פסוק א:הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה, וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. משה פונה אל השמים והארץ להקשיב ולהיות עדים לדבריו. אין זו הפעם הראשונה שמשה בוחר בהם כעדים שכן הם קיימים בכל מקום ובכל זמן. מעמדו הרם מאפשר לו להורות להם להקשיב לו.
פסוק ב:יַעֲרֹף, ייזל, ייטוף כַּמָּטָר לִקְחִי, ובהקבלה – תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי. הלקח קשור לדיבורים קשים ומייסרים יותר, שיוטחו בעם כגשמי זעף, ואילו האמרה נינוחה ולוחשת כמו טל. כִּשְׂעִירִם, גשמים, אולי גשמי סערה, עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים, טיפות עֲלֵי עֵשֶׂב. אני עומד לקרוא בשם ה' ולדבר עליו.
פסוק ג:כִּי, כאשר שֵׁם ה' אֶקְרָא – הָבוּ, תנו אתם גֹדֶל, כבוד לֵאלֹהֵינוּ. קריאתי בשם ה' מחייבת אתכם, השומעים, לחלוק לו כבוד ושבח.
פסוק ד:הַצּוּר, כינוי לאלוקים המסמל חוזק או גם מקור – תָּמִים פָּעֳלוֹ, מעשהו שלם, כִּי כָל דְּרָכָיו, הנהגותיו מִשְׁפָּט, הגינות ויושר. הוא אֵל אֱמוּנָה, נאמן וְאֵין עמו עָוֶל. צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. מלבד חוזקו, אדירותו ושלמות מעשיו, כל דרכיו מושתתות על נאמנות וצדק, גם אם בעיני אנוש לא כל המאורעות נראים כך.
פסוק ה:על כן שִׁחֵת, ההשחתה לוֹ לֹא, איננה שלו או בשבילו, אלא בָּנָיו מוּמָם, היא המום של בניו. התופעות השליליות בעולם אינן נובעות מכך שה' עושה רעות, אלא משום שילדיו הם דּוֹר עִקֵּשׁ, לא ישר וּפְתַלְתֹּל, מעוקל, מתפתל ומתחזק כדי להצדיק את עיקשותו.
פסוק ו:הֲאם לַה' תִּגְמְלוּ זֹאת במעשיכם הרעים, עַם נָבָל, שפל וגס וְלֹא חָכָם?! הלוא אינכם פוגעים אלא בעצמכם. ההשחתה בעולם אינה אלא תגובה על מעשיהם של בני אדם. הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ, קונך, שפדה אותך ממצרים, הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ, ביסס אותך.
פסוק ז:משה מזכיר לישראל את חסדי ה' מאז עשהו לעם: זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם, ימי קדם, בִּינוּ, התבוננו במאורעות שְׁנוֹת דֹּר וָדֹר, הדורות הראשונים. שְׁאַל את אָבִיךָ – וְיַגֵּדְךָ, את זְקֵנֶיךָ – וְיֹאמְרוּ לָךְ. משה יאמר עתה דברים הידועים לשומעיו, אבל השירה הזו לא נועדה רק לזמנם אלא לדורות רבים. בעוד זמן רב, כאשר לא כל הדברים ייזכרו, יהא עליכם לשאול את ההורים ואת הזקנים שיספרו לכם:
פסוק ח:בְּהַנְחֵל, כשהנחיל עֶלְיוֹן, אלוקים את הארצות והתכונות לגּוֹיִם, עמים, בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם, בזמן שהפריד את האנושות לשבטים ולאומות, יַצֵּב, הציב גְּבֻלֹת עַמִּים, וסך כל העמים הללו הוא לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. על פי הרשימה המפורטת בספר בראשית, מספר העמים בעולם הוא שבעים, וזה גם מספר הנפשות שהיו במשפחת יעקב בבואם למצרים.
פסוק ט:כִּי חֵלֶק ה' – עַמּוֹ, יַעֲקֹב הוא חֶבֶל, חלק נַחֲלָתוֹ, העם המיוחד לו.
פסוק י:וכך ה' יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר. אמנם ה' הוא שהוליך את העם למדבר, אבל במדבר הוא גם מצא אותו כחלקו ונחלתו, וּבְתֹהוּ, במקום ריק שאין בו אלא יְלֵל יְשִׁמֹן, יללת השממה. יְסֹבְבֶנְהוּ, הגן על עמו מסביב, יְבוֹנְנֵהוּ, לימד אותו בינה, ויִצְּרֶנְהוּ, שמר אותו וחס עליו כְּמי ששומר על אִישׁוֹן עֵינוֹ, החלק הרואה שבעין. זהו דימוי לשמירה החשובה, הצמודה, הטבעית והמשמעותית ביותר.
פסוק יא:כְּנֶשֶׁר יָעִיר, המעורר את קִנּוֹ, אפרוחיו, עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף. מפני גודלו אין הוא נוחת על גוזליו ורובץ עליהם, אלא מעופף סביבם, וכשהוא מגיע אל הקן הוא נמצא לידם ומעליהם. הוא נמנע מלשבת בתוך הקן במלוא כובדו. יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ – את קנו, כלומר את גוזליו, יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ, כנפו. כך נשא אלוקים את ישראל במדבר.
פסוק יב:ה' בָּדָד יַנְחֶנּוּ. הוא מנהיג את ישראל כשהם לבדם, בבטחה ובלא הזדקקות לאחרים. או: הוא לבדו נוטלם ומובילם בדרכם, וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.
פסוק יג:יַרְכִּבֵהוּ עַל בָּמֳתֵי, מרומי אָרֶץ, וַיֹּאכַל ישראל תְּנוּבֹת שָׂדָי, 'תנובות השדה' שבמדבר היו המן, המים והשליו. וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ, מיני מתיקה מִסֶּלַע, וְשֶׁמֶן שהוא מוציא כביכול מֵחַלְמִישׁ צוּר, אבן קשה.
פסוק יד:הם קיבלו גם חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם, נוסף לחֵלֶב, שומן של כָּרִים, כבשים גדולים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן, מקום דשן שמגדל בעלי חיים וצמחים משובחים, וְעַתּוּדִים, תיישים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה, חיטים גדולות ומובחרות, שגרגריהן מזכירים כליות בגלל החריץ החוצה אותן, וְדַם עֵנָב, ויין, שראשיתו במיץ הענבים, אשר תִּשְׁתֶּה אותו כחָמֶר, משקה משכר.
פסוק טו:אולם מרוב עושר, הנאה ואפשרויות – וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן, ישראל – וַיִּבְעָט, מאס, דחה וזלזל באלוקיו. שָׁמַנְתָּ, עָבִיתָ, כָּשִׂיתָ, התכסית בשכבת חֵלב נוספת, וַיִּטֹּשׁ, ישורון עזב את האֱלוֹהַּ שעָשָׂהוּ, יְצרוֹ, וַיְנַבֵּל, ביזה, התייחס כאל דבר שנבל, שפג תוקפו, אל צוּר, סלע, תעצומות יְשֻׁעָתוֹ.
פסוק טז:בני ישראל יַקְנִאֻהוּ, יכעיסו את צורם ויגרמו לו לקנא להם בְּעבודת אלוהים זָרִים, בְּתוֹעֵבֹת, בדברים מאוסים יַכְעִיסֻהוּ.
פסוק יז:מי שחוטאים בעבודה זרה אינם עובדים רק לאלים, אלא יִזְבְּחוּ אפילו לַשֵּׁדִים, שגם לדעת הזובחים להם לֹא אֱלֹהַּ הם, ובכל זאת עובדים להם מתוך רצון למצוא חן בעיניהם. הם יעבדו בהשפעת הגויים שסביבם לאֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם, שלא הכירו, חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ, לֹא שְׂעָרוּם, לא עסקו בהם, לא יָראו, או: לא עלה על לב אֲבֹתֵיכֶם.
פסוק יח:ולעומת זאת את הצוּר שיְלָדְךָ – תֶּשִׁי, נשיתָ, שכחת, וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ, שחולל ויצר אותך.
פסוק יט:וַיַּרְא ה' – וַיִּנְאָץ, קצף מִכַּעַס שגרמו בָּנָיו וּבְנֹתָיו בפולחנם לזרים.
פסוק כ:וַיֹּאמֶר ה': אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם. לא אתגלה להם. אעמוד מנגד ואסלק מהם את השגחתי הקרובה. אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם. מכיוון שה' יודע את הצפוי להם, אין זו אלא אמירה רטורית, שמשמעה הוא: הרי ברור שבלא השגחתי והתערבותי הם לא יתקיימו. כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת, הפכפך הֵמָּה, בָּנִים לֹא, שאין אֵמֻן בָּם.
פסוק כא:הֵם קִנְאוּנִי, הכעיסו אותי, עוררו את קנאתי בהליכה אחרי לֹא אֵל, דבר שאין בו ממש, ולא בעבודה בעלת משקל וערך, כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם. העבודה הזרה קשורה באמונות תפלות, בסגולות ובמזלות. ובאותו אופן אֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם, באויב שאינו עם ממש, בְּגוֹי נָבָל, בתערובות של עמים שפלים אַכְעִיסֵם.
פסוק כב:כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי, ביטוי ציורי לכעס גדול, וַתִּיקַד, והאש תבער עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית, מַעמקי התהום, וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ, וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי, יסודות ההָרִים. אש זעמי תזעזע את העולם כולו.
פסוק כג:אַסְפֶּה, אוסיף עָלֵימוֹ, עליהם רָעוֹת מלבד אלה שכבר נאמרו. חִצַּי, כלי הענישה אֲכַלֶּה בָּם. הם ייָּרו בחצים רבים כל כך, עד שהחצים יכלו.
פסוק כד:בניו ובנותיו יהיו מְזֵי, מצוצים וסחוטים מרָעָב, וּלְחֻמֵי, אכולי רֶשֶׁף, מזיקים, וְקֶטֶב מְרִירִי, רוח רעה, או: מגפה קשה ורעה, וגם שֶׁן בְּהֵמֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת, זעמם של זֹחֲלֵי עָפָר. הם ייפגעו לא רק מהכשת נחשים, אלא אפילו מנשיכת בהמות הבית. לכאורה זה נראה עונש קל יותר, אבל דווקא פגיעות כאלה עלולות לגרום להם לאבד תקווה משום שיחושו שהם ניזוקים מכל כיוון.
פסוק כה:מִחוּץ לבתים תְּשַׁכֶּל, תשמיד, תעשה את קרובי המשפחה שכולים, חֶרֶב, וּמֵחֲדָרִים, ומהמקומות הנסתרים תבוא אֵימָה, גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה, יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה. הכול ייענשו ויסבלו.
פסוק כו:אָמַרְתִּי: אַפְאֵיהֶם, אפקירם, אפזרם לקצוות כמו פאה, או: אדקור אותם. אַשְׁבִּיתָה, אכלה מֵאֱנוֹשׁ, מבין אנשים את זִכְרָם.
פסוק כז:ואכן הייתי משבית את זכרם של ישראל מפני כפיות הטובה, הבגידות והנאצות שלהם, לוּלֵי, אילו לא מכַּעַס האוֹיֵב אָגוּר, הייתי חושש, או: אילו לא היה כעסו כָּנוּס, או: אילו האויב שאני רוצה להתגרות בו ולהילחם בו לא היה כועס, הייתי נוהג אחרת. אולם כיוון שהאויב וכעסו קיימים, אני חושש פֶּן יְנַכְּרוּ, יתנכרו צָרֵימוֹ, אויביו של ישראל לכך שאני הוא הפועל. פֶּן יֹאמְרוּ: יָדֵנוּ רָמָה, תקיפה, וכוחנו הוא שהביא על ישראל את הפורענויות, וְלֹא ה' פָּעַל כָּל זֹאת.
פסוק כח:כִּי אותו אויב, גוֹי אֹבַד עֵצוֹת, חסר דעת הֵמָּה – אנשיו, וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה, לדעת שלא עלו לגדולה בזכות עצמם אלא משום שישראל היו מעורבים במאורעות.
פסוק כט:לוּ חָכְמוּ אותם אויבים, והיו מתבוננים מראש במצב – יַשְׂכִּילוּ זֹאת, יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם, היו מבינים את סופם של המאורעות, או של עצמם, שכן היו נוכחים לדעת שניצחונותיהם באים שלא בדרך הטבע,
פסוק ל:והיו אומרים: "אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד משלנו אֶלֶף מישראל, וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה?! איך ישראל נופלים תשושים וחסרי יכולת מול כוחות מעטים משלנו, אִם לֹא כִּי צוּרָם, סלע מבטחם, אלוהיהם הוא שמְכָרָם, מסרם, וַה' הִסְגִּירָם בידינו. הניצחון לא בא מכוחנו אלא משום שה' מעניש את עמו".
פסוק לא:כִּי לאמתו של דבר, ישראל, לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם. הרי צורם של האויבים אינו חזק כצורנו, ואף על פי כן – וְאֹיְבֵינוּ הם פְּלִילִים, השופטים והמענישים אותנו.
פסוק לב:כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם המושחתת גַּפְנָם של אויבינו, והרוחניות שלהם צומחת מִשַּׁדְמֹת, משדות העיר עֲמֹרָה. מקור מחשבותיהם ומעשיהם בערים הרעות והחטאות סדום ועמורה. עֲנָבֵמוֹ, ענבי הגפנים הללו הם עִנְּבֵי רוֹשׁ, רעל, אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת, ארסיים לָמוֹ, להם.
פסוק לג:חֲמַת, ארס תַּנִּינִם, נחשים הוא יֵינָם, וְרֹאשׁ, רעל, או: גולגולת פְּתָנִים, נחש אַכְזָר. את עצמת האכזריות ואת כמויות הארס שיחווה עם ישראל במשך כל שנות גלותו אין לבטא אפילו במלים הקשות של השירה הזו.
פסוק לד:גם פשרן אינו ידוע – הֲלֹא הוּא כָּמֻס, חבוי ושמור עִמָּדִי, חָתוּם בְּאוֹצְרֹתָי. הגויים שינהגו באכזריות לא יראו זאת, ואף ישראל המיוסרים לא יהיו פקוחים מספיק לראות ולהבין. כך יישאר הדבר כסוד נסתר.
פסוק לה:לִי נָקָם וְשִׁלֵּם, התשלום. אותם אוציא אל הפועל לְעֵת תָּמוּט, תזדעזע רַגְלָם של הגויים, כאשר תגיע השעה שהרוע שלהם ימוטט אותם, כִּי אז יהיה קָרוֹב יוֹם אֵידָם, מפלתם, וְחָשׁ, וימהרו העֲתִדֹת לָמוֹ, אליהם .
פסוק לו:כִּי, כאשר יָדִין ה' את עַמּוֹ, לאחר שיסתיר פניו מהם, וְעַל הנעשה בעֲבָדָיו יִתְנֶחָם, יתחרט, כביכול. ההכאות שספגו עקב ההתנכרות והעזיבה יגדשו את הסאה, כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד, הלך כוחם, וְאֶפֶס, אין עָצוּר, מי שמוגן על ידי השליט וְעָזוּב, מי שמחוזק.
פסוק לז:וְאָמַר ה', ואולי גם ישראל עצמו: אֵי, היכן אֱלֹהֵימוֹ, האלים שהאמינו בהם, צוּר חָסָיוּ בוֹ, המשגב שבו הם בטחו ?!
פסוק לח:אלו אֲשֶׁר את חֵלֶב, שומן זְבָחֵימוֹ, זבחיהם יֹאכֵלוּ, וש יִשְׁתּוּ את יֵין נְסִיכָם, היין שהם מנסכים לאלוהיהם – עכשיו יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם, יְהִי, יהיו עֲלֵיכֶם סִתְרָה, מחסה.
פסוק לט:רְאוּ עַתָּה, בזמן הגאולה, לאחר שייווכחו הכול כי אין ממשות בכל אלה שחסו בצלם, כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא, וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי. אֲנִי זה שאָמִית וַאֲחַיֶּה לפי רצוני, מָחַצְתִּי, אכה וארוצץ וַאֲנִי גם אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל. הכול נתון בידי.
פסוק מ:כִּי, כאשר אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי בשבועה וְאָמַרְתִּי: חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. כשבני אדם נשבעים, הם אומרים: 'חי ה'', ואילו ה' נשבע בעצמו, כביכול.
פסוק מא:אִם, כאשר שַׁנּוֹתִי, אשנן את בְּרַק חַרְבִּי, כשתצא מנדנה, וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט, בעשיית הדין יָדִי, אז אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם. הנקם והשילם ישובו על אויבי ישראל משום שהם צרַי ושונאַי. אכן, עם ישראל נענש על חטאיו, אבל שונאיו אינם רודפים אותו בגללם, אלא להיפך, דווקא הקשר של ישראל אל ה' ודווקא רצונם לקרוא בשמו ולייצגו בעולם הם שמביאים את האויבים להתנכל לישראל. האויבים פוגעים אפוא בישראל משום שהם שונאים את אלוקי ישראל.
פסוק מב:או–אז אַשְׁכִּיר, אהפוך לשיכורים, כביכול, את חִצַּי מִבליעת דָּם, המדומה ליין, וְאז חַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר, חצי יהיו שיכורים מִדַּם חָלָל, הרוגים וְשִׁבְיָה, שבויים, מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת, מהומות האוֹיֵב.
פסוק מג:כאשר ה' יביא את גאולתם של ישראל – הַרְנִינוּ, רננו, שירו, גוֹיִם, לעַמּוֹ, מפני שאז יתברר שגם כאשר ישראל סבלו מאוד, ה' מעולם לא עזב אותם, אלא הסתיר פניו מהם, כלומר רק נדמה להם כאילו אינו עמם, כִּי כשה' יתגלה, את דַם עֲבָדָיו השפוך הוא יִקּוֹם, וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו, וְכִפֶּר, יטהר בכך את אַדְמָתוֹ ואת עַמּוֹ. פירושים נוספים: אדמתו שתספוג דמם של הצרים תכפר על עמו; עמו יטהר את אדמתו על ידי הריגתם של שופכי הדם.
פסוק מד:וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַשִּׁירָה הַזֹּאת בְּאָזְנֵי הָעָם, הוּא וְהוֹשֵׁעַ, כך שמו המקורי לפני שמשה שינה את שמו ליהושע בִּן נוּן. שניהם אמרו את השירה, בעיקר כדי לחלוק כבוד ליהושע. כך קיבל הושע בן נון, כאיש מן השורה, את הסמכות ממשה.
פסוק מה:וַיְכַל, סיים מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל.
פסוק מו:וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם פעם נוספת: שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם, הקפידו אתם עליהם, וגם אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת בעתיד. רשימות של מצוות, איסורים, ברכות, קללות ועונשים כבר נאמרו בהרחבה; השירה אינה מתייחסת לפרטים ולפרטי הפרטים שכל הספר מלא מהם, אלא לעיקרון הכללי של הנאמנות לה' ולשמירת תורתו.
פסוק מז:כִּי לֹא דָבָר רֵק, חסר ערך הוּא מִכֶּם, כִּי הוּא חַיֵּיכֶם. חייכם תלויים בשמירת התורה, כתלותו של אדם התלוי על פי תהום בחבל שבו הוא אחוז, וכתלותו של השוהה במדבר במנת המים האחרונה. וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. פטירתו של מֹשֶׁה עֶבֶד ה' תתואר כאן כמצווה שהרב מצווה את עבדו, ב'עשה' ו'לא תעשה' – וּמֻת בָּהָר, וְשָׁמָה לֹא תָבוֹא.
פסוק מח:וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה – באותו יום שאמר את השירה, יומו האחרון של משה בעולם הזה, לֵאמֹר:
פסוק מט:עֲלֵה אֶל הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה, המתנשא לגובה וגלוי מכל עבריו, הַר נְבוֹ, אֲשֶׁר בְּאֶרֶץ מוֹאָב אֲשֶׁר עַל פְּנֵי, מול יְרֵחוֹ. מיקומו המדויק באזור זה איננו ידוע. וּרְאֵה מההר אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן, כפי שהבטחתי לך לראות את הארץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲחֻזָּה, לנחלה.
פסוק נ:עלייתך להר לא נועדה רק לשם ראיית הארץ. וּמֻת – לשון ציווי – בָּהָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹלֶה שָׁמָּה, וְהֵאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ. נפשך תחזור אל מקורה. ביטוי זה מאפיין רק את הסתלקותם של צדיקים. כַּאֲשֶׁר, כמו שמֵת אַהֲרֹן אָחִיךָ בְּהֹר הָהָר וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו.
פסוק נא:וזאת כעונש עַל אֲשֶׁר מְעַלְתֶּם, בגדתם בִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּמֵי מְרִיבַת קָדֵשׁ במִדְבַּר צִן – עַל אֲשֶׁר לֹא קִדַּשְׁתֶּם אוֹתִי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. היה עליכם לקדש את ה' ולא עשיתם זאת, כמו שמבואר בסיפור מי מריבה. לא נענשתם על כך בעצם המיתה. אתם מתים באשר השלמתם את תפקידכם, אבל עונשכם הוא שלאחר עמלכם הרב בהנהגת ישראל ממצרים ולאורך תלאות המדבר, לא תזכו בנחת של ירושת הארץ.
פסוק נב:כִּי מִנֶּגֶד, ממול תִּרְאֶה אֶת הָאָרֶץ, וְשָׁמָּה לֹא תָבוֹא, אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.
