מדוע נקבע יום הכפורים ליום סליחה ומחילה?
הקדמה
בפרקנו עשרים ותשעה פסוקים. עשרים ושלושה מתוכם עוסקים במאה ועשרים הימים שבין עליית משה רבנו להר סיני כדי לקבל את הלוחות הראשונים, לבין ירידתו ביום הכפורים, עם הלוחות השניים. אמנם התורה לא כותבת בפירוש שמשה רבנו ירד עם הלוחות השניים ביום הכפורים, אך כך לימדונו חז"ל, והובאו דבריהם ברש"י.
א. דברי רש"י בפרקנו
כך כתב רש"י בפרקנו (ט, יח):
ואתנפל לפני ד' כראשונה ארבעים יום - שנאמר: 'ועתה אעלה אל ד', אולי אכפרה בעד חטאתכם' (שמות לב, ל). באותה עלייה נתעכבתי ארבעים יום, נמצאו כלים בכ"ט באב, שהוא עלה בי"ח בתמוז.
בו ביום [-בכ"ט באב] נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל, ואמר למשה: 'פסל לך שני לוחות אבנים כראשונים' (שם לד, א). עשה עוד ארבעים יום, נמצאו כלים ביום הכפורים.
בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה, ואמר לו למשה: 'סלחתי כדברך' (במדבר יד, כ), לכך הוקבע למחילה ולסליחה.
ומנין שנתרצה ברצון שלם? שנאמר בארבעים של לוחות אחרונות: 'ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים' (דברים י, י), מה הראשונים ברצון, אף האחרונים ברצון, אמור מעתה: אמצעיים היו בכעס.
ב. דיון בדברי רש"י
יש לשאול על דברי רש"י שכתב גם על כ"ט באב: "בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל", וגם על יום הכפורים: "בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל".
ענה על כך הרא"ם:
בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה ואמר לו: 'סלחתי כדברך', לכך הוקבע למחילה ולסליחה. אבל בראש חדש אלול, אף על פי שבו נתרצה לישראל ואמר לו למשה: 'פסל לך שני לוחות' (י, א ושמות לד, א), לא נתרצה לו, רק על נתינת הלוחות, אבל לא לעניין סליחת חטא העגל. ואילו ביום הכפורים נאמר בו: 'סלחתי כדברך' (במדבר יד, כ), אף לעניין חטא העגל, לכך הוקבע יום הכפורים למחילה ולסליחה, ולא ראש חדש אלול, שבו נתרצה ואמר לו: 'פסל לך'.
עוד נראה לומר הסבר אחר: רש"י כתב על כ"ט באב: "בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל", ואילו על יום הכפורים הוא כתב: "בו ביום נתרצה הקדוש ברוך הוא לישראל בשמחה".
כלומר: ההתרצות של כ"ט באב היתה התרצות שלא מתוך שמחה, ואילו ההתרצות של יום הכפורים היתה מתוך שמחה!
ג. דברי רש"י בפרשת כי תשא
כעין זה, ובתוספת מסוימת, כתב רש"י בפרשת כי תשא (שמות לג, יא):
...בראש חדש אלול נאמר לו: 'ועלית בבקר אל הר סיני' (שמות לד, ב) - לקבל לוחות האחרונות, ועשה שם ארבעים יום, שנאמר בהם: 'ואנכי עמדתי בהר כימים הראשונים, ארבעים יום וארבעים לילה' (דברים י, י), מה הראשונים ברצון, אף האחרונים ברצון. אמור מעתה: אמצעיים היו בכעס.
בעשרה בתשרי נתרצה הקב"ה לישראל בשמחה ובלב שלם, ואמר לו למשה: 'סלחתי כדברך' (במדבר יד, כ) ומסר לו לוחות אחרונות, וירד והתחיל לצוותן על מלאכת המשכן, ועשאוהו עד א' בניסן, ומשהוקם לא נדבר עמו עוד אלא מאהל מועד.
ד. הסבר התנא דבי אליהו
בתנא דבי אליהו זוטא (פרק ד) יש תיאור מיוחד של קביעת יום הכפורים ליום סליחה ומחילה:
ארבעים ימים האחרונים שעלה משה שנייה להר סיני להביא תורה לעמו, גזרו ישראל יום צום, יום תענית. יום האחרון שבכולם, שהוא סוף ארבעים, גזרו תענית ולנו בתעניתם, כדי שלא ישלוט בהם יצר הרע. ולמחרת השכימו ועלו לפני הר סיני. הן בוכין לקראת משה, ומשה בוכה לקראתם, עד שעלתה אותה בכייה למרום. באותה שעה נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא עליהן, ובישרה אותן רוח הקודש בשורות טובות ונחמות, ואמר להן: בניי, נשבע אני בשמי הגדול שלי, שתהא לכם בכייה זו בכיית שמחה, ויהיה לכם יום זה יום סליחה וכפרה ומחילה, לכם ולבניכם ולבני בניכם עד סוף כל הדורות.
ה. המשנה במסכת תענית
במשנה במסכת תענית (פ"ד מ"ח) נאמר:
אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן בנות ירושלם יוצאות בכלי לבן... וחולות בכרמים...
וכן הוא אומר: 'צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה [רש"י: במלך שהשלום שלו],
בעטרה שעטרה לו אמו [רש"י: כנסת ישראל],
ביום חתונתו וביום שמחת לבו' (שיר השירים ג, יא).
'ביום חתונתו' - זה מתן תורה [רש"י: יום הכפורים, שבו נתנו לוחות אחרונות],
'וביום שמחת לבו' - זה בנין בית המקדש, שיבנה במהרה בימינו אמן.
אמרה על כך הגמרא (תענית ל ע"ב): "יום הכפורים - משום דאית ביה סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות".
יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, עוד לפני יום הכפורים הקרוב, ושוב נזכה לראות את השני המלובן ולשמוח בריקודים.