פסוק א:רש"י ד"ה גדלים ועצֻמים ממך, אתה עצום, והם עצומים ממך. ע"כ. דברי רש"י באים לומר שהשוואה דורשת בסיס משותף, דהיינו העוצמה המשותפת לשני העמים, אלא מידתה שונה (וביחס לישראל, כבר נאמר כי רבים הם. ראה למעלה ז, ז). (פ' עקב תשנ"א)
פסוק א:וקצת קשה לי שלהלן (יא, כג ד"ה ועצֻמים ממך) מפרט רש"י את רעיונו זה יותר: אתם גבורים והם גבורים מכם, שאם לא שישראל גבורים, מה השבח שמשבח את האמוריים לומר ועצומים מכם וכו'. נראה סביר יותר לפרט את הרעיון בשעת הופעתו הראשונה של הקושי. ועוד יותר קשה לי העובדה שלמעלה (ד, לח; ז, א) אין רש"י מעיר מאומה, אף על פי שמצויה שם אותה הלשון. (פ' עקב תשנ"ד) וראה מש"כ למעלה (ד, לח).
פסוק ד:רש"י ד"ה אל תאמר בלבבך, צדקתי וכו'. לא ידעתי למי נחוצות מילות פירוש אלה שאינן אלא פשוטו של מקרא. (פ' עקב תשנ"ג)
פסוק ד:ועיון ברמב"ן לימדני להבין את רש"י (פעמים רבות אתה מבין את הדבר מתוך תיאור אחר אותו). כלומר רש"י סבור שאל להם לישראל לומר ששני הדברים - צדקתם שלהם ורשעת הגוים - גרמו. ולפי רמב"ן "אין זה נכון", כלומר "וברשעת הגוים האלה ה' מורישם מפניך" אינו המשך ה"אל תאמר", אלא זו היא האמת שה' יוריש הגויים מלפני ישראל רק בגלל רשעת הגויים, ובגלל השבועה ולא בגלל צדקת ישראל ויושר לבבם. ואכן מובא בהערה 35 בחומש "תורת חיים" שם (ברמב"ן) שהו"ו שב"וברשעת" היא ו"ו יתירה. וראה "שפתי חכמים" (אות צ). (פ' עקב תשנ"ה)
פסוק ד:ובאשר לפסוקים ד-ו צריך לומר שלהבאת ישראל לארץ יכולות להיות שלוש סיבות - צדקת בני ישראל, רשעת הגויים וההבטחה לאבות, וכל מה שמשה רבנו ע"ה מבקש לומר כאן, הוא שצדקת בני ישראל אינה ביניהן, כי איננה קיימת. (פ' עקב תשנ"ח)
פסוק ד:"...בהדף... לאמר" וגו'. הוא מאמר מוסגר, ואין בזה משום יוצא דופן. (תשנ"ד)
פסוק ט:"בעלֹתי ההרה לקחת לוחֹת האבנים" וגו'. כאן אין ציווי לעשות ארון ללוחות כפי שנצטווה משה רבנו ע"ה בלוחות השניים (י, א). ולפי דברי רש"י שם (ד"ה בעת ההִוא) עוד יותר קשה לדעת, למה לא היה ציווי כזה כאן, שהרי אין להניח, שדווקא הראשונים, כל כולם מעשה אלהים, פחות זקוקים לארון להניחם בו מיד, מאשר השניים. וראה דברי "אור החיים" הק' שם, והם קצת תמוהים, כי הוא אומר היפוכה של סברה פשוטה. (פ' עקב תשנ"א)
פסוק ט:ואם תאמר, דברי תורה עניים במקום אחד וכו', הרי אפילו בשמות (כד, יב) שהוא המקום הטבעי להוראה כזאת, אינה. (פ' עקב תשנ"ט) לפי "קיצור מזרחי" לא נצטווה להכין ארון ללוחות הראשונים, כי עד שלא חטאו היו בני ישראל במדרגה גבוהה וראויים שיהיו הלוחות מונחים ביניהם, ורק לאחר מעשה העגל הוצרכו לארון (מעין זה ב"אור החיים" הק' להלן י, א). ורמב"ן כתב (להלן י, א): ולא אמר לו כן בלוחות הראשונות לפי שהיה גלוי לפניו שישברם. והוסיף ר' אריה בודנהיימר שי': שני הטעמים שמביא הרב יהושע העליר בספרו "אהל יהושע" (דרוש א, עמ' י, כמובא ב"ברכת אשר" על ספר שמות לה, יא) ביחס לשינוי הסדר בין פרשיות הציווי (תרומה תצוה) לפרשיות הקיום (ויקהל פקודי) של המשכן בספר שמות, יכולים להסביר אף את ההבדל האמור שבין לוחות ראשונים לבין לוחות שניים. טעמו הראשון הוא: השינוי בסדר העשיה נובע מירידת המדרגה של עם ישראל בחטא העגל, שכן קודם החטא היו ישראל דבוקים בו יתברך באהבה בבחינת נשואין, וכל מלאכת המשכן נעשתה על־ידי משה באופן נעלה. אולם משחטאו בעגל, נפלו ממדרגתם ונותרו בבחינת ארוסים. לכן בתחילה נצטווה משה רבנו להקדים את מלאכת הכלים הפנימיים, למלאכת האהל והדפנות. אולם לאחר שנכשלו בעגל וירדו ממדרגתם, נהפך סדר העבודה והוצרך ה' לצוות תחילה על הכלים החיצוניים ודרכם לרומם את ישראל עד שיוכלו להגיע לכלי הקדש הפנימיים. והטעם השני: לפני חטא העגל היו ישראל במדרגת אישה נשואה שיכולה להגלות בפני בעלה, אולם לאחר החטא ושבירת הלוחות, ירדו למדרגת ארוסה, שמחוייבת לנהוג בצניעות. לכן קודם חטא העגל היו יכולים הכלים לעמוד באיתגליא־בפומבי, נראים לעיני כל ישראל, אבל כשחטאו ועמדו בבחינת ארוסה, שוב לא יכלו להניח את הכלים כשהם מגולים. ניתן לומר שאלו הם הטעמים לכך שביחס ללוחות ראשונים אין אנו מוצאים ציווי להניחם בארון, שכן אז היו ישראל ברום המעלה, לעומת זאת בלוחות שניים, לאחר חטא העגל, ירדו ישראל ממדרגתם והוזקקו להניח את הלוחות בארון כשהם מכוסים.
פסוק ט:רש"י ד"ה ואשב בהר, אין ישיבה אלא לשון עכבה. ע"כ. והנה בגמרא (מגילה כא ע"א) זוהי תשובתו של רבי יוחנן לשאלה על סתירה כביכול בין שני כתובים - כתוב אחד אומר "ואשב בהר" וכתוב אחד אומר "ואנכי עמדתי בהר" (להלן י, י), אבל קודמות לתשובתו זו של רבי יוחנן שם שתי תשובות נוספות, ורש"י מתעלם מהן. ולולא דמסתפינא הייתי מציע תשובה רביעית - רש"י בא לומר שאין זו ישיבת קבע, ישיבה במובן "וישב יעקב" (בראשית לז, א), למשל.
פסוק ט:וקצת יש לתמוה על בעל "שפתי חכמים" (אות ק) המצביע על סתירת הכתובים הנ"ל, אך אינו מציין לדברי הגמרא הנ"ל. (פ' עקב תשנ"ט) וראה "נחלת יעקב". לדבריו, רש"י סתם כרבי יוחנן שהוא קרוב לפשוטו של מקרא.
פסוק י:"ויתן ה' אלי את שני לוחֹת האבנים כתֻבים באצבע אלהים" וגו'. וזאת חרף חטא העם בעגל והרצון המוצהר להענישו בהשמדה. וממה נפשך קשה - לשם מה נתינה זו לעם העתיד להישמד ח"ו? על כרחך צריך לומר כדברי רמב"ן שמשה התפלל על ישראל לפני שירד מההר וה' ניחם על הרעה. והטעם שלא נזכרה כאן תפילת משה הוא, כדי להודיע לעם כמה טורח ועמל נגרמו לו למשה על־ידי עוון העגל. כל כך גדול היה העוון עד שכשראם משה משחקים לפני העגל לא יכול היה להתאפק ושבר את הלוחות. (פ' עקב תשמ"ט)
פסוק י:ומכיוון שניתנו הלוחות על־ידי הקב"ה, כיצד זה שמשה שברם? כלום הוא חכם מבוראו? הדבר קשה לי גם לאחר דבריו החשובים של בעל "משך חכמה" שהבאתי בספר שמות (לב, יט). עיין שם. (פ' עקב תשנ"ח) לפי רמב"ן (לפסוק יז) משה רבנו מסר נפשו למען ישראל: סכן בנפשו לשבור לוחות האלהים לטובתם, כאשר אמרו רבותינו 'מוטב תדון בפנויה ולא באשת איש' (שמות רבה מג, א). ע"כ. לפי רשב"ם (שמות לב, יט ומעין זה כאן): כשראה את העגל תשש כחו ולא היה בו כח והשליכם וכו'. כלומר השלכת הלוחות לא נעשתה בכוונת מכוון, אלא מתוך תשישות שמלאה את אבריו של משה רבנו בשעה שראה את עוון העם. וב"העמק דבר" (להלן פסוק יז) מבואר: ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם - לא שהטיתי את ידי וממילא נפלו, אלא תפשתי אותם והשלכתים, וזהו שלא בדרך הטבע, שהרי היו מונחים על שתי ידיו ואיך היה אפשר לאחוז בהם ולהשליכם, אלא שהיה בזה עזר מה', הרי דלא חס המקום על הלוחות היקרים האלה. ע"כ.
פסוק יא:כאן יש משום תיאור מפורט של חטא העגל, ולא רמיזה עדינה כבריש הספר. וכן הוא להלן (כג ואילך) באשר לחטא המרגלים, וגם בפסוק כב איזכור בוטה וברור של חטאים. למה אפוא העדינות שבנאום התוכחה הראשון? משום שהיה ראשון? והראה לי ר' בנציון קריגר שי' "שפתי חכמים" בריש ספר דברים (אותיות א-ב), שכבר נשאל מעין הנ"ל. ו"גור אריה" שם משיב: בכאן, לפי שהוא ראש הספר, ואין להתחיל בחטא ישראל שהוא גנותן, ולפיכך סתם הכתוב וכתבן ברמז, מפני כבודן של ישראל. עיין שם. (פ' עקב תשנ"ג) הערת הרב איתן שנדורפי שי': מעין זה מוצאים אנו בפתיחת ספר במדבר (ראה רש"י במדבר ט, א). וב"תנא דבי אליהו רבה" (פרק יא) מבואר שלכן לא נכתבה פרשת פילגש בגבעה בתחילת ספר שופטים, אף על פי שהיתה בתחילת התקופה - כדי להסתיר גנותם של ישראל. כך נראה להסביר גם את תחילת ספר שמואל. בפרק ד שם מסופר שבני ישראל יצאו למלחמה עם פלשתים ונגפו, והסבירו המפרשים (רד"ק ואברבנאל שם ד, ד ומלבי"ם שם ד, ג) שהיה זה בגלל עבודה זרה שהיתה בידיהם. נראה שהכתוב הסתיר זאת כדי לא לפתוח את הספר בגנותם של ישראל. וכך גם במגילת אסתר. חז"ל (מגילה יב ע"א) שואלים מדוע נגזרה על ישראל גזירת השמד בימי המן, ותרצו שני תרוצים: (א) מפני שנהנו מסעודתו של אחשוורוש. (ב) מפני שהשתחוו לצלם בימי נבוכדנצר. והנה לא נזכר כלל במגילה שישראל השתתפו בסעודתו של אותו רשע וכן לא נזכר שהשתחוו לצלם, אלא שלא רצתה המגילה לפתוח בגנותם של ישראל. הערת הרב פינחס דנינו שי': לפי זה צריך עיון הפתיח של ספר הושע.
פסוק יב:"...עשו להם מסכה". בדקתי לפי הקונקורדנציה אם מצינו מסכה במובן השלילי הזה במקומות נוספים ומצאתי צורה זו כ"ד פעמים ותמיד במשמע פסל לעבודה זרה. מסתבר אפוא שאף כי הצורה נגזרת משורש נס"ך, מכיוון שמדובר במעשה מתכת - ראה תרגומים, רש"י, ראב"ע - הרי המשמע המקורי כלל לא נותר כאן. (פ' עקב תשנ"ח)
פסוק יד:"...ואעשה אותך לגוי עצום ורב ממנו". מעניין שכאן אין רש"י מתקשה בהנחה שישראל עם עצום הם, כמו שמתקשה למעלה (פסוק א), וגם להלן (יא, כג). ודומה שיש עוד כזה. ראוי אפוא לבדוק, אימתי מעיר רש"י על זה ואימתי לאו. (פ' עקב תשנ"א)
פסוק יד:ושמא אין כל עניין לשאול שאלות כאלה (אלא אם כן יש תשובה מוצלחת)? (פ' עקב תשנ"ח)
פסוק טו:"...וההר בֹער באש" וגו'. משום מה חשבתי תמיד שירידה זו מן ההר בהצנע לכת היתה, שהרי העם היה עסוק בעגל, ולא שמתי לב למילים אלה. ובאמת, בעירה זו ארבעים יום אחר התגלות ה' בהר לשם מה? כלום לא פסקה האש אחר מסירת עשרת הדברים, כפי שמשתמע מן האמור (שמות יט, יג) "במשֹׁך היֹּבל המה יעלו בהר", וזה היה לכאורה סמוך אחר כן. וראה ר"ע ספורנו. לדבריו, אכן היה ההר בוער באש בכל אותם ימים, ואף כאשר חטאו בעגל, לכן ממשילים חז"ל את ישראל לכלה המזנה בתוך חופתה, שבעוד שעמדו בסיני וההר עוד בוער באש עשו את העגל. (פ' עקב תשנ"ד, תשנ"ה)
פסוק יז:"...ואשברם לעיניכם". עובדת "לעיניכם" אינה משתמעת בשמות (לב, יט). אדרבה, שם משמע לכאורה כי עשה משה רבנו ע"ה את מעשה השבירה בהתקרבו, כלומר ועדיין הוא מרוחק מן העם ולא בהכרח רואים אותו הכל! ומעניין שדווקא שם (לב, טו) כתב הנצי"ב: ...בא הכתוב לבאר, איך עשה משה כל הגדולות ליקח את העגל ולשרפו באש ולא עמד איש נגדו, והרי את אהרן הכריחו עוד לעשות העגל (ולא יכול היה לעמוד נגדם). אלא משום שמשה התחכם ולא שיבר את הלוחות בהיותו בהר, כשאמר לו ה' ממעשה העגל והוחלט אצלו [כבר אז] לשברם, ...אלא משום שרצה משה לשבר את לבב העם ולהסעיר דעתם, בראותם אשר משה משבר לעיניהם סגולה נפלאה כזו ויהיו נעצבים, עד שלא ימצאו ידיהם למחות ביד משה על כל מה שעשה... שנשבר לעיניהם סגולה שאין כמוה בעולם וכו'. (פ' עקב תשנ"ב)
פסוק יח:רש"י ד"ה ואתנפל וגו', ...בו ביום (כלומר בכ"ט אב) נתרצה הקב"ה לישראל ואמר לו למשה וכו'. השווה להלן (י, א ד"ה בעת ההִוא) "לסוף ארבעים יום נתרצה לי ואמר לי" וכו'. ולכאורה יש כאן משום סתירה. וצריך עיון. (פ' עקב תשנ"א) וראה רא"ם. לדבריו, נתרצה ה' לתת להם לוחות הברית ברצון, אבל עדיין לא נתרצה לסלוח על עצם מעשה החטא עד יום הכפורים וכדלהלן.
פסוק יח:רש"י ד"ה ואתנפל וגו', ...לכך הוקבע (יום הכיפורים - י' בתשרי) למחילה ולסליחה וכו'. ולפני מעשה העגל - האם היה י' בתשרי חג או שמא יום חול רגיל? וכי מועדי ישראל שמן התורה נקבעו בסמוך אחר אירועים? צריך עיון. (פ' עקב תשנ"א) הערת הרב איתן שנדורפי שי': אמנם האבות קיימו את כל התורה קודם שניתנה, אך באופן פשוט ודאי נקבעו החגים לזכר מה שנעשה בהם: יציאת מצרים בפסח, מתן תורה בשבועות וכן יום הכפורים. לגבי ראש השנה נחלקו התנאים (ראש השנה טז ע"א) - לשיטת רבי אליעזר ראש השנה צויין כבר מבריאת העולם, אבל לשיטת רבי יהושע גם הוא נקבע מאוחר יותר (בעקבות מעשה העגל).
פסוק כ:רש"י ד"ה ואתפלל גם בעד אהרן, והועילה תפילתי לכפר מחצה ומתו שניים ונשארו השניים. ע"כ. קשה לי: הרי נדב ואביהוא מתו בשל חטא משלהם, בהביאם אש זרה, ולא כעונש לאהרן. (פ' עקב תשנ"ו) הערת הרב איתן שנדורפי שי': חז"ל אמרו בסוף סוכה (נב ע"ב): "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום... ואלמלא הקב"ה שעוזר לו אינו יכול לו", ועזרה זו של הקב"ה תלויה בגורמים רבים, ובהם היחס בין האיש לבין קרוביו. וכאשר האב חוטא, לפעמים פוחתת העזרה השמימית לבנו להתגבר על יצרו, ואז הוא חוטא. והוסיף ר' חזקי פוקס שי': לפי הרא"ם שני החטאים גרמו למיתתם. והוסיף הגר"א נבנצל שליט"א: להם זה עונש על מעשם ולאהרן על מעשיו, כי כל עונש הוא לאדם ולקרוביו וידידיו כל אחד כפי המגיע לו.
פסוק כא:"...ואכֹּת אֹתו טחון היטב עד אשר דק לעפר" וגו'. לכאורה חוזרת המילה "לעפר" אל "טחון היטב", כלומר סרס המקרא, אך אין מעיר על כך, חוץ מאשר - אולי - ראב"ע על אתר. וקצת תמוה שאונקלוס מתרגם לפי הסדר ואינו שועה לקושי שבו. ובאמת קשה גם כאשר מקדימים תיבת "לעפר", כי מכל מקום יש כאן כפילות מיותרת. ראוי לבדוק כיצד אונקלוס נדרש לכגון דא כאשר רש"י אמנם "מסרס" - עבודה לר' רפאל בנימין פוזן שי'! (פ' עקב תשנ"א) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: צריך להבין כך: הוא דק עד כדי להיות עפר.