תנ"ך על הפרק - שופטים ג - "ותהי עליו רוח ד'" / הרב איתן שנדורפי שליט"א

תנ"ך על הפרק

שופטים ג

214 / 929
היום

הפרק

וְאֵ֤לֶּה הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר הִנִּ֣יחַ יְהוָ֔ה לְנַסּ֥וֹת בָּ֖ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יָדְע֔וּ אֵ֖ת כָּל־מִלְחֲמ֥וֹת כְּנָֽעַן׃רַ֗ק לְמַ֙עַן֙ דַּ֚עַת דֹּר֣וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל לְלַמְּדָ֖ם מִלְחָמָ֑ה רַ֥ק אֲשֶׁר־לְפָנִ֖ים לֹ֥א יְדָעֽוּם׃חֲמֵ֣שֶׁת ׀ סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים וְכָל־הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַצִּ֣ידֹנִ֔י וְהַ֣חִוִּ֔י יֹשֵׁ֖ב הַ֣ר הַלְּבָנ֑וֹן מֵהַר֙ בַּ֣עַל חֶרְמ֔וֹן עַ֖ד לְב֥וֹא חֲמָֽת׃וַֽיִּהְי֕וּ לְנַסּ֥וֹת בָּ֖ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לָדַ֗עַת הֲיִשְׁמְעוּ֙ אֶת־מִצְוֺ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה אֶת־אֲבוֹתָ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יָשְׁב֖וּ בְּקֶ֣רֶב הַֽכְּנַעֲנִ֑י הַחִתִּ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃וַיִּקְח֨וּ אֶת־בְּנוֹתֵיהֶ֤ם לָהֶם֙ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶ֖ם נָתְנ֣וּ לִבְנֵיהֶ֑ם וַיַּעַבְד֖וּ אֶת־אֱלֹהֵיהֶֽם׃וַיַּעֲשׂ֨וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֤ל אֶת־הָרַע֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה וַֽיִּשְׁכְּח֖וּ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם וַיַּעַבְד֥וּ אֶת־הַבְּעָלִ֖ים וְאֶת־הָאֲשֵׁרֽוֹת׃וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַֽיִּמְכְּרֵ֗ם בְּיַד֙ כּוּשַׁ֣ן רִשְׁעָתַ֔יִם מֶ֖לֶךְ אֲרַ֣ם נַהֲרָ֑יִם וַיַּעַבְד֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־כּוּשַׁ֥ן רִשְׁעָתַ֖יִם שְׁמֹנֶ֥ה שָׁנִֽים׃וַיִּזְעֲק֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יְהוָ֔ה וַיָּ֨קֶם יְהוָ֥ה מוֹשִׁ֛יעַ לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיּֽוֹשִׁיעֵ֑ם אֵ֚ת עָתְנִיאֵ֣ל בֶּן־קְנַ֔ז אֲחִ֥י כָלֵ֖ב הַקָּטֹ֥ן מִמֶּֽנּוּ׃וַתְּהִ֨י עָלָ֥יו רֽוּחַ־יְהוָה֮ וַיִּשְׁפֹּ֣ט אֶת־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֵּצֵא֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וַיִּתֵּ֤ן יְהוָה֙ בְּיָד֔וֹ אֶת־כּוּשַׁ֥ן רִשְׁעָתַ֖יִם מֶ֣לֶךְ אֲרָ֑ם וַתָּ֣עָז יָד֔וֹ עַ֖ל כּוּשַׁ֥ן רִשְׁעָתָֽיִם׃וַתִּשְׁקֹ֥ט הָאָ֖רֶץ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיָּ֖מָת עָתְנִיאֵ֥ל בֶּן־קְנַֽז׃וַיֹּסִ֙פוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְחַזֵּ֨ק יְהוָ֜ה אֶת־עֶגְל֤וֹן מֶֽלֶךְ־מוֹאָב֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ל כִּֽי־עָשׂ֥וּ אֶת־הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃וַיֶּאֱסֹ֣ף אֵלָ֔יו אֶת־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן וַעֲמָלֵ֑ק וַיֵּ֗לֶךְ וַיַּךְ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת־עִ֥יר הַתְּמָרִֽים׃וַיַּעַבְד֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־עֶגְל֣וֹן מֶֽלֶךְ־מוֹאָ֔ב שְׁמוֹנֶ֥ה עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָֽה׃וַיִּזְעֲק֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ אֶל־יְהוָה֒ וַיָּקֶם֩ יְהוָ֨ה לָהֶ֜ם מוֹשִׁ֗יעַ אֶת־אֵה֤וּד בֶּן־גֵּרָא֙ בֶּן־הַיְמִינִ֔י אִ֥ישׁ אִטֵּ֖ר יַד־יְמִינ֑וֹ וַיִּשְׁלְח֨וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֤ל בְּיָדוֹ֙ מִנְחָ֔ה לְעֶגְל֖וֹן מֶ֥לֶךְ מוֹאָֽב׃וַיַּעַשׂ֩ ל֨וֹ אֵה֜וּד חֶ֗רֶב וְלָ֛הּ שְׁנֵ֥י פֵי֖וֹת גֹּ֣מֶד אָרְכָּ֑הּ וַיַּחְגֹּ֤ר אוֹתָהּ֙ מִתַּ֣חַת לְמַדָּ֔יו עַ֖ל יֶ֥רֶךְ יְמִינֽוֹ׃וַיַּקְרֵב֙ אֶת־הַמִּנְחָ֔ה לְעֶגְל֖וֹן מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב וְעֶגְל֕וֹן אִ֥ישׁ בָּרִ֖יא מְאֹֽד׃וַֽיְהִי֙ כַּאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְהַקְרִ֖יב אֶת־הַמִּנְחָ֑ה וַיְשַׁלַּח֙ אֶת־הָעָ֔ם נֹשְׂאֵ֖י הַמִּנְחָֽה׃וְה֣וּא שָׁ֗ב מִן־הַפְּסִילִים֙ אֲשֶׁ֣ר אֶת־הַגִּלְגָּ֔ל וַיֹּ֕אמֶר דְּבַר־סֵ֥תֶר לִ֛י אֵלֶ֖יךָ הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֣אמֶר הָ֔ס וַיֵּֽצְאוּ֙ מֵֽעָלָ֔יו כָּל־הָעֹמְדִ֖ים עָלָֽיו׃וְאֵה֣וּד ׀ בָּ֣א אֵלָ֗יו וְהֽוּא־יֹ֠שֵׁב בַּעֲלִיַּ֨ת הַמְּקֵרָ֤ה אֲשֶׁר־לוֹ֙ לְבַדּ֔וֹ וַיֹּ֣אמֶר אֵה֔וּד דְּבַר־אֱלֹהִ֥ים לִ֖י אֵלֶ֑יךָ וַיָּ֖קָם מֵעַ֥ל הַכִּסֵּֽא׃וַיִּשְׁלַ֤ח אֵהוּד֙ אֶת־יַ֣ד שְׂמֹאל֔וֹ וַיִּקַּח֙ אֶת־הַחֶ֔רֶב מֵעַ֖ל יֶ֣רֶךְ יְמִינ֑וֹ וַיִּתְקָעֶ֖הָ בְּבִטְנֽוֹ׃וַיָּבֹ֨א גַֽם־הַנִּצָּ֜ב אַחַ֣ר הַלַּ֗הַב וַיִּסְגֹּ֤ר הַחֵ֙לֶב֙ בְּעַ֣ד הַלַּ֔הַב כִּ֣י לֹ֥א שָׁלַ֛ף הַחֶ֖רֶב מִבִּטְנ֑וֹ וַיֵּצֵ֖א הַֽפַּרְשְׁדֹֽנָה׃וַיֵּצֵ֥א אֵה֖וּד הַֽמִּסְדְּר֑וֹנָה וַיִּסְגֹּ֞ר דַּלְת֧וֹת הָעַלִיָּ֛ה בַּעֲד֖וֹ וְנָעָֽל׃וְה֤וּא יָצָא֙ וַעֲבָדָ֣יו בָּ֔אוּ וַיִּרְא֕וּ וְהִנֵּ֛ה דַּלְת֥וֹת הָעֲלִיָּ֖ה נְעֻל֑וֹת וַיֹּ֣אמְר֔וּ אַ֣ךְ מֵסִ֥יךְ ה֛וּא אֶת־רַגְלָ֖יו בַּחֲדַ֥ר הַמְּקֵרָֽה׃וַיָּחִ֣ילוּ עַד־בּ֔וֹשׁ וְהְנֵּ֛ה אֵינֶ֥נּוּ פֹתֵ֖חַ דַּלְת֣וֹת הָֽעֲלִיָּ֑ה וַיִּקְח֤וּ אֶת־הַמַּפְתֵּ֙חַ֙ וַיִּפְתָּ֔חוּ וְהִנֵּה֙ אֲדֹ֣נֵיהֶ֔ם נֹפֵ֥ל אַ֖רְצָה מֵֽת׃וְאֵה֥וּד נִמְלַ֖ט עַ֣ד הִֽתְמַהְמְהָ֑ם וְהוּא֙ עָבַ֣ר אֶת־הַפְּסִילִ֔ים וַיִּמָּלֵ֖ט הַשְּׂעִירָֽתָה׃וַיְהִ֣י בְּבוֹא֔וֹ וַיִּתְקַ֥ע בַּשּׁוֹפָ֖ר בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וַיֵּרְד֨וּ עִמּ֧וֹ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָהָ֖ר וְה֥וּא לִפְנֵיהֶֽם׃וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ רִדְפ֣וּ אַחֲרַ֔י כִּֽי־נָתַ֨ן יְהוָ֧ה אֶת־אֹיְבֵיכֶ֛ם אֶת־מוֹאָ֖ב בְּיֶדְכֶ֑ם וַיֵּרְד֣וּ אַחֲרָ֗יו וַֽיִּלְכְּד֞וּ אֶת־מַעְבְּר֤וֹת הַיַּרְדֵּן֙ לְמוֹאָ֔ב וְלֹֽא־נָתְנ֥וּ אִ֖ישׁ לַעֲבֹֽר׃וַיַּכּ֨וּ אֶת־מוֹאָ֜ב בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא כַּעֲשֶׂ֤רֶת אֲלָפִים֙ אִ֔ישׁ כָּל־שָׁמֵ֖ן וְכָל־אִ֣ישׁ חָ֑יִל וְלֹ֥א נִמְלַ֖ט אִֽישׁ׃וַתִּכָּנַ֤ע מוֹאָב֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא תַּ֖חַת יַ֣ד יִשְׂרָאֵ֑ל וַתִּשְׁקֹ֥ט הָאָ֖רֶץ שְׁמוֹנִ֥ים שָׁנָֽה׃וְאַחֲרָ֤יו הָיָה֙ שַׁמְגַּ֣ר בֶּן־עֲנָ֔ת וַיַּ֤ךְ אֶת־פְּלִשְׁתִּים֙ שֵֽׁשׁ־מֵא֣וֹת אִ֔ישׁ בְּמַלְמַ֖ד הַבָּקָ֑ר וַיֹּ֥שַׁע גַּם־ה֖וּא אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב איתן שנדורפי שליט

"ותהי עליו רוח ד'"

בפרק ג' פסוק י' נאמר על עתניאל בן קנז: "ותהי עליו רוח ד' וישפט את ישראל, ויצא למלחמה, ויתן ד' בידו את כושן רשעתים מלך ארם, ותעז ידו על כושן רשעתים".

מהי "רוח ד'" שהיתה על עתניאל? נאמרו בכך מספר שיטות. מאמר קצר זה יעסוק רק בשיטת רש"י.

א. הסבר רש"י

כתב רש"י: "ותהי עליו רוח ד' - דרש רבי תנחומא: נסתכל בהם שאמר הקב"ה למשה במצרים: 'ראה ראיתי את עני עמי' (שמות ג, ז). מה הן שתי ראיות הללו? אמר לו רואה אני שעתידין לטעות בעגל, ואף על פי כן 'ראיתי את עני עמי'. זו דרש עתניאל: אמר: בין זכים בין חייבים, עליו להושיעם".

יש לשאול: כיצד מבארים דברי רש"י את הפסוק? מה הקשר בין "רוח ד'" לבין הדרשה שהביא רש"י?

ב. מקורותיו של רש"י במדרשי חז"ל

מקורו של רש"י הוא במדרש תנחומא בפרשת שמות (סימן כ):

'ויאמר ד' ראה ראיתי' (שמות ג, ז). אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: אני רואה שתי ראיות: 'ראה ראיתי', ראיתי וידעתי את מכאוביו ואני גואלן עכשיו, ו'ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא' (שם לב, ט), שעתידים להכעיסני במעשה העגל, לכך נאמר: 'ראה ראיתי'.
אמר רבי שמואל בר נחמן: הדבר הזה שפט עתניאל לפני הקדוש ברוך הוא. אמר: רבונו של עולם, כך הבטחת את משה: בין עושין רצונך בין לא עושין רצונך שאתה גואלן, שנאמר: 'ותהי עליו רוח ד' וישפוט את ישראל ויצא למלחמה' (שופטים ג, י), לכך נאמר 'כי ידעתי את מכאוביו' (שמות ג, ז). אמר הקדוש ברוך הוא: מה אני עושה? אני גואלן 'וארד להצילו מיד מצרים'.

במדרש רבה (שמות ג, ב) הרחיבו יותר:

כשהיו ישראל במצרים ראה הקדוש ברוך הוא מה שעתידין לעשות, הדא הוא דכתיב: 'ויאמר ד' ראה ראיתי', 'ראיתי' לא נאמר, אלא 'ראה ראיתי', אמר לו הקדוש ברוך הוא: משה, אתה רואה ראיה אחת, ואני רואה שתי ראיות. אתה רואה אותן באין לסיני ומקבלין תורתי. ואני רואה אותן מקבלין תורתי, זהו 'ראה'. 'ראיתי' - זו ראיית מעשה העגל, שנאמר: 'ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עֹרף הוא' (שמות לב, ט)... אף על פי כן איני דנם לפי המעשים העתידין לעשות, אלא לפי הענין דהשתא: 'כי שמעתי את צעקתם', אף על פי שידעתי מכאוביו שעתידים לעשות.
מהו 'כי ידעתי את מכאוביו'? יודע אני כמה עתידים להכאיבני במדבר, כמה דתימא: 'כמה ימרוהו במדבר, יעציבוהו בישימון' (תהלים עח, מ), ואף על פי כן איני נמנע מלגאלם.
אמר רבי שמואל בר נחמן: הדבר הזה שפט עתניאל בן קנז לפני הקדוש ברוך הוא. אמר לפניו: רבון העולם, כך הבטחת את משה: בין עושין רצונך בין לא עושין רצונך אתה גואלם, שנאמר: 'ותהי עליו רוח ד' וישפוט את ישראל' (שופטים ג, י), לכך כתיב 'כי ידעתי את מכאוביו', אף על פי כן אני גואלם.

כתב הרד"ל (שמות רבה שם): "הדבר הזה שפט עתניאל - דכתיב האי 'וישפט' בין 'ותהי עליו רוח ד'' ל'ויצא למלחמה', לכן דרש ליה שאינו לשון שפיטת שררה על ישראל, אלא ששפט משפטן לפני ד', ומלפניו הוציא כאור משפטם. ורש"י בשופטים העתיק דרשה זו בשם התנחומא על 'ותהי עליו רוח ד''".

הרד"ל העיר שהדרשה כתובה במדרש על המלים "וישפט את ישראל", ולא על המלים "ותהי עליו רוח ד'". ואכן על המלים "וישפט את ישראל" היא יותר מובנת: עתניאל הביא את משפט בני ישראל לפני ד', שמגיע להם להיגאל.

דברי הרד"ל יובנו היטב על פי מה שאמרו חז"ל במדרש תנחומא בפרשת שופטים (סימן ד):

ושפטו את העם משפט צדק - שיהיו מטין את העם לכף צדק. אמר רבי יהודה ברבי שלום: שיהיו מטין ומלמדין עליהם זכות לפני הקדוש ברוך הוא. ממי אתה למד? מגדעון בן יואש. שבימיו היו ישראל בצרה, והיה הקדוש ברוך הוא מבקש אדם שילמד עליהם זכות, ולא היה מוצא, שהיה הדור דל במצוות ובמעשים. כיון שנמצא זכות בגדעון שלמד עליהם זכות, מיד נגלה עליו המלאך, שנאמר: 'ויבא מלאך ד' וגו' ויאמר: לך בכֹחך זה' (שופטים ו, יא-יד) - בכֹח זכות שלִמדת על בני. הוי 'ושפטו את העם משפט צדק' - שיהיו מלמדין זכות על הדור.

לפי זה רואים שחז"ל למדו שלשפוט את ישראל הכוונה לשפוט אותם לכף זכות!

מה היה לימוד הזכות שאמר גדעון? כתב רש"י (שופטים ו, יג-יד):

אשר ספרו לנו אבותינו - פסח היה. אמר לו [גדעון למלאך]: אמש הקרני אבא את ההלל, ושמעתיו שהיה אומר: 'בצאת ישראל ממצרים', ועתה נטשנו. אם צדיקים היו אבותינו - יעשה לנו בזכותם. ואם רשעים היו - כשם שעשה להם נפלאותיו חנם כן יעשה לנו. ואיה כל נפלאותיו. ויפן אליו - הקב"ה בעצמו. בכחך זה - בכח הזכות הזה, שלמדת סניגוריא על בני.

רואים כאן חידוש גדול: לימוד הזכות אינו חיב להיות סיפור המעשים הטובים שישראל עושים, אלא כל אמירה שמכוחה ניתן לזכות את ישראל! אפילו אמירה שמונח בה שהדור הזה רשע וגם הדור הקודם: "אם רשעים היו [אבותינו] - כשם שעשה להם נפלאותיו חנם, כן יעשה לנו"!

ג. הסבר דבריו של רש"י

כאמור, נשאלה השאלה: כיצד מבארים דברי רש"י את הפסוק? מה הקשר בין "רוח ד'" לבין הדרשה שהביא רש"י?

בספר "מוסר הנביאים" [לרב יהודה ליב גינזבורג (הוצאת פלדהיים ירושלים תשל"ו) (שופטים ג, י) הוסיף הסבר במדרש רבה (שם), ועל פיו ניתן להבין טוב יותר גם את דברי רש"י על עתניאל:

מה שאמר הקב"ה למשה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות, זהו שאמר לו: אמנם גם אתה משתתף בצערם של ישראל, אבל זה רק מפני שאתה רואה את הצד הטוב שבהם. אבל אילו ראית עתה גם את מעשה העגל שעתידים לעשות, אז לא היית בא לתבוע את עלבונם. אבל אני חס עליהם אף שאני רואה גם את הצד הרע שבהם. ולפי הדברים האלו ביאר המדרש מה שנאמר כאן 'ותהי עליו רוח ד' וישפט את ישראל'. שלכאורה לא היה צריך עתניאל לבוא ולתבוע עלבונם של ישראל, כי הרי אותו הדור עזבו את ד' ויעבדו לבעלים, וראויים המה להיות מוטלים תחת עול אחרים. ומה שעשה כן זהו משום שהיתה עליו רוח ד' וישפוט את ישראל, היינו ששפט את ישראל לא לפי רוח האנשים, שאינם מרחמים על אחרים כי אם כשרואים את הטוב שבהם, אלא הוא שפט את ישראל לפי רוח ד'. וד' הרי אמר שהוא מרחם על ישראל בין עושים רצונו, בין אינם עושים.

לפי זה "רוח ד'" היא המבט האלקי על ישראל, שד' אוהב את ישראל בכל מצב, גם אם אין ישראל עושים את רצונו!

סיום

חז"ל לימדונו שהקדוש ברוך הוא מחפש שילמדו זכות על ישראל, ולפעמים הוא אינו מוצא. ומי שלימד זכות - נגלה עליו המלאך. יהי רצון שתמיד נלמד זכות על ישראל, ועם ישראל יזכה לגאולה השלמה בקרוב.

[ועיין בהרחבה במאמרי "מהי 'רוח ד'' שהיתה על השופטים?" בספרי "הדר הנביאים"]

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך