לפרק י"ג
הפרק מתחיל: "ויהי אחרי כן", לומר לנו לא רק את הזמן אלא את הסיבה, שהיא הנדון הקודם, מעשה בת שבע. כלומר, כאן מתחיל העונש לדוד שנאמר לו "ארבעתים", ומתוכם שניים בפרקנו – אונס תמר ורצח אמנון.
אונס תמר
אונס תמר הוא למעשה אונס כמעט בגלוי, שכל הרקע היה בפני אנשים חוץ מהמעשה, ועל כגון זה הרי מעניש המלך עברינים שעברו בלי עדים, וכאן היה צפוי שדוד ישתמש בסמכותו המלכותית להעניש את אמנון, אבל דוד לא עשה כן.
ומסתבר שדוד לא העניש את אמנון מכיוון שחשב שמעשה זה מגיע לו (לדוד) מגזרת ה' יתברך. שכן דוד אומר לאנשיו על אבשלום: "לְאַט־לִ֖י לַנַּ֣עַר לְאַבְשָׁל֑וֹם" וכתב רלב"ג (שמואל ב יח ח) – שדוד ביקש שלא יפגעו באבשלום כי הוא חשב שמעשה בת שבע גרם לגזירת ה' שאבשלום יתנהג כך וממילא איננו אשם.
ויש להוסיף שדוד הבין שמעשה אמנון הוא גזירת ה' לצער את דוד, מכיוון שכל הסיפור מאוד משונה איך אמנון עושה ככה כמעט גלוי.
ור' משה דוד ואלי כתב שה' עיוור את עיני דוד שלא ראה ולא הבין את מזימת אמנון, והוא, כנזכר, חלק מענשו של דוד.
רצח אמנון
וַיְצַו֩ אַבְשָׁל֨וֹם אֶת־ נְעָרָ֜יו לֵאמֹ֗ר רְא֣וּ נָ֠א כְּט֨וֹב לֵב־ אַמְנ֤וֹן בַּיַּ֙יִן֙ וְאָמַרְתִּ֣י אֲלֵיכֶ֔ם הַכּ֧וּ אֶת־ אַמְנ֛וֹן וַהֲמִתֶּ֥ם אֹת֖וֹ אַל־ תִּירָ֑אוּ הֲל֗וֹא כִּ֤י אָֽנֹכִי֙ צִוִּ֣יתִי אֶתְכֶ֔ם חִזְק֖וּ וִהְי֥וּ לִבְנֵי־ חָֽיִל׃
(שמואל ב יג כח)
אבשלום הורג את אמנון ע"י נערים-שליחים ולא בידים.
והוא כעין מה שכתב ר' יצחק עראמה (פרשת פנחס) שאין דרכם של צדיקים להרוג בידיים, ואפילו רשעים גמורים (עיין שם שמסביר למה משה לא הרג את זמרי). אם כן, אבשלום גם הקפיד לא להרוג בידיו, אך לקח אחריות ואמר למשרתיו שלא יפחדו מעונש, שהרי הוא ציווה והוא אחראי. וכן בהמשך דוד רוצה להעניש את אבשלום ולא את הנערים שהרגו [וכתב האור שמח שזה המקור של הרמב"ם במשנה תורה הלכות רוצח פרק ב: "השוכר הורג להרוג את חברו חייב מיתה לשמים ואין בהם מיתת בית דין, אבל המלך יכול להרוג אותו"].
ונראה שאבשלום לא ידע את מה שהבאנו לעיל בשם הרלב"ג, שדוד לא היה פוגע באבשלום כי חשב שהוא שליח של הגזירה האלוקית, וחשב אבשלום שהמלך יהרוג אותו מכח סמכותו [כפי הרמב"ם הנ"ל].
ונראה שאבשלום הרג את אמנון ממניע טהור לגמרי – שהרי כאשר הוא חוזר הוא אומר לדוד: "ואם יש בי עוון והמיתני", וכתב בספר דברי אמת (דרוש ראשון):
אבשלום הרג לאמנון על שעבר (על) גילוי עריות, וקינא (אבשלום) לא-להיו, ולא היה לו עוון באותו הדבר, כמו שאמר הוא על עצמו: ואם יש בי עוון והמיתני.
אם כן, דוד יכול להרוג את אבשלום במשפט המלך ולא עושה כן. וזהו מעין עונש שאינו משתמש בסמכות מלכותית וכאילו נגרע ממלכותו.