תנ"ך על הפרק - יהושע יד - כלב בן יפונה / הרב אליהו מאלי שליט"א

תנ"ך על הפרק

יהושע יד

201 / 929
היום

הפרק

וְאֵ֛לֶּה אֲשֶׁר־נָחֲל֥וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן אֲשֶׁ֨ר נִֽחֲל֜וּ אוֹתָ֗ם אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ וִיהוֹשֻׁ֣עַ בִּן־נ֔וּן וְרָאשֵׁ֛י אֲב֥וֹת הַמַּטּ֖וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃בְּגוֹרַ֖ל נַחֲלָתָ֑ם כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ בְּיַד־מֹשֶׁ֔ה לְתִשְׁעַ֥ת הַמַּטּ֖וֹת וַחֲצִ֥י הַמַּטֶּֽה׃כִּֽי־נָתַ֨ן מֹשֶׁ֜ה נַחֲלַ֨ת שְׁנֵ֤י הַמַּטּוֹת֙ וַחֲצִ֣י הַמַּטֶּ֔ה מֵעֵ֖בֶר לַיַּרְדֵּ֑ן וְלַ֨לְוִיִּ֔ם לֹֽא־נָתַ֥ן נַחֲלָ֖ה בְּתוֹכָֽם׃כִּֽי־הָי֧וּ בְנֵֽי־יוֹסֵ֛ף שְׁנֵ֥י מַטּ֖וֹת מְנַשֶּׁ֣ה וְאֶפְרָ֑יִם וְלֹֽא־נָתְנוּ֩ חֵ֨לֶק לַלְוִיִּ֜ם בָּאָ֗רֶץ כִּ֤י אִם־עָרִים֙ לָשֶׁ֔בֶת וּמִ֨גְרְשֵׁיהֶ֔ם לְמִקְנֵיהֶ֖ם וּלְקִנְיָנָֽם׃כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֔ה כֵּ֥ן עָשׂ֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחְלְק֖וּ אֶת־הָאָֽרֶץ׃וַיִּגְּשׁ֨וּ בְנֵֽי־יְהוּדָ֤ה אֶל־יְהוֹשֻׁ֙עַ֙ בַּגִּלְגָּ֔ל וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו כָּלֵ֥ב בֶּן־יְפֻנֶּ֖ה הַקְּנִזִּ֑י אַתָּ֣ה יָדַ֡עְתָּ אֶֽת־הַדָּבָר֩ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֨ר יְהוָ֜ה אֶל־מֹשֶׁ֣ה אִישׁ־הָאֱלֹהִ֗ים עַ֧ל אֹדוֹתַ֛י וְעַ֥ל אֹדוֹתֶ֖יךָ בְּקָדֵ֥שׁ בַּרְנֵֽעַ׃בֶּן־אַרְבָּעִ֨ים שָׁנָ֜ה אָנֹכִ֗י בִּ֠שְׁלֹחַ מֹשֶׁ֨ה עֶֽבֶד־יְהוָ֥ה אֹתִ֛י מִקָּדֵ֥שׁ בַּרְנֵ֖עַ לְרַגֵּ֣ל אֶת־הָאָ֑רֶץ וָאָשֵׁ֤ב אֹתוֹ֙ דָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֖ר עִם־לְבָבִֽי׃וְאַחַי֙ אֲשֶׁ֣ר עָל֣וּ עִמִּ֔י הִמְסִ֖יו אֶת־לֵ֣ב הָעָ֑ם וְאָנֹכִ֣י מִלֵּ֔אתִי אַחֲרֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהָֽי׃וַיִּשָּׁבַ֣ע מֹשֶׁ֗ה בַּיּ֣וֹם הַהוּא֮ לֵאמֹר֒ אִם־לֹ֗א הָאָ֙רֶץ֙ אֲשֶׁ֨ר דָּרְכָ֤ה רַגְלְךָ֙ בָּ֔הּ לְךָ֨ תִֽהְיֶ֧ה לְנַחֲלָ֛ה וּלְבָנֶ֖יךָ עַד־עוֹלָ֑ם כִּ֣י מִלֵּ֔אתָ אַחֲרֵ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהָֽי׃וְעַתָּ֗ה הִנֵּה֩ הֶחֱיָ֨ה יְהוָ֣ה ׀ אוֹתִי֮ כַּאֲשֶׁ֣ר דִּבֵּר֒ זֶה֩ אַרְבָּעִ֨ים וְחָמֵ֜שׁ שָׁנָ֗ה מֵ֠אָז דִּבֶּ֨ר יְהוָ֜ה אֶת־הַדָּבָ֤ר הַזֶּה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֲשֶׁר־הָלַ֥ךְ יִשְׂרָאֵ֖ל בַּמִּדְבָּ֑ר וְעַתָּה֙ הִנֵּ֣ה אָנֹכִ֣י הַיּ֔וֹם בֶּן־חָמֵ֥שׁ וּשְׁמוֹנִ֖ים שָׁנָֽה׃עוֹדֶ֨נִּי הַיּ֜וֹם חָזָ֗ק כַּֽאֲשֶׁר֙ בְּי֨וֹם שְׁלֹ֤חַ אוֹתִי֙ מֹשֶׁ֔ה כְּכֹ֥חִי אָ֖ז וּכְכֹ֣חִי עָ֑תָּה לַמִּלְחָמָ֖ה וְלָצֵ֥את וְלָבֽוֹא׃וְעַתָּ֗ה תְּנָה־לִּי֙ אֶת־הָהָ֣ר הַזֶּ֔ה אֲשֶׁר־דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה בַּיּ֣וֹם הַה֑וּא כִּ֣י אַתָּֽה־שָׁמַעְתָּ֩ בַיּ֨וֹם הַה֜וּא כִּֽי־עֲנָקִ֣ים שָׁ֗ם וְעָרִים֙ גְּדֹל֣וֹת בְּצֻר֔וֹת אוּלַ֨י יְהוָ֤ה אוֹתִי֙ וְה֣וֹרַשְׁתִּ֔ים כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֥ר יְהוָֽה׃וַֽיְבָרְכֵ֖הוּ יְהוֹשֻׁ֑עַ וַיִּתֵּ֧ן אֶת־חֶבְר֛וֹן לְכָלֵ֥ב בֶּן־יְפֻנֶּ֖ה לְנַחֲלָֽה׃עַל־כֵּ֣ן הָיְתָֽה־חֶ֠בְרוֹן לְכָלֵ֨ב בֶּן־יְפֻנֶּ֤ה הַקְּנִזִּי֙ לְֽנַחֲלָ֔ה עַ֖ד הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה יַ֚עַן אֲשֶׁ֣ר מִלֵּ֔א אַחֲרֵ֕י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וְשֵׁ֨ם חֶבְר֤וֹן לְפָנִים֙ קִרְיַ֣ת אַרְבַּ֔ע הָאָדָ֧ם הַגָּד֛וֹל בָּעֲנָקִ֖ים ה֑וּא וְהָאָ֥רֶץ שָׁקְטָ֖ה מִמִּלְחָמָֽה׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

הרב אליהו מאלי שליט

כלב בן יפונה

בסיפור המרגלים עומדים יהושע וכלב כאיש אחד מול כל שאר המרגלים.

"וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה מִן הַתָּרִים אֶת הָאָרֶץ קָרְעוּ בִּגְדֵיהֶם: וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד" (במדבר יד ו-ז).

כלב הוא אישיות עם עצמה בלתי רגילה. הוא עומד מול הלחץ החברתי של כל חבורת המרגלים, ואינו מוכן להוציא את דיבת הארץ.

גם כאשר העם מתלונן, כלב עומד מול כולם מהסה אותם ואומר : "וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל משֶׁה וַיֹּאמֶר עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ" (במדבר יג ל).

יהושע וכלב מקבלים הבטחה, כי מכל עם ישראל הם בלבד יכנסו לארץ.  "אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן" (שם פסוק ל).

מאידך כלב לבדו מקבל הבטחה על נחלת ארץ! "וְעַבְדִּי כָלֵב עֵקֶב הָיְתָה רוּחַ אַחֶרֶת עִמּוֹ וַיְמַלֵּא אַחֲרָי וַהֲבִיאֹתִיו אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר בָּא שָׁמָּה וְזַרְעוֹ יוֹרִשֶׁנָּה (שם פסוק כד). אך לא מפורש מה יקבל!

בפרקנו מזכיר כלב ליהושע כי הובטח לו על ידי משה את חברון.

בסיפור התורה על שליחות המרגלים נזכרת חברון, והמיוחד בתיאור הפסוק הוא המעבר מלשון רבים ללשון יחיד!

"וַיַּעֲלוּ בַנֶּגֶב וַיָּבֹא עַד חֶבְרוֹן וְשָׁם אֲחִימָן שֵׁשַׁי וְתַלְמַי יְלִידֵי הָעֲנָק וְחֶבְרוֹן שֶׁבַע שָׁנִים נִבְנְתָה לִפְנֵי צֹעַן מִצְרָיִם: (במדבר יג כב).

שינוי זה הביא את חז"ל לדרוש כי כלב לבדו הלך לחברון להתפלל לה' על קברי אבות כי יושיע אותו מעצת המרגלים.

אדם העומד מול הזרם מתאים שאף אשתו תהיה בעלת אופי דומה.

"... וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד" (דברי הימים א' ד יז).

חז"ל דרשו כי "מרד" הוא כלב אשר נשא לאשה את בתיה בת פרעה. מורד נושא מורדת.

בת מלכים העוזבת את בית אביה ואת כל מַנְעָמֵי המלכות, חזקה שנחנה באישיות המורדת במוסכמות ועומדת על עקרונותיה עד תום.

בפרקנו מזכיר כלב ליהושע את הבטחת משה ומוסיף: "וְעַתָּה הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה: עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא".

כלב עמד מול חולשת עם ישראל וכשלונו, ולא נחלש בעצמו.

מאידך הוא מבין כי החולשה שהתגלתה בעם אינה מאפשרת לדור הזה להיכנס לארץ.

הוא אינו קנאי לאומי שאינו מתחשב במציאות. הוא אינו מנסה להיכנס בכוח אל הארץ יחד עם המעפילים! הוא מציית לגזירה האלוהית של ארבעים שנות נדודים במדבר.

במשך ארבעים שנה הוא ממתין, שומר בליבו כאש בגחלת את השאיפה להתנחל בארץ ישראל. אינו מוציא מילה רעה על דור המדבר. וברגע שאפשר הוא מבטא את בקשתו תן לי את ההזדמנות להיות שותף בכיבוש הארץ, תן לי לכבוש את חברון.

יש אנשים שבעת שהם נפגשים עם חולשה של עם ישראל הם מתיאשים ממנו, פורשים ממנו לארצות נכר, [דוגמת אלימלך מחלון וכליון]. יש היוצאים ושופכים אש וגופרית על החוטאים.

אך יש היודעים את סוד הסבלנות. יש אנשים שנחנו בעצמה פנימית מיוחדת המאפשרת להם לחכות בסבלנות עד שמתאפשר מחדש לממש את האידאלים שנדחו.

לסוג זה של אנשים שייך כלב.

כלב נחן אף בכשרון מעשה יוצא מן הכלל. ערים רבות מאד בנחלת יהודה נבנו על ידי כלב ובניו. הוא סבא רבה של בצלאל בן אורי בן חור, וכשרונות המעשה שלו עולים בקודש בנכדו בונה המשכן.

מספר שאלות מתעוררות בפרקנו.

פניתו של כלב לבקש את חברון אינה באה כפניה אישית אלא כפניה של השבט: "ויגשו בני יהודה אל יהושע, ויאמר אליו כלב...". מדוע?

זאת ועוד, מפליאה העובדה שבכל שיחתו של כלב עם יהושע מדבר כלב בלשון יחיד בגוף ראשון.

"בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד יְדֹוָד אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ וָאָשֵׁב אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי: וְאַחַי אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו אֶת לֵב הָעָם וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי אַחֲרֵי יְדֹוָד אֱלֹהָי: וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר אִם לֹא הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי יְדֹוָד אֱלֹהָי".

היינו מצפים שהכל יהיה בלשון רבים, שהרי הוא מדבר עם יהושע שהלך אתו באותה שליחות!

היה צריך להיות: בשלוח ה' אותנו, ונשב אותו דבר, כאשר עם לבבנו, ואחינו אשר עלו עמנו ...וכו'

שאלה נוספת המתעוררת היא: כלב מבקש מיהושע לאפשר לו לכבוש את חברון ומצהיר כי כוחו היום ככוחו בגיל ארבעים. אכן הוא כובש את חברון ומוריש את בני הענק. אך בפרק הבא מסופר כי הוא מכריז: מי שיכבוש את קרית ספר יזכה בעכסה בתי.

הצהרה כזו מעוררת את הרושם כי כלב בעצמו אינו מסוגל לכבוש את דביר, ומנסה לדרבן אנשי חיל אחרים לעשות את המלאכה. מדוע?

נראה שצריך להתבונן מה היה מעמדו של כלב במדבר ובכניסה לארץ.

חז"ל אומרים כי כלב נשא לאשה את מרים אחות אהרון ומשה (ספרי בהעלותך כ). נמצא כי כלב שייך בעצם למשפחה המנהיגה את עם ישראל, משה אהרון ומרים.

עוד אומרים חז"ל: "יהושע וכלב שקולים זה כזה" (ב"ר א טו). לשניהם קרא הקב"ה עבד: "ועבדי כלב" (במדבר יד כד). וכן יהושע : "וימת יהושע עבד ה'" (כד כט).

לפעמים שני אנשים עושים מפעל גדול וכל אחד מהם חש כי הוא היה הדמות המרכזית שהובילה את המהלך אף כי באמת שניהם הובילו אותו!

נראה כי באופן לא מודע מודגשת בדבריו של כלב, הערכתו את עצמו כאישיות המרכזית במהלך של המאבק במרגלים ובאותו דור. על כן לאורך כל סיפורו הוא נוקט לשון "אני".

זאת ועוד, כלב הוא האלטרנטיבה ליהושע מבחינת הנהגת עם ישראל. אולי הוא אף ציפה בתור בן שבט יהודה, שיתמנה למנהיג לאחר משה, לאור הבטחת ה' כי הוא יכנס לארץ. משנתמנה יהושע הוא מקבל עליו את החלטת ה', ואת הנהגת יהושע.
כלב מבטא באישיותו את רוחו של שבט יהודה. אך אין לו כלליות הנדרשת ממנהיג ישראל.

ביהושע מתבלטת יותר ענוה. בכך הולך הוא אחרי משה רבו. אין הוא מזכיר לאיש את מעשיו הטובים. ענוה זו מכשירתו להקשיב לכל אדם מישראל, ולענות לבקשותיו אם הן רצויות ונכונות אף אם יש בהן עקיצה כלדהו. יהושע הוא "איש אשר רוח בו".

"וַיֹּאמֶר יְדֹוָד אֶל משֶׁה קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו" (במדבר כז יח) ביאר שם רש"י: שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד.

כעת כאשר בא כלב לבקש את חברון, אין הוא בא בתור אישיות פרטית אלא בתור מנהיג. על כן ניגשים אל יהושע כל שבט יהודה. עובדה זו מתבלטת מאמירתו: "וַיֹּאמֶר כָּלֵב אֲשֶׁר יַכֶּה אֶת קִרְיַת סֵפֶר וּלְכָדָהּ וְנָתַתִּי לוֹ אֶת עַכְסָה בִתִּי לְאִשָּׁה" (יהושע טו טז). סתם אדם המבטיח את בתו אין בכך רבותא. אך כאשר מנהיג מבטיח את בתו למנצח במלחמה, דבר זה מהוה גורם מדרבן להילחם.

העובדה שהוא נוקט בכל דבריו לשון "אני", מבטאת את תחושתו כי הוא שקול ליהושע, אולי אף טוב ממנו. אף הוא יכול היה להנהיג את ישראל.

אפשר שאף בביטוי: "... כְּכֹחִי אָז וּכְכֹחִי עָתָּה לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא" רומז כלב ליהושע: יכול אני להנהיג את ישראל.

בפרק הבא אומר כלב: "אשר יכה את קרית ספר ונתתי לו את עכסה בתי לאשה". אמירה זו חושפת חולשה של כלב. אין הוא יכול לכבוש את דביר בעצמו.

ההשגחה האלוקית סוגרת מעגל. כלב רמז ליהושע, אתה זקנת ואין לך כוח לכבוש, לעומת זאת אני, ככוחי אז כן כוחי עתה,  וההשגחה האלוקית מראה לו כי אף הוא אינו יכול לכבוש את דביר היא קרית ספר.

במקום נוסף נזכר כלב: "וְאִישׁ בְּמָעוֹן וּמַעֲשֵׂהוּ בַכַּרְמֶל וְהָאִישׁ גָּדוֹל מְאֹד וְלוֹ צֹאן שְׁלשֶׁת אֲלָפִים וְאֶלֶף עִזִּים וַיְהִי בִּגְזֹז אֶת צֹאנוֹ בַּכַּרְמֶל: וְשֵׁם הָאִישׁ נָבָל וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ אֲבִגָיִל וְהָאִשָּׁה טוֹבַת שֶׂכֶל וִיפַת תֹּאַר וְהָאִישׁ קָשֶׁה וְרַע מַעֲלָלִים וְהוּא כָלִבִּו {כָלִבִּי}(שמואל א כה ב-ג). פירש רש"י מבית כלב.

נשאלת השאלה מדוע הוזכר כאן יחוסו של נבל לכלב?

נבל המתואר בכינוי: "והאיש גדול מאד", מכנה את דוד בשם עבד, אף כי דוד נמשח למלך. 

האם חשב נבל כי הוא מתאים יותר להנהיג? אפשר שיש כאן הופעה שלילית חזקה של פגם  שהתגלה בכלב בצורה דקה ונסתרת. חוסר קבלת מרות של הנבחר על ידי ה' להנהיג את ישראל!

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק


תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך