תנ"ך על הפרק - שמואל ב כא - רעב שלש שנים רצופות / הרב חיים בן סניור שליט"א

תנ"ך על הפרק

שמואל ב כא

284 / 929
היום

הפרק

וַיְהִ֣י רָעָב֩ בִּימֵ֨י דָוִ֜ד שָׁלֹ֣שׁ שָׁנִ֗ים שָׁנָה֙ אַחֲרֵ֣י שָׁנָ֔ה וַיְבַקֵּ֥שׁ דָּוִ֖ד אֶת־פְּנֵ֣י יְהוָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֗ה אֶל־שָׁאוּל֙ וְאֶל־בֵּ֣ית הַדָּמִ֔ים עַל־אֲשֶׁר־הֵמִ֖ית אֶת־הַגִּבְעֹנִֽים׃וַיִּקְרָ֥א הַמֶּ֛לֶךְ לַגִּבְעֹנִ֖ים וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֑ם וְהַגִּבְעֹנִ֞ים לֹ֣א מִבְּנֵ֧י יִשְׂרָאֵ֣ל הֵ֗מָּה כִּ֚י אִם־מִיֶּ֣תֶר הָאֱמֹרִ֔י וּבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ נִשְׁבְּע֣וּ לָהֶ֔ם וַיְבַקֵּ֤שׁ שָׁאוּל֙ לְהַכֹּתָ֔ם בְּקַנֹּאת֥וֹ לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל וִיהוּדָֽה׃וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־הַגִּבְעֹנִ֔ים מָ֥ה אֶעֱשֶׂ֖ה לָכֶ֑ם וּבַמָּ֣ה אֲכַפֵּ֔ר וּבָרְכ֖וּ אֶת־נַחֲלַ֥ת יְהוָֽה׃וַיֹּ֧אמְרוּ ל֣וֹ הַגִּבְעֹנִ֗ים אֵֽין־לילָ֜נוּכֶּ֤סֶף וְזָהָב֙ עִם־שָׁא֣וּל וְעִם־בֵּית֔וֹ וְאֵֽין־לָ֥נוּ אִ֖ישׁ לְהָמִ֣ית בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיֹּ֛אמֶר מָֽה־אַתֶּ֥ם אֹמְרִ֖ים אֶעֱשֶׂ֥ה לָכֶֽם׃וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ הָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔נוּ וַאֲשֶׁ֖ר דִּמָּה־לָ֑נוּ נִשְׁמַ֕דְנוּ מֵֽהִתְיַצֵּ֖ב בְּכָל־גְּבֻ֥ל יִשְׂרָאֵֽל׃ינתן־יֻתַּן־לָ֜נוּ שִׁבְעָ֤ה אֲנָשִׁים֙ מִבָּנָ֔יו וְהוֹקַֽעֲנוּם֙ לַֽיהוָ֔ה בְּגִבְעַ֥ת שָׁא֖וּל בְּחִ֣יר יְהוָ֑ה וַיֹּ֥אמֶר הַמֶּ֖לֶךְ אֲנִ֥י אֶתֵּֽן׃וַיַּחְמֹ֣ל הַמֶּ֔לֶךְ עַל־מְפִי־בֹ֖שֶׁת בֶּן־יְהוֹנָתָ֣ן בֶּן־שָׁא֑וּל עַל־שְׁבֻעַ֤ת יְהוָה֙ אֲשֶׁ֣ר בֵּֽינֹתָ֔ם בֵּ֣ין דָּוִ֔ד וּבֵ֖ין יְהוֹנָתָ֥ן בֶּן־שָׁאֽוּל׃וַיִּקַּ֣ח הַמֶּ֡לֶךְ אֶת־שְׁ֠נֵי בְּנֵ֨י רִצְפָּ֤ה בַת־אַיָּה֙ אֲשֶׁ֣ר יָלְדָ֣ה לְשָׁא֔וּל אֶת־אַרְמֹנִ֖י וְאֶת־מְפִבֹ֑שֶׁת וְאֶת־חֲמֵ֗שֶׁת בְּנֵי֙ מִיכַ֣ל בַּת־שָׁא֔וּל אֲשֶׁ֥ר יָלְדָ֛ה לְעַדְרִיאֵ֥ל בֶּן־בַּרְזִלַּ֖י הַמְּחֹלָתִֽי׃וַֽיִּתְּנֵ֞ם בְּיַ֣ד הַגִּבְעֹנִ֗ים וַיֹּקִיעֻ֤ם בָּהָר֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה וַיִּפְּל֥וּשבעתיםשְׁבַעְתָּ֖םיָ֑חַדוהםוְהֵ֨מָּההֻמְת֜וּ בִּימֵ֤י קָצִיר֙ בָּרִ֣אשֹׁנִ֔יםתחלתבִּתְחִלַּ֖תקְצִ֥יר שְׂעֹרִֽים׃וַתִּקַּ֣ח רִצְפָּה֩ בַת־אַיָּ֨ה אֶת־הַשַּׂ֜ק וַתַּטֵּ֨הוּ לָ֤הּ אֶל־הַצּוּר֙ מִתְּחִלַּ֣ת קָצִ֔יר עַ֛ד נִתַּךְ־מַ֥יִם עֲלֵיהֶ֖ם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְלֹֽא־נָתְנָה֩ ע֨וֹף הַשָּׁמַ֜יִם לָנ֤וּחַ עֲלֵיהֶם֙ יוֹמָ֔ם וְאֶת־חַיַּ֥ת הַשָּׂדֶ֖ה לָֽיְלָה׃וַיֻּגַּ֖ד לְדָוִ֑ד אֵ֧ת אֲשֶׁר־עָשְׂתָ֛ה רִצְפָּ֥ה בַת־אַיָּ֖ה פִּלֶ֥גֶשׁ שָׁאֽוּל׃וַיֵּ֣לֶךְ דָּוִ֗ד וַיִּקַּ֞ח אֶת־עַצְמ֤וֹת שָׁאוּל֙ וְאֶת־עַצְמוֹת֙ יְהוֹנָתָ֣ן בְּנ֔וֹ מֵאֵ֕ת בַּעֲלֵ֖י יָבֵ֣ישׁ גִּלְעָ֑ד אֲשֶׁר֩ גָּנְב֨וּ אֹתָ֜ם מֵרְחֹ֣ב בֵּֽית־שַׁ֗ן אֲשֶׁ֨רתלוםתְּלָא֥וּםשםהפלשתיםשָׁ֙מָּה֙פְּלִשְׁתִּ֔יםבְּי֨וֹם הַכּ֧וֹת פְּלִשְׁתִּ֛ים אֶת־שָׁא֖וּל בַּגִּלְבֹּֽעַ׃וַיַּ֤עַל מִשָּׁם֙ אֶת־עַצְמ֣וֹת שָׁא֔וּל וְאֶת־עַצְמ֖וֹת יְהוֹנָתָ֣ן בְּנ֑וֹ וַיַּ֣אַסְפ֔וּ אֶת־עַצְמ֖וֹת הַמּוּקָעִֽים׃וַיִּקְבְּר֣וּ אֶת־עַצְמוֹת־שָׁא֣וּל וִיהוֹנָֽתָן־בְּ֠נוֹ בְּאֶ֨רֶץ בִּנְיָמִ֜ן בְּצֵלָ֗ע בְּקֶ֙בֶר֙ קִ֣ישׁ אָבִ֔יו וַֽיַּעֲשׂ֔וּ כֹּ֥ל אֲשֶׁר־צִוָּ֖ה הַמֶּ֑לֶךְ וַיֵּעָתֵ֧ר אֱלֹהִ֛ים לָאָ֖רֶץ אַֽחֲרֵי־כֵֽן׃וַתְּהִי־ע֧וֹד מִלְחָמָ֛ה לַפְּלִשְׁתִּ֖ים אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיֵּ֨רֶד דָּוִ֜ד וַעֲבָדָ֥יו עִמּ֛וֹ וַיִּלָּחֲמ֥וּ אֶת־פְּלִשְׁתִּ֖ים וַיָּ֥עַף דָּוִֽד׃וישבווְיִשְׁבִּ֨יבְּנֹ֜ב אֲשֶׁ֣ר ׀ בִּילִידֵ֣י הָרָפָ֗ה וּמִשְׁקַ֤ל קֵינוֹ֙ שְׁלֹ֤שׁ מֵאוֹת֙ מִשְׁקַ֣ל נְחֹ֔שֶׁת וְה֖וּא חָג֣וּר חֲדָשָׁ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לְהַכּ֥וֹת אֶת־דָּוִֽד׃וַיַּֽעֲזָר־לוֹ֙ אֲבִישַׁ֣י בֶּן־צְרוּיָ֔ה וַיַּ֥ךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֖י וַיְמִיתֵ֑הוּ אָ֣ז נִשְׁבְּעוּ֩ אַנְשֵׁי־דָוִ֨ד ל֜וֹ לֵאמֹ֗ר לֹא־תֵצֵ֨א ע֤וֹד אִתָּ֙נוּ֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וְלֹ֥א תְכַבֶּ֖ה אֶת־נֵ֥ר יִשְׂרָאֵֽל׃וַֽיְהִי֙ אַֽחֲרֵי־כֵ֔ן וַתְּהִי־ע֧וֹד הַמִּלְחָמָ֛ה בְּג֖וֹב עִם־פְּלִשְׁתִּ֑ים אָ֣ז הִכָּ֗ה סִבְּכַי֙ הַחֻ֣שָׁתִ֔י אֶת־סַ֕ף אֲשֶׁ֖ר בִּילִדֵ֥י הָרָפָֽה׃וַתְּהִי־ע֧וֹד הַמִּלְחָמָ֛ה בְּג֖וֹב עִם־פְּלִשְׁתִּ֑ים וַיַּ֡ךְ אֶלְחָנָן֩ בֶּן־יַעְרֵ֨י אֹרְגִ֜ים בֵּ֣ית הַלַּחְמִ֗י אֵ֚ת גָּלְיָ֣ת הַגִּתִּ֔י וְעֵ֣ץ חֲנִית֔וֹ כִּמְנ֖וֹר אֹרְגִֽים׃וַתְּהִי־ע֥וֹד מִלְחָמָ֖ה בְּגַ֑ת וַיְהִ֣י ׀ אִ֣ישׁמדיןמָד֗וֹןוְאֶצְבְּעֹ֣ת יָדָיו֩ וְאֶצְבְּעֹ֨ת רַגְלָ֜יו שֵׁ֣שׁ וָשֵׁ֗שׁ עֶשְׂרִ֤ים וְאַרְבַּע֙ מִסְפָּ֔ר וְגַם־ה֖וּא יֻלַּ֥ד לְהָרָפָֽה׃וַיְחָרֵ֖ף אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּכֵּ֙הוּ֙ יְה֣וֹנָתָ֔ן בֶּן־שמעישִׁמְעָ֖האֲחִ֥י דָוִֽד׃אֶת־אַרְבַּ֥עַת אֵ֛לֶּה יֻלְּד֥וּ לְהָרָפָ֖ה בְּגַ֑ת וַיִּפְּל֥וּ בְיַד־דָּוִ֖ד וּבְיַ֥ד עֲבָדָֽיו׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב חיים בן סניור שליט

רעב שלש שנים רצופות

סמוך למרד אבשלום ומרד שבע בן בכרי היו בארץ ישראל שלש שנות בצורת רצופות מפאת חוסר חמור בגשם. התורה מלמדת את האדם לפשפש במעשיו כאשר באים עליו יסורים. דוד חש בסבל העם ומתפלא מדוע נענשו במכת בצורת. אומרת הגמרא(יבמות עח:) "שנה ראשונה(כלומר לאחר שעברה שנת הבצורת הראשונה) אמר להם, שמא עובדי עבודה זרה יש ביניכם? דכתיב: 'ועבדתם אלהים אחרים והשתחויתם להם וחרה אף ה׳ ועצר את השמים ולא יהיה מטר'? בדקו ולא מצאו(דוד צוה לחפש היטב ולבדוק אם ישנם עובדי אלילים בישראל והתברר שאיש מישראל לא עבד עבודה זרה). שניה(לאחר שעברה שנת הבצורת השניה) אמר להם, שמא עוברי עברה(של פריצות) יש בכם, דכתיב: 'וימנעו רביבים ומלקוש לא היה ומצח אשה...'? בדקו ולא מצאו. שלישית(לאחר שעברו שלש שנים) אמר להם, שמא פוסקי צדקה ברבים יש בכם ואין נותנים(לפעמים אנשים מתנדבים ואינם משלמים וזה גורם לעצירת גשמים) דכתיב: 'נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר'? בדקו ולא מצאו. אמר אין הדבר תלוי אלא בי, מיד ויבקש דוד את פני ה'".

מסביר הרב מוסר הנביאים: כיון שהאדם רואה את נגעי האחרים ואם היה איזה פגם באחרים היה דוד מוצא פגמים אלה כאשר בדק את הדברים, וכשלא מצא הגיע דוד למסקנה שהדבר תלוי רק בו כי האדם אינו רואה נגעי עצמו. באותה שעה החל דוד לבדוק בעצמו ומשלא מצא החליט לשאול את הקב"ה באמצעות אורים ותומים. הקב"ה השיב לדוד, באמצעות האורים והתומים, כי ישנן שתי סבות להתהוות הבצורת. והן: "אל שאול ואל בית הדמים על אשר המית את הגבעונים"(שמואל ב כא א). פירוש הדברים: על "עון שאול" - שנקבר פתאום ובהחבא, שגנבוהו אנשי יבש גלעד וקברוהו ולא נספד לפי כבודו. ועל "בית הדמים" - שהרג נוב עיר הכוהנים, ועל אשר המית את הגבעונים. כשהרג נוב עיר הכוהנים המית שבעה מהם(הרג שבעה גבעונים) - שני חוטבי עצים, שני שואבי מים, שמש, חזן וסופר. כך מפורש בתלמוד ירושלמי(סנהדרין). ורבותינו דרשו: "מתוך שהרג את הכוהנים שהיו מספקים להם מזון, העלה עליו הכתוב כאלו המיתם"(רש"י שמואל ב כא א).

הקב"ה הביא בצורת בארץ כדי לעורר את העם והמלך שיש להספיד את שאול(שנקבר לפני כשלושים שנה ולדעה אחרת ארבעים שנה) וכן בגלל שהרג את הגבעונים, או גרם את מיתתם. במלים אחרות בגלל עברה שעשה שאול ובגלל שלא כבדו את שאול כלומר שתי עברות מנוגדות. אנחנו שומעים שהקב"ה הקפיד על שאול והענישו ומאידך תבע את עלבונו של שאול. על כך שואלים חז"ל "קא תבע על שאול שלא נספד כהלכה, וקא תבע על אשר המית את הגבעונים? אין(כן הדבר), דאמר ריש לקיש, מאי דכתיב 'בקשו את ה' כל ענוי ארץ אשר משפטו פעלו' - באשר משפטו שם פעלו"(יבמות עח:). כוונת דברי הגמרא כי במקום שדנים את האדם שם מזכירים גם את צדקותיו. מצד אחד אנחנו תובעים את שאול על אשר לא דאג לפרנס את הגבעונים וכאן שאול ראוי לעונש, ויחד עם התביעה על שאול, נתבעים אנחנו על אשר לא כבדנו את שאול ולא ספדנו אותו כהלכה. בשמים קיימים שני מסלולי חשבון. חשבון עברות וחשבון זכויות, ואין אחד מתקזז בחברו כפי שנהוג אצל בני אדם. המדרש(בראשית רבה פרשה כה, פרק ג) אומר: "רב הונא ורבי ירמיה בשם רבי שמואל בר רב יצחק עיקר אנותנטוא(חוזק הרעב) לא היה ראוי להיות בימי דוד אלא בימי שאול אלא שהיה שאול גרופות של שקמה, גלגלו הקב"ה והביאו בימי דוד". מסביר הרב יפה תואר שהרעב צריך היה לבוא על ישראל בימי שאול מפני שאז התרחש מעשה הגבעונים אלא שהיה שאול גרופית של שקמה כלומר אדם שלא היה אפשר להענישו, לכן העבירו את הרעב לימי דוד. מעיר יפה תואר שאין הפרוש שדוד היה צדיק משאול כי על פי הגמרא במסכת מועד קטן מתברר ההיפך: שם נאמר: אמר לו הקב"ה לדוד שירה אתה אומר על מפלת שאול? חייך אלמלא אתה שאול והוא דוד אבדתי כמה דוד מפניו"(מועד קטן טז:). מסביר רש"י: "'אלמלי אתה שאול' - שנולדת במזל שלו 'והוא דוד' - שנולד במזל שלך 'אבדתי כמה שאול' מפניו שהוא צדיק ממך"(וכן נאמר במדרש שוחר טוב לתהלים מזמור ז). אלא שבימי שאול האנשים חלשים בטבעם ואם היה בא עליהם רעב היו מתים, אבל בימי דוד היו אמיצים ובעלי כח סבל ויכלו לסבול את צער הרעב לכן העביר ה' את הרעב לימי דוד. מסקנת הרב יפה תואר: "כך מנסה הקב"ה את הדורות ומביא את הרעב רק בדור שיכול לסבול אותו. ומזה ידעו גם שאר הדורות שהקב"ה הוא לבד נותן לחם לכל בשר ולא יבטחו עוד בשדותיהם ובכרמיהם".

  באדיבות הרב, מתוך ספרו: 'אמרי ח"ן - שמואל'

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך