פסוק א:וְאֵלֶּה הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִנִּיחַ ה' ולא הביס לגמרי מפני יהושע, לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל. עקרונית ישראל יכלו להמשיך להשמיד את גויי הארץ, אבל לפעמים הם לא רצו לעשות זאת, ולפעמים לא יכלו. אלו נשארו לנסות אֵת כָּל אנשי הדור אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אֵת כָּל מִלְחֲמוֹת כְּנָעַן.
פסוק ב:רַק לְמַעַן דַּעַת דֹּרוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְלַמְּדָם מִלְחָמָה. נוכחותם המתמשכת של האויבים נועדה להביא את ישראל ללמוד מלחמה. רַק אֲשֶׁר, אלא שבפועל לְפָנִים, קודם לֹא יְדָעוּם, הם לא התנסו במלחמות, ולכן במקום להילחם העדיפו להגיע להסכמי שלום.
פסוק ג:בין הגויים שעריהן נשארו במקומן נמנו חֲמֵשֶׁת סַרְנֵי, מושלי פְלִשְׁתִּים, שעמדו בראש חמש עריהן הראשיות, וְכָל הַכְּנַעֲנִי וְהַצִּידֹנִי וְהַחִוִּי שהיה יֹשֵׁב בהַר הַלְּבָנוֹן, מֵהַר בַּעַל חֶרְמוֹן עַד לְבוֹא חֲמָת, כל השבטים הזרים שחיו בסביבת צור וצידון, שאמורות להיות בנחלת ישראל.
פסוק ד:וַיִּהְיוּ לְנַסּוֹת בָּם אֶת יִשְׂרָאֵל, לָדַעַת הֲיִשְׁמְעוּ אֶת מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר צִוָּה אֶת אֲבוֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה, להוריש את הכנעני, להשמידו ולאבד את מקומות הפולחן שלו.
פסוק ה:ואולם בפועל, בְנֵי יִשְׂרָאֵל יָשְׁבוּ בְּקֶרֶב הַכְּנַעֲנִי, הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי.
פסוק ו:וַיִּקְחוּ אֶת בְּנוֹתֵיהֶם לָהֶם לְנָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיהֶם נָתְנוּ לִבְנֵיהֶם, וַיַּעַבְדוּ אֶת אֱלֹהֵיהֶם. לאחר זמן חיו בצדם בשלום ואף הגיעו עמם לקרבה יתרה.
פסוק ז:וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה', וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיהֶם, וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָאֲשֵׁרוֹת.
פסוק ח:וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל, וַיִּמְכְּרֵם בְּיַד כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרַם נַהֲרָיִם. וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם שְׁמֹנֶה שָׁנִים.
פסוק ט:וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה' מן השעבוד, וַיָּקֶם ה' מוֹשִׁיעַ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיּוֹשִׁיעֵם – אֵת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז, אֲחִי כָלֵב, אחיו-למחצה הַקָּטֹן מִמֶּנּוּ, וכפי שסופר לעיל – גם חתנו.
פסוק י:וַתְּהִי עָלָיו רוּחַ ה', וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל. לגבי עתניאל, כמו לגבי כלל השופטים, אין מדובר באישיות ממונה הנושאת משרה רשמית, אלא באדם בעל שאר רוח. לא בזכות ייחוסו הנכבד של עתניאל הוא הפך לשופט שהנהיג והדריך את ישראל, אלא מכוח רוח ה' שנחה עליו. וַיֵּצֵא לַמִּלְחָמָה, וַיִּתֵּן ה' בְּיָדוֹ אֶת כּוּשַׁן רִשְׁעָתַיִם מֶלֶךְ אֲרָם, וַתָּעָז, גברה יָדוֹ עַל כּוּשַׁן רִשְׁעָתָיִם.
פסוק יא:וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה. וַיָּמָת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז.
פסוק יב:וַיֹּסִפוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לאחר שנפטרו מהשעבוד הראשון, וַיְחַזֵּק ה' אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב והוא גבר עַל יִשְׂרָאֵל, כעונש עַל כִּי עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה'. כִּי עָשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה'.
פסוק יג:וַיֶּאֱסֹף אֵלָיו גם אֶת בְּנֵי עַמּוֹן שהתגוררו בסמוך אליו, וַעֲמָלֵק, שבטים נודדים שהתנכלו לישראל לא אחת באופן עצמאי או בהצטרפם לאחרים. וַיֵּלֶךְ עגלון וַיַּךְ אֶת יִשְׂרָאֵל, וַיִּירְשׁוּ, המואבים העבירו לרשותם אֶת עִיר הַתְּמָרִים, השטח הסמוך ליריחו.
פסוק יד:וַיַּעַבְדוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה. עגלון הפך לשליט הארץ, אף שכנראה לא היה שליט קשה.
פסוק טו:וַיִּזְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'. וַיָּקֶם ה' לָהֶם מוֹשִׁיעַ, אֶת אֵהוּד בֶּן גֵּרָא בֶּן הַיְמִינִי, משבט בנימין, שהיה אִישׁ אִטֵּר, 'סגור' יַד יְמִינוֹ, כלומר שלט ביד שמאל כמו בימין ויותר. פרט זה חשוב להמשך הסיפור. וַיִּשְׁלְחוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָדוֹ מִנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב, באשר הוא המלך.
פסוק טז:וַיַּעַשׂ לוֹ אֵהוּד חֶרֶב וְלָהּ שְׁנֵי פֵיוֹת, חרב פיפיות המחודדת משני צדיה, לעומת החרבות הרגילות, שלהבן החד נמצא רק בצדן האחד, ואילו צדן השני קהה. גֹּמֶד, אמה קצרה במעט אָרְכָּהּ. וַיַּחְגֹּר אוֹתָהּ מִתַּחַת לְמַדָּיו, לבגדיו עַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ. אדם המשתמש בידו הימנית חוגר את חרבו על ירך שמאל, כדי שיוכל להושיט את ידו לצד גופו ולשלוף אותה מתערה בקלות. כיוון שאהוד היה שמאלי, היה יכול לחגור את החרב בצדו הימני, הבלתי צפוי, וכך לא עורר חשד.
פסוק יז:וַיַּקְרֵב אֶת הַמִּנְחָה לְעֶגְלוֹן מֶלֶךְ מוֹאָב. וְעֶגְלוֹן אִישׁ בָּרִיא, שמן מְאֹד. גם פרט זה נושא משמעות.
פסוק יח:וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלָּה לְהַקְרִיב אֶת הַמִּנְחָה, וַיְשַׁלַּח אהוד אֶת שאר הָעָם נֹשְׂאֵי הַמִּנְחָה.
פסוק יט:וְהוּא שָׁב מִן הַפְּסִילִים, המחצבה, שבה פוסלים באבן, אֲשֶׁר אֶת, ליד הַגִּלְגָּל, לאחר שאהוד ליווה את המשלחת חזרה עד לפסילים ופטרם, חזר אל המלך כמי שנזכר ששכח דבר-מה. וַיֹּאמֶר: דְּבַר סֵתֶר, סוד לִי אֵלֶיךָ הַמֶּלֶךְ. וַיֹּאמֶר המלך: הָס! שקט! אדבר עם אהוד ביחידות. וַיֵּצְאוּ מֵעָלָיו כָּל הָעֹמְדִים עָלָיו.
פסוק כ:וְאֵהוּד בָּא אֵלָיו, וְהוּא יֹשֵׁב בַּעֲלִיַּת הַמְּקֵרָה, עליית גג או חדר שבו הוא נרגע ומתקרר אֲשֶׁר לוֹ לְבַדּוֹ. וַיֹּאמֶר אֵהוּד: אין זה דיבור סתם, כי אם דְּבַר אֱלֹהִים לִי אֵלֶיךָ. וַיָּקָם המלך מֵעַל הַכִּסֵּא לכבוד דבר האלוקים.
פסוק כא:בעודו עומד כך – וַיִּשְׁלַח אֵהוּד אֶת יַד שְׂמֹאלוֹ, וַיִּקַּח אֶת הַחֶרֶב מֵעַל יֶרֶךְ יְמִינוֹ וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ של עגלון. אולי לא דקר אותו בלבו, מפני שהמלך לבש שריון, או משום שהיה קשה להגיע עד לבו מרוב שומן. מכל מקום, אהוד גרם לו לעמוד כדי שיקל עליו להרוג אותו, ואז תקע את החרב עמוק ככל יכולתו. יְמִינוֹ וַיִּתְקָעֶהָ בְּבִטְנוֹ
פסוק כב:כיוון שאהוד עשה זאת בכל כוחו, ועגלון היה איש שמן מאוד, וַיָּבֹא גַם הַנִּצָּב, הקת אַחַר הַלַּהַב, חלקה המלוטש של החרב הנוצץ כלהבה, וַיִּסְגֹּר הַחֵלֶב, השומן בְּעַד הַלַּהַב. החרב כולה נכנסה אל תוך הבטן כִּי לֹא שָׁלַף הַחֶרֶב מִבִּטְנוֹ. וַיֵּצֵא הַפַּרְשְׁדֹנָה. הדקירה בקעה את הבטן, וכתוצאה מכך נשפך כל הפרש שבמעיו החוצה.
פסוק כג:וַיֵּצֵא אֵהוּד הַמִּסְדְּרוֹנָה, למסדרון שלפני חדר המלך, וַיִּסְגֹּר דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה בַּעֲדוֹ, אחריו וְנָעָל אותן, כדי לעכב את מחפשיו, בעת שיברח.
פסוק כד:וְהוּא – אהוד יָצָא, וַעֲבָדָיו של עגלון בָּאוּ, וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה נְעֻלוֹת. וַיֹּאמְרוּ: אַךְ מֵסִיךְ הוּא אֶת רַגְלָיו, בוודאי הוא עושה את צרכיו בַּחֲדַר הַמְּקֵרָה, ולכן נעל את הדלת.
פסוק כה:וַיָּחִילוּ, חיכו עַד בּוֹשׁ, עד שהתייאשו מן ההמתנה, וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ פֹתֵחַ את דַּלְתוֹת הָעֲלִיָּה. כיוון ששיערו שלא ייתכן שהוא עושה את צרכיו זמן רב כל כך – וַיִּקְחוּ אֶת הַמַּפְתֵּחַ וַיִּפְתָּחוּ, וְהִנֵּה הם מוצאים את אֲדֹנֵיהֶם נֹפֵל, מוטל אַרְצָה מֵת.
פסוק כו:ובינתים אֵהוּד נִמְלַט עַד הִתְמַהְמְהָם, בעודם ממתינים. וְהוּא עָבַר אֶת הַפְּסִילִים, המקום המכריע ביציאה מתחום הסכנה, וַיִּמָּלֵט הַשְּׂעִירָתָה, עד שעיר. אין זו ארץ שעיר אלא מקום שיש בו עצים וענפים עבותים.
פסוק כז:וַיְהִי בְּבוֹאוֹ חזרה, וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר בְּהַר אֶפְרָיִם כדי להזעיק את העם, וַיֵּרְדוּ עִמּוֹ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָהָר, וְהוּא עבר לִפְנֵיהֶם כמנהיגם. אף שהיה איש בנימין, יצא אהוד מגדר מנהיג מקומי, ואיחד מאחוריו גם שבטים נוספים.
פסוק כח:וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: רִדְפוּ, רוצו אַחֲרַי, כִּי נָתַן ה' אֶת אֹיְבֵיכֶם, אֶת מוֹאָב, בְּיֶדְכֶם. וַיֵּרְדוּ אַחֲרָיו וַיִּלְכְּדוּ, תפסו אֶת מַעְבְּרוֹת, נקודות מעבר הַיַּרְדֵּן לְכיוון מוֹאָב, כדי למנוע מהמואבים שבארץ לברוח לארצם, וְלֹא נָתְנוּ אִישׁ לַעֲבֹר.
פסוק כט:וַיַּכּוּ אֶת מוֹאָב בָּעֵת הַהִיא כַּעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ, ובכלל זה כָּל שָׁמֵן וְכָל אִישׁ חָיִל. באותם דורות אנשים שמנים היו אנשים שהיה להם שפע מזון, ועל כן נחשבו לבריאים יותר ולחזקים יותר. וְלֹא נִמְלַט אִישׁ.
פסוק ל:וַתִּכָּנַע מוֹאָב בַּיּוֹם הַהוּא תַּחַת יַד יִשְׂרָאֵל, וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ שְׁמוֹנִים שָׁנָה. המואבים שוב לא ניסו לתקוף את ישראל, והגבול עמם היה שלֵו במשך שנים רבות מאוד. הָאָרֶץ שְׁמוֹנִים שָׁנָה.
פסוק לא:וְאַחֲרָיו – אחרי אהוד הָיָה השופט שַׁמְגַּר בֶּן עֲנָת, כפי הנראה זהו שם של גבר. וַיַּךְ אֶת פְּלִשְׁתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ בְּמַלְמַד הַבָּקָר, מרדע, מוט ארוך שבראשו חוד ובאמצעותו מכוונים ומזרזים את הבהמות החורשות. שמגר השתמש במוט זה בתור חנית. נראה שהוא לא הרג את כל שש מאות האיש בידו, אלא עמד בראש קבוצת לוחמים שסייעו לו בהריגת הפלשתים. וַיֹּשַׁע גַּם הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל. הוא היה גיבור פרטי שהגן על עמו מן הפלשתים הלוחצים.
