פסוק א:השאלות: מהו זה שאמר ויהי אחרי כן, ובענין תמר אם היתה אחות אמנון או לא, שיש בזה מבוכה כמ"ש בפנים:
פסוק א:ויהי אחרי כן ספר איך נתקיימו יעודי העונשים שהגיד נתן לדוד אחד אחד, שאחרי מת הילד היה מעשה של תמר שסבב הריגת אמנון ואחריו מעשה דאבשלום, וזה שכתוב ויהי אחרי כן ולאבשלום בן דוד אחות יפה מלשון זה משמע שתמר לא היתה אחות אמנון, וכן בפסוק ד', וכן נראה ממ"ש (פסוק י"ג) דבר אל המלך כי לא ימנעני ממך, מבואר שלא היתה אחותו, אמנם בכל הפרשה קראה אחותי, ובזה אנו מוכרחים אל קבלת חכמינו זכרונם לברכה, שמעכה אם תמר היתה יפת תואר ובא עליה דוד ביאה ראשונה במלחמה ונתעברה מתמר בנכריותה, ומדין תורה היא מותרת לאמנון כי בנך הבא מן העכו"ם אינו קרוי בנך, וזה שכתוב ולאבשלום בן דוד אחות יפה שבאמת בדין תורה רק אבשלום שנולד אחר שנתגיירה קרוי בן דוד, וכן דייק ויאהבה אמנון בן דוד:
פסוק ב:ויצר לאמנון להתחלות, ומפרש שלא היה לו תקוה לישא אותה לאשה בעבור תמר אחתו, כי היתה גדלה כבת בין הבנים, שמה שנתעברה במלחמה לא השפיל כבודה בעיני בית דוד לשלא תהיה נחשבת כבתו, הגם שעל פי דין תורה היא כן, וידע שלא תתרצה היא ואחיה להשיאה לאמנון ולהכריז על ידי זה שהיא כאסופי מן השוק ושלא תחשב מזרע המלך, וגם לא לבא עליה באונס או על ידי פתוי כי בתולה היא והבתולות היו צנועות בהיכל ואי אפשר שתזדמן לפניו, ולכן ויפלא בעיני אמנון לעשות לה מאומה:
פסוק ג:השאלות: ברוב המקומות שנזכר שם חכם סתם הוא לטוב ויונדב יעץ לרע:
פסוק ג:ויונדב איש חכם מאד באמת תואר חכם הנמצא בכתבי הקדש סתם, יבא על המשתמש בדרך החכמה לטוב לא לרע, וכן בא פה על צד זה, וספר חכמת יונדב משני פנים:
פסוק ד:א. ויאמר לו מדוע אתה ככה דל בבקר בבקר, שמחכמתו הכיר בו כי חולה אהבה הוא, וזה ממה שראה שהוא דל ורזה בכל בקר בקומו ממטתו שכן יהיה לחולי חלי החשק, והוכרח לגלות לו מצפוניו, ב. מצד עצתו שהיתה בשכל ואך לטוב:
פסוק ה:(ה-ז) השאלות: למה האריך ולא אמר בקיצור ועשתה לעיני את הבריה ואכלתי מידה כמ"ש אמנון, ומ"ש ותברני לחם ועשתה לעיני את הבריה הוא הפך הסדר, ודוד אמר עשי לו הבריה ולא אמר שתברהו בידה, ואיך לא השכיל דוד כי רעה זה מבקש, ואיך לא ירא יונדב שדוד יבין זאת, כי למה רוצה שתברהו בידה:
פסוק ה:ואמרת אליו תבא נא תמר אחותי באמת לא עלה ע"ד יונדב שיעשה הנבלה הזאת, רק שם בפיו דבריו שמתוכם יכיר המלך שהוא חושק בתמר אחותו וחולה עבורה עד מות, ובזה ידע שיתננה לו לאשה אחר שמותרת לו מן הדין, וגם שעל ידי שישלחנה אליו בהכרח, יוכל לגלות לה את כל לבו, ותתרצה גם היא בהרגישה אהבתו אליה וחליה בעבורה, וא"ל שיאמר למלך שרפואתו היא בשתים, א. שתמר אחותו תברהו לחם, רצה לומר שיאכל מידה, ב. שהיא תעשה לעיניו את המאכל, ומפרש מ"ש ועשתה לעיני את הבריה הוא למען אשר אראה, ומ"ש ותברני לחם, הוא למען ואכלתי מידה, והקדים בסדר דבריו בתנאי שתאכילהו בידה קודם התנאי שתעש הבריה לעיניו, הפך הסדר שתחלה תעשה המאכל ואחר כך תאכילהו, כדי שירגיש בו המלך, כי למה תאכילהו בידה דוקא, אין זאת כי אוהב אותה:
פסוק ו:ויאמר אמנון, אמנון שלא הבין עצת יונדב, והיה בדעתו לעשות רעה, קצר הדברים, ואמר על הסדר שתלבב לעיניו שתי לביבות ואחר כך יברה מידה, ובזה השקיף דוד רק על תחלת דבריו שתלבב לעיניו שתי לביבות, וחשב שיען שכל אוכל תתעב נפשו יתאוה למין מאכל של לביבות שתמר לבדה יודעת לעשותו היטב, ורוצה שתעשהו לעיניו למען יבטח שהמה הלביבות אשר יאהב, וע"כ:
פסוק ז:וישלח דוד וכו' ועשי לו הבריה ולא הזהיר שיברה מידה, כי לא חשב שאמנון מקפיד דוקא לאכול מידה שאז היה שם על לבו ולא היה משלחה אליו:
פסוק ח:ותקח את הבצק והנה היא עשתה כדבר אביה, לעשות הלביבות לעיניו ואחר שלשו הבצק עד שיעור ידוע לקחה היא ולשה שנית לצורך הלביבות ותלבב לעיניו:
פסוק ט:ותצוק לפניו ולא נתנה לו בידיה וע"כ וימאן לאכל ויאמר הוציאו וכו' שאיני רוצה לאכול על ידי משרתי רק על ידה:
פסוק י:ועל זה אמר הביאו הבריה החדר, המיוחד לאכול שמה, ואברה מידך דוקא:
פסוק יב:אל אחי אל תענני ובארה דבריה משלשה טעמים. אם מצד המעשה עצמה אמרה כי לא יעשה כן בישראל אל תעשה את הנבלה הזאת (ורמזה גם כן אל מעשה שכם בן חמור שאמר שם, כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה), ואם מצד כבודה, אמרה:
פסוק יג:ואני אנה אוליך את חרפתי, ואם מצד כבודו אמרה ואתה תהיה כאחד הנבלים, (ובראשית דבריו כללה כל זאת במ"ש אל אחי, רצה לומר הלא אחי אתה וצריך שנחוס כ"א על כבוד אחיו, ועל גוף המעשה אמרה אל תענני) , והוסיפה לאמר, ועתה דבר אל המלך כי לא ימנעני ממך, ותוכל לישא אותי בדרך היתר כנ"ל:
פסוק יד:ויענה תחלה עינה אותה שלא כדרכה, לבל תאבד בתוליה וכשלא שקט רוחו שכב אותה כדרכה:
פסוק טו:וישנאה אחר שהיה תאוה כלביית מיד שנכבה רשף התאוה חלפה האהבה שלא היתה אהבה עצמיית, ואז בהכירו תועבת הנבלה הזאת שב לשנוא את הנושא שעל ידו נסבב לו זאת, וזה שכתוב גדולה השנאה מהאהבה שהאהבה בעצמה סבבה את השנאה שכשזכר תועבת האהבה הזאת, אשר היתה עתה לזרה בעיניו, נהפך לבו בקרבו לשנאה גדולה:
פסוק טז:השאלות: כתוב זה מוקשה ולא מצאו המפרשים פירושו:
פסוק טז:אל אודות, כי היא נשארה בביתו להכריחו שישאנה, כדין מאנס את הבתולה, שלו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו, השיבה לו כי אל אודת הרעה הגדולה הזאת פי' שהרעה הגדולה הזאת לשלחני אל אודותיו, רצה לומר שאי אפשר שתהיה נסבבת מאחרת אשר עשית עמי, כי אודות הרעה הקודמת היה ראוי שלא תוכל לשלחני לעולם, ולא בהפך שעל ידי שאנסת אותי תשלחני, וכוונה גם כן שעל ידי הרעה האחרת שעשית עמי שאנסתני, הרעה הזאת שעשית לשלחני גדולה יותר שהוא הפך הנמוס ומצות התורה, ולא אבה לשמוע לה תחלה (פי"ד) אמר ולא אבה לשמוע בקולה, בעוד אהבה שמע לה, רק לא שמע בקולה רצה לומר לא קבל דבריה, ועתה על ידי ששנאה לא רצה לשמוע דבריה כלל:
פסוק יח:השאלות: הלא ידוע שיש הבדל בין כתונת למעיל, ואיך פתח בכתונת וסיים במעיל, וחזר לומר ואת כתונת הפסים:
פסוק יח:ועליה כתנת פסים יש הבדל בין כתונת ובין מעיל, שהכתונת הוא התחתון והמעיל יעטפו בו מלמעלה על כל הבגדים, ודרך בנות המלך הבתולות לעטוף מעיל על כתונת הפסים שלמטה, ובשעת מעשה הסיר מעליה המעיל העליון ולא לבשה רק כתונת הפסים, וכשהוציאה לא עטפה המעיל, רק ועליה כתונת פסים שהוציאה בבגד התחתון, הגם שכן תלבשנה בנות המלך הבתולת מעילים ואין דרכם לצאת בכתונת, בכ"ז ויוצא אותה משרתו החוץ מופשטת ממעיל ובזויה מכבודה, ודחופה כאחת הקדשות:
פסוק כ:האמינון, א"ל שתשתוק מצד ג' טעמים (הנזכר בפסוק יב יג), שאם מצד כבודה, לא תהיה לבוז על ידי שהתיחדה עם איש, כי לא היה עם זר רק אחיך היה עמך, ואם מצד כבודו החרישי אחיך הוא ואם מצד הנבלה בעצמה אל תשיתי את לבך לדבר הזה, טוב שתשכחי זאת מלבך כי מה שהיה היה ותשב הנה תמר שהיה דרכה לטייל תמיד, ולשמוח ולגיל כבנות המלך הבתולות, עתה ותשב ולא יצאה החוצה ושממה ולא ישבה בסוד משחקים:
פסוק כא:והמלך דוד חרה לו מאד, אולם לא הוכיחו ע"ז, וכל זה עורר שנאת אבשלום:
פסוק כב:ולא דבר שיעור הכתוב יען ששנא אבשלום את אמנון לא דבר עמו למרע ועד טוב על דבר אשר ענה את תמר אחותו, מרוב שנאתו לא הוכיחו ע"ז בדברים רעים על העינוי, שאז אם היה מוכיחו והיה מפייסו בדברים היה סופו טוב, וזה שכתוב למרע ועד טוב, (ואצל לבן אמר השמר לך מדבר עם יעקב מטוב ועד רע, כי שם היה פותח בהטוב שעשה עמו ומסבב אל הרע ששלם לו בברחו), אבל משנאתו לא רצה כלל לדבר מזה רק שמר משטמה בלבו להנקם ממנו לעת מצוא, וזה היה גם כן סבה שלא נזהר אמנון ממנו אחר שאין דובר אליו דבר, לא דוד ולא אבשלום, שכח את אשר עשה:
פסוק כה:ויפרץ בו ולא אבה ללכת שתחלה השיב שנמנע מלכת מצד שיכביד עליו, כי אז בהכרח ילכו עמו כל עבדי המלך, ובאשר הפציר בו השיב שאינו רוצה ללכת מצד עצמו:
פסוק כו:ויאמר אבשלום ובזה מצא מקום לומר ולא ילך נא אתנו אמנון אחי אחר שהוא הבכור ועומד במקום המלך:
פסוק כח:הלא כי אנכי צויתי אתכם רצה לומר ולא תענשו אתם כי עשיתם ע"פ פקודתי:
פסוק לב:(לב-לג) השאלות: יש פה דברים כפולים, ותחלה אמר את כל הנערים בני המלך המיתו ואחר כך אמר כל בני המלך מתו:
פסוק לב:אל יאמר אדוני כי השמועה נסבבה מצד שמי שראה שהרגו את אמנון, חשב שאבשלום הרגו כדי שלא יהיה לו שטן בירושת המלוכה, ודמה שה"ה שלכן יכרית כל זרע המלוכה, והשיב יונדב, אל יאמר אדוני את כל הנערים בני המלך המיתו רצה לומר שלא יאמר שהמיתו כל הנערים מצד שהם בני המלך ושהיה כוונת אבשלום להכרית זרע המלך, לא כן כי רק אמנון לבדו מת ולא מטעם ירושת המלוכה, כי דבר זה היתה שומה בפי אבשלום מכבר מיום ן ענותו את תמר אחותו להנקם בו:
פסוק לג:ועתה הוסיף לאמר כי עדין יש לחשוב שהגם שאבשלום לא רצה להרוג את אמנון י"ל שבני המלך עמדו בנפשם להציל את אחיהם ועל ידי כן בא לידי מלחמה ומתו כולם, וזה שכתוב ועתה אל ישים אדוני המלך אל לבו דבר שעל ידו יאמר לאמר כל בני המלך מתו מעצמם על ידי מלחמה, לא כן כי אמנון לבדו מת:
פסוק לד:ויברח אבשלום רצה לומר על ידי השמועה הזאת שהיה המלך טרוד ומצפה לדעת את שלום בני המלך לא שם על לבו לשלוח לרדוף ולהשיג את אבשלום, ועל ידי כן ברח:
פסוק לז:(לז-לח) ואבשלום ברח וכו' ואבשלום ברח, פי' מהרי"א תחלה ברח אל תלמי זקנו, והיה הולך עמו בכל אשר התהלך תלמי, אבל על ידי שדוד התאבל על בנו כל הימים האלה שהם השלש שנים, ירא אבשלום פן ישלח אחריו וישיגהו בדרכו, ולכן ברח וילך גשור, נסגר בעיר חומה דלתים ובריח:
פסוק לט:השאלות: מ"ש ותכל דוד, הוא זר בלשון כמבואר:
פסוק לט:ותכל דוד פי' האפודי, ששלש שנים הראשונים שהתאבל דוד על בנו רצה דוד תמיד לצאת אל אבשלום, רצה לומר לצאת למלחמה ולקחתו מגשור ולהנקם ממנו, ועתה מעכה אשתו או תמר, כלתה את דוד (מלשון כלא), ותכל פועל יוצא, (היא כלאה ומנעה את דוד) מלצאת אל אבשלום להשיבו ולהמיתו, יען ראתה כי נחם על אמנון, מצאה חיל למנוע את דוד מלרדפו עוד:
