פסוק א:אחות. מן האב ומן האם כי, מעכה בת מלך גשור היתה יפת תואר ולקחה דוד במלחמה, ובא עליה קודם שנתגיירה ונתעברה וילדה את תמר, ואת אבשלום ילדה אחר שנתגיירה (סנהדרין כא א):
פסוק ב:ויצר לאמנון. היה מיצר ודואג עד שהיה נראה כחולה מרוב חשקו בה:
פסוק ב:כי בתולה היא. ומדרך הבתולות לשבת בית ולזה היה מהנמנע העיני אמנון לעשות לה מאומה ולמלאות תאותו ולכן נעצב הרבה:
פסוק ג:איש חכם מאד. חכם להרע:
פסוק ד:בבקר, בבקר. בכל בוקר נראה פניך דל וכחוש, כאלו בלילה לא שכב לבך:
פסוק ד:אחות אבשלום. כאומר הלא היא לבד אחות אבשלום, ומן האם, אבל לא תחשב לאחות מן האב, לא לי ולא לו, על כי נתעברה אמה ממנה בגיותה, ולא תחשב לאבי לבת, ומותרת היא לי, ואני אוהב אותה ובה אני חושב בלילה ונגזלה שנתי:
פסוק ה:והתחל. עשה עצמך כחולה:
פסוק ה:ותברני לחם. היא תאכיל אותי, כי תעשה את המאכל לעיני, וכשאראה בתיקונו אהיה תאב להמאכל ואכלתי מידה, וכאומר וכאשר תבוא לביתך עשה כאשר תמצא ידך:
פסוק ו:ותלבב לעיני. תעשה לפני שתי לביבות:
פסוק ח:ותבשל. עוד פעם על המחבת בשמן:
פסוק ט:ותצק. יצקה על הקערה הלביבות עם השמן:
פסוק יא:ותגש. הגישה אליו את הלביבות לאכול:
פסוק יב:אל אחי. אל תעשה כזאת, אתה אחי:
פסוק יב:אל תענני. אל תאנס אותי:
פסוק יב:כי לא יעשה וגו׳. לאנס את הבתולות, ולזה לא תעשה גם אתה את הנבלה הזאת:
פסוק יג:ואני וגו׳. עם שיהיה באונס, מכל מקום לחרפה תחשב לי, ואנה אוליכה להסתירה מבני אדם:
פסוק יג:ואתה. ואף אתה תהיה נחשב כאחד הנבלים:
פסוק יג:ועתה. הואיל ותחפוץ בי, דבר נא וגו׳, כי לא ימנעני מלהיות לך לאשה:
פסוק יד:ויחזק. נתגבר עליה ואנסה:
פסוק טו:וישנאה. אולי גדפתו בדברים, ומה׳ היתה זאת לגלות חרפתו בקהל רב:
פסוק טו:כי גדולה וכו׳. השנאה היתה בערכה יותר גדולה מערך האהבה הקדומה:
פסוק טו:קומי לכי. ולא רצה שתשב עוד זמן מה בביתו:
פסוק טז:אל אודות הרעה וגו׳. רוצה לומר: אל תעשה עסק הרעה הגדולה הזאת, אשר היא יותר גדולה מהאחרת:
פסוק טז:אשר עשית. רוצה לומר: ומה היא הרעה הגדולה, ואמרה אשר אתה עושה עמי לגרשני מביתך, כי מעתה חפצה להנשא לו, לכסות קלונה:
פסוק יח:כי כן תלבשנה. כן היה מנהג מלבושיהן:
פסוק יח:מעילים. היא כתונת פסים, וענינם אחד:
פסוק יט:על ראשה. רוצה לומר: וזרקה ממעל לראשה דרך צער, ולהודיע לרבים שאנוסה היתה:
פסוק יט:ותשם ידה וגו׳. כן הוא דרך המצטער:
פסוק כ:היה עמך. רצה לומר: אנס אותך, ובלשון נקיה דבר:
פסוק כ:ועתה. הואיל וכבר נעשה, החרישי ואל תבזי אותו, כי הלא אחיך הוא, וראוי לך לחוס על כבודו:
פסוק כ:אל תשיתי וגו׳. רוצה לומר: אל תצטערי בעבור זה:
פסוק כב:למרע. בין דבר רע, בין דבר טוב:
פסוק כב:כי שנא וגו׳. ושמר האיבה בלבו להנקם בו לעת מצוא, ובכדי שלא ירגיש בדבר, לא דבר עמו מאומה:
פסוק כג:ויהיו גוזזים. והיה מדרכם לעשות משתה ושמחה וכן בנבל נאמר (שמואל א כה ח): על יום טוב באנו:
פסוק כד:עם עבדך. על עצמו אמר:
פסוק כה:ולא נכבד עליך. כי כאשר נלך כלנו, יהיה לך לעול כבד וטרחה מרובה:
פסוק כה:ויברכהו. על נדבת לבו:
פסוק כו:ולא ילך. בשאלה אמר לו, ואם לא, ילך אמנון (עם שקרא לכל בני המלך, לא היה אמנון נכלל עמהם, לפי שהיה הבכור, ועומד הוא במקום אביו המלך):
פסוק כו:למה ילך. כי יכבד עליך:
פסוק כח:כטוב וגו׳. ואז לא יהיה נשמר:
פסוק כח:הלא כי אנכי צויתי. ומידי יבוקש:
פסוק כח:חזקו. אם אולי יעמוד על נפשו:
פסוק ל:בדרך. עד לא באו העירה:
פסוק ל:והשמועה. קול שמועת שקר:
פסוק לב:אל יאמר. אל יחשוב:
פסוק לב:היתה שומה. הצואה ההיא הושמה על עבדיו מפי אבשלום, מיום ענות אמנון את תמר:
פסוק לג:דבר לאמר. השמועה האומרת כל בני וגו׳:
פסוק לד:מדרך אחריו. כי הצופה היה רואה אל מול הדרך שהלכו בה, והמה נסו בדרך עקלתון, ובאו לעיר מדרך אחורי הצופה:
פסוק לה:הנה בני המלך. העם הבא בני המלך המה, והיה אם כן כדבר עבדך, שאמנון לבדו מת:
פסוק לז:אל תלמי. כי הוא היה אבי אמו:
פסוק לז:ויתאבל. המלך התאבל על אמנון בנו, כל ימי חייו:
פסוק לח:ואבשלום ברח וגו׳. מתחלה אמר שברח ממקומו ואחר זה אמר שהלך אל תלמי ועתה בא לומר ששהה שם שלש שנים:
פסוק לט:ותכל דוד. כלתה נפש דוד לצאת בעבור אבשלום, והוא ענין תאוה וחשק אל הדבר, כמו (תהלים קיט פא): כלתה לתשועתך נפשי:
פסוק לט:כי נחם. אף שהתאבל עליו כל הימים, מכל מקום קבל עליו תנחומין מה, כי מת הוא, ונגזר לקבל תנחומין על המתים (סוף מסכת סופרים: בראשית רבה פד כא):
