פסוק א:לאחר שניתנה חברון, הנחלה הראשונה בארץ, לראש בני יהודה, נחל השבט כולו את חלקו. וַיְהִי הַגּוֹרָל לְמַטֵּה בְּנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם: אֶל, ליד גְּבוּל אֱדוֹם, במִדְבַּר צִן נֶגְבָּה, שבנגב, מִקְצֵה תֵימָן, מהקצה הדרומי של הארץ.
פסוק ב:וַיְהִי לָהֶם גְּבוּל נֶגֶב, קו הגבול הדרומי של בני יהודה – מִקְצֵה יָם הַמֶּלַח, מִן הַלָּשֹׁן, רצועת ים בצורת לשון הַפֹּנֶה נֶגְבָּה.
פסוק ג:וְיָצָא הגבול אֶל מִנֶּגֶב לְמַעֲלֵה עַקְרַבִּים וְעָבַר צִנָה, לצין וְעָלָה, במעלה הרים וגבעות, או: פנה לצפון מִנֶּגֶב לְקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ וְעָבַר חֶצְרוֹן וְעָלָה אַדָּרָה, לאדר וְנָסַב הַקַּרְקָעָה, למקום ששמו קרקע.
פסוק ד:וְעָבַר הגבול עַצְמוֹנָה וְיָצָא לנַחַל מִצְרַיִם. לפי המרחקים וגודל שטחי הנחלות מסתבר שזהו וואדי אל-עריש ולא זרוע של הנילוס. וְהָיוּ תֹּצְאוֹת, קצה הַגְּבוּל יָמָּה. הגבול ממשיך והולך דרך נחל מצרים עד לים התיכון. ומסכם – זֶה יִהְיֶה לָכֶם גְּבוּל נֶגֶב, קו הגבול הדרומי של שבט יהודה. תחילתו בדרום ים המלח, והוא מתפתל עד לים התיכון.
פסוק ה:וּגְבוּל קֵדְמָה, מזרח – יָם הַמֶּלַח עַד קְצֵה הַיַּרְדֵּן הדרומי. וּגְבוּל לִפְאַת צָפוֹנָה, הגבול הצפוני של יהודה מתחיל במזרח מִלְּשׁוֹן הַיָּם מִקְצֵה הַיַּרְדֵּן, מנקודת המפגש של ים המלח עם הירדן.
פסוק ו:וְעָלָה הַגְּבוּל בֵּית חָגְלָה וְעָבַר מִצְּפוֹן לְבֵית הָעֲרָבָה, וְעָלָה הַגְּבוּל אֶבֶן בֹּהַן בֶּן רְאוּבֵן, שם מקום, אולי על שם צורתו ובליטתו כאצבע, ועל שם בעלי המקום או כובשו.
פסוק ז:וְעָלָה הַגְּבוּל דְּבִרָה מֵעֵמֶק עָכוֹר, וְצָפוֹנָה, מצפון לדביר פֹּנֶה אֶל הַגִּלְגָּל אֲשֶׁר נֹכַח, מול לְמַעֲלֵה אֲדֻמִּים אֲשֶׁר מִנֶּגֶב לַנָּחַל הידוע באזור, וְעָבַר הַגְּבוּל אֶל מֵי עֵין שֶׁמֶשׁ, וְהָיוּ תֹצְאֹתָיו, המשך מסלולו אֶל עֵין רֹגֵל, מעיין סמוך לירושלים מדרום.
פסוק ח:וְעָלָה הַגְּבוּל הלאה לגֵּי בֶן הִנֹּם, המוכר גם בימינו, אֶל כֶּתֶף, קצה הַיְבוּסִי מִנֶּגֶב, הִיא יְרוּשָׁלִָם. עד ימי דוד המלך הייתה ירושלים יבוסית. וְעָלָה הַגְּבוּל אֶל רֹאשׁ הָהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי גֵי הִנֹּם יָמָּה, בצדו המערבי אֲשֶׁר בִּקְצֵה עֵמֶק רְפָאִים צָפֹנָה. זהו קו גבול מסובך הנמשך על פני ההרים, ומתחבר לצפון עמק רפאים בנקודת מפגש הניכרת גם היום.
פסוק ט:וְתָאַר, עבר בקו מקושת ומעוקל הַגְּבוּל מֵרֹאשׁ הָהָר מערבה לפי תוואי ההרים אֶל מַעְיַן מֵי נֶפְתּוֹחַ וְיָצָא אֶל עָרֵי הַר עֶפְרוֹן. וְתָאַר הַגְּבוּל בַּעֲלָה, הִיא קִרְיַת יְעָרִים.
פסוק י:וְנָסַב הַגְּבוּל מִבַּעֲלָה יָמָּה, למערב אֶל הַר שֵׂעִיר, וְעָבַר אֶל כֶּתֶף הַר יְעָרִים מִצָּפוֹנָה, הִיא כְסָלוֹן, וְיָרַד הגבול לבֵּית שֶׁמֶשׁ וְעָבַר ליד תִּמְנָה.
פסוק יא:וְיָצָא הַגְּבוּל אֶל כֶּתֶף עֶקְרוֹן צָפוֹנָה, וְתָאַר הַגְּבוּל שִׁכְּרוֹנָה וְעָבַר הַר הַבַּעֲלָה וְיָצָא יַבְנְאֵל שבהרי יהודה, וְהָיוּ תֹּצְאוֹת הַגְּבוּל יָמָּה, עד הים. גבולה הצפוני של נחלת יהודה עובר בקו מפותל סמוך לירושלים, ומגיע עד הים התיכון בקו צפוני לירושלים.
פסוק יב:וּגְבוּל יָם, מערב – הַיָּמָּה הַגָּדוֹל, הים התיכון וּגְבוּל, וגבולו, ורצועת החוף שלידו, ואולי גם איים ושרטונים שבאזור. גבולו המערבי של השבט התפרש בים התיכון מן הקצה הדרומי שליד נחל מצרים ועד שפך נחל שורק באזור פלמחים בצפון. זֶה גְּבוּל בְּנֵי יְהוּדָה סָבִיב לְמִשְׁפְּחֹתָם.
פסוק יג:לאחר תיאור הגבולות המקיפים את נחלת יהודה בא פירוט עריה, הנפתח במה שמסופר לעיל: וּלְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה נָתַן חֵלֶק בְּתוֹךְ בְּנֵי יְהוּדָה אֶל, על פִּי ה' לִיהוֹשֻׁעַ אֶת קִרְיַת אַרְבַּע אֲבִי הָעֲנָק, הגדול שבענקים. ואולי היה אב לשלושת הענקים שיוזכרו בסמוך, או אב לאביהם – הָעֲנָק. ושמא על שם ארבעת הענקים הללו נקרא כך ונקראה הקריה 'קרית ארבע', הִיא חֶבְרוֹן.
פסוק יד:וַיֹּרֶשׁ מִשָּׁם כָּלֵב אֶת שְׁלוֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק – אֶת שֵׁשַׁי וְאֶת אֲחִימַן וְאֶת תַּלְמַי שהיו יְלִידֵי הָעֲנָק.
פסוק טו:וַיַּעַל מִשָּׁם כלב אֶל יֹשְׁבֵי דְּבִר, עיר סמוכה לחברון, אולי מצפון-מערב לה, וְשֵׁם דְּבִר לְפָנִים קִרְיַת סֵפֶר.
פסוק טז:וַיֹּאמֶר כָּלֵב: מי אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ – וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה כפרס. גם אם קרית ספר לא הייתה עיר גדולה, היא הייתה כנראה חשובה. ייתכן שלא עלה בידי כלב לארגן את צבאו בעצמו.
פסוק יז:וַיִּלְכְּדָהּ עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז שהיה אֲחִי כָלֵב. ואכן, וַיִּתֶּן לוֹ אֶת עַכְסָה בִתּוֹ לְאִשָּׁה.
פסוק יח:כאן מופיע סיפור צדדי, כעין מאמר מוסגר: וַיְהִי בְּבוֹאָהּ, כאשר עכסה באה אל עתניאל, אישהּ החדש, וַתְּסִיתֵהוּ לִשְׁאוֹל, לבקש מֵאֵת אָבִיהָ שָׂדֶה. היא לא חשבה שראוי שהיא תעשה זאת בעצמה או בזכות עצמה לבד. ייתכן שעתניאל חשב שלא מגיע לו שדה נוסף, מאחר שקיבל את הבת לאשה, ואולי גם נחלה אחרת. משום כך, בבואם לבקר את כלב – שהיה ראש המשפחה – וַתִּצְנַח, רכנה או הפילה את עצמה מֵעַל הַחֲמוֹר, וכרעה על ברכיה. וַיֹּאמֶר לָהּ כָּלֵב: מַה לָּךְ? מה רצונך? ניכר שבאת לבקש ממני דבר.
פסוק יט:וַתֹּאמֶר: תְּנָה לִּי תוספת בְרָכָה, כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי. הקרקע שנתת לי יבשה, ואין בה די גשמים. וְנָתַתָּה, תן לִי גֻּלֹּת, מעיינות או מקורות מָיִם. וַיִּתֶּן לָהּ אֵת גֻּלֹּת עִלִּיּוֹת וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּיּוֹת שבדרום תחום העיר חברון.
פסוק כ:זֹאת נַחֲלַת מַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה לְמִשְׁפְּחֹתָם. זוהי רשימת ערי שבט יהודה המחולקת לאזורים ולגושי יישוב בתוכם. ערים אחדות נזכרות במקומות אחרים כמקומות יישוב של ישראל:
פסוק כא:וַיִּהְיוּ הֶעָרִים מִקְצֵה לְמַטֵּה בְנֵי יְהוּדָה אֶל גְּבוּל אֱדוֹם בַּנֶּגְבָּה, בדרום הארץ: קַבְצְאֵל וְעֵדֶר וְיָגוּר
פסוק כב:וְקִינָה וְדִימוֹנָה וְעַדְעָדָה
פסוק כג:וְקֶדֶשׁ וְחָצוֹר וְיִתְנָן,
פסוק כד:זִיף וָטֶלֶם וּבְעָלוֹת
פסוק כה:וְחָצוֹר חֲדַתָּה, אולי: חצור החדשה, להבדיל מזו הישנה, וּקְרִיּוֹת, חֶצְרוֹן המוזכרת למעלה בתיאור גבולות יהודה הִיא חָצוֹר,
פסוק כו:אֲמָם וּשְׁמַע וּמוֹלָדָה
פסוק כז:וַחֲצַר גַּדָּה וְחֶשְׁמוֹן וּבֵית פָּלֶט
פסוק כח:וַחֲצַר שׁוּעָל וּבְאֵר שֶׁבַע וּבִזְיוֹתְיָה,
פסוק כט:בַּעֲלָה וְעִיִּים וָעָצֶם
פסוק ל:וְאֶלְתּוֹלַד וּכְסִיל וְחָרְמָה, אולי היא זו שנזכרת בזמן משה.
פסוק לא:וְצִקְלַג וּמַדְמַנָּה וְסַנְסַנָּה
פסוק לב:וּלְבָאוֹת וְשִׁלְחִים וְעַיִן וְרִמּוֹן. כָּל העָרִים שברשימה הזו – לאחר שנוציא מהן את אלו שייקח שבט שמעון – עֶשְׂרִים וָתֵשַׁע, וְחַצְרֵיהֶן, היישובים הפרוזים הקטנים, או: שטחים חקלאיים סביב העיר. אלה הם המקומות שהיו באזור הנגב.
פסוק לג:בַּשְּׁפֵלָה, באזור המערבי הנמוך יותר שבנחלת יהודה – הערים אֶשְׁתָּאוֹל וְצָרְעָה וְאַשְׁנָה
פסוק לד:וְזָנוֹחַ וְעֵין גַּנִּים, תַּפּוּחַ וְהָעֵינָם,
פסוק לה:יַרְמוּת וַעֲדֻלָּם, שׂוֹכֹה וַעֲזֵקָה. רוב הערים הללו מופיעות רק כאן, אך חלקן – כגון עדולם או עזקה – התקיימו במשך דורות רבים.
פסוק לו:וְשַׁעֲרַיִם וַעֲדִיתַיִם וְהַגְּדֵרָה וּגְדֵרֹתָיִם – עָרִים אַרְבַּע עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן. זהו גוש אחד של ערים בשפלת יהודה. וקבוצת ערים נוספת:
פסוק לז:צְנָן וַחֲדָשָׁה וּמִגְדַּל גָּד
פסוק לח:וְדִלְעָן וְהַמִּצְפֶּה וְיָקְתְאֵל,
פסוק לט:לָכִישׁ וּבָצְקַת וְעֶגְלוֹן
פסוק מ:וְכַבּוֹן וְלַחְמָס וְכִתְלִישׁ. ייתכן שאלו הם שמות שאינם שמיים, חוריים או פלשתיים.
פסוק מא:וּגְדֵרוֹת, בֵּית דָּגוֹן וְנַעֲמָה וּמַקֵּדָה – עָרִים שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן. גוש ערים נוסף:
פסוק מב:לִבְנָה וָעֶתֶר וְעָשָׁן
פסוק מג:וְיִפְתָּח וְאַשְׁנָה וּנְצִיב
פסוק מד:וּקְעִילָה, עיר בעלת חשיבות, וְאַכְזִיב וּמָרֵאשָׁה, המוזכרת בספרי הנביאים ובכתובים, והידועה גם באזכוריה בכתובות שונות ובחפירות שבוצעו בה. בסך הכול עָרִים תֵּשַׁע וְחַצְרֵיהֶן. קבוצה נוספת:
פסוק מה:עֶקְרוֹן וּבְנֹתֶיהָ, הערים הקטנות שסביבה, וַחֲצֵרֶיהָ,
פסוק מו:מֵעֶקְרוֹן וָיָמָּה, כֹּל אֲשֶׁר עַל יַד אַשְׁדּוֹד וְחַצְרֵיהֶן:
פסוק מז:אַשְׁדּוֹד, בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ; עַזָּה, בְּנוֹתֶיהָ וַחֲצֵרֶיהָ; עַד נַחַל מִצְרָיִם וְהַיָּם הַגָּדוֹל וּגְבוּל. הגבול מגיע לים הגדול וכולל גם את השטח הסמוך לו.
פסוק מח:מרשימת הערים שבשפלת החוף אל ערי ההר: וּבָהָר – שָׁמִיר וְיַתִּיר וְשׂוֹכֹה
פסוק מט:וְדַנָּה וְקִרְיַת סַנָּה הִיא דְבִר;
פסוק נ:וַעֲנָב וְאֶשְׁתְּמֹה וְעָנִים
פסוק נא:וְגֹשֶׁן וְחֹלֹן, שאינה חולון שבימינו, וְגִלֹה, שאנשיה הגילונים ייזכרו בהמשך – עָרִים אַחַת עֶשְׂרֵה וְחַצְרֵיהֶן. מקבץ נוסף:
פסוק נב:אֲרַב וְרוּמָה וְאֶשְׁעָן
פסוק נג:וְיָנוּם וּבֵית תַּפּוּחַ וַאֲפֵקָה
פסוק נד:וְחֻמְטָה וְקִרְיַת אַרְבַּע הִיא חֶבְרוֹן, וְצִיעֹר – עָרִים תֵּשַׁע וְחַצְרֵיהֶן.
פסוק נה:מָעוֹן, כַּרְמֶל וָזִיף וְיוּטָּה
פסוק נו:וְיִזְרְעֶאל שבארץ יהודה, שאינה יזרעאל שבצפון, וְיָקְדְעָם וְזָנוֹחַ,
פסוק נז:הַקַּיִן, גִּבְעָה וְתִמְנָה – עָרִים עֶשֶׂר וְחַצְרֵיהֶן.
פסוק נח:חַלְחוּל, בֵּית צוּר, שנזכרה גם בזמן מלחמות החשמונאים, וּגְדוֹר
פסוק נט:וּמַעֲרָת וּבֵית עֲנוֹת וְאֶלְתְּקֹן – עָרִים שֵׁשׁ וְחַצְרֵיהֶן.
פסוק ס:קִרְיַת בַּעַל הִיא קִרְיַת יְעָרִים. ייתכן ששינו את שמה של העיר, כדי שלא תיקרא על שם האליל בעל. וְהָרַבָּה, שהייתה עיר גדולה – עָרִים שְׁתַּיִם וְחַצְרֵיהֶן.
פסוק סא:בַּמִּדְבָּר, חלקו של מדבר יהודה הסמוך לים המלח – בֵּית הָעֲרָבָה, מִדִּין וּסְכָכָה
פסוק סב:וְהַנִּבְשָׁן וְעִיר הַמֶּלַח, שאולי הייתה סמוכה לסדום ולכן נקראה כך, וְעֵין גֶּדִי, שנזכרה פעמים רבות, ומסתבר שהיום היא ממוקמת באותו נווה מדבר, לא רחוק מחוף ים המלח – עָרִים שֵׁשׁ וְחַצְרֵיהֶן.
פסוק סג:וְאֶת הַיְבוּסִי, יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם, שחלק ממנה בנחלת יהודה שבהר, לֹא יָכְלוּ בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם. וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת, עם בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה, עד זמנו של דוד המלך. בתקופת השופטים הייתה ירושלים עדיין עיר יבוסית שלא הייתה כנועה לחלוטין לישראל.
