האם בני ישראל נלחמו רק שבע שנים?
הקדמה
נאמר בפרקנו:
ו. ויגשו בני יהודה אל יהושע בגלגל, ויאמר אליו כלב בן יְפֻנֶה הקנִזי: אתה ידעת את הַדָבָר אשר דִבֶּר ד' אל משה איש האלקים על אֹדותי ועל אֹדותיך בקדש ברנע.
ז. בן ארבעים שנה אנכי בִּשְׁלֹחַ משה עבד ד' אֹתי מִקָדֵש ברנע לרגל את הארץ, וָאָשֵב אֹתו דבר כאשר עם לבבי.
ח. ואחי אשר עלו עִמי הִמְסִיו את לב העם, ואנכי מִלאתי אחרי ד' אלקי.
ט. וישבע משה ביום ההוא לאמר: אם לא הארץ אשר דרכה רגלך בה - לך תהיה לנחלה, ולבניך עד עולם, כי מִלאת אחרי ד' אלקי.
י. ועתה הנה החיה ד' אותי כאשר דִבֵּר, זה ארבעים וחמש שנה מאז דִבֶּר ד' את הַדָּבָר הזה אל משה, אשר הלך ישראל במדבר, ועתה הנה אנכי היום בן חמש ושמונים שנה.
יא. עודני היום חזק כאשר ביום שְלֹחַ אותי משה, ככֹחי אז וּכְכֹחי עתה למלחמה ולצאת ולבוא.
יב. ועתה תנה לי את ההר הזה אשר דִבֶּר ד' ביום ההוא, כי אתה שמעת ביום ההוא כי ענקים שם, וערים גְדֹלות בְּצֻרות. אולי ד' אותי והורשתים, כאשר דִבֶּר ד'.
יג. ויברכהו יהושע, ויתן את חברון לכלב בן יפנה לנחלה.
יד. על כן היתה חברון לכלב בן יפנה הקנזי לנחלה עד היום הזה, יען אשר מִלא אחרי ד' אלקי ישראל.
טו. ושם חברון לפנים קרית ארבע, האדם הגדול בענקים הוא, והארץ שקטה ממלחמה.
כתב רש"י בפסוק י':
זה ארבעים וחמש שנה - למדנו ששהו בכיבוש הארץ שבע שנים, שהרי בשנה השנית שלח משה המרגלים, נשארו שלשים ושמונה שהלכו במדבר, ושבע שכבשו הרי ארבעים וחמש.
מכאן למדו חז"ל את המניין "שבע שכבשו".
יש לציין שבסוף הפרק מפורש לכאורה שאז הפסיקו להילחם, שכן כתוב: "והארץ שקטה ממלחמה". אבל יש לשאול על כך מספר שאלות מפרקנו וממקומות נוספים בתנ"ך.
א. האם כיבוש הארץ הסתיים לאחר שבע שנים?
מפסוקים אחרים עולה שהכיבושים נמשכו גם לאחר אותן שבע שנים:
- בנאום זה של כלב, שממנו למדו חז"ל ששבע שנים כבשו, ביקש כלב מיהושע שיתן לו את חברון, והכריז: "ככֹחי אז וככֹחי עתה למלחמה ולצאת ולבוא, ועתה תנה לי את ההר הזה... כי אתה שמעת... כי ענקים שם וערים גדולות ובצורות, אולי ד' אותי והורשתים" (יא-יב)! הרי שלאחר שעברו "שבע שנות כיבוש" עדיין מדבר כלב על מלחמה והורשה, וכיצד למדו חז"ל מתחילת דבריו של כלב ששבע שנים כבשו, וכאילו התעלמו מהמשך דבריו שמהם עולה שהכיבוש נמשך גם לאחר שבע שנים אלו?
אמנם ניתן לתרץ שכיבושי כלב היו מיד - באותה שנה השביעית, וכן כתב הרלב"ג בפירושו לפסוק ו', אך רש"י כתב (טו, יד) שכיבושי כלב היו מאוחרים בהרבה - רק אחרי מות יהושע, וגם הרלב"ג בספר שופטים (א, י) כתב כרש"י. - על הפסוק בתחילת פרק י"ח "ויקהלו כל עדת בני ישראל שילה וישכינו שם את אהל מועד והארץ נכבשה לפניהם", שמתאר את מה שקרה לאחר י"ד שנות כיבוש וחלוקה ("סדר עולם" רבה פי"א, תוספתא זבחים פי"ג ה"ג, גמרא זבחים קיח ע"א), כתב רש"י: "והארץ נכבשה לפניהם - משנקבע המשכן הייתה הארץ נוחה ליכבש לפניהם", הרי שלאחר "שבע שנות כיבוש ושבע שנות חלוקה" עדיין נמשך הכיבוש!
- בתחילת ספר שופטים (א, א-כו) מסופר על כיבושים נוספים שאירעו אחרי מות יהושע. וחז"ל אמרו ב"סדר עולם" רבה (פי"ב), והובאו דבריהם ברש"י בספר שופטים (יא, כו) שיהושע פרנס את ישראל עשרים ושמונה שנה, אם כן יוצא לפי חז"ל שהכיבוש נמשך כשלושים שנה, ולא שבע שנים!
יש לציין שחז"ל אמרו זאת בסמיכות למה שאמרו שהכיבוש נמשך שבע שנים!
ב. משמעות המושגים "כיבוש" ו"חלוקה"
התשובה לשלש השאלות טמונה בהבנה נכונה של המושגים "כיבוש" ו"חלוקה".
שבע שנות הכיבוש משמעותן שבע השנים שבהן נלחמו כל ישראל ביחד.
החלוקה שעליה דיברו חז"ל אינה רק חלוקה של שטח שכבר נכבש וצריך כעת ליישבו, אלא של שטח שחֶלקוֹ כבוש וחֶלקוֹ אינו כבוש, והחלוקה קובעת לא רק איזה איזור כבוש יקבל כל שבט, אלא גם איזה איזור צריך כל שבט לכבוש.
דבר זה מפורש בפסוקים בפרק הקודם (יג, א-ז):
ויהושע זקן בא בימים, ויאמר ד' אליו: אתה זקנתה באת בימים והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה. זאת הארץ הנשארת כל גלילות הפלשתים וכל הגשורי... כל יושבי ההר... כל צידונים, אנכי אורישם מפני בני ישראל, רק הפילה לישראל בנחלה... ועתה חלק את הארץ הזו בנחלה לתשעת השבטים וחצי שבט המנשה.
וכך כתב הרמב"ם בתחילת הלכות תרומות (פ"א ה"ב):
ומפני זה חילק יהושע ובית דינו כל ארץ ישראל לשבטים, אף על פי שלא נכבשה, כדי שלא יהיה כיבוש יחיד כשיעלה כל שבט ושבט ויכבוש חלקו!
אם כן לא קשה השאלה הראשונה מדוע מדבר כלב על מלחמה והורשה לאחר שכבר החלה החלוקה,
ולא קשה השאלה השניה מדוע כתב רש"י בפרק י"ח שהארץ הייתה נוחה ליכבש לפניהם,
ולא קשה השאלה השלישית שבספר שופטים (א, א-כו) נאמר שלאחר מות יהושע כבשו בני יהודה ויוסף ערים בארץ ישראל, כיון שאכן המלחמה והכיבוש נמשכו יותר משבע שנים, ושבע שנות הכיבוש הכוונה לשנים שבהן נלחמו כל ישראל ביחד.
ג. מה פירוש "והארץ שקטה ממלחמה"?
אבל קשה שהרי כתוב בסוף הפרק: "והארץ שקטה ממלחמה", כלומר: שאז הפסיקו להילחם!
לא קשה, שכן פירש רש"י:
והארץ שקטה ממלחמה - מוסב לענין הראשון, לאחר שבע שכבשו סביבותיהם נכנעו האמוריים ולא נאספו עוד למלחמה עליהם, לכך התחילו לעסוק בחילוק הארץ.
כלומר: הדגשת הפסוק היא שהאמוריים לא התקיפו אותנו, אבל לא כתוב שאנחנו לא נלחמנו בהם!
ואמנם נכון שהיתה כעת הפוגה מסוימת, שגם אנחנו לא נלחמנו בהם באופן כללי, אבל כלב כן נלחם בחברון, ואחר כך עתניאל בקרית ספר.
הרד"ק בסוף פרק י"א, על המלים "והארץ שקטה ממלחמה", הרחיב יותר:
והארץ שקטה ממלחמה - שלא התעוררו עוד הכנענים להאסף ולהלחם עם ישראל, כי ראו כי נפלו לפניהם בכל המלחמות, וגם ישראל עמדו באותה הארץ שכבשו, ולא התעוררו לכבוש עוד.
וכשזקן יהושע אמר לו הא-ל יתברך שיזרז ישראל לכבוש הארץ הנשארת, ואמר ליהושע שיחלק אותה בחייו.
כלומר: בשלב זה גם האמוריים לא התקיפו אותנו, וגם אנחנו לא נלחמנו בהם, אבל אחר כך אמר ד' ליהושע שיאמר לבני ישראל שעליהם להילחם שוב!
ד מקומות נוספים שמתפרשים בדרך דומה
מצאנו שני מקומות נוספים שמתפרשים בדרך דומה.
1. אצל דוד המלך
בספר שמואל ב בתחילת פרק ז' נאמר: "ויהי כי ישב המלך בביתו וד' הניח לו מסביב מכל איביו". ומיד אחר כך בפרק הבא מסופר על מלחמות רבות שדוד נלחם: בפלשתים, במואב, במלך צובה, בארם דמשק ובאדום, ואחר כך בפרקים י-יא-יב בעמון ובארם!
אכן שאל הרד"ק שם (ז, א) שאלה זו:
ואף על פי שהיו לו מלחמות אחר כן, כמו שאמר: 'ויהי אחרי כן ויך דוד את פלשתים' (ח, א)!
ענה הרד"ק:
עד עתה היו באים עליו אויביו, וכיון שהצליחו הא-ל ונצח כל אויביו - יָראו אויביו ממנו ולא באו עליו, אבל הוא הלך עליהם, ולקח גת מיד פלשתים (דהי"א יח, א), שהיתה לישראל כבר (שמ"א ז, יד), ועם ארם ועם אדום ועם בני עמון נלחם בטענה.
כלומר: העמים לא התקיפו אותנו, אבל אנחנו נלחמנו בהם!
2. הבטחת ד' בתורה
כבר בתורה מצאנו כעין זה.
בפרשת בחקתי נאמר:
ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד, והשבתי חיה רעה מן הארץ, וחרב לא תעבר בארצכם. ורדפתם את איביכם, ונפלו לפניכם לחרב.
(כו, ו-ז)
שאל על כך "אור החיים" הקדוש (בפסוק ז'):
ורדפתם את אויביכם - קשה: אחר שהבטיח בשלום ובבטחה מה מקום לומר כן?.
וענה:
אכן ירצה כי מה שהבטיח הוא ממה שמהאומות להם, שלא ירעו ולא ישחיתו, אבל לא ממה שמישראל לאומות, וזה עיקר נס ההבטחה שלא יאמרו כי השלום והבטח הוא שגם הם לא ירעו ולא ישחיתו לאומות, ונמצאו כגומלין, תלמוד לומר: 'ורדפתם' וגו', כי אתם תרדפו אותם ותאבדום, ואף על פי כן תשבו לבטח ובשלום, ולא תעבור חרב בארצכם.
כלומר: האויבים לא ירדפו אותנו, אבל אנחנו נרדוף אותם.
המשיך "אור החיים" הקדוש ושאל:
ומה שקרא אותם הכתוב 'אויבים'!
כלומר: אם הם לא יתקיפו אותנו - לא מתאים לקרוא להם "אויבים"!
ענה על כך "אור החיים" הקדוש:
לא לצד שהם באים לצור על עיר הקודש, שאם כן אין בטח ואין שלום ליושביה. אלא קרא אותם 'אויבים' לצד אויבי ד'. רשעי הגויים נקראים אויבי ד' ואויבינו. גם לצד שיודע ד' כי כל האומות שונאי ישראל בטבע המתקנא, והיא שנאה יסודית ואין לה תמורה.
כלומר: הם נקראים "אויבים" אף על פי שהם אינם מתקיפים אותנו, מצד שהם שונאים אותנו ואת ד'.
וכן כתב הרמב"ן שם (בפסוק ו') בקיצור:
חרב לא תעבור בארצכם כלל, אבל אתם תרדפו את אויביכם לצאת אליהם למלחמה וינוסו.
עוד שאל "אור החיים" הקדוש שם:
ונתתי שלום בארץ - צריך לדעת: למה הוצרך לומר זה אחר שכבר אמר 'וישבתם לבטח'?.
וענה:
ואולי שיכוון על עם בני ישראל עצמם שלא יהיה להם פירוד הלבבות, שיטע ד' ביניהם שלום וריעות.
גם הסבר זה כתב הרמב"ן בקיצור:
ונתתי שלום בארץ - שיהיה שלום ביניכם, ולא תלחמו איש באחיו.
עוד כתב "אור החיים" הקדוש (בפסוק ה):
וישבתם לבטח בארצכם - ...אומרו 'בארצכם' פירוש שכל העולם יכירו וידעו כי היא ארצכם ואין לזרים אתכם בה ובזה לא יהיה לכם אפילו מיחוש, ותשבו בטח.
יהי רצון שנזכה לשלום בינינו, ולנצח את כל אויבינו, ולכבוש את כל ארץ קדשנו, ושכל העולם יכיר בכך שארץ ישראל היא ארצנו, במהרה בימינו.