פסוק א:וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים, מקום הנמצא בסמיכות לירדן, שבו העם שהה, שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ, בחשאי לֵאמֹר: לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ, ובמיוחד אֶת יְרִיחוֹ. בכך רמז להם שיעד הכיבוש הראשון עם הכניסה לארץ יהיה יריחו. ישנם כמה מקומות באזור יריחו, המכונים 'מעברות הירדן', שבהם אפשר לחצות את הירדן. בקרבת המעברות הללו אין ערים בצורות. בין הערים הסמוכות לירדן הייתה יריחו חריגה בביצוריה החזקים. וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב, וַיִּשְׁכְּבוּ, התאכסנו שָׁמָּה.
פסוק ב:וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר: הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר, לרגל אֶת הָאָרֶץ. הם בלטו בזרותם גם אם ניסו להתאים את בגדיהם למקובל במקום, שכן נראה שיריחו לא הייתה עיר גדולה. זהותם התגלתה מהר, ואף ידעו לאן הם הלכו.
פסוק ג:וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר: הוֹצִיאִי אלינו את הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ, אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ, כִּי לַחְפֹּר, לרגל אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ.
פסוק ד:האשה יכלה להכניס לביתה את שליחי המלך ולהסגיר את המרגלים, אך היא בחרה באפשרות ההפוכה. וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ, החביאה כל אחד מהם במקום אחר, על מנת שמחפשיהם לא יגלו אותם בנקל. וַתֹּאמֶר לשליחי המלך: כֵּן, בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים שאתם מחפשים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה. אינני אמורה לדעת את זהותם של הבאים אל הבית.
פסוק ה:מכל מקום – וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר, לקראת סגירת שערי העיר בַּחשֶׁךְ, שאינו זמן כניסה ויציאה, וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ. לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים. רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם. היא הטעתה את שליחי המלך, ופיתתה אותם לצאת במהירות לחפשם בחוץ.
פסוק ו:וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה. הגג השטוח ברבות מארצות המזרח שימש בחלק מעונות השנה לשינה ולצרכים שונים. התרחשות זו אירעה בתחילת האביב. וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ, גבעולי הפשתן לאחר קצירתו. הָעֲרֻכוֹת, המסודרות לָהּ עַל הַגָּג לייבוש.
פסוק ז:וְהָאֲנָשִׁים המחפשים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל, עד הַמַּעְבְּרוֹת, מעברי הירדן, כמתבקש, שכן הניחו שפניהם מועדות למחנה ישראל, ולשם כך עליהם לעבור במקומות שבהם אפשר לעבור את הנהר הגואה בעונה זו. שני המרגלים הלכו מן הסתם ברגל, ואילו הרודפים היו מן הסתם רכובים על סוסים, ולכן קיוו להשיגם. וְאת הַשַּׁעַר של העיר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר, לאחר שיָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם, כדי שהשער לא ישמש דרך מילוט מן העיר, אם המרגלים נותרו בה בכל זאת.
פסוק ח:וְהֵמָּה – המרגלים טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן לישון, וְהִיא – רחב עָלְתָה עֲלֵיהֶם, אליהם עַל הַגָּג כדי לשוחח אִתם.
פסוק ט:וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים, שכעת נודעו לה זהותם ותכלית בואם: יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ, וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ, וְכִי נָמֹגוּ, נמסו כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם. המורל הלאומי כאן ירוד מאוד.
פסוק י:כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ, יִיבש ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. קריעת ים סוף, שאירעה לפני כארבעים שנה, הייתה מאורע כה דרמטי ששמעו התפשט מים סוף עד יריחו. ואת אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, לְסִיחֹן וּלְעוֹג, אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם, השמדתם אוֹתָם. אף על פי שיושבי הארץ טרם נפגשו עם בני ישראל, די היה בשמועות על נס קריעת ים סוף ועל הניצחונות הקרובים יותר – בזמן ובמקום – של ישראל על שני מלכים גדולים מעברו השני של הירדן, להטיל עליהם אימה. שמועות אלה יצרו רושם שישראל הוא עם עצום ביותר. נוסף על כך, יכלו יושבי הארץ לראות בעיניהם מרחוק את גודלו של צבא בני ישראל.
פסוק יא:וַנִּשְׁמַע – וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ מרוב פחד, וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ להתאזר בעוז מִפְּנֵיכֶם. האומץ והגבורה שלנו התפוגגו כליל, ואני בטוחה שכך קרה כִּי ה' אֱלֹקֵיכֶם הוּא אֱלֹקִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת. כאן התממשה תכלית שליחותם של המרגלים: רחב תיארה באוזניהם את הלכי הרוח של בני המדינה – את בהלתם ואימתם מן התבוסה שנכונה להם מצבא ישראל.
פסוק יב:רחב ידעה שכשהעיר תיכבש תישקף סכנה לחיי כל תושביה. על כן ביקשה תמורה למה שעשתה למען הצלתם: וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּה', כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד – וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד, וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת, סימן יציב שתקיימו אותו.
פסוק יג:וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת אַחְיוֹתַי וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם. ייתכן שכאשה זונה לא היו לה בעל ובנים, אך בעיר חיו הוריה, אחיה ואחיותיה, שאותם ביקשה להציל. וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת.
פסוק יד:וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים המרגלים: נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת, אנו נישא באחריות לחייו של כל מי שהזכרת, אִם את ומשפחתך לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה. וְהָיָה בְּתֵת, כשייתן ה' לָנוּ אֶת הָאָרֶץ – וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת, וצדק. נדאג לשלומך, כמו שאת עשית לנו.
פסוק טו:רחב לא רצתה להשהות עוד את האנשים בביתה, כי חששה שאנשי המלך יחזרו לאחר שלא ימצאו את המרגלים בחוץ. כיוון ששערי העיר ננעלו – וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד, דרך הַחַלּוֹן, כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה, וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת.
פסוק טז:וַתֹּאמֶר לָהֶם לפני שנפרדו ממנה: הָהָרָה לֵּכוּ, פֶּן יִפְגְּעוּ, יפגשו בָכֶם הָרֹדְפִים. אם תנסו ללכת לכיוון הירדן, רודפיכם – שאולי הם רבים – עלולים לתפוס אתכם. האזור חשוף, אינו מיוער בצפיפות, ואין בו מקומות מסתור רבים. על כן עלולים לראותכם בקלות. לכו אפוא בכיוון ההפוך – אל ההרים שממערב ליריחו, וְנַחְבֵּתֶם, התחבאו שָׁמָּה שְׁלשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים, וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם, ותשובו למחנכם, שכן הרודפים יתייאשו מן החיפושים.
פסוק יז:וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים: נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִדבר שְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ, האחריות לשבועה תוסר מעלינו, אם לא תמלאי אחר דברינו –
פסוק יח:הִנֵּה כאשר אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ, אֶת תִּקְוַת, החבל השזור מחוּט הַשָּׁנִי, האדום הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ, הורדת אותנו בוֹ. החוט הצבוע באדום עז שהופק מתולעת השני, יסמן בהבלטה את ביתך. וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֶת כָּל בֵּית אָבִיךְ, את משפחתך בלבד תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה. הם יקבלו חסות בזכותך.
פסוק יט:וְהָיָה, כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה – דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ, הוא עצמו אשם בהריגתו, וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם. אם תרצי לשמור על בני משפחתך מכל פגע, הקפידי שיישארו בתוך הבית, שכן רק הוא המקלט הבטוח. כל מי שיימצא מחוצה לו – יהיה חשוף לפגיעת המלחמה. וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת – דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם יָד תִּהְיֶה בּוֹ לרעה. אנחנו נקבל על עצמנו את האחריות לשלומם של כל בני משפחתך שיישארו בביתך.
פסוק כ:וְאִם תַּגִּידִי אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה – שביתך ייחשב למקלט, וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ.
פסוק כא:וַתֹּאמֶר: כְּדִבְרֵיכֶם – כֶּן הוּא. כך יהיה. אני מקבלת. וַתְּשַׁלְּחֵם, וַיֵּלֵכוּ לדרכם. וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן מיד. החוט הזה השתלשל מחלונה מאותו יום ואילך, משום שאיש לא ידע מתי יבוא צבא ישראל בשערי יריחו.
פסוק כב:וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה, לאזור ההררי שממערב לעיר, כמו שיעצה להם רחב. וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלשֶׁת יָמִים עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים. וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל הַדֶּרֶךְ מיריחו מזרחה לכיוון הירדן, הלוך ושוב, וְלֹא מָצָאוּ אותם.
פסוק כג:וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים, המרגלים, שלוחי יהושע וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר, וַיַּעַבְרוּ את הירדן וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן. וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם, ובכלל זה גם את ההבטחה שהבטיחו המחייבת אף אותו, שכן הם פעלו בשמו.
פסוק כד:וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ: אפשר לראות בבירור כִּי נָתַן ה' בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ, וְגַם נָמֹגוּ כָּל ישְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ.
