והיה תצאות. והיו ק' והוא חד מן ז' מלין בחד לישן דכתיבין ה"א בסוף תיבותא דקריין ו' וסימן ונסב לכך דמסעי. ועבר עצמונה דהכא. ויהי להם הגבול. ותאר הגבול. ועבר הגבול. תלתיהון בסיפרא סימן י"ח צאן אבדות (ירמיהו נ׳:ו׳) ועשיתי אתם לגוי אחד (יחזקאל ל״ז:כ״ב) ובמסורת הדפוס נמסר זה הסימן כאן ובפרשת מסעי במלות שונות והכונה א' ובפרשה מסעי חסר אותו דירמיה ודיחזקאל ומ"ש שם ו' צ"ל ז':
פסוק ו:
אבן בהן. בה"א לא בחי"ת וכן דלקמן סימן י"ח ע"ש:
פסוק יז:
ויתן לו את עכסה. התי"ו בסגול:
פסוק יח:
ויהי בבואה. בבי"ת:
פסוק יח:
מאת אביה. בס"ס ודפוסים ישנים יש מאריך במ"ם:
פסוק כח:
ובזיותיה. חד מן מלין דסוף תיבותא יה ולא מפקי ה' וסימן נמסר במסרה גדולה סוף (פרשת בשלח):
פסוק לח:
ויקתאל. לעולם כל קמוץ על שני שואים יקרא חטוף ודומה לו ויקדעם האמור בסמוך ועוד כלל אחר כשיהיו שני שואים באמצע המלה ויהיה השוא השני תחת אות בג"ד בפ"ת השנית נעה ודגושה דגש קל כמו (בשבתך וכתבו) ודומיהם ונמצאו אולי השנים רפים יקתאל יקדעם ואולי מפני אחע"ה נרפו מכלול דף ק"צ. וכן יקתאל דמלכים ב' י"ד:
פסוק לט:
ובצקת. הבי"ת בלא מאריך ולכן קריאתו בקמץ חטיף וכן בדפוס ישן הוא בחטף קמץ ממש כדרכו לעשות על החטפים קמצים:
פסוק מז:
והיה הגבול. הגדול קרי:
פסוק מח:
ושוכה. בה"א ומה שכתוב במקצת ספרים ושוכו קרי הוא שלא לצורך:
פסוק נב:
ארב ודומה. בכמה ספרים כ"י ודומה ברי"ש לא בדל"ת: ואשען השי"ן בלא דגש:
פסוק נג:
וינים. במ"ם ובמקצת ספרים כתיב וינים וקרי וינום ובמקצתם כתיב וקרי בוא"ו וכן בה"א כ"י נכתב בצד למערבאי וינוס כתיב וקרי: *):