א וְאֵ֤לֶּה הַגּוֹיִם֙ אֲשֶׁ֣ר הִנִּ֣יחַ יְהוָ֔ה לְנַסּ֥וֹת בָּ֖ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֚ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר לֹֽא־יָדְע֔וּ אֵ֖ת כָּל־מִלְחֲמ֥וֹת כְּנָֽעַן׃ ב רַ֗ק לְמַ֙עַן֙ דַּ֚עַת דֹּר֣וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל לְלַמְּדָ֖ם מִלְחָמָ֑ה רַ֥ק אֲשֶׁר־לְפָנִ֖ים לֹ֥א יְדָעֽוּם׃ ג חֲמֵ֣שֶׁת ׀ סַרְנֵ֣י פְלִשְׁתִּ֗ים וְכָל־הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַצִּ֣ידֹנִ֔י וְהַ֣חִוִּ֔י יֹשֵׁ֖ב הַ֣ר הַלְּבָנ֑וֹן מֵהַר֙ בַּ֣עַל חֶרְמ֔וֹן עַ֖ד לְב֥וֹא חֲמָֽת׃ ד וַֽיִּהְי֕וּ לְנַסּ֥וֹת בָּ֖ם אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל לָדַ֗עַת הֲיִשְׁמְעוּ֙ אֶת־מִצְוֺ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה אֶת־אֲבוֹתָ֖ם בְּיַד־מֹשֶֽׁה׃ ה וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל יָשְׁב֖וּ בְּקֶ֣רֶב הַֽכְּנַעֲנִ֑י הַחִתִּ֤י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃ ו וַיִּקְח֨וּ אֶת־בְּנוֹתֵיהֶ֤ם לָהֶם֙ לְנָשִׁ֔ים וְאֶת־בְּנוֹתֵיהֶ֖ם נָתְנ֣וּ לִבְנֵיהֶ֑ם וַיַּעַבְד֖וּ אֶת־אֱלֹהֵיהֶֽם׃ ז וַיַּעֲשׂ֨וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֤ל אֶת־הָרַע֙ בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֔ה וַֽיִּשְׁכְּח֖וּ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיהֶ֑ם וַיַּעַבְד֥וּ אֶת־הַבְּעָלִ֖ים וְאֶת־הָאֲשֵׁרֽוֹת׃ ח וַיִּֽחַר־אַ֤ף יְהוָה֙ בְּיִשְׂרָאֵ֔ל וַֽיִּמְכְּרֵ֗ם בְּיַד֙ כּוּשַׁ֣ן רִשְׁעָתַ֔יִם מֶ֖לֶךְ אֲרַ֣ם נַהֲרָ֑יִם וַיַּעַבְד֧וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־כּוּשַׁ֥ן רִשְׁעָתַ֖יִם שְׁמֹנֶ֥ה שָׁנִֽים׃ ט וַיִּזְעֲק֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־יְהוָ֔ה וַיָּ֨קֶם יְהוָ֥ה מוֹשִׁ֛יעַ לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיּֽוֹשִׁיעֵ֑ם אֵ֚ת עָתְנִיאֵ֣ל בֶּן־קְנַ֔ז אֲחִ֥י כָלֵ֖ב הַקָּטֹ֥ן מִמֶּֽנּוּ׃ י וַתְּהִ֨י עָלָ֥יו רֽוּחַ־יְהוָה֮ וַיִּשְׁפֹּ֣ט אֶת־יִשְׂרָאֵל֒ וַיֵּצֵא֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וַיִּתֵּ֤ן יְהוָה֙ בְּיָד֔וֹ אֶת־כּוּשַׁ֥ן רִשְׁעָתַ֖יִם מֶ֣לֶךְ אֲרָ֑ם וַתָּ֣עָז יָד֔וֹ עַ֖ל כּוּשַׁ֥ן רִשְׁעָתָֽיִם׃ יא וַתִּשְׁקֹ֥ט הָאָ֖רֶץ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֑ה וַיָּ֖מָת עָתְנִיאֵ֥ל בֶּן־קְנַֽז׃ יב וַיֹּסִ֙פוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה וַיְחַזֵּ֨ק יְהוָ֜ה אֶת־עֶגְל֤וֹן מֶֽלֶךְ־מוֹאָב֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל עַ֛ל כִּֽי־עָשׂ֥וּ אֶת־הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ יג וַיֶּאֱסֹ֣ף אֵלָ֔יו אֶת־בְּנֵ֥י עַמּ֖וֹן וַעֲמָלֵ֑ק וַיֵּ֗לֶךְ וַיַּךְ֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּֽירְשׁ֖וּ אֶת־עִ֥יר הַתְּמָרִֽים׃ יד וַיַּעַבְד֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶת־עֶגְל֣וֹן מֶֽלֶךְ־מוֹאָ֔ב שְׁמוֹנֶ֥ה עֶשְׂרֵ֖ה שָׁנָֽה׃ טו וַיִּזְעֲק֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ אֶל־יְהוָה֒ וַיָּקֶם֩ יְהוָ֨ה לָהֶ֜ם מוֹשִׁ֗יעַ אֶת־אֵה֤וּד בֶּן־גֵּרָא֙ בֶּן־הַיְמִינִ֔י אִ֥ישׁ אִטֵּ֖ר יַד־יְמִינ֑וֹ וַיִּשְׁלְח֨וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֤ל בְּיָדוֹ֙ מִנְחָ֔ה לְעֶגְל֖וֹן מֶ֥לֶךְ מוֹאָֽב׃ טז וַיַּעַשׂ֩ ל֨וֹ אֵה֜וּד חֶ֗רֶב וְלָ֛הּ שְׁנֵ֥י פֵי֖וֹת גֹּ֣מֶד אָרְכָּ֑הּ וַיַּחְגֹּ֤ר אוֹתָהּ֙ מִתַּ֣חַת לְמַדָּ֔יו עַ֖ל יֶ֥רֶךְ יְמִינֽוֹ׃ יז וַיַּקְרֵב֙ אֶת־הַמִּנְחָ֔ה לְעֶגְל֖וֹן מֶ֣לֶךְ מוֹאָ֑ב וְעֶגְל֕וֹן אִ֥ישׁ בָּרִ֖יא מְאֹֽד׃ יח וַֽיְהִי֙ כַּאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְהַקְרִ֖יב אֶת־הַמִּנְחָ֑ה וַיְשַׁלַּח֙ אֶת־הָעָ֔ם נֹשְׂאֵ֖י הַמִּנְחָֽה׃ יט וְה֣וּא שָׁ֗ב מִן־הַפְּסִילִים֙ אֲשֶׁ֣ר אֶת־הַגִּלְגָּ֔ל וַיֹּ֕אמֶר דְּבַר־סֵ֥תֶר לִ֛י אֵלֶ֖יךָ הַמֶּ֑לֶךְ וַיֹּ֣אמֶר הָ֔ס וַיֵּֽצְאוּ֙ מֵֽעָלָ֔יו כָּל־הָעֹמְדִ֖ים עָלָֽיו׃ כ וְאֵה֣וּד ׀ בָּ֣א אֵלָ֗יו וְהֽוּא־יֹ֠שֵׁב בַּעֲלִיַּ֨ת הַמְּקֵרָ֤ה אֲשֶׁר־לוֹ֙ לְבַדּ֔וֹ וַיֹּ֣אמֶר אֵה֔וּד דְּבַר־אֱלֹהִ֥ים לִ֖י אֵלֶ֑יךָ וַיָּ֖קָם מֵעַ֥ל הַכִּסֵּֽא׃ כא וַיִּשְׁלַ֤ח אֵהוּד֙ אֶת־יַ֣ד שְׂמֹאל֔וֹ וַיִּקַּח֙ אֶת־הַחֶ֔רֶב מֵעַ֖ל יֶ֣רֶךְ יְמִינ֑וֹ וַיִּתְקָעֶ֖הָ בְּבִטְנֽוֹ׃ כב וַיָּבֹ֨א גַֽם־הַנִּצָּ֜ב אַחַ֣ר הַלַּ֗הַב וַיִּסְגֹּ֤ר הַחֵ֙לֶב֙ בְּעַ֣ד הַלַּ֔הַב כִּ֣י לֹ֥א שָׁלַ֛ף הַחֶ֖רֶב מִבִּטְנ֑וֹ וַיֵּצֵ֖א הַֽפַּרְשְׁדֹֽנָה׃ כג וַיֵּצֵ֥א אֵה֖וּד הַֽמִּסְדְּר֑וֹנָה וַיִּסְגֹּ֞ר דַּלְת֧וֹת הָעַלִיָּ֛ה בַּעֲד֖וֹ וְנָעָֽל׃ כד וְה֤וּא יָצָא֙ וַעֲבָדָ֣יו בָּ֔אוּ וַיִּרְא֕וּ וְהִנֵּ֛ה דַּלְת֥וֹת הָעֲלִיָּ֖ה נְעֻל֑וֹת וַיֹּ֣אמְר֔וּ אַ֣ךְ מֵסִ֥יךְ ה֛וּא אֶת־רַגְלָ֖יו בַּחֲדַ֥ר הַמְּקֵרָֽה׃ כה וַיָּחִ֣ילוּ עַד־בּ֔וֹשׁ וְהְנֵּ֛ה אֵינֶ֥נּוּ פֹתֵ֖חַ דַּלְת֣וֹת הָֽעֲלִיָּ֑ה וַיִּקְח֤וּ אֶת־הַמַּפְתֵּ֙חַ֙ וַיִּפְתָּ֔חוּ וְהִנֵּה֙ אֲדֹ֣נֵיהֶ֔ם נֹפֵ֥ל אַ֖רְצָה מֵֽת׃ כו וְאֵה֥וּד נִמְלַ֖ט עַ֣ד הִֽתְמַהְמְהָ֑ם וְהוּא֙ עָבַ֣ר אֶת־הַפְּסִילִ֔ים וַיִּמָּלֵ֖ט הַשְּׂעִירָֽתָה׃ כז וַיְהִ֣י בְּבוֹא֔וֹ וַיִּתְקַ֥ע בַּשּׁוֹפָ֖ר בְּהַ֣ר אֶפְרָ֑יִם וַיֵּרְד֨וּ עִמּ֧וֹ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֛ל מִן־הָהָ֖ר וְה֥וּא לִפְנֵיהֶֽם׃ כח וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵהֶם֙ רִדְפ֣וּ אַחֲרַ֔י כִּֽי־נָתַ֨ן יְהוָ֧ה אֶת־אֹיְבֵיכֶ֛ם אֶת־מוֹאָ֖ב בְּיֶדְכֶ֑ם וַיֵּרְד֣וּ אַחֲרָ֗יו וַֽיִּלְכְּד֞וּ אֶת־מַעְבְּר֤וֹת הַיַּרְדֵּן֙ לְמוֹאָ֔ב וְלֹֽא־נָתְנ֥וּ אִ֖ישׁ לַעֲבֹֽר׃ כט וַיַּכּ֨וּ אֶת־מוֹאָ֜ב בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא כַּעֲשֶׂ֤רֶת אֲלָפִים֙ אִ֔ישׁ כָּל־שָׁמֵ֖ן וְכָל־אִ֣ישׁ חָ֑יִל וְלֹ֥א נִמְלַ֖ט אִֽישׁ׃ ל וַתִּכָּנַ֤ע מוֹאָב֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא תַּ֖חַת יַ֣ד יִשְׂרָאֵ֑ל וַתִּשְׁקֹ֥ט הָאָ֖רֶץ שְׁמוֹנִ֥ים שָׁנָֽה׃ לא וְאַחֲרָ֤יו הָיָה֙ שַׁמְגַּ֣ר בֶּן־עֲנָ֔ת וַיַּ֤ךְ אֶת־פְּלִשְׁתִּים֙ שֵֽׁשׁ־מֵא֣וֹת אִ֔ישׁ בְּמַלְמַ֖ד הַבָּקָ֑ר וַיֹּ֥שַׁע גַּם־ה֖וּא אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
וזהו שפירש מיד (א) ואלה הגוים אשר הניח ה' וגו'. ואמרו (ב) רק למען דעת דורות בני ישראל ללמדם מלחמה רק אשר לפנים לא ידעום, פירשו המפרשים רק הניחם השם למען דעת דורות בני ישראל אלה הבאים אחר הדור הראשון הטוב ההוא, שידעו שהם עתה צריכים ללמוד המלחמה, כי הדור אשר היו לפנים לא ידעו דרכי המלחמה כי היה ה' נלחם לישראל, ולכן לא היו יודעים אופני המלחמה ותחבולותיה.
פסוק ג:
וזכר שהיו הגוים האלה (ג) חמשת סרני פלשתים, רוצה לומר המקומות אשר היו יושבים בהם סרני פלשתים, שהם חמש ערים גדולות אשדוד עזה גת אשקלון עקרון ושאר הערים אשר ביניהם ועם היות שכבר נזכר שבני יהודה לכדו עזה ואשקלון ועקרון, יראה שהפלשתים חזרו ולקחום מידיהם, ואחרי היותם עמהם אמר שהניחם האל ית' לנסות, שלא חזרו ללכדם בני יהודה. ואמנם אמרו עוד (ד) ויהיו לנסות בם את ישראל וגו', הוא אצלי כדמות תולדה מכל מה שאמר עד הנה, ופירושו והיו אם כן האומות האלה לנסות בם את ישראל, ועכ"ז (ה) ובני ישראל ישבו בקרב הכנעני וגומר ולא עמדו בנסיון, כי לקחו (ו) את בנותיהם להם לנשים ואת בנותיהם נתנו לבניהם, ונמשך זה שעבדו את אלהיהם, וזו היא הסבה בבוא עליהם צרה וצוקה. הנה התבארו הפסוקים ושהם כלם כדמות הקדמה לספורים העתידים לבא, ר"ל שהגיד מה שקרה להם בכל, אח"כ יפרט עניני השופטים כל אחד בעצמו, ולזה הביא אחריו ענין עתניאל בן קנז שהיה שופט אחרי יהושע, כי הוא פרט אחד ממה שזכר בכלל, והותרו עם זה השאלות כלם:
פסוק ז:
ויעשו בני ישראל את הרע וגו'. הנה מכאן מתחיל לספר הדברים כלם בפרט, ולזה אמר ויעשו בני ישראל את הרע וגו', ויעבדו את הבעלים וגו', ויחר אף ה' בישראל, שהם עצמם הדברים שזכר למעלה, אם לא ששם נאמרו בדרך כלל, וכאן אמר זה בפרט על מה שעשו כשנתנם בידי כושן רשעתים והקים להם עתניאל בן קנז לשופט, וכאלו אמר נחזור למה שהיינו בו ונבאר אותו, (ח) וכושן רשעתים כן היה שמו על שם רשעיותיו. ובדרש אמרו (סנהדרין פי"א ק"ה ע"א) רשעתים על שם שתי רשעיות שהרשיעו ארם לישראל אחת של בלעם ואחת של כושן. וזכר (ט) שצלחה רוח ה' על עתניאל בן קנז, והרוח הזה הוא רוח הקדש שזכר הרב המורה בפמ"ה ח"ב (דף קכ"א), שהוא כח ילוה לאדם לעשות פעל משובח ולהציל קהל חשוב מקהל רעים, והיא הגבורה המושפעת מהאל ית'. וזכר הכתוב שהיה רוחו הטובה בב' דברים, האחד ששפט את ישראל במשפט ובצדקה, השני שהושיעם מאויביהם, ושלא לבד היתה תשועתו על אותה האומה פעם אחת או שתים כי אם פעמים רבות, ולזה אמר ויתן ה' בידו את כושן רשעתים מלך ארם, וזה לא נאמר על שהרגו כי אם שנצחו. ואמר עוד ותעז ידו על כושן רשעתים, ר"ל שהתמיד בנצחון פעמים רבות, ולכן (יא) שקטה הארץ ארבעים שנה עד מות עתניאל. ואמנם הארבעים שנה האלה, אם היו כלם מההשקט או אם נמנו עם השעבוד, אחקור עליו אחר זה בספר שמואל (א' סי' י"ג א') בפרשת בן שנה שאול במלכו וגו', ושם יתבאר שהם נמנים עם השעבוד, שממנו עד יום מותו שהיתה הארץ שקטה עברו ארבעים שנה:
פסוק יב:
ויוסיפו בני ישראל לעשות וגו'. זכר הכתוב שאחר מות עתניאל בן קנז שופט ישראל חזרו ישראל לעבוד ברית האלהים, ומפני זה חזק האלהים את עגלון מלך מואב, ר"ל שעם היותו חלש ורך הלבב, הנה הש"י חזק את לבו ויתקפו בסבת עונותיהם של ישראל.
פסוק יג:
ויאסוף אליו עמון ועמלק ויך את ישראל וירשו את עיר התמרים. (ת"י), קרתא דיריחו, ואני כבר זכרתי שהיתה עיר קרובה אליו: ואמר (יד) שעבדו בני ישראל את עגלון שמנה עשרה שנה, ושאח"כ (טו) צעקו אל ה' ויקם להם שופט ומושיע את אהוד איש אטר יד ימינו, ר"ל שהיתה ידו אסורה ולא ילחם בה להיות שמאליי בטבעו, וזה היתה סבה שלא הרגיש עגלון בלקיחתו החרב בידו השמאלית: וספר ששלחו בני ישראל בידו מנחה לעגלון כדי שיבטח בו, ושאהוד מפאת עצמו והרוח האלהי שצלחה עליו עשה לו חרב ולה שתי פיות, שמשני הצדדים היו חרבו חד וצר מאד כדי שתכנס בקלות רב ותמית תכף, ולא היה החרב ארוך מאד כדי שלא יוכר, ולזה לא היה ארכו כי אם אמה והיה מתחת למדיו לשלא יראוהו, וכאשר הלך (יז) הקריב המנחה לפני עגלון בהיותו שמן ובריא מאד, והיה מחכמת אהוד שכאשר הקריבה (יח) שלח את העם נושאי המנחה, (והם היהודים ההולכים עמו), והוא נשאר יחידי, כי בחר היותו לבדו בסכנה, וגם שלא יורגש בצאתו כל כך כמו בהיותו עם האנשים הרבה עמו, (יט) והוא הלך לדרכו אחרי כן, ובהיותו חוץ לעיר במקום שהיו חוצבים שם אבנים הנקראים פסילים חזר משם, כאומר שנשכחה ממנו דבר ושהיה חוזר לאומרם, וזה ממה שהבטיח לבב המלך עליו, וכן אמר לו דבר סתר לי אליך, ר"ל שאין לאומרו בפני אנשים אחרים והוא השיבו הס, ר"ל שתוק עד יוציא העומדים שמה, ואז (כ) אהוד בא אליו בהיותו יושב בעלית המקרה, והוא עליה מלאה חלונות להביא קור לבית כי היה זמן קיץ חם מאד, וראה אהוד שלא לדבר אליו בהיותו על הכסא ואהוד רחוק ממנו כי לא יגיע שם החרב, ולכן אמר לו עוד דבר אלהים לי אליך, והמלך עם היותו ממלכי העמים עמד מכסאו לכבוד דברי האלהים, ואז בטרדתו לקום בהיותו שמן מאד (כא) ותקע החרב בבטנו כלה, (כב) עד שבא גם הנצב אחר הלהב שהוא יד החרב (שעומד ונצב אחר להב החרב) ואותו גם כן נכנס בבטנו ולא יצא משם עוד החרב, ויצא הפרשדונה שהוא הפרש היושב במעים:
פסוק כג:
ויצא אהוד המסדרונה, שהוא אכסדרה היושבת קודם חדר המלך, וסגר דלתות העליה בעדו ונעל, ר"ל שנעל אותם במפתח, ויורה שהיו פתחי העליה מסודרים באופן שבהדבקם ישארו נעולים מבפנים, ולכן אמר (כד) ויראו והנה דלתות העליה נעולות, וכאשר ראו שהתמהמה עגלון מאד, (כה) פתחו הדלתות במפתח אשר היה להם מבחוץ והנה עגלון אדוניהם שוכב מת, (כו) ואהוד נמלט, ואמרו נמלט עד התמהמהם, רוצה לומר בעוד שהיו טרודים בזה ונתמהמהו במה שזכר:
פסוק כז:
(כז-כט) וכאשר עשה זה מיד חם לבו של אהוד בקרבו ויתקע בשופר, ובא כל ישראל אחריו ולכדו מעברות הירדן והכו בבני מואב אז כעשרת אלפים איש ונמשך מזה ששקטה הארץ ממלחמה שמונים שנה והם ממיתת עתניאל עד הנה, כי שני השעבוד יכנסו בזה המספר, ובספר שמואל (א' סי' י"ג א') בפרשת בן שנה שאול במלכו וגו' אחקור עליו בעזרת השם:
פסוק לא:
ואמרו (לא) ואחריו היה שמגר בן ענת ויך את פלשתים שש מאות איש וגו', הוא ספור שופט שלישי שהיה בימי אהוד ואחריו במדרגה, וזהו שאמר ואחריו היה שמגר וגו'. והנה במכת האויבים אין ספק שעשה דבר מועט, כי הכה לבד שש מאות איש במלמד הבקר, שהוא כלי שבראש הדרבן שבו מפרישין הבקר שנקרא בלע"ז אגולייאד"ה, אבל עם כל זה הנה הוא הושיע את ישראל שהצילם מהאויבים הרוצים להכות בהם, עם היות שלא הכה הוא באויבים הרבה. ואם נאמר שהיה שמגר אחרי אהוד בזמן, ראוי שנאמין שנכנס ענינו בארבעים שנה של דבורה, ועם שני שעבוד סיסרא ומלך כנען. וחז"ל אמרו ששפט שמגר שנה אחת: