פסוק א:ויאסוף יהושע את כל שבט ישראל וגו'. אחשוב אני שאחרי שיהושע דבר אל העם הדברים הקודמים, לפי שהעם לא השיבוהו דבר עליו לא נתקררה דעתו, ולכן ראה להביא אותם בתוכחה שנית כדי לשאול מהם שאלות, באופן שמפאת ההכרח יצטרכו להשיבו כאשר עם לבבם ויעשו עליו חזוק וברית וקיום גדול, ולזה באה התוכחה הזאת שנית והותרה השאלה הראשונה. ונראה שהביאו ארון האלהים שכם כדי לכרות הברית לפניו. והנה ראה לעשות זה בשכם, לפי שבמקום ההוא אמר יעקב לבניו הסירו את אלהי הנכר אשר בתוככם, ולכן ראה יהושע לאמר באותו מקום דברים דומים להם:
פסוק ב:כה אמר ה' אלהי ישראל בעבר הנהר וגו'. הנה יהושע במה שאמר בזה זכר מהחסדים הגדולים אשר עשה האל ית' לעמו. והראשון מהם הוא שהבדיל אבותיהם מהטועים ולמדם באמונות אמתיות, וזהו אמרו בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם וגו', ויעבדו אלהים אחרים וגו', ואם היותם מעובדי ע"ז (ג) הנה האל ית' לקח את אביכם את אברהם מאותו מקום והוליכו בכל ארץ כנען, וזהו להיות ארץ כנען מוכנת לשלימות ולדבקות האלהי, ולכן הוליכו בכל ארץ כנען ובכל מקום ששם באהו הנבואה. עוד זכר חסד שני והוא אמרו וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק, ר"ל שעם היות שרה ורבקה עקרות הנה להן נתן בנים בנס גדול, כי נתן לאברהם את יצחק ונתן ליצחק את יעקב ואת עשו. והמפרשים שאלו למה לא זכר ישמעאל? ואמרו שהיה לפי שביצחק יקרא לו זרע. ואני אומר כי לא זכר כי אם הבנים הנולדים בנס מאת העקרות, לזה זכר לבד יצחק אשר ילדה שרה, ויעקב ועשו אשר ילדה אותה רבקה שהיתה ג"כ עקרה, וישמעאל ילדה אותו הגר שלא היתה עקרה ולכן לא זכרו: וזכר חסד שלישי והוא אמרו (ד) ואתן לעשו את הר שעיר וגו' ויעקב ובניו ירדו מצרימה, ר"ל שלעשו נתן את הר שעיר לרשת אותו, ולא נתעסק האל ית' ללמדו תורה ומצות ולא למוד ודרך ארץ אבל יעקב הוריד מצרימה כדי שמשם ילמדו האמונות, והוא אמרו (ה) ואשלח את משה ואת אהרן ואגוף את מצרים כאשר עשיתי בקרבו, ר"ל כאשר ראיתם שעשיתי בקרבו ואחר הוצאתי אתכם, וכ"ז היה מהחסד כשהורידם למצרים למה שקנו מהשלמות מעמידתם ויציאתם משם, כמו שאמר (שמות ג' י"ב) בהוציאך את העם הזה ממצרים תעבדון את האלהים וגו': וזכר עוד חסד רביעי, והוא אמרו (ו) ואוציא את אבותיכם ממצרים ותבאו הימה וגו', ירצה שהביאם על הים כדי שיבאו אחריהם אויביהם ברכב ובפרשים והם צעקו אל ה' באופן שהטביע את האויבים בקרבו, והיה החסד הזה נקמתם מהאויבים כי הוא חסד גדול, כמ"ש (תהלים נ"ח י"א) ישמח צדיק כי חזה נקם: ואמנם אמרו (ז) וישם מאפל ביניכם ובין המצרים ויבא עליו את הים ויכסהו וגו' הוא להשיב לספק אחד, והוא איך המצריים נכנסו בים? כי עם היות שראו לישראל נכנסים, היה ראוי להם לירא ממנו ולחשוב שהיה זה לישראל בנס ושיהיה אליהם לעונש, אבל באמת הוא שהאל שם מאפל באופן שלא ראו המקום שנכנסו בו, ולכן נטבעו בים כי היו הולכים אחר ישראל ולא חשבו שבאו בים, ואמר ותראינה עיניכם את אשר עשיתי במצרים, לומר שפעל האל ית' עמהם פעולות הפכיות, כי שם מאפל למצרים ולא עשה כן לישראל, אבל עיניהם ראו באור גדול כל מה שעשה במצריים. וזכר מחטאתם שעם כל זה שראו בים לא נמנעו מחטוא מיד אחרי כן, וזהו ותשבו במדבר ימים רבים, רמז למה שחטאו במדבר שהיה סבת עכובם וישובם שם ימים רבים, וזכרם ברמז לכבודם: וזכר חסד חמישי והוא אמרו (ח) ואביא אתכם אל ארץ האמרי וגו'. יאמר שעם כל עכובם במדבר הנה היה התכלית טוב, כי באו אל ארץ האמורי היושב בעבר הירדן וילחמו את ישראל בחזקה, ועכ"ז בא העזר האלהי והוא השמידם וירש את ארצם ונתנם להם בנחלה:
פסוק ט:ואמנם מה שהביא מבלק ומענין בלעם הוא סיום ענין האמורי שזכר, יאמר שהביאו אל האמורי השמידו לפניהם, עם היות שבלק בן צפור מלך מואב התחכם קודם זה להלחם בישראל לא במלחמה אנושית ולא בגבורת הסוס כי אם מלחמה שחשב לקללם עם בלעם, וזהו שאמר וילחם בישראל, ר"ל ורצה להלחם בישראל כששלח וקרא לבלעם בן בעור לקלל אתכם, ועם כל ההתחכמות וההשתדלות שעשה לא הועילו כלל, וזהו (י) ולא אביתי לשמוע לבלעם ויברך ברוך אתכם, ובזה ואציל אתכם מידו, ר"ל כי בזה הצילם מהאמורי שזכר. והנה היה רצון האל ית' שלא יקלל בלעם לישראל, ומנע ממנו דברי שפתיו ובחירתו, והיה יותר נקל אליו ית' שיהפוך את הקללה לברכה, ואף שהוא יקלל יברכנו אלהים, והיתה סבת זה לפי שנמשך אחריו ענין פעור ומגפת העם עליו ואם היה בלעם מקלל היו חושבים האומות כלם שלא באה המגפה בעדת ה' כי אם בעבור קללת בלעם, ואולי ישראל יחשבו גם כן שהיא הסבה עצמה כאשר ידעו ענין בלעם, ולזה הערימה חכמתו האלהית שלא יקלל, וגם רצה שיברך אותם לפי שברכתו ג"כ יפחיד את העמים ותפול עליהם אימתה ופחד בשמעם ברכותיו ומה שנבא על ישראל. והתבאר מזה שלא הביא ענין בלק כי אם להגיד שזה לא מנעם מלהשמיד את האמורי, וכאלו הוא תשלום מה שספר באמורי, ושאמר וילחם בישראל היה במה ששלח לקרוא לבלעם לקלל, והותרו אם כן השאלות שנית ושלישית: וזכר עוד חסד ששי והוא אמרו (יא) ותעברו את הירדן ותבאו אל יריחו וגומר. ואחשוב שזכר בכאן הדברים אשר קרו בימיהם וספר אותם בקוצר כי אמרו ותעברו את הירדן, ר"ל שעברו אותו ביבשה, ואמרו ותבאו אל יריחו רמז שבאו ונכנסו בקרבו ע"ד נס כמו שידעו, וכאלו אמר ותעברו את הירדן ותבאו אל יריחו, כמו שכבר ידעתם שהם בדרכים ונפלאות שראו: וזכר עוד נס גבעון גם כן ברמז, והוא אומרו וילחמו בכם בעלי יריחו, ר"ל שנקבצו להלחם בכם אותם החמשה מלכים שהרגישו צער וכאב גדול על יריחו, כאילו היו המה בעלי יריחו כפי מה שנקבצו ונלחמו עליו. הנה בזה זכר הנסים שראו והנצחון שנצחו את האומות. ואפשר לומר עוד שיהושע רצה לזכור בכאן החסדים אשר עשה האל עמהם לא הנסים שעשה בעדם, ולכן לא זכר קריעת ים סוף ולא יבושת הירדן ונס יריחו ונס השמש בפירוש. ואמנם מה שאמר אחר זה (יב) ואשלח לכם את הצרעה ותגרש אותם מפניכם, ויורה שחוזר מאמר אותם למה שאמר למעלה מבעלי יריחו, ואמרו שני מלכי האמורי, יורה שחזר לדבר מסיחון ועוג שכבר זכר ושקדם לו לזה, אבל ענינו אצלי שזכר האל ית' לישראל שהצרעה אשר שלח לפניהם לגרש אותם, ר"ל מלכי הארץ אשר נלחמו עם יהושע, הנה הצרעה ההיא אשר שלח היתה השמועה ששמעו ממה שעשו ישראל לסיחון ועוג, כי כאשר שמעו זה פחד קראם ורעדה, וכמו שאמרה רחב (בספ' סי' ב' י' - י"א) ואשר עשיתם לשני מלכי האמורי וגו' ונשמע וימס לבבנו וגו'. הנה א"כ אמרו כאן הצרעה אמרו על צד המשל על מלחמת סיחון ועוג, שהיא היתה הצרעה ששלח האל לבני ישראל אל הארץ לגרש מלכיהם כלם, ולזה חתם הדברים לא בחרבך ולא בקשתך, ר"ל שגרשום ישראל בכח האלהי ומפחד השמועה ההיא ולא בכחם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו. ואחר שזכר יהושע את כל ששת החסדים האלה שעשה האל ית' עם ישראל אמר (יד) ועתה יראו את ה' ועבדו אותו באמת ובתמים והסירו את האלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר, ר"ל בעבור כל אלה החסדים עבדו את ה' באמת ולא לאל אחר.
פסוק טו:ואם רע בעיניכם לעבוד את ה' בחרו לכם היום את מי תעבדון, ר"ל אם רע בעיניכם ואין אתם חפצים לעבוד את השם אמצא חן בעיניכם שתבחרו היום את מי תעבדון מהאלוהות אשר זכר, אם שמעשה אבות יעשו בנים ותעבדו את האלהים אשר עבדו אבותיכם בעבר הנהר, ואם שיגבר הלמוד על הטבעי ותקחו לעבוד את אלהי האמורי אשר אתם יושבים בארץ, אבל עם כל בחירתם במה שירצו זכר שהוא וביתו יעבדו את ה' האלהים. והנה לא אמר זה יהושע שיהיה הענין בבחירתם לסור מאחרי ה', כי כבר נקשרו בזה כל הדורות במעמד הר סיני, אך אמר זה להם להוסיף להם הרחקה מע"ז, עם היותו יודע מטוב תכונתם בעת ההיא שהם לא יסכימו בשום פנים לעבוד זולת את ה' ומפני זה הוסיף להתרות בהם ולומר לא תוכלו לעבוד ה' כדי לחזקם ולקיים בלבם הדבר, והותרו עם זה השאלות רביעית חמשית וששית:
פסוק טז:ויען העם ויאמר חלילה לנו מעזוב את ה', עד ויאמר יהושע אל העם וגו'. זכר שהעם לא נתנו מקום לזקנים ולא לראשים שופטים ושוטרים להשיב לדברי יהושע, אבל הם כלם בערבוביא השיבוהו חלילה לנו מעזוב את ה' וגו', וזכרו שהיו להם ארבעה חיובים כוללים האחד (יז) כי ה' אלהינו הוא המעלה אותנו ואת אבותינו מארץ מצרים מבית עבדים, ואמר אותנו ואת אבותינו ע"ד מ"ש חז"ל (פסחים קט"ז ע"ב) חייב אדם להראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים והחיוב השני הוא אמרו ואשר עשה לעינינו ואת כל האותות הגדולות האלה, ובזה לא זכרו אבותיהם, לפי שרצו הנפלאות שראו בירדן וביריחו ובעמידת השמש בגבעון שראו בעיניהם. והחיוב השלישי הוא אמרו וישמרנו בכל הדרך אשר הלכנו בה ובכל העמים וגו', ר"ל שעם היות כל הדרכים בחזקת סכנה הם, כ"ש בין עמים שונים ואויבים גדולים, היה החסד האלהי לשמור אותם מהם. והחיוב הרביעי הוא (יח) ויגרש ה' את כל העמים, רוצה לומר שגרש האויבים מפניהם ונתן להם את ארצם, ומפני כ"ז היה ראוי לעבדו, ואמרו גם אנחנו, לומר כמו שיהושע אמר ואני וביתי נעבוד את ה' גם אנחנו נעשה ג"כ ונעבוד את ה' אלהינו:
פסוק יט:ויאמר יהושע אל העם לא תוכלו וגו', עד וישלח יהושע את העם וגו'. זכר שיהושע (כדי להרבות ולגלות עוד רצונם ולהחזיקם בברית) אמר לא תוכלו לעבוד את ה', ונתן בזה שני מניעות, האחד אומרו כי אלהים קדושים הוא, רוצה לומר כי הוא המקודש בעולמו ומי יוכל לעבדו? והמניעות השני הוא להיותו אל קנא ולא ישא לפשעיהם, ואמר כל זה לפי שישראל היו יודעים ששניהם הפך האמת, כי עבודת האל ית' קלה מאד, והוא יתברך נושא עון ופשע, ולפי שישראל לא יאמרו אנחנו לא נחטא ולכן אין לנו צורך בכפרה אמר שאינו כן, כי הוא יודע שעתידים הם לחטוא ויעזבו את ה' והוא יענישם, כמ"ש (כ) והרע לכם וכלה אתכם אחרי אשר הטיב לכם, רוצה לומר כי יהיה ההטבה אשר הטיב עמהם סבה לשיענישם יותר להיותם כפויי טובה: וזכר שעם כל זה ענה העם (כא) לא כי אם ה' נעבוד, ואז יהושע אמר (כב) עדים אתם בכם היום: ואמרו עוד (כג) ועתה הסירו את אלהי הנכר, אין ראוי בנחשוב שהזהירם על שלא יעבדו את אלהי הנכר, אבל אמר שכיון שבחרו לעבוד את ה' ראוי אליהם שיסירו מקרבם הדעות הנפסדות, לפי שהם יביאו אותם לחטוא ואליהם קרא אלהי הנכר, והם השיבו (כד) את ה' אלהינו נעבוד, ר"ל אין בנו דעת נפסד, כי כל הימים את ה' אלהינו נעבוד ובקולו נשמע, ועל הדברים האלה כלם כרת יהושע ברית עם העם: ואמרו (כה) וישם לו חק ומשפט בשכם, פירשו בו שסדר להם דרך כלל חקי התורה ומשפטיה. ואפשר שיהיה מה שכתב לו, רוצה לומר לעמו חק ומשפט בשכם הוא מה שספר אחרי זה, שכתב יהושע את הדברים האלה בספר תורת האלהים ושלקח אבן גדולה ויקימה שם תחת האלה, והנה האבן שהקים הוא החק, ומה שכתב הדברים האלה הוא המשפט, כי ראוי הוא שיכתבו הדברים על ספר כמו שעברו, למען יהיו לעדה בדורות הבאים. ובדברי חז"ל (מכות י"א ע"א) בספר תורת האלהים, ר' יהודה ור' נחמיה, חד אמר אלו שמונה פסוקים שבתורה, וחד אמר אלו ערי מקלט, ושניהם דעות זרות מאד. ויונתן תרגם וכתב יהושע ית פתגמיא האלין בספרא ואצנע בספר אוריתא דה'. ואני אחשוב לדעת האומר שיהושע כתב ספרו, שלא אמר זה לבד על הדברים האלה שקרו בינו ובין העם, אבל אמרו על כלל הספר הזה, יאמר שיהושע כתב את הדברים האלה מהמלחמות והנסים והנחלות ושאר הדברים שנזכרו בספר הזה, כדי שיתחבר ספרו ויסמך אל ספר תורת האלהים, כי אחרי תורת משה בא אחריו ספר יהושע, ויהיה בית בספר משמש בלשון עם, כמו (שמות י' ט') בנערינו ובזקנינו. והנה הקמת האבן היה ממנהג הקדמונים להקים אבן גדול שכדי שבני אדם בראותם אותה יזכרו דברי הברית וישימו אליהם לבם, וזהו אמרו כאן (כז) הנה האבן הזה תהיה בנו לעדה, כי היא שמעה את כל אמרי ה', והוא ע"ד (דברים ל"ב א') ותשמע הארץ אמרי פי, יאמר שעליה נאמרו הדברים אשר האל יתברך צוה לאמרם, וזהו אשר דבר עמנו. ואמרו (בפסוק שלמעלה) אשר במקדש ה', ירצה בשכם שהיה שם הארון, וקראו מקדש ה' לשעתו:
פסוק כח:וישלח יהושע את העם וגו', עד ואת עצמות יוסף וגו'. לפי שכל הדברים הנזכרים אמר יהושע אל כל העם בהיותם נקבצים שמה במאמרו, לכן הודיע שאחרי הדברים האלה שלחם וילכו כלם לנחלתם, כי היה כל הארץ כבר נחלקה ביניהם:
פסוק כט:וספר שאחרי זה מיד מת יהושע, וקראו עבד ה' לכבודו שהשוהו בזה למשה רבו שנקרא כן בשעת מותו. והנה קברו אותו בגבול נחלתו בתמנת סרח וגו', וממה שאמר בגבול נחלתו, למדנו שלא היו קוברים איש בתוך העיר, כי אם חוצה מהעיר בגבול כמונו היום. ובספר שופטים נאמר בתמנת חרס ושניהם אחד, והוא כמו כשב וכבש. ורבותינו דרשו סרח שמה ולמה נקרא שמה חרס על שם השמש שעמד לו בגבעון, כי שמש הוא חרס, כמו (איוב ט' ז') האומר לחרס ולא יזרח. ועוד דרשו (שבת פי"ג דף ק"ה ע"ב) בהר געש, שלא נמצא בכתוב הר שיקרא כן, אלא על שלא הספידו ישראל את יהושע כראוי רצה הקב"ה להגעיש עליהם את ההר טרם קבורתו:
פסוק לא:וזכר שכל ימי יהושע וימי הזקנים שהאריכו ימים אחריו עבדו ישראל את ה', לפי שהזקנים היו מישרים לפניהם את הדרך יען וביען הם ידעו את כל מעשה ה', רוצה לומר שראו הנסים שנעשו להם:
פסוק לב:ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל וגו', עד ואלעזר הכהן וגו'. ספר שעצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים הביאום וקברו אותם בשכם, ונתן הסבה למה קברום שמה, באמרו בחלקת השדה אשר קנה יעקב, רוצה לומר לפי שיעקב קנה אותה חלקת השדה ולכבוד יוסף קברוהו בנחלה הראשונה שהיתה ליעקב אביו בארץ ישראל. ואפשר לומר שיעקב רמז זה בברכתו ליוסף ממה שאמר (בראשית מ"ח כ"ב) ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי, ומזה הבינו ישראל שהיה כוונת הנביא שנתן לו אותו עיר שכם לקבר שם. ובדרש אמרו (סוטה י"ג ע"ב) משכם גנבוהו ולשכם החזירוהו, והוא מנפלאות תמים דעים. ואמרו ויהיו לבני יוסף לנחלה וגו', כבר פירשו בו (והוא האמת) שאותם העצמות חשבו בני יוסף להם לנחלה טובה בשנקברו בנחלתם, לדעתם שצדקת יוסף עומדת להם לעד לעולם:
פסוק לג:ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אותו בגבעת פנחס בנו אשר נתן לו בהר אפרים. אמרו חז"ל (ב"ב קי"א ע"ב) מאין היה לו לפנחס מה שלא היה לאלעזר אביו. מלמד שנשא אשה ומתה וירשה, ומכאן סמכו שהבעל יורש את אשתו. ורבינו לוי בן גרשון כתב שתכף שמת אלעזר היה יורשו פנחס, ולזה כשנקבר אלעזר כבר נקבר בגבעת פנחס שכבר ירש אותה. והרד"ק אמר שנתן שבט אפרים לפנחס אותה גבעה כמו שנתנו ישראל לכלב וליהושע, ולפי שלא היה על פי ה' לא נזכר שמה, ואמר כאן אשר נתן לו בהר אפרים, ולהיותה מתנת רבים לא חזרה ביובל. ואפשר לומר עוד שהיה אלעזר חולה מאד, ושהוליכו פנחס בנו עמו לשרתו בעירו אשר נפל בחלקו עיר מושבו מערי הלוים, ולפי שמת שמה נקבר שמה, עם היות לאלעזר נחלה (לשיקבר בה) בעיר אחרת שמה מושבו:
פסוק לג:הנה נשלם מה שכוונתי לפרש מספר יהושע, כפי מה שנראה אלי בעת לומדי עם החברים מקשיבים לקולי לילה ללילה אחוה דעת. והתחלתי זה הפירוש בעשרה ימים לחדש מרחשון, והשלמתיו ביום עשרים ושש לאותו חדש, שנת חמשת אלפים ומאתים וארבעים ארבע ליצירה. והתהלה לאל יתעלה אשר גמלנו ברחמיו וברוב חסדיו להשלימו, הוא יקבץ נפוצותי ויריב ריבי ויגאלני מהרה אמן: