קָצִיר֙ בָּרִ֣אשֹׁנִ֔ים תחלת (בִּתְחִלַּ֖ת) קְצִ֥יר שְׂעֹרִֽים׃ י וַתִּקַּ֣ח רִצְפָּה֩ בַת־אַיָּ֨ה אֶת־הַשַּׂ֜ק וַתַּטֵּ֨הוּ לָ֤הּ אֶל־הַצּוּר֙ מִתְּחִלַּ֣ת קָצִ֔יר עַ֛ד נִתַּךְ־מַ֥יִם עֲלֵיהֶ֖ם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְלֹֽא־נָתְנָה֩ ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם לָנ֤וּחַ עֲלֵיהֶם֙ יוֹמָ֔ם וְאֶת־חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה לָֽיְלָה׃ יא וַיֻּגַּ֖ד לְדָוִ֑ד אֵ֧ת אֲשֶׁר־עָשְׂתָ֛ה רִצְפָּ֥ה בַת־אַיָּ֖ה פִּלֶ֥גֶשׁ שָׁאֽוּל׃ יב וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיִּקַּ֞ח אֶת־עַצְמ֤וֹת שָׁאוּל֙ וְאֶת־עַצְמוֹת֙ יְהוֹנָתָ֣ן בְּנ֔וֹ מֵאֵ֕ת בַּעֲלֵ֖י יָבֵ֣ישׁ גִּלְעָ֑ד אֲשֶׁר֩ גָּנְב֨וּ אֹתָ֜ם מֵרְחֹ֣ב בֵּֽית־שַׁ֗ן אֲשֶׁ֨ר תלום (תְּלָא֥וּם) שם הפלשתים (שָׁ֙מָּה֙) (פְּלִשְׁתִּ֔ים) בְּי֨וֹם הַכּ֧וֹת פְּלִשְׁתִּ֛ים אֶת־שָׁא֖וּל בַּגִּלְבֹּֽעַ׃ יג וַיַּ֤עַל מִשָּׁם֙ אֶת־עַצְמ֣וֹת שָׁא֔וּל וְאֶת־עַצְמ֖וֹת יְהוֹנָתָ֣ן בְּנ֑וֹ וַיַּ֣אַסְפ֔וּ אֶת־עַצְמ֖וֹת הַמּוּקָעִֽים׃ יד וַיִּקְבְּר֣וּ אֶת־עַצְמוֹת־שָׁא֣וּל וִיהוֹנָֽתָן־בְּ֠נוֹ בְּאֶ֨רֶץ בִּנְיָמִ֜ן בְּצֵלָ֗ע בְּקֶ֙בֶר֙ קִ֣ישׁ אָבִ֔יו וַֽיַּעֲשׂ֔וּ כֹּ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה הַמֶּ֑לֶךְ וַיֵּעָתֵ֧ר אֱלֹהִ֛ים לָאָ֖רֶץ אַֽחֲרֵי־כֵֽן׃ טו וַתְּהִי־ע֧וֹד מִלְחָמָ֛ה לַפְּלִשְׁתִּ֖ים אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֨רֶד דָּוִ֜ד וַעֲבָדָ֥יו עִמּ֛וֹ וַיִּלָּחֲמ֥וּ אֶת־פְּלִשְׁתִּ֖ים וַיָּ֥עַף דָּוִֽד׃ טז וישבו (וְיִשְׁבִּ֨י) בְּנֹ֜ב אֲשֶׁ֣ר ׀ בִּילִידֵ֣י הָרָפָ֗ה וּמִשְׁקַ֤ל קֵינוֹ֙ שְׁלֹ֤שׁ מֵאוֹת֙ מִשְׁקַ֣ל נְחֹ֔שֶׁת וְה֖וּא חָג֣וּר חֲדָשָׁ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לְהַכּ֥וֹת אֶת־דָּוִֽד׃ יז וַיַּֽעֲזָר־לוֹ֙ אֲבִישַׁ֣י בֶּן־צְרוּיָ֔ה וַיַּ֥ךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֖י וַיְמִיתֵ֑הוּ אָ֣ז נִשְׁבְּעוּ֩ אַנְשֵׁי־דָוִ֨ד ל֜וֹ לֵאמֹ֗ר לֹא־תֵצֵ֨א ע֤וֹד אִתָּ֙נוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְלֹ֥א תְכַבֶּ֖ה אֶת־נֵ֥ר יִשְׂרָאֵֽל׃ יח וַֽיְהִי֙ אַֽחֲרֵי־כֵ֔ן וַתְּהִי־ע֧וֹד הַמִּלְחָמָ֛ה בְּג֖וֹב עִם־פְּלִשְׁתִּ֑ים אָ֣ז הִכָּ֗ה סִבְּכַי֙ הַחֻ֣שָׁתִ֔י אֶת־סַ֕ף אֲשֶׁ֖ר בִּילִדֵ֥י הָרָפָֽה׃ יט וַתְּהִי־ע֧וֹד הַמִּלְחָמָ֛ה בְּג֖וֹב עִם־פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיַּ֡ךְ אֶלְחָנָן֩ בֶּן־יַעְרֵ֨י אֹרְגִ֜ים בֵּ֣ית הַלַּחְמִ֗י אֵ֚ת גָּלְיָ֣ת הַגִּתִּ֔י וְעֵ֣ץ חֲנִית֔וֹ כִּמְנ֖וֹר אֹרְגִֽים׃ כ וַתְּהִי־ע֥וֹד מִלְחָמָ֖ה בְּגַ֑ת וַיְהִ֣י ׀ אִ֣ישׁ מדין (מָד֗וֹן) וְאֶצְבְּעֹ֣ת יָדָיו֩ וְאֶצְבְּעֹ֨ת רַגְלָ֜יו שֵׁ֣שׁ וָשֵׁ֗שׁ עֶשְׂרִ֤ים וְאַרְבַּע֙ מִסְפָּ֔ר וְגַם־ה֖וּא יֻלַּ֥ד לְהָרָפָֽה׃ כא וַיְחָרֵ֖ף אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּכֵּ֙הוּ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן בֶּן־שמעי (שִׁמְעָ֖ה) אֲחִ֥י דָוִֽד׃ כב אֶת־אַרְבַּ֥עַת אֵ֛לֶּה יֻלְּד֥וּ לְהָרָפָ֖ה בְּגַ֑ת וַיִּפְּל֥וּ בְיַד־דָּוִ֖ד וּבְיַ֥ד עֲבָדָֽיו׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
הפרשה הכ"ג תספר הרעב שבא בימי דוד, ושהודיעם האל יתברך שהיה בעון שאול שהמית הגבעונים, ושנתן המלך שבעה מבני שאול אל הגבעונים והם הוקיעום לפני השם, ומה שעשתה רצפה לשלא יאכלום עוף השמים, ודוד קבר אותם עם עצמות שאול אביהם. תחלת הפרשה ויהי רעב בימי דוד וגו', עד ותהי עוד המלחמה לפלשתים וגו', והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
פסוק א:
השאלה הראשונה במה שאמר כאן ויהי רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה ויבקש דוד את פני השם ויאמר השם אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים, ודבר זה לא מצאנו שעשה שאול, ולא נזכר בכתוב שהרג הוא הגבעונים, ולא היה לו דבר על אשר ימיתם:
פסוק א:
השאלה השנית איך לא היה הרעב על אשר המית את נוב עיר הכהנים על לא חמס בכפיהם שהם היו כלם כהני השם נושאי אפוד בד? ולא יוחס לו על זה עון ולא בא עליו רעב בארץ ויוחס העון על אשר המית את הגבעונים, כל שכן שהכתוב אמר ששאול בזה נתכוון לתכלית טוב, אמר ויבקש שאול להכותם בקנאתו לבני ישראל ויהודה:
פסוק א:
השאלה השלישית אם היה הרעב הזאת על שאול אשר המית את הגבעונים, אם כן למה לא בא בימיו ובא לאחר מותו ל"ז שנה? ולא ידענו למה נתאחר העונש כל כך? וכל שכן שאם איש אחד שאול חטא בזה, למה הקדוש ברוך הוא על כל העדה יקצוף להביא עליהם הרעב בסבת מה שעשה המלך? והיה ראוי שיענש עליו הוא וביתו לא העם שלא חטא:
פסוק א:
השאלה הרביעית למה בחר דוד לתת את בני שאול אל הגבעונים בעבור אביהם המרצח להמיתם? וזה אינו מן הדין, כי התורה אמרה (דברים כ"ד ט"ז) לא ימותו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות איש בחטאו ימות, ומה הטענה בשבני שאול יענשו על מה שעשה אביהם? וגם יקשה למה שאלו הגבעונים ינתן לנו שבעה אנשים מבניו? והמספר הזה איך יסכים לענין החטא? השאלה החמשית באמרו והמה הומתו בימי קציר שעורים, וההודעה הזאת אין בה צורך בזה המקום, כי מה לנו שיהיה מיתתם בקיץ או בחורף? ולמה ראה דוד לתת בני שאול ביד הגבעונים? והיה ראוי שהוא ישפוט משפטם וידין דינם, ואם כפי התורה היו מחוייבי מיתה, יצוה להרגם על פי בית דין ולא שיתנם ביד גואל הדם להמיתם:
פסוק א:
השאלה הששית באמרו שעמדו תלויים בני שאול מתחלת קציר עד נתך מים עליהם מן השמים, והיו אם כן תלויים מהקיץ ועד הסתיו ועברו על מצות התורה שצותה (שם כ"א כ"ב כ"ג) וכי יהיה באיש חטא ומשפט מות והומת ותלית אותו על עץ לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלקים תלוי ולא תטמא את אדמתך וגו', והיו דוד וישראל מטמאים את הארץ ללא הכרח, לפי שהיה די בהריגתם לא בתלות אותם ימים רבים.
פסוק א:
והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
פסוק א:
ויהי רעב בימי דוד וגו'. בפרקי ר' אליעזר (פרק י"ז) אמר ר' פנחס לאחר שלשים שנה שנהרג שאול ובניו בא רעב בימי דוד שלש שנים שנה אחר שנה, ולמה שנה אחר שנה? בשנה הראשונה עלו ישראל לרגלים אמר להם דוד צאו וראו אם יש בכם עובדי ע"ז? שבעבור עון ע"ז גשמים נעצרים, שנאמר (דברים י"ח י"ז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים וגו', מה כתיב בתריה? ועצר את השמים ולא יהיה מטר, בדקו ולא מצאו. בשנה השנית עלו ישראל לרגלים, אמר להם דוד צאו וראו אם יש בכם מגלה עריות? שבעון זה גשמים נעצרים, שנאמר (ירמיה ג' ב') ותחניפי ארץ בזנותיך, מה כתיב אחריו? וימנעו רביבים, בדקו ולא מצאו. בשנה השלישית עלו ישראל לרגלים, אמר להם דוד צאו וראו שמא יש בכם שפיכות דמים? שבעון שפיכת דמים גשמים נעצרין, שנאמר (במדבר ל"ה ל"ג) ולא תחניפו את הארץ, יצאו ובדקו ולא מצאו. אמר דוד מכאן ואילך אין הדבר תלוי אלא בי, עמד והתפלל לפני הקדוש ברוך הוא אמר ליה על שאול הוא, אמר דוד רבונו של עולם איני שאול שבימי לא נעשתה ע"א בישראל וכו', אמר ליה הקדוש ברוך הוא אתה בארץ והוא חוצה לארץ, מיד עמד דוד וכינס כל זקני ישראל וגדוליהם ועברו את הירדן ובאו ליבש גלעד, ומצאו את עצמות שאול ויהונתן שלא שלטה בהם רמה שנאמר (תהלים ל"ד כ"א) שומר כל עצמותיו וגו'. ובמסכת יבמות (פרק ח' ע"ה ע"ב) דרשו זה באופן קרוב לזה, ודרשו אל שאול שלא נספד כראוי, ואל בית הדמים שהמית את הגבעונים. ואם תאמר איך תבע בכבודו ואיך תבע בסרחונו? הרי הכתוב אומר (צפניה ב' ג') בקשו את השם כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו, באשר משפטו שם פעלו. ובבבא קמא (פרק י' קי"ט ע"א) דרשו, וכי היכן מצינו שהמית שאול את הגבעונים? אלא מתוך שהרג נוב עיר הכהנים שהיו מספיקין להם מים ומזון, מעלה עליהם הכתוב כאלו הרגם. הנה אלה הם דרכי חכמינו ז"ל ודבריהם בדרוש הזה. ואמנם המפרשים נטו על שהיו בני עלי חייבי מיתה, ושלכן לא נענש שאול על הריגת הכהנים אשר בנוב. וחשבו גם כן ששאול בתחלת מלכותו המית רבים מן הגבעונים, ובקש לדחותם מארץ ישראל בעבור הערמה שעשו ליהושע בזמן כיבוש הארץ ולא לתכלית אחר. ועם שתי ההקדמות האלה חשבו להנצל מרוב הספקות אשר העירותי, ושניהם אצלי דעות נפסדות, כי האל יתברך לא צוה ולא הרשה את בני ישראל להרוג את הכהנים בני עלי, ואם חטאו כבר נענשו על חטאם, והיה חטאם מוגבל כפי מה שנתפרש בקללה שקללם יתברך על ידי נביאו, ולא שיהרגם מלך ישראל, וגם שאול לא צוה להרוג את הכהנים מאותו צד להיותם מבני עלי, כי אם באמרו שהיו עם דוד בקשרו עליו, גם הוא רחוק מאד שהתעורר שאול להרוג את הגבעונים בסבת מה שהערימו לעשות בימי יהושע, לפי שלא היה זה מוטל עליו, וכבר עברו דורות הרבה שלא עשו אותה נקמה, וכפי הדין לא היו כבר ראויים לעונש, אחרי שנשבע להם יהושע וכל העדה וקיימו וקבלו עליהם הדבר, גם אחרי שנתגלה הענין אצלם. ולכן היותר נראה בענין הוא, שבהכות שאול נוב עיר הכהנים היו שם עמהם גבעונים חוטבי עצים ושואבי מים לבית השם ונהרגו עמהם, וכב כתב זה הרב סעדיה ז"ל, והותרה בזה השאלה הראשונה. ואני כבר כתבתי במה שעבר (דף קל"ד ע"ב) ששאול נענש בשלשה עונשים. הראשון על אשר לא שמר את דבר השם בגלגל, ועליו נענש שלא תמשך מלכותו לבניו אחריו, וכמו שאמר שם (שמואל א' י"ג י"ג) נסכלת לא שמרת את מצות השם אלקיך כאשר צוך כי עתה הכין השם את ממלכתך על ישראל עד עולם ועתה ממלכתך לא תקום וגו'. השני על אשר חמל על אגג ועל מיטב הצאן במלחמת עמלק, ונענש בעבור זה החטא שבימיו נקרע מלכותו ונקצרו ימיו, והיה זה במשיחת דוד שנמשח בימי שאול ונקצרו ימיו כדי שימלוך דוד, וכמו שאמר (שמואל א' ט"ו כ"ז כ"ט) מאסת את דבר השם וימאסך השם מהיות מלך על ישראל, ואמר קרע השם את ממלכות ישראל מעליך היום ונתנה לרעך הטוב ממך וגו', וזה כלו יורה שגם בימיו ובחייו נקרעה מלכותו כשנמשח דוד למלך, ולא די שלא נמשך מלכותו לבניו אבל גם בחייו נמאס לפניו יתברך, השלישי הוא על אשר הרג בחרב, את כהני השם אשר בנוב, ונענש בעבור זה החטא שמת שאול עצמו גם כן בחרב, כי לולא זה היה מת בחליו ומספד המלכים יספדו לו, ונהרגו גם כן על זה החטא שלשת בניו בחרב לעיניו, ולא היה הרע הגדול הזה כי אם על אותו עון, ואולי גם באותו עון מת אחריו אישבשת בנו גם כן על ידי חרב, כי כלם מתו בחרב מדה כנגד מדה, ולכן באותה מלחמה לא ענהו השם באורים ובתומים בעונש שהרג הכהנים נושאי אפוד וכמו שאמרו חכמינו ז"ל (ברכות פרק א' י"ב ע"ב). והנה מתו גם כן רבים מישראל עם שאול במלחמה, לפי שהמה גם כן היו בני מות אחרי אשר לא מיחו בידי שאול מהרוג את הכהנים כמו שמיחו בידו מהרוג את יהונתן כאשר חשב שאלו להרגו על אשר אכל ביום המלחמה ועבר שבועתו, אבל הגבעונים אשר הרג בעיר הכהנים לא נפק עונם בשאול ובניו, לפי שלא היתה הריגתם כל כך חמורה כהריגת כהני ה', גם מאותה סבה לא נפקד עונם בחייו ונפקד אחרי מותו ובבניו הקטנים ובני פלגשו, וכל זה להיות יחס העונש אל העונש ויחס זמנו אל זמנו ויחס החטא אל החטא. הנה התבאר מזה שגם נענש שאול על מות הכהנים בגופו ובבניו הגדולים והיקרים לעיניו ובחייו כמו שנענש עתה על הגבעונים בשאר הבנים, וכמו שעל הריגת הכהנים מלבד מה שנענש שאול ובניו הנה גם כן נענשו עמו במלחמה ישראל לפי שלא מיחו בידו, ככה לפי שלא מיחו בענין הגבעונים ולא דרשו מעם שאול שלא ימיתם אחרי שזקני העדה נשבעו להם היה ראוי גם כן שיענשו על זה, ולכן באה הרעב עליהם שלש שנים, ובזה נענש העם על חטאם, ולפי שהיו הגבעונים שואבי מים לעדה ולמזבח ה', היה ענשם בהעצר המים ולא ירד גשם על הארץ להמיתם ברעב, דומה למה שנזכר שלא נענה שאול באורים ותומים לפי שהרג את הכהנים השואלים בהם, ככה היה ענין הגבעונים עם המים, ונהרגו עם זה שבעת בניו והיה העונש אם כן כללי לכלם. וכבר אמרו חז"ל (במ"ר פר' ה' דף רכ"ה ע"ד) שאמר דוד לפני הקב"ה על גרים הללו אתה עושה כך לעמך? והיתה תשובתו יתרך שלהיותם מאומות העולם היה ראוי עוד לתבוע עלבונם למה שהיה בו מחלול השם. ואין לתמוה מאיחור העונש הזה כל כך מהשנים, כי משפטי ה' אמת צדקו יחדו ומחשבותיו עמקו, והוא היודע למה יענשו החוטאים בזמן זולת זמן ומי הוא ראוי מהבנים לקבל עונש האב. וכפי דעת חז"ל היה ענין הגבעונים קודם לענין אבשלום, ואני אחשוב שהפרשיות הם כסדרם ושקרה זה אחר ענין אבשלום. ואפשר לי לומר שהיה דוד מתרעם לפניו ית' על גודל ענשו, למה על דמי אוריה מתו שלשת בניו הילד ואמנון ואבשלום? ולמה על אשר שכב עם בת שבע לקה מדי השם כפלים ככל חטאתיו ונענש בגלוי עריות בתו תמר ועשרת נשיו ופלגשיו? וכמו שפרשתי (דף קס"ח ע"א) על מי יתן מותי תחתיך בני, שאמר דוד על מות אבשלום על זה העון, כדי לנחמו האל ית' ולדבר על לבו בא ענין הרעב להודיעו שיה בחטא שאול על אשר המית את הגבעונים, כדי שדוד יצדיק את הדין בראותו שאחרי קרוב לארבעים שנה נענשו בניו של שאול על אותו חטא שחטא בגבעונים אשר לא מבני ישראל המה, ובזה יתן אל לבו שאינו מהעול שיענשו בניו על דם אוריה החתי שהיה משלומי אמוני ישראל. זהו קשור הפרשיות לדעתי, ועם מה שאמרתי בזה יותרו השאלות שנית ושלישית:
פסוק א:
ואמנם למה נענשו הבנים בעון אביהם המרצח, כבר התעוררו חז"ל לזה (יבמות פ"ח ע"ט ע"א), וא"ר יוחנן מוטב שתעקר אות אחת בתורה ואל יתחלל שם שמים בפרהסיא. וכפי הפשט והסברא הישרה נשיב לזה שמה שאמרה תורה (דברים כ"ד ט"ז) לא יומתו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות, היא אזהרה לבית דין במשפט האנושי שלא יעשו כן ולא יובן זה על המשפט האלקי, כי הוא פוקד עון אבות על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים, ואם כן דינא זוטרא ודינא רבא איכא בינייהו. ואם תשאל למה לא היו בענין הזה שוים הדין האלקי עם המשפט האנושי אשר צוה לעשותו? אני אשיבך מלין שהאלוה ית' גזר שיענשו בדינו הבנים על האבות להיותם חלק מהאב עצם מעצמיו ובשר מבשרו, וכיון שהיה העונש למוד ומוסר לבני האדם ששישמעו וייראו ולא יזידון לעשות עוד, היה מהראוי שגם אחרי מות החוטא (איוב ה' ד') ירחקו בניו מישע יענשו בחטאו וידכאו בשער ואין מציל, כי הוא עונש גדול יגיע אצל אבות המתים ונפשיהם עליהם תאבל, כי בלי ספק עונג הבנים הצלחתם וצערם מגיע לאבות גם אחרי מותם, וכמו שבאו על זה פסוקים רבים בתורה מורים עליו, והראוי שנאמין שהבן הצדיק לא יענש בעון האב חלילה לאל מרשע, ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ובריה, אבל להיותו ית' בוחן לבות חוקר כליות בראותו בני הרשעים שהם גם כן דור סורר ומורה דור לא טהור בעיניו, וכשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם יענישם בחטא אבותיהם, כי בזה נתחברו שני הענינים, ר"ל הענישם על חטאת אבותיהם ולכלות הקוצים מן הכרם ויתמו רשעים מן הארץ, ולהיות הבחינה הזאת מסורה לאל ית' כי הוא יודע תעלומות לב, לכן היה זה מיוחד בדינא רבה לפני כסא כבודו שהוא יעניש הבנים על עון אבותם כשהיו לפניו גם הם רעים וחטאים, או יהיו בטבעם מוכנים וראויים לחטא, ולזה יהיה זה בזמן זולת זמן כפי הכנת אנשי הדור, כי הוא ית' לא יעניש כי אם הבנים החטאים האלה בנפשותם, אבל נמנע זה ממשפט בני האדם לפי שהוא יראה לעינים ולא יבחין בין טוב לרע, ואולי יענש בעון האב הבן הצדיק, ובעבור זה צוה אותם שלא ימיתו הבנים על חטא אבותם, כי היה זה לבד מסור למשפט האלקים אשר יראה ללבב, והנה דוד עשה זה (ר"ל לתת שבעת בני שאול ביד הגבעונים) על פי ה', במאמר נביא או במשפט האורים והתומים, ויורה עליו אמרו בסוף הפרשה ויעתר אלקים לארץ אחרי כן, כי נתרצה האלקים למה שעשה דוד במצותו, ואם כן לא היה הדבר הזה להעניש בני שאול בחטאו כי אם במצות השם. והנה היו בני שאול המוקעים שבעה לבד כפי דעת חז"ל, (יבמות פ"ח) לפי שהיו אלה עצמם אשר הרגו את הגבעונים ורחוק הוא מאד. גם אמרו בדרש אחר (בירושלמי דקדושין פ"ד ס"ה ע"ב) שהגבעונים אשר הרג שאול היו שבעה לא עוד, שנים מהם חוטבי עצים, ושנים מהם שואבי מים, וחזן וסופר ושמש, ולכן בקשו שבעה, נפש תחת נפש. ויותר נכון שנאמר ששאלו שבעה, לפי שידעו שלא נשארו מזרעו ובניו של שאול כי אם שבעה, זולתי מפיבושת שהיו יודעים שהיה לב דוד עליו לאהבת אביו, ולכן לא שאלו שמונה כדי שימלט בן יהונתן לכבוד דוד, ובזה הותרה השאלה הרביעית והיתר שתי השאלות האחרונות יהיה עם ביאור הפרשה אחרי זה. ואחרי הקדמי אמתת הדרוש והבנתו אפרש הפסוקים, אמר שאחרי ענין אבשלום היה רעב בארץ שלש שנים זה אחר זה, והיתה הסבה בהיותם רצופים כדי שיכירו וידעו בני אדם גם בני איש שהוא ענין השגחיי לא בטבע ולא במקרה. והגיד הכתוב שנתחלחל דוד מאד, כי חשב שהיה זה גם כן בעונו הקודם, ויחל את פני ה' אלקיו, ולכן הודיעו בשלמי הצער הגדול הזה, שהיה על שאול ועל עיר הדמים, רוצה לומר על שאול עצמו ועל ביתו שהוא עיר הדמים. ואפשר אצלי לפרשו בענין אחר, שעל שאול אמר על הפועל והמסבב הרעה שהיה שאול שהוא אשר חטא, ואמרו ועל בית הדמים שהיה רומז על הנעלבים שהם אנשי נוב אשר הרג אותם מנער ועד זקן טף ונשים, כאלו אמר ועל מה שנעשה בנוב שהוא הבית והעיר שנעשה כלו דמים והריגה. ולפי שבנוב נהרגו הכהנים ונהרגו גם כן הגבעונים, הודיעו שלא היה הרעב על אשר המית את הכהנים, כי כבר קבל על זה ענשו בחייו כמו שאמרתי, כי אם על אשר המית את הגבעונים, כי לכן בא הרעב להעצר השמים ולכן לא היה מטר בעונש שהמית לשואבי מים לכל העדה ולמזבח ה' כמו שאמרתי:
פסוק ב:
וזכר הכתוב שאמר המלך לגבעונים, ר"ל שאמר אליהם דברי רצוי כדי שיכפרו עליהם ויברכו את העם על אשר פשעו בשלא מיחו בענינם על ידי שאול, וסמך לזה והגבעונים לא מבני ישראל המה, להעיד שלא רחמו עליהם לפי שלא היו מזרע בית יעקב אבל היו אויביהם מלידה ומבטן ומהריון, וכן אחז"ל (בבא קמא) (צ"ל יבמות פ"ח ע"ט ע"א) שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל. רחמנין, שנאמר (דברים י"ג י"ז) ונתן לך רחמים ורחמך. ביישנים, שנאמר (שמות כ' כ') ובעבור זאת תהיה יראתו על פניכם לבתי תחטאו. גומלי חסדים, שנאמר (דברים ז' י"ב) ושמר ה' לך את הברית ואת החסד וגומר, והגבעונים לא מבני ישראל המה, שלא רחמו על ישראל ועל בני שאול וגו', הנה נטו למה שאמרתי. ואפשר לפרש הכתוב עוד, שלפי שנזכרו בספורים האלה גתים וכושיים ואדומיים, והיו כלם ישראלים אלא שהתגוררו באותם המקומות, נצטרך להודיע בכאן שהגבעונים לא היו כן, כי הם לא היו מבני ישראל כי אם מיתר האמורי ובני ישראל נשבעו להם בימי יהושע, ועם כל זה בקש שאול להכותם לא לתכלית עבודת האל כי אם בקנאתו לבני ישראל ויהודה, ר"ל שהיה מקנא אותם שלא היו עוזרים אותו ומגלין את אזניו לנגד דוד ולכן הרגם, ובזה גלה היות כוונת שאול רעה בהריגת הגבעונים, וכבר הסכימו על זה גם כן חז"ל, והוא הפירוש האמתי בפסוק הזה, ולא כמו שפירשוהו המפרשים, כי הכתוב לא בא הנה לשבח את שאול על הריגתם כי אם לגנותו: (ועיין מזה הענין במ"ר פר' ה' דף רכ"ו ושם תמצאנו באריכות):
פסוק ד:
ויאמרו לו הגבעונים וגו'. השיבו הגבעונים אל דוד אין אנו רוצים לקחת ממון מבית שאול, כי הוא לא נטל ממנו ממון לשנקח ממון מהם, נטל ממנו נפשות נפשות נקח מהם, ואין אנו רוצים גם כן לקחת נפש משאר בני ישראל, עם היות שיש להם אשם על אשר לא מיחו בידי שאול, אבל אנו רוצים להנקם מזרע הרוצח עצמו שהוא שאול, לפי שעשה עמנו שתים רעות גדולות, האחד ההריגה, והשנית שגרם שבכל עיר ועיר היו רודפים אחרינו באופן שלא היינו יכולים לשבת בשום מקום מגבולי ישראל, כי בראותם מה שעשו עמנו בנוב, היו בשאר הערים רודפים אחרינו גם כן, (ה) וזהו שאמרו האיש אשר כלנו ואשר דמה לנו, שהוא שאול שצוה להרוג אותנו, עוד עשה עמנו רעה אחרת בזה והא שנשמדנו אחרי זה מהתיצב בכל גבול ישראל. והמפרשים אמרו ששאול מלבד מה שהרגם עוד הסכים לשלחם מגבול ישראל. ורד"ק כתב שקנאתו לבני ישראל ויהודה היה שאמר, מוטב שיהיו שמשי בית ה' ישראלים ולא גבעונים, וזהו נשמדנו מהתיצב בכל גבול ישראל, (ו) ולכן ינתן לנו שבעה אנשים מבניו והוקענום לה'. ויש מי שפירש שאלה היו שהרגו בידיהם את הגבעונים ורחוק הוא. וחז"ל (במ"ר רכ"ו ע"א) אמרו אש"ר כל"נו שבעה אותיות כנגד שבעה נפשות שהרג מהן, לפיכך יותן לנו שבעה אנשים וגו' והוקענום לה' בגבעת שאול בחיר ה'. למה תלאום? כדי שיראו כל העולם וייראו מהרע להם. לה', שהוא רצה להטיב לגרים. למה בגבעת שאול, כדי שידעו אם למלך כן כ"ש להדיוטי'. בחיר ה' תמיהה, הם מקטרגין עליו וקריין ליה בחיר ה'? אלא הם אמרו בגבעת שאול, יצתה בת קול ואמרה בחיר ה'. ולפי שהם שאלו שבעה בנים אמר דוד אני אתן, ר"ל אותם השבעה אני אתנם מי שארצה הזה או זה, ר"ל שלא יהיו הגבעונים בוחרים כי אם דוד עצמו, ועשה זה כדי לחמול על מפיבשת:
פסוק ז:
ואמר הכתוב בו בן יונתן בן שאול, לומר שראוי היה לחמול עליו לפי שלא היה זה בן שאול כי אם בן יונתן בן שאול, וידוע שיהונתן לא היה בהריגת כהני השם ולא את הגבעונים אשר בנוב על דבר דוד, כי היה שבועת השם בין דוד ובין יהונתן, ולזה לא היה ראוי שיענש בנו על זה, ולכן לקח המלך את שני בני רצפה בת איה אשר ילדה לשאול הנקראים שניהם ארמוני ומפיבשת, ולקח עוד חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל ונתנם ביד הגבעונים. והנה החמשה בנים שייחס כאן למיכל אינו שילדה אותם, כמו שאמרו חכמינו ז"ל במסכת סנהדרין, (פרק ב' י"ט ע"ב) כי היא לא נשאת לעדריאל כי אם מרב אחותה, וגם מיכל זכר הכתוב שלא היה לה ולד עד יום מותה, ולכן ידענו שהיו בני מירב ושגדלם מיכל אחותה אשת דוד לפי שלא היו לה בנים, ולפי שהיתה קוראת אותם בניה אמר בני מיכל. וחכמינו ז"ל אמרו בסנהדרין (בירושלמי פרק ו' כ"ג ע"ג) שדוד העבירם לפני הארון, וכל שהארון קולטתו היה למיתה, ומפיבושת לא העבירו לפני הארון. ומאשר הקשו שם, וכי משוא פנים יש בדבר? השיבו שבקש רחמים שלא יקלטנו הארון וקבלו השם, הדא הוא דכתיב אקרא לאלקים עליון לאל גומר עלי שהסכים הקדוש ברוך הוא עמו. (ובבלי ביבמות פרק ח' דף ע"ט ע"א) ומה שכתבתי אני כפי הפשט הוא היותר נכון אצלי, שדוד חמל על מפיבשת להיותו בן יהונתן שלא היה בהריגת הגבעונים, כי נעשה כל מה שנעשה בנוב על אפו ועל חמתו, ודוד התנה עמהם שהוא יתן שבעה בני שאול והוא יבחרם, כדי למלט את מפיבשת בן יהונתו כמו שאמרתי:
פסוק ט:
ויתנם ביד הגבעונים וגו'. הנה דוד לא רצה להרוג בעצמו את בני שאול, פן יאמרו בשנאתו אותם עשה זה ונתן אותם ביד הגבעונים שיעשו בהם כרצונם, כי זה היה העונש מדה כנגד מדה, שאול עשה בגבעונים מה שרצה והמה יעשו בזרעו מה שירצו, ולזה נתנם בידיהם והם הוקעום, רוצה לומר תלאום בהר לפני ה', כלומר לעיני השמש הזאת, באופן שנתפרסם הדבר, ונפלו שבעתים יחד, רוצה לומר שהמיתום ותלאום כלם בבת אחת. ואמנם למה זכר הכתוב שמתו בימי קציר שעורים, ואמרו חכמינו ז"ל שמתו בט"ז בניסן, הסבה ההוא אצלי זה לפי שהיה רעב בארץ ושנת בצורת היה, ולכן תלאום בזמן היותר חם והוא בתחלת קציר שעורים, וישבו שם עד נתך מים עליהם, ואין פירושו עד ימות הגשמים כדברי חכמינו ז"ל (שם) שאמרו שעמדו תלויים מט"ז בניסן עד י"ז ממרחשון, אבל פירושו שהיו שם עד שנעתר אלקים לארץ וירדו הגשמים עליהם, כי מיד אחרי שנתלו ימים מעטים עם היות הזמן זמן הקיץ ירדו הגשמים בהשגחת השם יתברך עליהם, ובתוקף הקיץ באו הגשמים, על דרך מה שאמר שמואל (שמואל א' י"ב י"ז) הלא קציר חטים היום אקרא אל השם ויתן קולות ומטר, (י) ולזה אמר שרצפה לקחה את השק ותטהו לה על הצור שהיו נתלים בו, כמו שאמר ויוקיעום בהר, ועשתה זה להתכסות תחתיו ולשבת שם ולשמרם מהעופות וחיות השדה, והיה כל זה מתחלת קציר עד נתך המים עליהם, רוצה לומר שהמטיר השם מיד בדרך נס והשגחה, באופן שלא יכלו עוף השמים לנוח עליהם יומם וחית השדה בלילה.
פסוק יא:
(יא-יד) וכאשר נודע לדוד מה שעשתה רצפה הלך בעצמו ולקח את עצמות שאול ויהונתן בנו מן המקום אשר קברו אותם בעלי יבש גלעד והעלה אותם העצמות משם ויקברם עם עצמות המוקעים אשר תלו הגבעונים כלם בקבר קיש אבי שאול. והנה הסבה לשתלו אותם היה בלי ספק כדי לפרסם הדבר, והתמדתם על העץ ועברם על מצות (דברים כ"א כ"ב) לא תלין נבלתו על העץ, לדעתי היה כדי שיעתר אלקים לארץ ויבואו הגשמים, כאומר הרי קיימנו דבריך עתה השקיפה ממעון קדשך מן השמים, ולזה התמידה תלויתם עד נתך מים עליהם מן השמים שהיו צריכין אליהם. ובמסכת יבמות (פרק ח' ע"ט ע"א) אמרו, והא כתיב לא תלין נבלתו על העץ? אמר ר' יודן משום ר' שמעון בן יוחאי מוטב שתעקר אות אחת מן התורה ויתקדש שם שמים בפרהסיא, והיו עוברים ושבים אומרים מה טיבן של אלו? והיו אומרים להם הללו בני מלכים, ומה עשו? פשטו ידיהם בגרים גרורים, אמרו אין לך אומה כזאת, ומה בני מלכים כך, הדיוטות על אחת כמה וכמה? ומה גרים גרורים כך, ישראל על אחת כמה וכמה? מיד נתוספו בישראל מאה וחמשים אלף גרים, שנאמר (מלכים א' ה' ט"ו) ויהי לשלמה שבעים אלף נושא סבל ושמונים אלף חוצב בהר. ואמרו בסוף הדברים ויעשו כל אשר צוה המלך ויעתר אלקים לארץ אמרו חכמינו ז"ל (במדבר רבה פרק ה' דף רכ"ו ע"ג) שצוה שיהיו מעבירין את ארון שאול בכל שבט ושבט והיה השבט שנכנס בו ארון של שאול יוצאים הם ונשיהם ובניהם וגומלים לו חסד. וכפי הפשט עשו בני ישראל כאשר צוה דוד להביא עצמות שאול ויהונתן להקבר אותם בקבר קיש, וצלע הוא בירושלם, כמו שאמר (יהושע י"ח כ"ח) וצלע האלף והיבוסי היא ירושלים. והנה נשאר עלי להודיעך דבר יורו עליו הפסוקים, והוא שקבורת שאול היה עם קיש אביו וקבורת דוד לא היה עם ישי אביו כי אם בצידון עירו, והסבה אצלי בזה היא, כי שאול עם היותו מלך הוסר ממנו המלכות וחזר לראשיתו והיה כלל אבותיו, ולכן נקבר עמהם יען נשתוו כלם, אבל דוד מלך על ישראל ונתן לו המלכות ולזרעו עדי עד, ולזה לא היה ראוי שיקבר עם אבותיו, כי כבר נפרד מהם ואין לו עמהם דבר עוד, ונקבר בעירו ציון שהיא עיר המלוכה, וכמו שאמר (תהלים קכ"ב ה') כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד וגו':
פסוק טו:
הפרשה הכ"ד תספר המלחמות שעשה דוד עם ארבעת בני הרפה, והשירה אשר דבר להשם על תשועותיו ודבריו האחרונים והגבורים אשר היו לו. תחלת הפרשה ותהי עוד מלחמה לפלשתים וגו', עד אומרו ויסת השם וגו', והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:
פסוק טו:
השאלה הראשונה בארבעת המלחמות שזכר כאן שנפלו בהם ארבעה הנפילים בני הרפה, אם היו קודם הרעב שזכר למעלה וקודם ענין אבשלום או היו אחריו כסדר הפרשיות? ואם נאמר שהיו קודמים בזמן לענין אבשלום וענין הגבעונים, יקשה למה נזכרו בזה המקום? ואיך אמר ותהי עוד המלחמה וגו', ויהי אחרי כן וגו'? והדברים האלה יורו שהיה זה מאוחר בזמן אחרי הספורים הקודמים. ואם נאמר שקרו כפי סדר הפרשיות, יקשה גם כן איך זכר ראשונה מהם המלחמה האחרונה שבה נשבעו לא תצא עוד אתנו במלחמה וגו'? ואחריה זכר המלחמה אשר הכה בה את גלית, והנה היא היתה הקודמת לכל מלחמות דוד? גם שבדברי הימים (דברי הימים א' כ') זכר לבד שלשה מאלה האחרונות ולא זכר הראשונה מהם שזכר בכאן, וגם יתחלפו המקומות שהיו שם המלחמות ממה שזכר שם למה שזכר כאן:
פסוק טו:
השאלה השנית בשירה אשר דבר דוד, כ"א חברה בסוף ימיו כמ"ש המפרשים והיתה שבח והודאה לאל ית', איך אמר א"כ ביום הציל השם אותו מכף כל אויביו ומיד שאול? והנה הצלתו מכף שאול היה ימים רבים ופעמים רבות והצלתו מיד האויבים היו ג"כ פעמים הרבה ולא היה כל זה ביום אחד, ואיך אמר א"כ ביום הציל השם אותו? וגם כל הדברים האלה היו בבחרותו, ואיך לא נתן עליהם הודאות לאל יתברך הפודה את נפשו מכל צרה ושבחו עליהם באחרית ימיו? והנה ההלל יאות בזמן התשועה עצמו, כל שכן באמרו עם לא ידעתי יעבדוני בני נכר יכחשו לי ושאר הדברים יורו תפלתו על העתיד ולא היה א"כ בסוף ימיו. ואם עשה דוד השירה הזאת בבחרותו, למה זכרה באחרונה? ויקשה ג"כ הכפל הדברים אשר באו בה והחלופים אשר באו ממה שזכר בה כאן למה שזכר בספר תהלים (מזמור י"ח):
פסוק טו:
השאלה השלישית בדברי האחרונים, מה ראה בדברים האלה ומה הצורך והתועלת בהם יתר ממה שאמר בשירה? ומה ענין אמרו כי כל ישעי וכל חפץ כי לא יצמיח? והנה הצמיחה בתשועה ובחפץ הוא הטוב וההפסד בו הוא הרע, ואיך יחפוץ אם כן שלא יצמח ישועתו וחפצו? וענין הבליעל שזכר שהוא כקוץ מונד כלהם יראה שאין לו ענין כפי סדר הדברים ואין לו צורך בדברים האחרונים. גם יקשה שאין אלו דברי דוד האחרונים, שהנה אחר זה צוה את שלמה בנו ודבר דברים אחרים יותר אחרונים:
פסוק טו:
השאלה הרביעית אם דברי דוד האחרונים האלה הם נבואה גמורה או אם הם דברי שבח? כי לשני הדעות נטו חכמינו ז"ל (מועד קטן פרק ג' ט"ז ע"ב) והמפרשים, ואם הם נבואה איך לא אמר בהם ויהי דבר השם אל דוד או הדבר אשר דבר השם אל דוד וכדומה מהלשונות האלה המורים על אמתת הנבואה? ואם הם דברי שירות איך לא קראה שיר או שירה או מזמור? ועוד למה לא הושמו הדברים האלה בספר תהלים כיתר המזמורים? השאלה החמשית בספור הגבורים אשר לדוד, ראשונה למה לא זכר יואב שר הצבא שהיה גבור ואיש מלחמה ומי כמוהו מורה? ושנית מה ענין אמרו מן השלשה הכי נכבד ואל השלשה לא בא? ויורה שענין זה המאמר הוא הקבוץ בין החיוב והשלילה:
פסוק טו:
השאלה הששית בחלופים עשרה שבאו ממה שזכר בספורי הגבורים אשר לדוד בדברי הימים (דברי הימים א' י"א) ממה שזכר כאן, אם בספרו שם גבורים שלא זכר כאן, ואם בספרו כאן גבורים שלא זכר שם, ואם ביחסו כאן לאחד מהן מה שייחס שם לגבור אחר ובשאר החלופים אשר אעיר בדברי הפרשה.
פסוק טו:
והנה אפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:
פסוק טו:
ותהי עוד מלחמה וג'. אפלא מהמפרשים שלא חקרו ולא השתדלו לדעת אם היו המלחמות האלה אחרי ענין אבשלום ומעשה הגבעונים כסדר הפרשיות, או היו קודם לזה? והוא באמת ענין תצטרך ידיעתו מאד, ובדברי הימים (דברי הימים א' כ') ראיתי שנזכרו המלחמות האלה אחרי מלחמות בני עמון וסמוך ללכידת רבת בני עמון שזכר למעלה ויורה שבאותו זמן היו, והתימה הוא למה שם בדברי הימים זכר מהגבורות והמלחמות הארבעה האלה ג' מהם אשר זכר כאן באחרונה? והשמיט ולא זכר הראשונה שזכר בכאן מישבי בנוב שאמר להכות את דוד ויעזרהו אבישי בן צריוה וימיתהו אז נשבעו עבדי דוד לא תבא עוד אתנו למלחמה וגו'? וראוי לשאול מה ראה עזרא לספר שם שלשת המלחמות ולא הרביעית הזאת? והנה ראיתי שמפרשי הנוצרים נטו על כי מה שנזכר בכאן מהלחמות האלה אינם מסודרות בקדימה ואיחור כפי זמנם, כי אשר זכר ראשונה אמרו שהיתה האחרונה בזמן שלא בא דוד אחריה למלחמה אחרת, ואשר זכר כאן שנית שהכה סבכי החשתי את סף היה קודם בזמן לאשר זכר ראשונה, והשלישית שזכר כאן שהכה אלחנן בן יערי ארגים בית הלחמי את גלית הגתי וגו', אמרו שזו היתה המלחמה הראשונה בזמן, והוא אשר הכה דוד בבחרותו את גלית הפלשתי, ופירשו אלחנן בן יערי ארגים בית הלחמי על דוד, אלחנן שחננו האל, בן יערי שהלך זמן הרבה ביערים נרדף משאול, ארגים שיה דוד מזרע בצלאל שהיה ראש אורגים ונשיא לכל מלאכת מחשבת, ובית הלחמי הוא ממה שאמר ישי בית הלחמי, וזה כלו נאמר על דוד שהרג את גלית הפלשתי שהיה מגת, והמלחמה שזכר כאן באחרונה היה בימי מלכות דוד. ולדבריהם אלה באו הפרשיות כלם בלי סדר בקדימה ובאיחור. ועוד יקשה אליהם אמרם שהמלחמה השלישית הזאת היתה מלחמת גלית הפלשתי? כי הנה בדברי הימים נאמר במקום זה ויך אלחנן בן יערי את לחמי אחי גלית הגתי וגו', הנה אם כן לא ספר הכתוב כאן מלחמת גלית כי אם מלחמת אחיו, גם מלחמת גלית היתה בעמק האלה וכאן זכר שהיתה זאת המלחמה בנוב. וחכמינו ז"ל דרשו בו דברים, אמרו במסכת סנהדרין פרק חלק (דף צ"ה ע"א) מאי וישבי בנב? אמר רב יהודה אמר רב איש שבא על עסקי עון נוב. ואמרו שאבישי לא היה שם עם דוד כי היה עם יואב במלחמת בני עמון, ועברה יונה בפניו מטרפת בכנפיה וידע אבישי כי היה דוד בצרה, והלך לו וקפצה לו הארץ ובא והרג את ישבי. וחכמינו ז"ל אמרו (שם) ויעזור לו שעזרו בתפלה. ועוד אמרו בדרש (מדרש רות) ותהי עוד המלחמה בנב וגו' ויך אלחנן, זו כבר קדמה לכלם ולא מנאה כאן אלא לצרף מיתת בני ערפה, אלחנן זה דוד, בן יערי ארגים, שהיו בני משפחתו אורגי פרוכת למקדש שקרוי יער, הנה אם כן מהדרש הזה לקחו מפרשי הנצרים פירושם אשר זכרתי. ולדעתי הפרשיות כלם מסודרות בקדימתם ואיחורם, ואחרי מות אבשלום ואחר ענין הגבעונים קרו הדברים, ולזה אמר ותהי עוד המלחמה לפלשתים את ישראל, רוצה לומר שמלבד המלחמות שזכר למעלה שהיו לבני ישראל אלו באלו, הנה עוד אחריהם נלחמו הפלשתים עם ישראל, וירד דוד ועבדיו עמו וילחמו עם הפלשתים ויעף דוד, רוצה לומר שנחלש דוד, והיתה הסבה בזה לפי שהיה כבר זקן בא בימים ויחלשו כוחותיו מן הצרות, וכבר אמרו המדקדקים כי ויעף דוד, (שמואל א' י"ד כ"ח) ויעף העם, שהם מלשון חולשה הם בפת"ח העי"ן אבל (ישעיה ו' ו') ויעף אלי אחד מן השרפים, שהוא מלשון עופפות בא בקמ"ץ להבדיל ביניהם בניקוד:
פסוק טז:
וזכר שבהיות דוד יעף ראהו ענק אחד שהיה שמו ישבי בנב והוא מילידי הרפה, והיה כחו כל כך עצום שהיה משקל קינו והוא עץ חניתו שלש מאות משקל נחשת, רוצה לומר שקינו שהיה מעץ היה שקול כמו שלש מאות משקל נחשת, או זכר קינו והמשקל הוא מלהב החנית כדברי המפרשים. ומלבד זה היה חגור חדשה, רוצה לומר חרב חדשה, וכמו שכתב רש"י שהגבורים נוהגים תמיד שביום אשר יחגרו חרב חדשה לעשות בה גבורות, ומפני זה אמר שהענק ההוא השתדל מאד להכות את דוד כי הכירו היותו מלך ישראל:
פסוק יז:
ובראות אבישי את דוד באותה סכנה עצומה עזרו נגד הפלשתי וימיתהו. ומאשר ראו עבדי דוד שהיה זקן עיף ויגע, וביראתם שמא יבואהו סכנה אחרת כזאת, נשבעו שלא יצא עוד עמהם למלחמה, באופן שלא יכבה את נר ישראל, כי המלך הוא נר אלקים והוא המאיר לארץ ולדרים עליה, וראוי שישמרו עבדיו את ימי חייו בכל מה שאפשר אחרי אשר במותו יחשך השמש בצאתו עליהם:
פסוק יח:
ואחרי שזכר המלחמה הראשונה בסדר ובזמן אחרי ענין אבשלום והגבעונים, זכר עוד מלחמה אחרת שעשה על ידי עבדיו וגבוריו, והוא אמרו ויהי אחרי כן ותהי עוד המלחמה בגב עם פלשתים, רוצה לומר שאחרי המלחמה שזכר קרה אחרת והוא שבנב, והוא המקום אשר קרא גזר בדברי הימים (דברי הימים א' כ' ד'), כי שני אלה השמות היו לו, היה שהכה סבכי החשתי (והוא שם גבור אחד מגבורי דוד) את סף שהוא בן אחד מילידי הרפה:
פסוק יט:
וזכר עוד המלחמה שלישית אחריה, והיא שבאותו מקום עצמו שקרא גוב הכה אלחנן בן יערי ארגים (והוא גבור מגבורי דוד שהיה דירתו בארגים) והרג את הענק האחר מילידי הרפה, והאמת מהספור הזה נזכר ומפורש בדברי הימים (שם ה'), אמר שם ויך אלחנן בן יעור את לחמי אחי גלית הגתי, הנה אם כן פירש שלא הרג את גלית כי אם אחיו ושהיה שמו לחמי, ואם כן מה שאמר כאן בית הלחמי אח גלית הוא כאלו אמר את הלחמי אחי גלית, וכבר כתב ה"ר יונה שמשמושי הבי"ת שתבא על הדבק, כמו (הושע א' ב') תחלת דבר השם בהושע כמו אל הושע, וכפי זה יפורש בית הלחמי כמו אל הלחמי, שכך היה שמו:
פסוק כ:
ואחר זה זכר מלחמה רביעית שהיתה בגת ושנקרא שם איש מדון, רוצה לומר איש ריב ומדון גבור ואיש מלחמה, ובדברי הימים (שם ו') נאמר איש מדה, כלומר שהיה גדול הקומה ושני הדברים אמת. והנה עוד היו אצבעות ידיו ורגליו שש ושש, כלומר שש בכל אחד מידיו ושש בכל אחד מרגליו, ולפי שלא יחשב שבשני ידיו או רגליו היו שש אצבעות שלש אצבעות לכל יד ורגל, הוצרך לפרש עוד עשרים וארבעה מספר, וזה גם כן היה מילידי הרפה.
פסוק כא:
ויחרף את ישראל בדברי גדופים, כמו שהיה עושה גלית הפלשתי כשנלחם עם דוד, ולכבוד ישראל יצא יהונתן בן שמעה אחי דוד והכהו.
פסוק כב:
הנה ספר בפרט ארבע המלחמות האלה לספר חסדי השם ותהלותיו אשר גמל את דוד כרחמיו וכרוב חסדיו, שארבעה בנים נולדו להרפה שהיתה אשה מבנות הענקים, וארבעתם היו ענקים כגבורים אשר מעולם אנשי השם, וכלם מתו על ידי דוד ועבדיו, כי הראשון מהם ישבי בנב הכהן דוד ואבשי שעזרו, והשלשה הנשארים המיתו גבורי דוד ועבדיו כי הוא כבר נמנע מלצאת עמהם למלחמה. הנה התבאר מזה שארבעת המלחמות האלה היו כפי סדר הפרשיות, ואחרי עניני אבשלום והגבעונים, ושלא בא בתוכם ענין גלית הפלשתי כי אם ענין אחיו, ושנזכרו בסדר הראוי הקודם מהם בראשונה וכן אחריו כפי זמני הקורות, ושאין הפרש מהשמות שקרא בדברי הימים למה שקרא כאן בדבר עצמיי כי אם בדברים שהיו להם שני שמות כנב וגזר, וכבר כתבתי ששנוי השם הוא לתכלית הביאור. ולא זכר עזרא בספורי דברי הימים הראשונה מהארבעה מלחמות האלה שזכר כאן, לפי שלא היתה בה גבורה אחרי שדוד ואבישי שעזרו הרגו את ישבי בנב, וגם היה בה שמץ דופי באמרו ויעף דוד, ולכן לא זכרו, כמו שלא זכר ענין בת שבע ואוריה וענין תמר ואמנון ואבשלום וכל הדברים שהיו דופי מה לדוד, כי היה כוונתו שמה לספר תושבחותיו ומעשיו הנעימים לא זולת זה, וכמו שביארתי בהקדמת זה הספר, (דף ע"ה ע"ד) והותרה בזה השאלה הראשונה: