דוד אוסר את הגבעונים מלבוא בקהל
לאחר שראה דוד כי הגבעונים נוהגים באכזריות נוראה ואינם מוכנים להתפייס על מעשה שנעשה לפני כשלושים או ארבעים שנה למרות שדוד הציע להם פצוי כספי, ועמדו על דעתם לגבות נפשות, החליטו דוד ובית דינו לאסור אותם לבוא בקהל ישראל. דוד אמר: שלשה סימנים יש באומה זו(עם ישראל) רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים ומי שיש בו שלושה סימנים אלו ראוי להדבק בהם. דוד המלך סבר כי תכונות עוברות בירושה ואם הגבעונים יוכלו לבוא בקהל ה' ואפשר יהיה לקחת מהם נשים או לתת להם נשים יהודיות הרי הילדים יקבלו אופי אכזרי מצד הגבעונים שבמשפחה. את זה דוד רצה למנוע בתקנה שתקן. מאז נאסרו הגבעונים לבוא בקהל ה'. רואים מכאן שדוד לא החליט באופן שרירותי למנוע מבני אדם לבוא בקהל, אלא רק כשראה את התנהגותם האכזרית ושנאתם העמוקה שקננה בלבם כשלושים או ארבעים שנה ולא רצו למחול. הרמב"ם(הלכות תשובה פרק ב הלכה י) כותב: "אסור לאדם להיות אכזרי ולא יתפייס, אלא יהא נוח לרצות וקשה לכעוס ובשעה שמבקש ממנו החוטא למחול, מוחל בלב שלם ובנפש חפצה, ואפילו הצר לו וחטא לו הרבה לא יקום ולא יטור וזהו דרכם של זרע ישראל ולבם הנכון. אבל הגויים ערלי לב אינם כן אלא 'ועברתם שמרה נצח', וכן הוא אומר על הגבעונים לפי שלא מחלו ולא נתפייסו והגבעונים לא מבני ישראל המה". הרי לנו שטבעו של יהודי למחול ולסלוח לחברו(מצד ההלכה עוד בטרם יעלה על מטתו בלילה), קל וחומר על חטא שנעשה לפני שנים רבות ולהתרצות בפצוי ולא לתבוע עונש שאין לו בזה שום תועלת. מאחר והגבעונים לא נהגו כך הורחקו מכלל ישראל.
באדיבות הרב, מתוך ספרו: 'אמרי ח"ן - שמואל'