פסוק א:אל גבול אדום. סמוך למצר אדום:
פסוק א:נגבה. בתחום מצר דרומי של ארץ ישראל:
פסוק א:מקצה תימן. בסוף כל המצר:
פסוק ב:ויהי להם גבול. מצר דרומי של יהודה:
פסוק ב:מקצה ים המלח. הוא מקצוע דרומית מזרחית של ארץ ישראל באלה מסעי (במדבר לד ג):
פסוק ג:ויצא אל מנגב למעלה עקרבים. ואינו אומר ויצא ונסב ותאר, אלא במקום שחוט של גבול בולט אל החוץ או כונס לצד פנים שאינו הולך מכוון, וכאן הוא בולט אל החוץ ובא מנגב למעלה עקרבים בדרום של מעלה עקרבים, נמצא שמעלה עקרבים לפנים מן החוט, ועבר ובא לו אל המערב:
פסוק ג:צנה. לצן, וכל תיבה שצריכה למ"ד בתחלתה הטיל לה ה"א בסופה:
פסוק ג:ועלה. כל מה שהוא עולה מן המזרח, לצד ירושלים הוא עולה, ומירושלים והלאה הוא יורד כאן למדנו שירושלים גבוהה מכל ארץ ישראל. וירושלים אינה נזכרת במצר זה, שבמצר צפונית של יהודה היתה, כמו שאמור בענין:
פסוק ג:ועלה מנגב לקדש ברנע. החוט הולך לדרומה של קדש ברנע, נמצאת קדש לפנים מן החוט:
פסוק ג:ועבר חצרון. לצד המערב הוא מונה והולך, עד והיו תצאתיו הימה:
פסוק ד:תצאות. סופו של מצר אל הים הגדול, שהוא מצר מערבי לכל ארץ ישראל נמצא גבול יהודה מחזיק כל ארכה של ארץ ישראל מן המזרח למערב, ועומד בדרומה של ארץ ישראל:
פסוק ה:וגבול קדמה. חוט המתוח למצר מזרחי של יהודה:
פסוק ה:ים המלח. שהוא מקצוע דרומית מזרחית לארץ, באלה מסעי (שם):
פסוק ה:עד קצה הירדן. רחבו של גבול יהודה אינו אלא כנגד ים המלח, עד מקום שהירדן נופל בים המלח, שהירדן אף הוא במצר מזרח של ארץ כנען, כמו שנאמר באלה מסעי במצר מזרחי (שם לד יב): וירד הגבול הירדנה, והיו תוצאותיו ים המלח, שהוא במקצוע:
פסוק ה:וגבול לפאת צפונה. חוט מצר המתוח למצר צפון מן המזרח למערב, מלשון ים המלח, ממקום שהירדן נופל בו שאמרנו ששם כלה רוחב גבול מצר המזרחי ועלה לצד המערב בית חגלה, ועבר החוט מצפון לבית הערבה, נמצא בית הערבה בתוך גבול יהודה לפנים מן החוט:
פסוק ו:ועלה הגבול וגו' אבן בהן. כל מה שהולך עד ירושלים הוא עולה:
פסוק ז:ועלה הגבול דבירה מעמק עכור. שהיה עמק עכור בין אבן בהן לדביר:
פסוק ז:וצפונה פונה אל הגלגל. וכשמגיע כנגד הגלגל, מרחיב הגבול ויוצא חוט המצר לצד הצפון אל הגלגל, אשר הוא נוכח מעלה אדומים אשר המעלה בדרום הנחל, נמצא הנחל חוץ מן החוט שלא בגבול יהודה:
פסוק ז:מנגב לנחל. עמק ומדרון היה בלא מים:
פסוק ז:אל עין רוגל. מעין הכובסים, תרגם יונתן: עין קצרא, וקורא את הכובס רוגל, על שם שבועט את בגדי הצמר ברגליו, פולוש בלע"ז:
פסוק ח:ועלה וגו' גי בן הנם. עודנו עולה מעט עד עין עיטם, ומשם והלאה הוא יורד, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל בשחיטת קדשים (זבחים נד ב) סבור למבנייהו בעין עיטם שהוא גבוה מירושלים מעט:
פסוק ח:אל כתף היבוסי מנגב. נמצאת ירושלים חוץ מן החוט ואינה בגבול יהודה אלא בגבול בנימין שהוא בצפונו של יהודה:
פסוק ט:ותאר. לשון ונסב בעוגל, כמו (ישעיהו מד יג): ובמחוגה יתארהו, ויונתן תרגם את כלם 'ויסחר':
פסוק ט:ויצא אל ערי הר עפרון. החוט יוצא לצד הצפון, והגבול הרחיב עד ערי הר עפרון:
פסוק ט:ותאר הגבול בעלה. אין זה לצד המערב, אלא הבליטה לצד צפון:
פסוק י:ונסב הגבול מבעלה ימה. עכשיו חוזר למנינו הראשון, מן המזרח למערב:
פסוק י:אל כתף הר יערים מצפונה. שהיה החוט בצפונה של הר יערים, נמצא הר יערים בתוך גבול יהודה לפנים מן החוט:
פסוק יא:והיו תצאות הגבול. סוף המצר:
פסוק יא:ימה. אל ים הגדול שהוא מצד מערבי:
פסוק יג:אל פי ה' ליהושע. כמה שאמר הקדוש ברוך הוא ליהושע:
פסוק יד:וירש משם כלב. לאחר מיתת יהושע, כי עדיין בימי יהושע לא נלכדה חברון, כמה שנאמר בספר שופטים (א כ), ולא נכתבה כאן אלא מפני החלוקה:
פסוק טו:קרית ספר. רבותינו אמרו (תמורה טז א) אלו הלכות שנשתכחו בימי אבלו של משה שהחזיר עתניאל בן קנז מפלפולו:
פסוק יח:ותצנח. ואתרכינת, הטתה עצמה ליפול ברגליו:
פסוק יט:תנה לי ברכה. פרנסה:
פסוק יט:ארץ הנגב. חרבה, כמו (בראשית ח יג): חרבו פני האדמה, ומתרגם: נגיבו, שייקא בלע"ז, בית מנוגב מכל טוב, אדם שאין בו אלא תורה:
פסוק יט:נתתני. נתת לי, כמו (שם לז ד): דברו לשלום, דבר אליו ; (ירמיהו י כ): בני יצאוני, יצאו ממני ; (מלכים א יט כא): ובשלם, בשל להם:
פסוק כא:ויהיו הערים מקצה למטה בני יהודה. בגבול מטה יהודה, הוא שאמרו רבותינו (גיטין ז א): לא מנה יהושע אלא עיירות העומדות על הגבולים:
פסוק לב:כל ערים עשרים ותשע. ובפרטן אתה מוצא שלשים ושמונה, אלא אלה היתרות נטלו בני שמעון מחבל בני יהודה, ונזכרות הם בנחלת שמעון באר שבע ומולדה חצר שועל ועצם ואלתולד וחרמה וצקלג ועין ורמון, הרי תשע היתרות המנויות כאן:
פסוק לו:ערים ארבע עשרה. ובפרטן חמש עשרה, אומר אני, תפוח והעינם אחד הוא, וזה פירושו תפוח והעין שלו, הוא עין תפוח האמור בנחלת מנשה: אל יושבי עין תפוח:
פסוק מז:והים הגדול וגבול. נסין שבים שקורין אלשי"ש בלע"ז:
פסוק סג:לא יכלו בני יהודה להורישם. שנינו בספרי: רבי יהושע בן קרחה אומר יכולין היו, אלא שלא היו רשאין מחמת השבועה שנשבע אברהם לאבימלך, ויבוסי זה לא על שם האומה היה, אלא מגדל דוד שהיה בירושלים ושמו יבוס, ובני אותו מחוז מפלשתים היו, וכשכבשו בני יהודה את ירושלים לא הורישו את בני אותו מחוז: