פסוק א:והנה סמך לזה (א) ויריחו סוגרת ומסוגרת מפני בני ישראל אין יוצא וגו', לומר שלא היו שם דרכים לכבשה, כי היתה סוגרת מבפנים ומסוגרת מבחוץ מפאת בני ישראל, באופן שאין יוצא ואין בא, ר"ל אין יוצא מהעיר בסבת היותה מסוגרת מבני ישראל היושבים סביבה, ואין בא אליה מבחוץ מפני היותה סוגרת מיושבי העיר שסגרו אותה מבפנים, והיה זה סבה שלא תלכד בשום פנים, לפי שאין יוצא ממנה, כדי להשלים עם ישראל ולומר הננו תחתיכם ונהיה למס, ואין בא, ר"ל שגם כן לא היה בא שמה מחוץ כדי ללכדה בחזקה, ועם כל זה אמר השם ית' הנני נותן את העיר הזאת ואת מלכה בידך עם היות שהם גבורי חיל, אבל לא יהיה בדרך אנושי ובכח המלחמה כי אם בדרך נס כמו שיזכור. הנה התבארו פסוקי המראה והותרו עם מה שפירשתי השאלות רביעית חמישית וששית:
פסוק ב:פרשה ששית בכיבוש יריחו ומה שקלל יהושע על בנינו. תחלתה ויאמר ה' אל יהושע ראה וגו', עד ויהי ה' את יהושע, ובפרשה הזאת שאלתי ששה שאלות:
פסוק ב:השאלה הראשונה מה ראה האל ית' למנוע את יהושע מלהלחם ביריחו? ולא רצה שתכבש העיר בדרך מלחמה כמו שנכבשו שאר הערים כלם, ובחר שתכבש בדרך נס ולא על ידי אדם? השאלה השנית למה צוה השם בשבעה הקפות בשבעת ימים ושבעה כהנים ובידיהם שבעה שופרות וביום השביעי צוה שיעשו שבעה הקפות ושבעה תרועות? ועם היות שיבחר האל ית' שתנתן העיר בדרך נס, ישאר לשאול למה צוה בזה הנס ובזה האופן? השאלה השלישית למה הזהיר שלא יריעו העם כ"א ביום השביעי אחר תשלום כל ההקפות? והיה ראוי שבכל יום יריעו אחר ההקף ותקיעת הכהנים, וזה אם בדרך תפלה ואם בדרך שמחה:
פסוק ב:השאלה הרביעית למה צוה הקב"ה או יהושע (אם עשה זה מעצמו) שיהיה העיר חרם וכל אשר בתוכה, ומדוע לא יבוזו העם את כל שללה ולמה יהיה חרם לה'? האם הקדישו אותו הבעלים ומה היתה הסבה בזה? ויקשה בזה עוד איך צוה יהושע על זה אם היה שלא צוהו האל ית' עליו? כי לא נמצא בכאן דבור על זה הענין, וחז"ל אמרו (במ"ר פר' י"ד רנ"ו) שעשאו מעצמו:
פסוק ב:השאלה החמשית אם חומת העיר כלה נפלה תחתיה ועלו איש נגדו, אם כן במה נכר בית רחב הזונה אחרי אשר בקיר החומה היא יושבת? ואיך ראו תקות השני תלוי בחלון ביתה, אם היה שנפלה כל החומה והבתים אשר בה יחויב שיפלו גם כן בנפלה? השאלה הששית למה השביע יהושע וקלל את האיש אשר יבנה יריחו, ואחרי שכבשה מה הצורך לשתשאר תל עולם ולא תבנה עוד? כל שכן שזה לא מצאנו שיצוהו האל ית' עליו ואיך אסר הוא מה שלא אסרו הקב"ה? אף כי בקללות חמורות כמו שקלל:
פסוק ב:והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלם:
פסוק ב:ויאמר ה' אל יהושע ראה נתתי בידך את יריחו וגו'. כוונתי בפרשה הזאת שהיא מראה אחרת נבואית באה אל יהושע, להודיע אופן הנצחון ולדבר על לבו דברי נחומים על שלא עזבו להלחם ביריחו, ואמר אל תחשוב שמנעתי ממך יריחו, כמו שמנעתי ממשה רבך ארץ אדום מואב ועמון שנשארו בארצם אינו כן, אבל קל מהרה אתן בידך את העיר ואת מלכה, עם היות שעל המעט יאסרו המלכים, כי הם אם שיברחו ואם שימותו במלחמה, ולכן אמר עם היות שלא תלחם הנה אתן בידך את העיר ואת מלכה, עם היותם גבורי החיל ובוטחים בגבורתם להנצל:
פסוק ג:וסבותם את העיר אנשי המלחמה הקיף את העיר וגו', צוהו ית' בזה לפי שאנשי העיר לא יחשבו שהעם היה חלושי הלב ומפני כן לא באו אל העיר ולא נגעו בה, וגם כדי לערבב שכל האויבים בראותם אותם הולכים סביב העיר ולא ילחמו ולא יריעו וכאשר עם זה יראו הפעל הנפלא הנעשה באחרונה ידעו ויכירו כי יד ה' עשתה זאת, וזהו וסבותם את העיר כל אנשי המלחמה כלומר ולא הנשים והטף והזקנים, ולפי שלא יחשבו שהם יעשו כעגולה סביב העיר והיותם נחים ועומדים סביבה ולא ילכו בהקפה, אמר עוד הקיף את העיר פעם אחת, ר"ל שכלם ילכו בהקפה סביב העיר באופן שכל אחד מהם יקיפה, ושככה יעשו ששת ימים, ר"ל בכל יום הקף אחד:
פסוק ד:ושבעה הכהנים ישאו וגו'. אחרי שצוה בהקפה צוה במה שיעשו ויחברו אליה, והוא ששבעה כהנים ישאו בכל הקף שבעה שופרות לפני הארון והכהנים תוקעים בהם, ושביום השביעי יסובו את העיר שבע פעמים, ועם היות שאמר והכהנים יתקעו בשופרות אחרי אמרו וביום השביעי תסובו את העיר וגו', הכוונה הוא שבכל ההקפים בכל הימים יתקעו בשופרות, והנה שופרות יובלים, כתב רד"ק ז"ל שפירושו שופרות האילים, ואני אחשוב שרצה שיתקעו בשופרות המיוחדים לתקוע בהם בשנת היובל, כמו שאמר והעברת שופר תרועה וזהו שופרות היובלים:
פסוק ה:ואמרו והיה במשוך בקרן היובל, ירצה שביום השביעי אחר כל ההקפות כאשר ימשכו בקרן היובל תקיעה ארוכה נמשכת, מיד אחר זה כשמוע העם קול אותו שופר, יריעו תרועה גדולה ותפול חומת העיר, ויראה שהכהנים היו בששת הימים תוקעים כדמות התרועה או השברים אשר לנו היום, כי כן אמר ביובל והעברת שופר תרועה שתרועה יתקעו, ואחר ההקפות כלם אמר במשוך היובל שיתקעו תקיעה ארוכה נמשכת. והנה בחר האל יתברך בזה לפי שהיתה יריחו העיר הראשונה אשר באו עליה אחר עלותם מהירדן, ורצה שכמו שהמלכים ועמי הארץ כלם שמעו הנס שנעשה להם במי הירדן, ככה ישמעו הנס שיעשה להם בארץ באותה עיר הראשונה, באופן שידעו ויכירו שה' נלחם לישראל, לא בחרב וחנית כי אם ממכון שבתו, ושיבינו שבאמצעות התורה וארון הברית אשר ביניהם יכבשו העמים כלם, ואז תפול עליהם אימתה ופחד עד יעבור עם ה'. ולפי שכמו שהפועל הנסיי שעשה האל יתברך בבריאת העולם נעשה בששת הימים וביום השביעי שבת וינפש, ככה (כדי להראות העמים והשרים שכבישת יריחו הוא פעל אלהי רצוני ע"ד פלא ונס ממין הבריאה הראשונה) צוה שיעשו ההקפות שבעה בשבעת ימים ובשבעה כהנים ושבעה שופרות, לרמוז על שזה הפועל ממין אותו הפועל האלהי הראשון. וזהו גם כן תכלית וטעם מצות השבת ומצות השמיטה שגם כן אמרה התורה בה שבת לה', להיותה רומזת על שבת בראשית. וכמו שביום השביעי היה המנוחה והשביתה והנמצאים כלם ירשו ארץ להמשך עליה כפי מה שסדר להם הקדוש ברוך הוא ככה בזה צוה שביום השביעי יריעו כל העם ותכבש העיר ויהיה ליהודים אורה ושמחה וששון ויקר. ולפי קבלת חז"ל (במ"ר פר' כ"ג רפ"ד) ישראל התחילו בהקפות ביום ראשון לשבוע ולוקחה העיר ביום השבת, ולכן אמר ביום השביעי שהוא שביעי לשבוע ושביעי להקפות, מסכים למה שאמרתי, ולכן צוה שיתקעו בשופרות דומה לפועל היובל והשמיטה, להשתתפם כלם ברמז הנרמז בהם שהוא הבריאה הרצונית. ולפי שאחרי כל ההקפות בשמוע קול היובל הנמשך נפלה חומת העיר ואז נכבשה העיר לישראל, לכן צוה יהושע שלא יריעו כל ששת הימים כי אם אחרי כל ההקפות, לפי שהיתה התרועה רמז וסימן להיות העיר נכבשת, ולזה לא נעשה כי אם בעת נפילת החומה כאילו היתה התרועה על תכלית הכבוש והנצחון. והרלב"ג כתב שצוה שתעשה התשועה באמצעות זאת התרועה הגדולה, כדי שיתעוררו ישראל ויקיצו משנת תרדמתם ויתנו אל לבם אלו הנפלאות העצומות למען יראו את ה', ושהנה צוה אותם יהושע שלא יריעו ולא ישמיעו את קולם עד יום השביעי, כדי שלא ירגישו בזה אנשי העיר וישליכו עליהם אבנים מהחומה. ומה שכתבתי הוא האמת והנכון. ועם מה שפירשתי הותרו השאלות ראשונה שנית ושלישית:
פסוק ו:ויקרא יהושע בן נון אל הכהנים וגו'. זכר איך קיים יהושע מצות האל, ושקרא ראשונה לכהנים וצוה אותם שישאו הארון ומלבד הכהנים הנושאים הארון ילכו עוד שבעה כהנים ובידיהם שבעה שופרות לפניו, וכן צוה יהושע והכהנים גם כן אל העם (ז) עברו וסבו את העיר, וצוה שהחלוץ יעבור לפני הארון. ואין ספק שהאל לא צוה שיקיפו את העיר כי אם אנשי המלחמה, אבל יהושע הבדיל מהם החלוץ והם בני ראובן ובני גד וחצי שבט המנשה שיהיו עוברים לפני הכהנים, והיה זה כדי שאם יצא מהעיר אדם להכות בהם ימלטום החלוץ, ואחריו היו הולכים הכהנים בשופרות ואחריהם הארון ואחריו המאסף והם שאר אנשי המלחמה הסובבים שהם גם כן אחרי הארון, כדי לשמור אחורי המקיפים, והיו אם כן החלוץ לפנים ואנשי המלחמה מאחור והארון בתוך. ותרגם יונתן המאסף, שבטא דדן שהיה מאסף לכל המחנות:
פסוק ח:והנה אמר ויהי באמור יהושע אל העם וגו', רוצה לומר שלא התעצלו בקיום זה לא הכהנים ולא העם, ולא פחדו אולי מעל החומה יפלו עליהם אבנים גדולות, אבל מיד כשאמר זה יהושע אל העם זרזו עצמם הכהנים קודם כל אנשי המלחמה, וז"ש ושבעה כהנים נושאים שבעה שופרות וגו', כי הם התחילו ראשונה לקיים המצוה, אבל החלוץ כשראו זה הלכו ועברו לפני אותם הכהנים כמצות יהושע: ואמנם אמרו (ט) והחלוץ הולך לפני הכהנים תוקעי השופרות, שעם היות שתוקעי השופרות חוזר לכהנים יראה שלא היה מקום להודעה הזאת בכאן, ולזה אמר שלפי שהכהנים התחילו בראשונה בקיום המצוה זכר שהחלוץ בא אחרי כן וילך לפני הכהנים בהיותם כבר תוקעי השופרות, כי כאשר בא החלוץ להלוך לפניהם כבר היו שם תוקעים, ואמרו הלוך ותקוע בשופרות לא אמרו על המאסף כי אם על הכהנים, ורצה בזה שהכהנים לא היו עומדים בשעת התקיעה, אבל בהיותם הולכים ועושים ההקפות היו תוקעים, וזהו הלוך ותקוע בשופרות: ואמרו (י) ואת העם צוה יהושע לאמר לא תריעו וגו', יראה שאין כאן מקומו, ושהיה ראוי שיזכרהו למעלה במקום צוואת העם לא בכאן אחרי שכבר היו הולכים, אבל אחשוב שבאמור יהושע מצות השם, הכהנים עשו בזריזות גדול מה שצוה, והחלוץ נזדרז מהרה בראותו את הכהנים שכבר היו תוקעים, ומפני זה לא סיים יהושע מצותו את העם, אבל אחר שראה שהיה העם הולך, חשש אולי בשמחתם יריעו לכן הוצרך להזהירם עליו: ואמרו (יא) ויסב ארון ה' וגו', הוא סיום הספור הקודם, יאמר שבאופן שזכר סבב יהושע את העיר ויסב הוא את ארון ברית ה' וחזרו ללון במחנה, וזו היתה ההקפה הראשונה:
פסוק יב:וישכם יהושע בבקר וגו', ושבעה הכהנים וגו', ויסבו את העיר וגו'. זהו ספור הסבוב השני שעשו ביום השני כמו שעשאוהו ביום הראשון, ואחר זה אמר שכן עשו ששת הימים:
פסוק טו:ויהי ביום השביעי וגו'. זכר שביום השביעי השכים יהושע בבקר כי היה רב ממנו הדרך להקיף הרבה פעמים, ואמרו ויסבו את העיר כמשפט הזה שבע פעמים, אין רצונו שהקיפו שבע פעמים את העיר באותו יום, כי היה אם כן מותר אמרו עוד רק ביום ההוא סבבו את העיר שבע פעמים, אבל פירושו שביום השביעי סבבו את העיר כמשפט הראשון פעם אחת, באופן שעמה נשלמו שבע פעמים בכל שבעת הימים, ולכן הוסיף להודיע עוד רק ביום ההוא סבבו את העיר, ר"ל לא נסתפקו באותה הקפה כשאר הימים, לפי שהוסיפו עליה ששה הקפות אחרות, באופן שבאותו יום היה שבע פעמים הסבוב:
פסוק טז:ויהי בפעם השביעית וגו'. אמר שבפעם השביעית תקעו כל העם בשופרות כפעם בפעם, ואמר יהושע אל העם הריעו כי נתן ה' לכם את הארץ, ר"ל הריעו עתה לפי שכבר נתנה הארץ אליכם, והתרועה היא סימן הנצחון, שעל כן לא הריעותם כל שאר הימים, וקודם התרועה הודיעם (יז) שתהיה העיר חרם היא וכל אשר בה, והיה זה לפי דעת חז"ל (במ"ר פר' י"ד דף רנ"ו) התעוררות יהושע מעצמו, באומרו יריחו כבשנוה תחלה לארץ ישראל, לכן נוציאנה תרומה כאשה שמפרשת חלתה מתחלת העסה, ועוד אמרו (שם פר' כ"ג רפ"ד) אמר יהושע בשבת לכדנו יריחו ושבת קדש, שנא' (שמות ל"א י"ד) כי קדש היא לכם, כל מה שכבשנו בה יהיה קדש, והקב"ה הסכים על ידו. וכפי הפשט אמרו המפרשים שלא עשה זה כי אם במצות האל ואם לא נזכר. ודעתי שהמלאך צוהו בשם האל של נעלך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא, וחרם וקדש אחד הוא ולכן אמר שחרם יהיה, וראוי היה שיהיה כן, כי אם היה לה' הישועה איך ישראל ישללו בה שלל? אך אשר יורישם כחם וגבורתם אותו יורישו, ואשר הוריש האל יתברך בנס ופלא מבלי יד אדם לא היה מהראוי שישלול אדם שלל, והותרה בזה השאלה הרביעית: והנה הזהירם יהושע מאד (יח) שישמרו עצמם וישמרו כל אחד לחברו מן החרם, ונתן הסבה למה יזהירם עליו כ"כ, ואמר שהוא להיותו מפחד פן יחרימו לזולתם, כי לא יכשל החוטא לבד בעונו, וזהו ושמתם את מחנה ישראל לחרם וגו':
פסוק יט:ולפי שהכסף וזהב נחשת וברזל אי אפשר שישרפו אותם, כי אף שיותכו ישארו תמיד, לכן אמר שזה יובא לאוצר בית ה' כי חרם וקדש הוא, ור"ל לאהל מועד: ואמרו (כ) וירע העם, הוקשה לי מאד שיראה ממנו שהעם הריעו קודם תקיעת השופרות והוא הפך מה שהוזהרו עליו? ועוד שזכר הכתוב שהעם הריעו שתי תרועות והם לא נצטוו אלא על תרועה אחת? והנכון הוא שאחר ההקפה האחרונה יהושע אמר לעם שהגיע כבר זמן התרועה, וצוום על היות העיר חרם, אבל כל זה יובן אחרי משוך שופר היובל, ולזה זכר שהעם בשמעם שהעיר נתנה בידיהם היה בקרבם שמחה גדולה וירע העם וגם תקעו בשופרות, אבל לא היותה זאת התרועה הנכספת ולא היא תקיעת השופר הנמשכת, ולזה אמר מיד ויהי כשמוע העם את קול השופר, רוצה לומר את קול השופר היובל הנמשך שהיתה תקיעה אחת משופר אחד לבדו, אז ויריעו העם תרועה גדולה ותפול החומה וגו', הנה התבאר שבראשונה היה תקיעת השופרות כלם ותרועת העם קטנה, ובאחרונה היתה תקיעת השופר היחיד לבד ותרועה גדולה לעם ואז נעשה הנס:
פסוק כא:(כא-כב) וזכר שהחרימו את העיר ואת כל אשר בקרבה, ושצוה יהושע למרגלים שהיו נעריו ומשרתיו שיבאו לבית רחב ויקיימו את כל מה שנשבעו אליה, וזכר שהמה עשו לפנים מהשבועה, וז"ש (כג) ויוציאו את רחב ואת אביה ואת אמה ואת אחיה ואת כל אשר לה ואת כל משפחותיה וגו', הנה כל משפחותיה היה יותר מן השבועה שנשבעו לה. ואמנם איך נשארה ביתה אם נפלה החומה? כתב רד"ק ז"ל שהנכון בעיניו שלא נפלה כל החומה כי אם מה שהיה ממנה נגד מחנה ישראל, ושבית רחב היה בחומה מהצד האחר שלא נפלה ואינו מתישב, כי ישראל בסבוב היו הולכים וכל החומה בסבוב נפלה. וכוונתי בזה שקודם הנפילה בהיותם סובבים העיר ראו המרגלים את תקות השני בחלון ביתה ונתנו עיניהם בבית ורשמוהו, באופן שאחרי נפילת החומה שעלה העם איש נגדו הם הלכו למקום ביתה והוציאוה, עם היות כבר הבית פרוץ אין חומה. והותרה השאלה החמישית:
פסוק כה:ואת רחב הזונה ואת בית אביה וגו', כי החביאה את המלאכים וגו'. הרלב"ג כתב שלא נתן הסבה בשבועת המרגלים, כי אם במה שהחביאה את המרגלים, לפי ששבועתם לא היתה מחייבת את יהושע לעשות זה, כי הם לרגל הלכו לא לתת שלום לאיש ולאשה. ואני אומר שהפסוק לא כיוון למה שאמר הרלב"ג, כי אם לתת בדבר הסבה הראשונה, ר"ל כי החבאת המרגלים היתה סבה לשבועה, ירצה לתת הסבה הקודמת העצמית. ואמרו החיה יהושע, רצה בשנתן לה נכסים שתחיה ותזון בהם, והיה זה כדי לקיים מה שאמרו לה המרגלים ועשינו עמך חסד כמו שפירשתי. ויש בו דרש (מגלה י"ד ע"ב ועיין רד"ק) כי יהושע לקח רחב לאשה וזהו החיה והוא רחוק:
פסוק כו:וישבע יהושע וגו'. אחרי שיהושע החרים את העיר ואת כל אשר בה, נתן חרם וקללה רבה על האיש שיבנה יריחו, ואחשוב שגם זה הקב"ה צוהו עליו, ושנכלל באותו המאמר כי המקום אשר אתה עומד עליו קדש הוא שיהי חרם המקום וכל אשר בו, וזה אם לשעתו ואם לדורות שתמיד יהיה חרם לא תבנה, ולולא זה לא היה יהושע עושה דבר זה מעצמו, ולזה כיון באמרו ארור האיש לפני ה', כי למה שהאל צוה על זה (והיה הסבה לשיזכר עוד כל ימי הארץ הפלא העצום הזה) אמר שהבונה אותו יהיה מקולל וארור לפני ה', כיוון שהוא מהפך כוונתו ועובר על דבריו, ואמר את העיר הזאת ואת יריחו, לומר (סנהדרין פי"א קי"ג) שיהיה ארור מי שיבנה העיר הזאת אף שיקראה בשם אחר, וגם כן יהיה ארור מי שיבנה עיר אחרת במקום אחר ויקראה יריחו, כי כיון שהאל ית' רצה להחריבה מי יבנה אותה ומי יאמר לו מה תעשה? והרמב"ם כתב שיהיה זה להיות הנס קיים שנפלה חומת העיר תחתיה, כי כל מי שיראה החומה ההיא שוקעת בארץ, יתבאר לו שאין זה תכונת בנין נהרס, אבל השתקע במופת. ואמרו בבכורו ייסדנה וגו' רוצה לומר שהבונה אותה כשיעשה היסודות ימות בנו הבכור, וכאשר יסיים המלאכה וישים דלתות העיר ימות בנו הצעיר, באופן שבתום הבנין יתמו כל בניו מעל פני האדמה. והיה העונש מתיחס לחטא, כי אם הוא רוצה לבנות מה שהרס האל, יהרוס האל הבנים שהוא בנה בביתו, וכבר נזכר בספר מלכים (מלכים א' י"ו ל"ד) שנתקיימה קללה זו בימי אחאב בחיאל בית האילי, והותרה השאלה הששית:
