פסוק א:הפרשה השלישית במרגלים ששלח יהושע לרגל את יריחו ומה שקרה להם שם. תחלתה וישלח יהושע בן נון עד וישכם יהושע בבקר. ובפרשה הזאת יש לי לשאול שש שאלות:
פסוק א:השאלה הראשונה מה שהעיר הרלב"ג, איך יהושע שלח המרגלים האלה ולא בטח בדבר ה', שאמר אליו קום עבור וגומר לא יתיצב איש בפניך וגו'? ולמה שלח המרגלים עם ידיעתו מה שנמשך כבר בימי משה משליחותם, כ"ש שלא צוהו האל ית' עליו? ואיך מעצמו הסכים לעשות הפעל המסוכן הזה? והנה החכם הנזכר בפירושו לזה המקום אמר, שיהושע לא שלח המרגלים לחקור אם יתכן אליו לעשות מלחמה או להתרחק ממנה, כי אם להחזיק לב ישראל במה שיגידו מיראת העמים וכו'. ואלה דברי רוח הם, כי הנה משה ג"כ לא שלחם לחקור אם ילך להלחם אם לאו, ואין ספק כי לחזק לבב העם שלחם ושאל מהם מה ששאל, ועם כל זה הנה נמשך ממנו מה שנמשך, ומי המונע שכן יהיה בכאן, ועם היות כוונת יהושע בשליחות זה מכוונת לשם שמים, אולי ימשך ממנה מרה באחרונה, ומה שראינו שנמשך ממנו טוב בפעל לא ימנע היות השליחות רע ושלא כראוי, ועל כיוצא בזה אמר החכם וראוי שלא יטעך הרושם אשר במקרה:
פסוק א:השאלה השנית במה שספר הכתוב שני פעמים הטמנתם, אמר ראשונה ותקח האשה את שני האנשים ותצפנו וגו', ואמר עוד פעם שנית והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ, והנה מיותר אחד מאלה? והמפרשים אמרו ששניהם כאחד:
פסוק א:השאלה השלישית במה שאמרה רחב, ונשמע וימס לבבינו והמאמר הזה היה בלתי צריך אחר שכבר אמר וכי נפלה אימתכם עלינו וכי נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם וגו' עד שמפני זה כתב רש"י ז"ל ונשמע וימס לבבינו ולא קמה עוד רוח וגו' לשכב עם אשה והוא דרך דרש:
פסוק א:השאלה הרביעית במה שאמרו המרגלים לרחב אחרי הורידה אותם בעד החלון, נקיים אנחנו משבועתך אשר השבעתנו הנה אנחנו באים בארץ וגו', ויקשה זה משני פנים. האחד למה לא אמרו אליה כל זה בהיותם על הגג כשהשביעם, ואחרי שהורידם בעד החלון בחבל אז האריכו עמה הדברים והתנו תנאים, והיה אותו מקום ואותו זמן בלתי ראוי להאריך בדברים? והפן השני מהקושי כי יראה שאין בפסוק הזה גזרה, כי אמרו נקיים אנחנו משבועתך אשר השבעתנו ולא אמרו למה ולא באיזה אופן יהיו נקיים מאותה השבועה, ואחר זה התחילו במאמר אחר, הנה אנחנו באים בארץ, ועל כל אחד מהדברים אמרו עוד והיינו נקיים, ויהיה א"כ המאמר הראשון (נקיים אנחנו) בלי צורך כלל לפי סדר הדברים? השאלה החמישית למה שנו בכאן הדברים שכבר אמרו למעלה בהיותם על הגג? כי שם אמרו נפשינו תחתיכם למות אם לא תגידי את דברינו זה, וכאן אמרו זה עצמו פעם שנית, ואם תגידי את דברינו זה והיינו נקיים משבועתך אשר השבעתנו, והוא אם כן כפל דברים בלי צורך כלל? השאלה הששית במה שאמרה רחב, ותאמר כדבריכם כן הוא ותשלחם וילכו ותקשור את תקות השני בחלון. ויקשה המאמר הזה גם כן משני פנים. האחד למה אמרה כדבריכם כן הוא, והיה ראוי שתאמר כן יהיה? והפן השני למה קשרה מיד תקות השני בחלון, והנה האות הזה לא היה [צריך] כי אם בתת ה' להם את הארץ? והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות כלם:
פסוק א:וישלח יהושע בן נון וגו', עד וישכם יהושע בבקר וגו'. הנה יהושע לפי שהיה בכלל האנשים אשר עלו לתור את הארץ בימי משה, וידע באמת הסבות שנמשכו מהם הרעות, אם במרגלים במה שהוציאו דבת הארץ, ואם בעם במה שהאמינו לדבריהם ונמשכו אחריהם, עתה בשליחות הזה נשמר מכלם ולא נכשל בהם בכאן, וזה כי בימי משה נמצאו ארבעה סבות למה שמשך מהם רעת המרגלים. האחת שהם במצות השם הלכו שנים עשר אנשים, וזה סבב שהעם יאמינו יותר בלשונם הרע ונמשך ממנו מה שנמשך. והשנית ששלחם כלם אנשים ראשי בני ישראל המה, ולמעלתם היתה בהם האמנה יותר. והיה בהם ג"כ סבה שלישית והיא שמשה שלחם לדברים אינם מטבע הרגול באומרו (במדבר י"ג י"ח) וראיתם את הארץ וגו' ומה הערים וגו', אם יש בה עץ אם אין וגו', כאלו היו בוחרים עתה אם ילכו לכבשה או אם ימנעוהו מזה. והיה גם כן שמה סבה רביעית, והיא ששלחם משה בעצת כל ישראל ובדעתם, כמו שאמר (דברים א' כ"ג) ותקרבון אלי כלכם וגו', והיתה תשובתם אליו ולכל העם, כמו שאמר (במדבר י"ג כ"ו) וישיבו אותם דבר ואת כל העדה, וממנו נמשך שנמס לבב העם, ולכן לפי שראה יהושע שמשה רבו גם אחרי ענין המרגלים לא נמנע מלשלוח מרגלים עוד, כמו שאמר (שם כ"א ל"ג) וישלח משם לרגל את יעזר וגו', לקח בזה מנהגו ושלח שנים אנשים, ולא שנים עשר כמו שעשה משה, ולא ראשי בני ישראל כי אם אנשים מרגלים, ר"ל שהיה דרכם ואומנותם ללכת לרגל הערים, וגם לא שלחם בעצת ישראל ולא גלה להם מהם דבר, אבל היה ענין שליחותם חרש בסוד גדול ובשתיקה רבה, לא לבד שלא ירגישו בהם האויבים כדברי המפרשים, כי אם שלא ידעו ישראל מהם ג"כ. וזכר עוד שלא צום דבר אחר כי אם ענין הרגול, וזהו אמרו, לכו ראו את הארץ ואת יריחו, כלומר באיזה אופן ובאיזה מקום תכבש ראשונה, לא לדעת מחשבת אנשי הארץ כדברי הרלב"ג, כי לא היה להם מקום לזה, והמה אינם מנחשים לשידעו מה שיקרה להם עם רחב הזונה לדעת מחשבתם, ואיך ילכו לרגל המחשבות? כי היה בלתי אפשרי אליהם, ועם זה הותר הספק הראשון:
פסוק ב:וילכו ויבואו בית אשה זונה וגו', ויאמר למלך יריחו וגו', וישלח מלך יריחו וגו'. תרגם יונתן זונה פונדקיתא, והמפרשים פירשו שהוא כמשמעו. ואחשוב אני שגם יונתן ב"ע לא יכחיש פירוש המפרשים, לפי שכל אשה פונדקיתא, מפני רוב האנשים המתעסקים עמה בבית מזה אחד ומזה אחד, יתחייב שתהיה זונה, כי אחד מהם יכבשה, והיא גם היא תטה אחריו, וגם כי רוב הנשים הבאות באומנות הזה היו זונות קודם לזה, וזכר הכתוב שגם המרגלים האלה פשעו בדבר, כי לא היה להם להכנס בבית, כי אם בשדה או ברחוב העיר, וכאשר נטו ללון באכסניא מיד הרגישו בהם ונמלטו בחמלת ה', וזהו אמרו, לכו וראו את הארץ ואת יריחו, שצום לבד על ראיית הארץ, והמה לא עשו כן, אבל וילכו ויבאו בית אשה זונה וישכבו שמה, ומזה נמשך שנאמר למלך יריחו וגו', (ג) והרגיש בדבר ושלח לרחב לומר לה, הוציאי האנשים הבאים אליך אשר באו לביתך כי לחפור את כל הארץ באו, ר"ל ששלוחי המלך אמרו אליה הוציאי האנשים הבאים לכאן, אם שבאו לזנות עמך ואם שבאו לפונדקיתא ולאכסניא, באיזה אופן שבאו הוציאי אותם, וזהו אמרו, הבאים אליך שהוא לזנות, אשר באו לביתך שהוא לבקש אכסניא, ואמרו כי לחפור את כל הארץ באו, ר"ל אל תחשוב שבאו לזנות עמך או לבקש אכסניא כמו שאמרו, לשבעבור זה תאמר, איך אתנם ואמגנם כי על כן באו בצל קורתי? אבל הוציאי האנשים החוצה, כי הם לא באו כי אם לחפור את כל הארץ, ולזה לא תרחם עליהם, שהמה מבקשים את נפשך לקחתה ונפש כל אנשי העיר:
פסוק ד:ותקח האשה את שני האנשים וגו', ויהי השער וגו', והאנשים רדפו אחריהם וגו'. הנה תראה בכאן שזכר ההטמנה שני פעמים, האחד אמרו ותקח האנשים ותצפנו וגו', והשנית אמרו והיא העלתם הגגה ותטמנם וגו'. ואחשוב שרחב היה לה פתח ביתה סגור, כמנהג הנשים בעוד לילה, ושלוחי המלך צעקו חוצה הוציאי האנשים, והיא כששמעה זה מיד הטמינה האנשים, לא על הגג, אבל הטמינם בקרב ביתה אחד הנה ואחד הנה, ולזה אמר ותצפנו בלשון יחיד, כי לא הצפינתם שניהם יחד, אבל הבדילתם זה מזה, כדי שאם יכנסו בבית ויבקשו אותם וימצאו אחד מהם, יהיה האחר הנשאר לפליטה. וחז"ל אמרו (תנחומא פר' שלח לך) שהמרגלים האלה היו כלב ופנחס, ושפנחס עמד לפניהם ולא ראוהו כי מלאך ה' צבאות הוא, ולכן לא הוצרכה להטמין רק האחד שהוא כלב, ומה שכתבתי הוא הנכון כפי הפשט: ואז פתחה פתח ביתה ונכנסו שמה שלוחי המלך ואמרה אליהם, (ה) כן באו אלי האנשים, ר"ל אמת הוא שבאו הנה האנשים, אבל לא לבקש אכסניא, כי אם לבד לזנות עמי, וזהו אמת כן באו אלי האנשים, ואמרה זה כדי שיחשבו שהם אינם כבר בבית, כי בהשלימם זנותם ילכו, ולזה אמרה ולא ידעתי מאין המה, כי אין זה מחוק הזנות. ואמרה ויהי השער לסגור וגו', אפשר שיפורש על שער הבית, ואפשר שיפורש על שער העיר, ואם אמרה זה על שער הבית? תאמר שברצותה לסגור פתח ביתה בחשך, שהוא הזמן אשר כל האנשים נכנסים שמה, הם עשו בהפך שיצאו משם, ולא ידעת אנה הלכו, ולכן יעצתם שירדפו מהר אחריהם כי ישיגום, לפי שלא יתרחקו מאד, ושהליכתם באותו זמן תורה על שהם יצאו מן העיר, שאם היו בעיר לא היו יוצאים בחשך מן הבית, ובזה נתנה לב אליהם לרדוף אחריהם מיד. והנה זכר שאחר שהלכו שלוחי המלך, חששה רחב אולי ישובו הם פעם שנית, או יבואו אחרים לבקש הבית וימצאום. ולכן הוצרכה להטמינם פעם אחרת במקום נאות, וזהו (ו) והיא העלתם הגגה ותטמנם בפשתי העץ הערוכות על הגג, ר"ל שערכה עליהם הפשתן, באופן שיראה לעין כל שאין למטה ממנו דבר, בהיותו בסדור גדול ובמערכה רבה, ולפי זה ההטמנות שתים, והותרה השאלה השנית:
פסוק ז:וזכר שאז האנשים שלוחי המלך רדפו אחריהם לפי מחשבתם דרך הירדן, ומלבד כל ההשתדלות הרב הזה שעשתה רחב, הנה עוד סגרה פתח ביתה, כדי שלא יבא שמה אדם אחר לבקש אכסניא או לזנות, באופן שלא יהיה סבה להתפרסם הדבר, וזהו והשער סגרו אחרי כאשר יצאו הרודפים אחריהם, ר"ל שער הבית סגרו המרגלים או אנשי הבית, אחר אשר יצאו הרודפים מהבית לרדוף אחריהם. ואם יהיה פי' השער הנזכר בשני הפסוקים האלה שער העיר? תאמר ויהי השער לסגור, ר"ל באמת בזמן כזה חטאתם אתם שלוחי המלך חטאה גדולה בשלא סגרתם שער העיר, כי כן ראוי לעשות בזמן המלחמה, ומפני שאתם לא סגרתם שער העיר נעשתה התועבה הזאת שיצאו המרגלים וברחו בשער העיר, וכאלו היא היתה מתרעמת עליהם, באמרה אתם עשיתם את הרע הזה שברחו המרגלים, באשר לא סגרתם פתח העיר, בהיות כבר לילה וחשך על פני תהום, ולכן ראוי שאתם תתקנו את אשר עותו שומרי העיר ושתרדפו מהר אחריהם כי תשיגום, ומפני זה אמר אח"כ והשער סגרו, ר"ל ששומרי העיר קבלו דברי רחב שהם כדין ויושר וסגרו שער העיר:
פסוק ח:והמה טרם ישכבון וגו'. אמרו המפרשים שפי' עליהם על הגג כמו אליהם אל הגג, וכן (שמואל א' ב' י"א) וילך אלקנה הרמתה על ביתו והוא האמת. ושמעתי אומרים שרחב חששה אולי היו ישנים, ויראה מלקרוא אותם בקול רם פן יתפרסם הדבר, ולכן עשתה התחבולה הזאת שעלתה על גביהם שם על הגג, באופן שבהליכתה על גבם, ירגישו ויעורו משנתם לדבר אליהם, ויהיה פי' טרם ישכבון שקודם היותם ישנים קרה זה, כי המה לפי האמת לא היו עדין ישנים, אבל היא חששה לזה, או יתכן שאמר עליהם, לפי שכשהטמינה אותם בפשתי העץ כסתה אותם בהם כדי שלא יראו, והיא צריכה לעלות עליהם להסיר המכסה אשר עליהם לדבר עמם:
פסוק ט:(ט-י) ותאמר אל האנשים וגו', כי שמענו וגו', ונשמע וימס לבבנו וגו'. הנה רחב אמרה שידעה והכירה שלשה דברים. האחד כי נתן ה' לכם את הארץ. והשני ג"כ ידעה כי נפלה אימתכם עלינו, שמלת ידעתי מושכת עצמה ואחרת עמה, ור"ל שמלך יריחו ושריה היו מפחדים מישראל, וראתה זה ממה שהשתדל מלך יריחו הרבה לקחת אותם האנשים, וזה היה ליראתו מהם לשירגלו את הארץ. השלישית שלא לבד המלך והשרים הם היראים (שידעו שבכיבוש הארץ לא ישארו בכבודם) אבל גם יושבי הארץ והם המון העם כלם נמוגו מפניהם, לפי שידעו שישראל לא יכבשו הארץ וישארו הם למס ועבדום, אבל יחרימום ולא יחיו כל נשמה. והנה נתנה הסבה בכל אחת מהידיעות האלה, אם הידיעה שנתן ה' להם את הארץ אמרה בסיבתה, כי שמענו את אשר הוביש ה' את מי ים סוף מפניכם, והאל העושה עמכם כפלא ההוא, אין ספק שיתן לכם את הארץ, ואם הידיעה ביראת שרי הארץ מלכיה וגדוליה אמרה בסבתה, ואשר עשיתם לשני מלכי האמורי וגו', ואם הידיעה השלישית הכוללת לכל ההמון אמרה בסבתה, אשר החרמתם אותם, וזה ממה שיורה שלכל עם הארץ תעשו ככה ולא תשאר פרסה. ואפשר שיפורש וגם נמוגו כל יושבי הארץ מפניכם, שיושבי הארץ היושבים בערי הפרזות נמוגו משם ובאו לערי המבצר להמלט שם, וזה פירוש וגם נמוגו:
פסוק יא:והנה אמרה עוד ונשמע וימס לבבנו, לא להודיעם זה, כי אם לתת גזרת המאמר וליחס כל זה לאלוה ית', לומר שכל זה המורך אינו מפחדם אותם, כי אם מיכולת האל ית' המוציאם ממצרים שהוא בעזרם. ולזה אמרה ונשמע וימס לבבנו וגו', כי ה' אלהיכם, ר"ל לא היה הפחד הזה מפניכם לתוקף גבורתכם, כי אם מפאת האלוה אשר בחר בכם להיותו אדון על הכל בשמים ובארץ וכל אשר יחפוץ יעשה. הנה בזה נתנה השלמה לכל הידיעות שזכרה, והותרה בזה השאלה השלישית:
פסוק יב:(יב-יג) ועתה השבעו נא לי בה' וגו' והחייתם את אבי וגו', ויאמרו לה האנשים וגו'. כוונת רחב בדברים היתה, שכיון שהיא בהיותה אשה אחת החיה שני אנשים, שאינו מהראוי שיהיה השכר שהמה שניהם יחיו אותה לבדה, אבל כמו שהיא החיה שניהם, כך המה יחיו את בית אביה ואם הם רבים, ואמרה עם בית אבי, לומר שאין לה בעל כי היתה אשה זונה, ואין לה ג"כ בנים, לכן במקום הבעל יחיו אביה, ובמקום הבנים יחיו אחיה, כי האם והאב שניהם כאחד, ואחים ואחיות כלם כאחד, ואמרה בסוף דבריה והצלתם את נפשותינו ממות, ר"ל איני מבקשת מכם שתשמרו נכסינו בתינו וממונינו, אבל לבד אני מבקשת החיים, וזהו והצלתם את נפשותינו ממות, ואמרה ונתתם לי אות אמת, לומר שלא יכזבו בה, כמו שאמרה השונמית לאלישע (מלכים ב' ד' י"ו) אל אדוני אל תכזב בשפחתך, והם השיבו לה ששאלה מעט, כי הם יעשו הרבה יותר ממה ששאלה, כי בהצלתם אין ספק כי הם ישימו נפשם תחת נפשותיהם, באופן שהנוגע בהם כנוגע בבת עינם. וזהו (יד) נפשינו תחתיכם למות, ר"ל נשים נפשינו תחתיכם למות, אבל על תנאי שלא תגידי את ובית אביך את ההבטחה הזאת, ומלבד הצלת חייכם שיהיה לבית אביך בכלל, הנה לך רחב בפרט נעשה עוד חסד ואמת, כמו שנזכר שם (סי' ו' נ"ה) וכמו שאבאר, וזהו אומרם והיה בתת ה' לנו את הארץ ועשינו עמך חסד ואמת, ר"ל חסד עושר וכבוד נעשה עמך בפרט, ואמת יהיה עם כל זה, כמו שהיא אמרה ונתתם לי אות אמת:
פסוק טו:(טו-טז) ותורידם בחבל בעד החלון וגו' ותאמר אליהם וגו'. זכר שהיא עם היותה אשה חסרת כח וחלושה, עצרה חוזק רב שהורידה היא עצמה בחבל בעד החלון, וזכר למה הורידתם בחבל, ואמר לפי שביתה בקיר החומה, והיו א"כ יוצאים משם חוץ לעיר, וזכר שלא הלכה מהחלון אחרי אשר הורידה אותם, אבל בחומה היא יושבת, ר"ל שנתעכבה זמן רב, בעוד שדברה אליהם ההרה לכו עד שהלכו לדרכם, והיה מגודל שכלה שהגבילה שלשת ימים לחזרת הרודפים וכן היה. ועוד ייעדתם שלא ימצאם היזק כלל אחרי שניצולו באותו נס, וזהו אמרה ואחר תלכו לדרככם, ר"ל בשלום תלכו בלי ספק, וחז"ל אמרו (ספרי פר' דברים עמ' קכ"ב) שנכנס בה רוח הקדש:
פסוק יז:(יז-יח) ויאמרו אליה האנשים וגו' הנה אנחנו באים בארץ וגו', והיה כל אשר יצא וגו', ואם תגידי וגו'. הוקשה בפסוקים האלה למה לא אמרו זה האנשים, כי אם אחרי שהורידם בעד החלון? ועוד שכל הדברים האלה או רובם נכללו במה שאמרו שם על הגג, ומה ראו להשנותם? ואמרו המפרשים שפירושו, בתנאי זה אנחנו באים בשבועה ובנדר שעשינו. והרלב"ג אמר אנו רוצים שלא ישאר לנו מכשול בשבועתינו ושנהיה נקיים ממנה, ולזה צריך לסדר הענין באופן שלא נכשל בו. ונוכל לומר שלפי שהיה מהדין והדרך המושכל, שכל נדר או שבועת איסר אשר יעשה אותם האדם בהיותו אסור ומוכרח אינו קיים, בעבור זה אחר שיצאו מביתה והיו כבר חוצה לעיר אמרו אליה, אל תחשוב שמה שנדרנו בהיותנו טמונים על הגג היה קיים, אינו כן, כי נקיים אנחנו משבועתך אשר השבעתנו להיותנו אנוסים שמה, אבל עתה שאנחנו נקיים ובבחירתנו עומדים עתה נעשה הנדר מחדש, ולזה עשאוהו פעם אחרת אחר הירידה בעד החלון. וזהו הנה אנחנו באים בארץ וגו', שנתנו לה הדרך והאופן אשר בו תהיה הצלת בית אביה, וזה סוף המאמר דמו בראשנו אם יד תהיה בו, וזכרו עוד מה שאמרו לה על הגג שכל זה יהיה בתנאי ההעלם, וזהו (כ) ואם תגידי את דברינו וגו' והיינו נקיים משבועתך אשר השבעתנו, ולא אמרו משבועתך על הראשונה, כי אם על זאת, ולפי שעשאוה על דעתה אמרו אשר השבעתנו, והנה הותרו השאלות הרביעית והחמשית במה שפירשתי בזה:
פסוק כא:ותאמר כדבריכם כן הוא וגו', ותקשור את תקות השני וגו'. השיבה רחב שמה שאמרו מהיותם נקיים מהשבועה הראשונה שעשו בבית בהיותם שם אנוסים, כן הוא כפי הדין, ולזה אמרה כן הוא, ולא כן יהיה, ולענין הנדר החדש והתנאים שהתנו בדבר קבלה על עצמה, וזהו ותקשור את תקות השני וגו', ר"ל שקשרתו לזמן הראוי בסבבם על העיר, וכן פירשו המפרשים. ואחשוב שיאמר שהיא ברוב דעתה לא חכתה לקשור תקות השני בזמן המלחמה ועת הצורך לבד, לפי שאז ירגישו באותו שנוי ויהרגוה אנשי העיר, ולכן מאותה שעה והלאה קשרה מיד תקות השני בחלון, ותקות השני אחשוב שהיה החבל אשר הורידתם בו כי היה מחוט השני, ולכן אמרו חוט השני הזה, והותרה האלה הששית:
פסוק כב:(כב-כד) וילכו ויבואו ההרה וגו', וישובו שני האנשים וגו', ויאמרו אל יהושע. זכר שעשו כמו שצותה רחב, ושהלכו בהר שלשת ימים ושבו אל יהושע וספרו לו מה שקרה אותם ומה שנדרו לרחב הזונה, ועוד אמרו שהארץ כאילו היא כבר נתנה אליהם, ושגם אנשי הארץ כך הוא הענין בעיניהם, כי נמוגו מפניהם, וכל זה זכר שאמרו אל יהושע ולא לעם, לפי שהיה ענין שליחותם נעלם מהם כמו שאמרנו:
