פסוק א:וְאֵלֶּה הנחלות אֲשֶׁר נָחֲלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֶרֶץ כְּנָעַן שבעבר הירדן המערבי, אֲשֶׁר נִחֲלוּ, הורישו אוֹתָם אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְרָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת, השבטים לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק ב:בְּגוֹרַל נחלקה נַחֲלָתָם, כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד, באמצעות מֹשֶׁה לְתִשְׁעַת הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה, שיקבלו את נחלתם בהגרלה. עתה בא ההסבר למספר המטות הנקוב:
פסוק ג:כִּי כבר נָתַן מֹשֶׁה את נַחֲלַת שְׁנֵי הַמַּטּוֹת וַחֲצִי הַמַּטֶּה בארץ מלכי האמורי שכבש מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן, וְלַלְוִיִּם לֹא נָתַן נַחֲלָה בְּתוֹכָם. הלויים לא נכללו בחלוקת הנחלות לשבטים.
פסוק ד:ומאידך גיסא – כִּי הָיוּ בְנֵי יוֹסֵף עוד בזמנו של משה שְׁנֵי מַטּוֹת, מְנַשֶּׁה וְאֶפְרָיִם, והרי הם זכאים לנחלה כפולה. נחלתו של מנשה לבדו התפצלה כבר בחלוקת משה, כאמור. הרי שהתווסף שבט אחד על מקבלי הנחלות, תחת השבט שאינו נוחל – וְלֹא נָתְנוּ חֵלֶק לַלְוִיִּם בָּאָרֶץ כִּי אִם עָרִים לָשֶׁבֶת. הלויים לא קיבלו נחלת אדמה כלל. שבטי ישראל נתנו להם ערים מסוימות מנחלותיהם להתגורר שם, וּמִגְרְשֵׁיהֶם לְמִקְנֵיהֶם וּלְקִנְיָנָם. הלויים קיבלו מגרש בגודל של קילומטר רבוע בערך סביב כל עיר, לשימוש הבהמות והרכוש שלהם.
פסוק ה:לסיכום – כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּחְלְקוּ אֶת הָאָרֶץ. החלוקה שחילק יהושע, משרת משה ועושה דברו, נעשתה על פי הוראותיו של משה. נשארו אפוא תשעה שבטים וחצי לנחול בעבר הירדן המערבי. עתה יתחיל פירוט חלוקת נחלותיהם.
פסוק ו:וַיִּגְּשׁוּ בְנֵי יְהוּדָה, שעד כה לא נזכרו לבדם, אף שנחשבו הראשונים לשבטים בכמה עניינים, אֶל יְהוֹשֻׁעַ בַּגִּלְגָּל. וַיֹּאמֶר אֵלָיו כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה, ידידו הוותיק. יהושע וכלב היו המרגלים היחידים שנשארו בחיים בעקבות שבועתו המפורשת של ה'. הַקְּנִזִּי. אפשר שקנז היה אבי המשפחה, או אביו החורג של כלב. כלב פונה גם בשם השבט כולו: אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים עַל אֹדוֹתַי, בענייני וְעַל אֹדוֹתֶיךָ, בעניינך, כשהיינו בְּקָדֵשׁ בַּרְנֵעַ –
פסוק ז:בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה אָנֹכִי בִּשְׁלֹחַ מֹשֶׁה עֶבֶד ה' אֹתִי מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לְרַגֵּל אֶת הָאָרֶץ. האנשים שנשלחו לרגל לא היו צעירים אלא בעלי מעמד, שהרי מלבד משימת הריגול עצמה הם ייצגו את השבטים. וָאָשֵׁב, השבתי אֹתוֹ דָּבָר כַּאֲשֶׁר עִם לְבָבִי, בהתאם לאמונתי והכרתי.
פסוק ח:וְאילו אַחַי, שאר המרגלים אֲשֶׁר עָלוּ עִמִּי הִמְסִיו, המסו אֶת לֵב הָעָם מלרצות לבוא לארץ, הפחידו אותו, וְאָנֹכִי מִלֵּאתִי בדברי הכנים אַחֲרֵי רצון ה' אֱלֹהָי באופן מלא.
פסוק ט:וַיִּשָּׁבַע מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: "אִם לֹא, אני נשבע; אמנם כן, הָאָרֶץ אֲשֶׁר דָּרְכָה רַגְלְךָ בָּהּ – לְךָ תִהְיֶה לְנַחֲלָה וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם, כִּי מִלֵּאתָ אַחֲרֵי ה' אֱלֹהָי".
פסוק י:וְעַתָּה הִנֵּה הֶחֱיָה ה' אוֹתִי כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר; זֶה אַרְבָּעִים וְחָמֵשׁ שָׁנָה מֵאָז דִּבֶּר ה' אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֶל מֹשֶׁה, השנים אֲשֶׁר הָלַךְ יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר, וְעַתָּה, לאחר כיבוש הגושים הגדולים, שארך כשבע שנים, הִנֵּה אָנֹכִי הַיּוֹם בֶּן חָמֵשׁ וּשְׁמוֹנִים שָׁנָה.
פסוק יא:עוֹדֶנִּי הַיּוֹם חָזָק כַּאֲשֶׁר בְּיוֹם שְׁלֹחַ אוֹתִי מֹשֶׁה. אמנם עברו עשרות שנים מאז, אבל כְּכֹחִי, כשם שהייתי איש מלחמה אָז, וּכְכֹחִי, כך גם עָתָּה אני כשיר לַמִּלְחָמָה וְלָצֵאת וְלָבוֹא, להנהיג.
פסוק יב:וְעַתָּה תְּנָה לִּי לנחלה אֶת הָהָר הַזֶּה – הר חברון, אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בַּיּוֹם הַהוּא, לתת לי את הארץ אשר דרכתי בה, כִּי אַתָּה שָׁמַעְתָּ בַיּוֹם הַהוּא בדיווח שמסרנו כִּי עֲנָקִים שָׁם וְעָרִים גְּדֹלוֹת בְּצֻרוֹת. אוּלַי, הלוואי יהיה ה' אוֹתִי, אִתי, וְהוֹרַשְׁתִּים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'.
פסוק יג:וַיְבָרְכֵהוּ יְהוֹשֻׁעַ. כשיצאו בתור מרגלים, מעמדם היה זהה, ואולם כעת יהושע הוא המנהיג הגדול, והוא מעניק לכלב את ברכתו והסכמתו. וַיִּתֵּן אֶת חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה לְנַחֲלָה. נראה שזה היה המקום שכלב ביקש.
פסוק יד:עַל כֵּן הָיְתָה חֶבְרוֹן לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי לְנַחֲלָה עַד הַיּוֹם הַזֶּה, יַעַן אֲשֶׁר מִלֵּא אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.
פסוק טו:הערת סיום: וְשֵׁם העיר חֶבְרוֹן לְפָנִים, בעבר היה קִרְיַת אַרְבַּע, ואותו 'ארבע' הָאָדָם הַגָּדוֹל בָּעֲנָקִים הוּא. ולאחר כיבוש חברון הָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה. מעשה זה חתם את שנות הכיבוש של יהושע טרם החלוקה לשבטים.
