א וַיְהִ֕י כִּשְׁמֹ֖עַ יָבִ֣ין מֶֽלֶךְ־חָצ֑וֹר וַיִּשְׁלַ֗ח אֶל־יוֹבָב֙ מֶ֣לֶךְ מָד֔וֹן וְאֶל־מֶ֥לֶךְ שִׁמְר֖וֹן וְאֶל־מֶ֥לֶךְ אַכְשָֽׁף׃ ב וְֽאֶל־הַמְּלָכִ֞ים אֲשֶׁ֣ר מִצְּפ֗וֹן בָּהָ֧ר וּבָעֲרָבָ֛ה נֶ֥גֶב כִּֽנֲר֖וֹת וּבַשְּׁפֵלָ֑ה וּבְנָפ֥וֹת דּ֖וֹר מִיָּֽם׃ ג הַֽכְּנַעֲנִי֙ מִמִּזְרָ֣ח וּמִיָּ֔ם וְהָאֱמֹרִ֧י וְהַחִתִּ֛י וְהַפְּרִזִּ֥י וְהַיְבוּסִ֖י בָּהָ֑ר וְהַֽחִוִּי֙ תַּ֣חַת חֶרְמ֔וֹן בְּאֶ֖רֶץ הַמִּצְפָּֽה׃ ד וַיֵּצְא֣וּ הֵ֗ם וְכָל־מַֽחֲנֵיהֶם֙ עִמָּ֔ם עַם־רָ֕ב כַּח֛וֹל אֲשֶׁ֥ר עַל־שְׂפַת־הַיָּ֖ם לָרֹ֑ב וְס֥וּס וָרֶ֖כֶב רַב־מְאֹֽד׃ ה וַיִּוָּ֣עֲד֔וּ כֹּ֖ל הַמְּלָכִ֣ים הָאֵ֑לֶּה וַיָּבֹ֜אוּ וַיַּחֲנ֤וּ יַחְדָּו֙ אֶל־מֵ֣י מֵר֔וֹם לְהִלָּחֵ֖ם עִם־יִשְׂרָאֵֽל׃ ו וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֣ה אֶל־יְהוֹשֻׁעַ֮ אַל־תִּירָ֣א מִפְּנֵיהֶם֒ כִּֽי־מָחָ֞ר כָּעֵ֣ת הַזֹּ֗את אָנֹכִ֞י נֹתֵ֧ן אֶת־כֻּלָּ֛ם חֲלָלִ֖ים לִפְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֶת־סוּסֵיהֶ֣ם תְּעַקֵּ֔ר וְאֶת־מַרְכְּבֹתֵיהֶ֖ם תִּשְׂרֹ֥ף בָּאֵֽשׁ׃ ז וַיָּבֹ֣א יְהוֹשֻׁ֡עַ וְכָל־עַם֩ הַמִּלְחָמָ֨ה עִמּ֧וֹ עֲלֵיהֶ֛ם עַל־מֵ֥י מֵר֖וֹם פִּתְאֹ֑ם וַֽיִּפְּל֖וּ בָּהֶֽם׃ ח וַיִּתְּנֵ֨ם יְהוָ֥ה בְּיַֽד־יִשְׂרָאֵל֮ וַיַּכּוּם֒ וַֽיִּרְדְּפ֞וּם עַד־צִיד֣וֹן רַבָּ֗ה וְעַד֙ מִשְׂרְפ֣וֹת מַ֔יִם וְעַד־בִּקְעַ֥ת מִצְפֶּ֖ה מִזְרָ֑חָה וַיַּכֻּ֕ם עַד־בִּלְתִּ֥י הִשְׁאִֽיר־לָהֶ֖ם שָׂרִֽיד׃ ט וַיַּ֤עַשׂ לָהֶם֙ יְהוֹשֻׁ֔עַ כַּאֲשֶׁ֥ר אָֽמַר־ל֖וֹ יְהוָ֑ה אֶת־סוּסֵיהֶ֣ם עִקֵּ֔ר וְאֶת־מַרְכְּבֹתֵיהֶ֖ם שָׂרַ֥ף בָּאֵֽשׁ׃ י וַיָּ֨שָׁב יְהוֹשֻׁ֜עַ בָּעֵ֤ת הַהִיא֙ וַיִּלְכֹּ֣ד אֶת־חָצ֔וֹר וְאֶת־מַלְכָּ֖הּ הִכָּ֣ה בֶחָ֑רֶב כִּֽי־חָצ֣וֹר לְפָנִ֔ים הִ֕יא רֹ֖אשׁ כָּל־הַמַּמְלָכ֥וֹת הָאֵֽלֶּה׃ יא וַ֠יַּכּוּ אֶת־כָּל־הַנֶּ֨פֶשׁ אֲשֶׁר־בָּ֤הּ לְפִי־חֶ֙רֶב֙ הַֽחֲרֵ֔ם לֹ֥א נוֹתַ֖ר כָּל־נְשָׁמָ֑ה וְאֶת־חָצ֖וֹר שָׂרַ֥ף בָּאֵֽשׁ׃ יב וְֽאֶת־כָּל־עָרֵ֣י הַמְּלָכִֽים־הָ֠אֵלֶּה וְֽאֶת־כָּל־מַלְכֵיהֶ֞ם לָכַ֧ד יְהוֹשֻׁ֛עַ וַיַּכֵּ֥ם לְפִי־חֶ֖רֶב הֶחֱרִ֣ים אוֹתָ֑ם כַּאֲשֶׁ֣ר צִוָּ֔ה מֹשֶׁ֖ה עֶ֥בֶד יְהוָֽה׃ יג רַ֣ק כָּל־הֶעָרִ֗ים הָעֹֽמְדוֹת֙ עַל־תִּלָּ֔ם לֹ֥א שְׂרָפָ֖ם יִשְׂרָאֵ֑ל זוּלָתִ֛י אֶת־חָצ֥וֹר לְבַדָּ֖הּ שָׂרַ֥ף יְהוֹשֻֽׁעַ׃ יד וְ֠כֹל שְׁלַ֞ל הֶעָרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ וְהַבְּהֵמָ֔ה בָּזְז֥וּ לָהֶ֖ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל רַ֣ק אֶֽת־כָּל־הָאָדָ֞ם הִכּ֣וּ לְפִי־חֶ֗רֶב עַד־הִשְׁמִדָם֙ אוֹתָ֔ם לֹ֥א הִשְׁאִ֖ירוּ כָּל־נְשָׁמָֽה׃ טו כַּאֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־מֹשֶׁ֣ה עַבְדּ֔וֹ כֵּן־צִוָּ֥ה מֹשֶׁ֖ה אֶת־יְהוֹשֻׁ֑עַ וְכֵן֙ עָשָׂ֣ה יְהוֹשֻׁ֔עַ לֹֽא־הֵסִ֣יר דָּבָ֔ר מִכֹּ֛ל אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ טז וַיִּקַּ֨ח יְהוֹשֻׁ֜עַ אֶת־כָּל־הָאָ֣רֶץ הַזֹּ֗את הָהָ֤ר וְאֶת־כָּל־הַנֶּ֙גֶב֙ וְאֵת֙ כָּל־אֶ֣רֶץ הַגֹּ֔שֶׁן וְאֶת־הַשְּׁפֵלָ֖ה וְאֶת־הָעֲרָבָ֑ה וְאֶת־הַ֥ר יִשְׂרָאֵ֖ל וּשְׁפֵלָתֹֽה׃ יז מִן־הָהָ֤ר הֶֽחָלָק֙ הָעוֹלֶ֣ה שֵׂעִ֔יר וְעַד־בַּ֤עַל גָּד֙ בְּבִקְעַ֣ת הַלְּבָנ֔וֹן תַּ֖חַת הַר־חֶרְמ֑וֹן וְאֵ֤ת כָּל־מַלְכֵיהֶם֙ לָכַ֔ד וַיַּכֵּ֖ם וַיְמִיתֵֽם׃ יח יָמִ֣ים רַבִּ֗ים עָשָׂ֧ה יְהוֹשֻׁ֛עַ אֶת־כָּל־הַמְּלָכִ֥ים הָאֵ֖לֶּה מִלְחָמָֽה׃ יט לֹֽא־הָיְתָ֣ה עִ֗יר אֲשֶׁ֤ר הִשְׁלִ֙ימָה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בִּלְתִּ֥י הַחִוִּ֖י יֹשְׁבֵ֣י גִבְע֑וֹן אֶת־הַכֹּ֖ל לָקְח֥וּ בַמִּלְחָמָֽה׃ כ כִּ֣י מֵאֵ֣ת יְהוָ֣ה ׀ הָיְתָ֡ה לְחַזֵּ֣ק אֶת־לִבָּם֩ לִקְרַ֨את הַמִּלְחָמָ֤ה אֶת־יִשְׂרָאֵל֙ לְמַ֣עַן הַֽחֲרִימָ֔ם לְבִלְתִּ֥י הֱיוֹת־לָהֶ֖ם תְּחִנָּ֑ה כִּ֚י לְמַ֣עַן הַשְׁמִידָ֔ם כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ כא וַיָּבֹ֨א יְהוֹשֻׁ֜עַ בָּעֵ֣ת הַהִ֗יא וַיַּכְרֵ֤ת אֶת־הָֽעֲנָקִים֙ מִן־הָהָ֤ר מִן־חֶבְרוֹן֙ מִן־דְּבִ֣ר מִן־עֲנָ֔ב וּמִכֹּל֙ הַ֣ר יְהוּדָ֔ה וּמִכֹּ֖ל הַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל עִם־עָרֵיהֶ֖ם הֶחֱרִימָ֥ם יְהוֹשֻֽׁעַ׃ כב לֹֽא־נוֹתַ֣ר עֲנָקִ֔ים בְּאֶ֖רֶץ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל רַ֗ק בְּעַזָּ֛ה בְּגַ֥ת וּבְאַשְׁדּ֖וֹד נִשְׁאָֽרוּ׃ כג וַיִּקַּ֨ח יְהוֹשֻׁ֜עַ אֶת־כָּל־הָאָ֗רֶץ כְּ֠כֹל אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֣ר יְהוָה֮ אֶל־מֹשֶׁה֒ וַיִּתְּנָהּ֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ לְנַחֲלָ֧ה לְיִשְׂרָאֵ֛ל כְּמַחְלְקֹתָ֖ם לְשִׁבְטֵיהֶ֑ם וְהָאָ֥רֶץ שָׁקְטָ֖ה מִמִּלְחָמָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

אברבנאל

אברבנאל

פסוק א:
ויהי כשמוע יבין מלך חצור וגו'. זכר שאחרי מלחמת המלכים שזכר, שמע זה יבין מלך חצור וקבץ כל המלכים אשר באותו מחוז ואשר מצפון בהר ובערבה וגומר, (ד) ויצאו עם מחניהם עם רב כחול אשר על שפת הים, וזכר שהביאו סוס ורכב רב מאד, וידמה שחשבו להנצל בזה ושבהעדר זה נשמדו המלכים האחרים, ומפני שהיתה בטחונם בסוסם וברכבם, לכן הוצרך האל ית' לאמץ אל לב ישראל ולומר ליהושע (ו) אל תירא מפניהם כי כעת מחר אתן את כלם חללים לפניכם, ולכן צוהו את סוסיהם תעקר ואת מרכבותיהם תשרוף באש, יען הם בטחו בהם וזה להם בזיו' וקצף ומלבד זה צוה עליו גם כן (כדי שישראל לא יקחו סוסיהם ומרכבותיהם ולא יבטחו בהם גם הם) שיעקר הסוסים וישרוף המרכבות, כי לה' הישועה ולא בגבורת הסוס יחפץ, והותרה בזה השאלה השנית:
פסוק י:
וישב יהושע בעת ההיא וילכוד את חצור וגו'. זכר שמלבד מה שהחרים והרג יהושע את כל העם הנה לכד עריהם וארצותיהם.
פסוק יא:
והנה שרף את חצור לבדה לפי שמלך חצור הוא התחיל במלחמה הזאת, והוא קבץ וקרא את המלכים להלחם עם ישראל, ומפני זה היה מהראוי שתשרף עיר ממלכתו לבל יעשה עוד מלך כמוהו, ואם ירצו לעשותו יפחדו אנשי עירו ממה שקרה לחצור וימחו בידו, ובזה הותרה השאלה השלישית:
פסוק טז:
ויקח יהושע את כל הארץ הזאת וגו'. זכר שלא לבד לקח יהושע את ערי המלכים האלה שנקבצו להלחם בו, אבל גם כל שאר הארץ לכדה אח"כ יהושע ואת העמים השמיד ואת השלל בזזו להם. ואמר (יח) ימים רבים עשה יהושע את כל המלכים האלה מלחמה, אינו סותר למה שאמר למעלה, ואת כל המלכים האלה ואת ארצם לכד יהושע פעם אחת, כי שם ידבר בחמשה מלכים שבאו על גבעון, שביום עמידת השמש נשמדו כלם ומיד לכד יהושע את עריהם ואת ארצם כפעם אחת קודם שישוב גלגלה ששם היה המחנה, ועתה יזכור שעם המלכים האחרים האלה בהר ובנגב ובכל ארץ גושן השפלה והערבה והר ישראל וגו', התמיד יהושע לעשות מלחמה ימים רבים עד שלקח הכל, והותרה בזה השאלה הרביעית:
פסוק יט:
לא היתה עיר אשר השלימה את ישראל בלתי החוי וגו'. יאמר שלא היתה עיר שרצתה להשלים עם בני ישראל עם כל הנצחון אשר ראו להם ועם כל מה שראו שקרה ליושבי הארץ מהשמד והכליה העצומה, עם כל זה לא היתה עיר אשר השלימה בלתי גבעון. ונתן הסבה בזה שהיה מאת האלהים לחזק אל לבם (כ) ומזה יתבאר שאם היו משלימים עם ישראל היה ישראל נותן להם שלום, כי הם בכלל הצווי וקראת אליה לשלום כמו שזכרתי:
פסוק כא:
ויבא יהושע בעת ההיא ויכרת את הענקים וגו'. לפי שהיה תכלית זה הספור להגיד כל המלחמות והתשועות שעשה יהושע, פרט אשר עשה לענקים להיותם הגבורים אשר מעולם. ועם היות שכלב הוריש את הענקים מחברון, לפי שהורישם בימי יהושע וישראל הכריתום בימיו והיה יהושע שר צבא ישראל, מן הראוי הוא שאליו יוחס, כי הנה המלך לא יעשה בידיו מהמלחמה אפי' חלק קטן, ועכ"ז תתיחס אליו התשועה. ואמנם מה שמצינו בספר שופטים שיהודה הכרית את הענקים אחר מות יהושע, ידבר מהענקים שנשארו בעזה ובשאר הערים, כמו שאמר כאן לא נותר ענקים בארץ בני ישראל (כב) רק בעזה בגת ובאשדוד נשארו ומאלה הורישו בני יהודה אחרי מות יהושע, והותרה השאלה החמשית: וממה שראוי שתדע הוא שחברון ודביר בימי יהושע נלכדו והם מכלל הערים שלכד כמו שנזכרו בכאן, עם היות שנלכדו ע"י כלב. והאמת הוא שיהושע בהיותו במלחמה כאשר נתקרב לחברון, בא אליו כלב ונגשו עמו בני יהודה (כי הוא היה נשיאם) ואז בקש מיהושע שיתן לו הר חברון אשר היו חברון ועריו, ואז הגיד לפניו ענין שליחותו עם כל המרגלים ויהושע אז נתן לו הר חברון, ואז כלב עם בני יהודה (שהיו תחת נשיאותו) השתדלו ללכוד חברון ולכדו והורישו את הענקים שהיו שם, ומשם עלו לדבירה, ואמר כלב שאשר ילכוד דביר יתן לו את עכסה בתו לאשה, לפי שהיה דביר סמוכה לחברון, ולא היה זה לפי שעתניאל בן קנז לבדו לכד העיר, כי אם שהוא נכנס שמה ראשונה עם היות כל ישראל נלחמים בה, ואם כן באותו זמן נלכדו חברון ודביר, ולכן שמה נזכרו בכלל המלחמות, כי היה אותו מקום מיוחד לזכירת הערים שלכד ישראל, וכלם יוחסו ליהושע ולישראל כי להם בכלל ראוי שיוחסו המלחמות כלם. ואמנם איך קרה ענין כלב עם יהושע, ואיך נתן לו חברון, ואיך קרה לכלב עם עתניאל, הנה לא זכרו כאן, כי היה זה מכלל החלוק והנחלה לא מכלל המלחמות, ולכן כאשר צוה האל ית' ליהושע לחלוק הארץ, זכר בראשונה החלוק שכבר עשה משה בחייו, ואחריו זכר איך נתן חברון לכלב, וזהו שאמר ויגשו בני יהודה אל יהושע בגלגל, לא שאז יגשו לזה, אבל שכבר נגשו בעת המלחמות ולכידת הערים, ונזכרו שם הדברים בכלל לזכרון כל הערים שלכד יהושע בחייו, ולכן יוחסו אליו ולישראל, ואחר כך בזכרון החלוקים זכר ענין כלב, כמו שזכר ענין ראובן וגד וחצי מנשה, והראיה המורה על זה הוא שבסוף ספור ענין כלב שזכר איך נתן לו יהושע את חברון אמר והארץ שקטה ממלחמה, והמאמר הזה לא היה צריך באותו המקום, כי כבר נזכר למעלה אחר זכר המלחמות, ומה לו לאמרו פעם אחרת בזה המקום ואין כאן מלחמות שיאמר עליהם והארץ שקטה ממלחמה? אבל האמת הוא שלמה שהיה הספור הזה כפי הזמן מיוחס למעלה לזמן המלחמות ונזכר כאן להכרח כפי חומר הדברים כמו שזכרתי, לכן אחר שהשלים זה הספור אמר והארץ שקטה ממלחמה והוא הפסוק שנזכר למעלה. כאלו אמר זה הספור קשרהו בזמן המלחמות קודם שנזכר למעלה והארץ שקטה ממלחמה, ולכן בא אחריו גורל בני יהודה כפי מה שהיתה ירושתם, ובתוכו נזכר שנתנו לכלב את חברון ושהיה על פי ה', ושהוא הוריש את הענקים ושאחריו לכד דביר, והיה זה לפי שקרה (כשנפל הגורל) שנפל חברון בתוך נחלת בני יהודה בהשגחה גמורה, כמו שיתבאר. הנה התבאר מזה שחברון ודביר בימי יהושע נלכדו, ושחברון בשעת המלחמה ניתן לכלב, ואין סתירה בספורים, כי בזכרון המלחמות יזכיר בכלל הערים שלכדו ישראל ויהושע פקידם וגירוש הענקים, אח"כ בשעת החלוק יזכיר איך נעשו הדברים בפרט. ואמנם למה נזכר ענין חברון ודביר בספר שופטים, הנה אדבר שם עליו בעה"י, והותרה בזה השאלה החמשית:
פסוק כג:
ויקח יהושע את כל הארץ ככל אשר דבר ה' אל משה ויתנה יהושע לנחלה לישראל במחלקותם והארץ שקטה ממלחמה. הנה זה הפסוק הוא כדמות הקדמה למה שיספר, יאמר שיהושע כאשר כבש ולקח את כל הארץ הנזכרת ראה להתעסק בחלוקה, וזהו ויתנה יהושע לנחלה לישראל במחלקותם. ונתן הסבה למה עזב הכבוש ולקח החלוק ואמר שהיה זה לפי שהארץ שקטה ממלחמה, אם מפאת האומות שלא התעוררו עוד להאסף ולהלחם עם ישראל, בראותם כי נפלו גבוריהם ומלכיהם לפניהם ואין תקומה בכל המלחמות שעשו, וגם כן שקטה ממלחמה מפני שבני ישראל התעצלו ממנה ולא רצו עוד לכבוש, ורצה בעבור זה יהושע שתתחלק הארץ ביניהם, ואחר שהקדים זה להגיד שאין עוד זכר מלחמה בספר הזה, עשה סיום וסך למספר המלכים אשר כבשו, ואחריו התחיל בספור חלוקת הארץ: