פסוק א:ויהי אחרי כן כו'. הנה ארז"ל על מאמר דוד ואת הכבש ישלם ארבעתים שכן היה לו מיתת הילד ואבשלום ואמנון ותמר ובזה יאמר ויהי אחרי מות הילד היחל ענין אמנון במה כי ולאבשלום בן דוד אחות יפה כו' ויהיה כי הנה ארז"ל כי תמר ואבשלום היו בני יפת תואר אלא שתמר נולדה מביאת המלחמה ושעל כן היתה מותרת לאמנון כי על כן אמרה דבר נא אל המלך כי לא ימנענו ממך אך אבשלום היה אחר שהביאה אל ביתו והיתה לו בתורת אישות ובזה יובן אומ' ולאבשלום בן דוד אחות יפה כו' לומר כי הוא יקרא בן דוד שנולד מביאת אישות אך היא לא תקרא בת לדוד גם כי ממנו היא ויאהבה אמנון בן דוד כלומר מה שהיא לא תתייחס אחר דוד ואלו רצה היה יכול לקחתה בהיתר והנה עצת עשות עצמו חולה היה על לבו אך לא לעשות הדבר ע"י אביו שהוא ישלחנו אליו כי לא עלה על דעתו לשום את אביו סרסור לדבר עבירה כי אם להתחלות ולשלוח הוא אחריה ועל כן ויצר לאמנון להתחלות בעבור תמר אחותו באומרו כי בתולה היא ולא תצא מביתה כי ישלח אחריה ודרך אחרת היה נסתר מנגד עיניו וזהו ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה עד שפגע בפגע רע יועץ בליעל שיעץ אותו לעשות ע"י אביה כי במצותו תבא אליו כאשר היה וסיפר שאמר לו מדוע אתה ככה דל כו' בבקר בבקר והוא כי דרך החולי' להקל החולי לעת בקר ולהכביד בערב אך זה היה בהפך שהיתה חולשתו יתירה בבקר ואילו היה בקר אחד הלא יאמר מקרה הוא מקרה לילה אך היה בקר אחר בקר וז"א מדוע אתה ככה דל כלומר מה נשתנה חלייך ודלותך משאר חולים שאתה נראה דל וחלוש בבקרים הפך שאר חולים הלא תגיד לי כלומר אולי מאהבת אשה שעל כן לא תישן בלילות ואם תישן מהרהורא תראה קרי בכל לילה ועל כן אתה דל וחלוש בבקר בבקר אז גלה לו ואמר את תמר כו' אני אוהב אמר לו שכב כו' ובא אביך כו' כי לא תמרה את פי אביה מלבא ולהמתיק הדבר למה חפץ בה אמר שיאמר לו למען אשר אראה ואכלתי מידה כלומר כי עצבון חולי מונע תאות המאכל וע"י אשר אראה ביופיה אקנה שמחה מה וידיה תבצענה שתתן לי בידה ואהנה לבא בי תאות מאכל וזהו ואכלתי מידה אך אמנון לא הזכיר לאביה הנאת הראות לומר למען אשר אראה פן ישית אביו בלבו מקרא שכתוב וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה כי עין רואה ולב חומד פן יהיו איברים גומרי' על כן לא אמר לו רק ואברה מידה:
פסוק יב:ותאמר לו אל אחי כו'. הנה מלת אל מיותרת והפך המכוון והראוי יאמר אחי אל תענני ב' מהו הכפל כי לא יעשה כן בישראל אל תעשה את הנבלה הזאת. ג' כי בכלל האמור הוא אומרו ואתה תהיה כאחד הנבלים. ד' אומרו כי לא ימנעני ממך אם הוא פטומי מילי או אמת ה' אומרו אל אודות הרעה כו' כי אומרו אל אודות הוא בלתי מובן והראוי יאמר גדולה הרעה זו מהאחרת. ו' כי הלא אדרבה גדולה היתה האחרת מזאת כי הית' עבירה וזו אינה עבירה אך יאמר הנה אף אם לא היית אחי אין ראוי תענני וזהו אל אחי אל תענני או יאמר הלא אמרת לי שכבי עמי אחותי והנה לאמר לך כי תעבו' בערות אחותך לא תגלה אינו כן כי הנה אל אחי אתה אך עכ"ז אין לך לעשות הרעה הזאת כי אם לבל תפגום אותי מבתולי תענני שלא כדרכי אין ראוי וזהו אל תענני כי לא יעשה כן בישראל ואם כדרכי אל תעשה את הנבלה הזא' כי חרפ' היאגם לי גם לך.
פסוק יג:כי ואני אנה אוליך את חרפתי וגם תהיה כא' הנבלים בישראל ולא אמר נבל בישראל וגם ננקדה האל"ף בפת"ח שהוא כאומרו המיוחד שבנבלים יאמר כי הנה הראשון שעשה הנבלה הזאת היה שכם בן חמיך שעשה נבלה כזו בישראל ואתה תדמה לו בנבלה זו שתהיה כמיוחד שבנבלים הוא שכם והנה הוא לא מישראל היה ולא יאשם כ"כ אך אתה תדמה למיוחד שבנבלים בהיותך מישראל ועוד כי למה תהיה שביק היתרא ואכיל איסורא שאנשא לך כי אם שלהיותי מביאת המלחמה טרם תתגייר אמי ימאן אביך שתקחני כי איני לפי כבודך הנה יצא עתה דבר אל המלך כי להיות עתה שבערה בך אש אהבתך עמי לבל תסתכן בל ימנעני ממך כמדובר מרבותינו ז"ל כי מותרת היתה לו כי מביאת גיות במלחמה היתה ולא אבה כו' ויענה שלא כדרכה לבל תתפגם מבתוליה באומרו כי ינוח יצרו בזה ולא שוה לו כי אם גם וישכב אותה כדרכה.
פסוק יד:אז וישנאה אמנון כו' והנה רז"ל אמרו כי גדלה השנאה על שקשרה לו נימא ועשאתו כרות שפכה ואפשר לדבריהם נרמז במה שחזר ואמר כי גדלה השנאה וגם בהיות גדלה בחסרון וי"ו לרמוז זה כי במ"ק עולה גדלה השנאה כמו שקשרה לו נימא ולפי הפשט יהיה כי בטל דבר בטלה אהבה ותאמר אל אודות כו' לא אמרה זו רעה מהאחרת כי אם אל אודות לומ' הנה הפכת ללענה משפט כי הלא משפט האונס את הבתולה הוא שלא יוכל לשלחה כל ימיו נמצא כי אין השילוח סיבה נמשכת מהאונס כי אם הפכה וזהו אל אודות כו' וסיבת הרעה הגדולה הזאת נמשכת מהאחרת ופי' אשר עשית עמי לשלחני לומר אשר עשית עמי שאנסתני יגרום לשלחני כלומר כי אדרבה לא יוכל לשלחה כל ימיו אמרה תורה או יאמר הנה אהבה שהיא תלוי בדבר בטל דבר בטלה אהבה נמצא כי ביטול האהבה נמשך מהיות תלויה בדבר אך לא יספיק היות תלויה בדבר אלא לבטל האהבה בביטול הדבר אך לא להגדיל שנאה ומה גם יתירה על האהבה ובזה תאמר אלו לא היה רק העדר אהבה החרשתי באמרי כי סבת העדר אהבה היא מחמת הביאה שבה בטל דבר על כן בטלה אהבה אך להיות גם שנאה גדולה ויתרה אין סיבת זו הביאה וזהו אל אודות וסיבת הרעה הגדולה הזאת שהיא שנאה גדולה נמשכת מהאחרת שהוא אשר עשית עמי שהיא הביאה להמשיך לשלחני שהיא השנאה הגדולה והנה דברי טעם היו לאזן שומעת אלא שלא אבה לשמוע לה:
פסוק יח:ועליה כתונת כו'. הלא יראה כטענו חטים והודה לו בשעורי' באו' ועליה כתונת פסים כי כן תלבשנה מעילים אמנם הנה רש"י ז"ל כתב בביאור התורה כי כתונת ומעיל אחד הם כמין חלוק אלא שכתונת הוא תחתון ומעיל הוא מלבוש עליון והוא מרז"ל שאמרו את כתונת הפסים זה תחתון אשר עליו זה מלבוש עליון ובזה יאמר ועליה כו' לומר כי הנה דרך הכתונת להיות מפסים אך לא המעיל שהוא העליון אין דרך לעשותו מפסים אמר כי עליה כתונת פסים ואל תתמה כי כתונת שהוא כמין מעיל אין דרך לעשותו מפסים אלא כשהוא למטה שנקרא כתונת ולא כשהוא למעלה הנקרא מעיל כי הלא כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים כי כמו שלובשים שאר נשים המלבוש הוא כשהוא נקרא כתונת שהוא למטה כן תלבשנה בנות המלך כשנקראים מעילים שהוא למעלה דהיינו מפסי' והכונה כי כל מי שיראנה בכתונת פסים על לבושיה יכיר כי בתולה בת המלך היא והולכת יחידה בשווקים וברחובות כדאי בזיון כי אין דרך שאר נשים ללבוש על לבושיהם כתונת פסים ואז לא שבה בית אביה כבראשונה רק בית אבשלום אחיה:
פסוק כא:והמלך דוד כו'. לא אמר ויחר אפו כי אם ויחר לו והוא כי חרה על הנוגע לו כי בזה יתעורר ויזכר בעם ענינו עם בת שבע כי לא יבצר מליצני הדור מלדבר ולומר שאמנון מאביו למד ועל כן לא מצא טוב משתיקה ואבשלום נטר האיבה בלבו ולא דבר עם אמנון לאמר מדוע ככה עשית פן מהרעה אשר ידבר ימשך יכנסו אנשים ביניהם ויתווכו שלום וזהו למרע ועד טוב שהוא פן מהרע יבא אל הטוב והוא אינו חפץ בזה כי להמית בלבו כאשר הוכיח סופו:
פסוק כד:ויבא אבשלום כו'. לבל יורגש כי לבו היה על אמנון היחל במלך ולא הזכיר את אמנון להסתיר דבר עם שידע כי המלך לא ילך עשה לבא מענין לענין לומר אחר שאינך הולך ולא ילך נא אתנו אמנון כמתמיה כלומר אם אינך הולך האם לא ילך אתנו במקומך בנך הגדול כאומר דבר שודאי הוא שילך ויהיה תימא אם ימאן המלך בדבר ויך לב דוד אותו כי הרגיש הענין ועל כן השיב למה ילך עמך הפך התמיהא שלו על העדר ההליכה עד שויפרץ בו עד ששלח עמו כל שאר בניו באו' כי לא יעשה לו דבר בהיותו בקרב אחיו ולא שוה לו כי המיתוהו נעריו קבל עם ובאה השמועה כי המית את כל בני המלך ויען יונדב כי לא כן היה כי אם אמנון לבדו מת ויברח אבשלום וישא הנער הצופה את עיניו וירא והנה עם רב הולכים מדרך אחריו שהוא כי רדפו אחריו ואח"כ היו הולכים מהדרך שהיו הולכי' אחריו כי שבו מלרדפו לבא העירה אז אמ' יונדב אין זה כי אם שבני המלך באו ושבו הרודפים ויבאו אחר בני המלך לשומר' בדרך לבל השליך החבל אחר הדלי ויהי כן כי ויהי ככלותו לדבר והנה בני המלך באו:
פסוק לט:ותכל דוד כו'. ראוי לשים לב מה ענין אומרו לצאת אל אבשלום שאם הוא לצאת דוד מעירו ללכת אליו אל תלמי מלך גשור לא יעלה על לב אך הנה כל המפרשים פה א' מסכימים כי באו' ותכל דוד הוא כאו' ותכל נפש דוד שאל"כ לא היל"ל ותכל לשון נקבה והוא כפסוקים רבים החסרים תיבה כאו' בראשית ברא אלהים שהל"ל בראשית הכל ברא וכן שנת לעיני עושה רע מאת ולפי זה אחשוב יאמר ותכל נפש דוד וכל כך גדלה התאוה עד היותה כבאה לצאת ממנו אל אבשלום והטעם כי נחם כו' והוא אשר ידענו כי האדם מתנחם על המת ולא על החי כמאמרם ז"ל וימאן להתנחם וזה יאמר ותכל נפש דוד כמעט לצאת בשביל אבשלום אך ניחם על אמנון ולמה ניחם על אמנון ולא על העדר אבשלום אשר הרגו לז"א כי מת לומר כי אמנון מת ועל המת אדם נחם מה שאין כן על החי ועל כן לא נחם על פרידת אבשלום ולרמוז אל יציאת הנפש כמי שאינה לא נכתבה מלת נפש ותשאר על פה כמי שאינה:
