שמע ישראל. החל דרוש חדש. להרחיב הענין הקודם שסיים אשר במה שישכחו לברך ברהמ״ז והיא השגחת ה׳. יבואו לידי ע״ז וביטול תורה לגמרי. ומזה יבואו לחרבן הארץ לגמרי ושני דברים הללו מתמיהים וקשה להאמין איך אפשר לחוש שנבא לידי ע״ז שבאותו הדור היו רחוקים מזה הרעיון. וגם האיך אפשר שיהא הארץ חרב ושמם. ע״ז החל לומר דרוש חדש הנה אתה עובר וגו׳:
אתה ידעת. מדעתך ושכלך:
ואתה שמעת. מפי שארי אוה״ע החזקים ממך שגם הם חושבים אשר מי יתיצב וגו׳:
וידעת היום וגו׳. תדע בודאי כי כן הוא ולא יפול בלבבך שום ספק:
הוא ישמידם. את מי שנכנס למלחמה:
והוא יכניעם. את הנשארים בארץ:
אל תאמר בלבבך וגו׳. הזהיר הרבה להוציא מלבבם שתי טעותים. א׳ שלא יהיו בטוחים בעצמם שלא יהיו נכשלים בע״ז. והיא אזהרת חז״ל אל תאמין בעצמך וגו׳ דהאמנה בעצמו גורם שלא להיות נזהר בדברים הקרובים להכשיל ולבא לידי עבירה. וזה באמת אסור כדאי׳ בע״ז די״ז ניזיל אפיתחא דע״ז דנכיס יצרי׳. (והא דקאמר חברי׳ ניזיל אפיתחא דבי זונות וניכפי׳ ליצריה וניקבל אגרא. אינו אלא משום שהיו עוסקים בתורה כמבואר שם. וכמש״כ לעיל לענין שישבו בגיא מול בית פעור וגם אך ההכרח הביא לידי כך כדי לעבור מע״ז שיש אזהרה אל תקרב וגו׳ אבל בל״ז ודאי אסור לבטוח ע״ע ולהתקרב לדברים שמביאים לידי עבירה). טעות השנית. שלא יהיו בטוחים בהקב״ה שלא יחרב וישום א״י בשום אופן אפי׳ יעבדו ע״ז. שהרי הוא ית׳ חפץ מאד בישוב א״י. ע״ז אמר בצדקתי הביאני ה׳. והוא בטוח בי שלא אחטא א״כ גם אני יכול לבטוח בזה:
וברשעת הגוים האלה ה׳ מורישם מפניך. כ״כ גבר חפץ ה׳ בישוב א״י עד שבכל רשעת הגוים שהיה גם עד כה לא הוריש אותם ולהניח א״י שממה. אלא מפניך שמצא אותך זכאי וצדיק. אבל אם גם אתה תחטא בעבודת כוכבים הלא לא ימצא אומה אחרה טובה ממך. ולהניח אם א״י שממה זה אי אפשר כמו שלא הוריש את ז׳ אומות עד כה. ע״ז משיב משה רבינו דשני הדמיונות האלה כוזב:
לא בצדקתך וביושר לבבך. ידוע דיש צדיק עפ״י הרגלו עד שנעשה טבע ואינו בא מהר לידי עבירה. ויש שהוא ישר לב בטבע שאינו צריך להגביר דעתו על יצרו. ואמר מ״ר כי לא בצדקתך ולא ביושר לבבך בטח ה׳ בכם:
כי ברשעת הגוים האלה ה׳ אלהיך. הוסיף מ״ר לומר אלהיך שמשמעו עפ״י השגחתו עליך נעשה רשעת הגוים האלה. כדתניא בת״כ פ׳ אחרי פ״ט ומנין שלא היתה אומה שהתעיבו מעשיהם יותר מן הכנענים כו׳ ומנין לדור אחרון שהתעיבו מעשיהם יותר מכלם ת״ל וכו׳ ומנין למקום שבאו בו ישראל וכבשו שהתעיבו מעשיהם יותר מכולם ת״ל כו׳ ומנין שביאתם של ישראל גרמה להם כל המעשים הללו ת״ל אשר אני מביא אתכם שמה. הרי מבואר דבהשגחת ה׳ על ישראל לטובה גרם שיתעבו מעשיהם ביותר כדי שתתמלא סאת דינם. ועי׳ מש״כ בס׳ בראשית י״ט א׳ דכך היא המדה וא״כ בטלה הטענה השניה שבטחו ישראל שא״א שישומם הקב״ה א״י מדלא הוריש את הכנענים עד כה. דבאמת לא נתמלאה סאתם ולא שלם עון האמרי עד שהגיע זמן שיכנסו ישראל לארץ גרם הקב״ה שיתעבו הכנענים מעשיהם ביותר. הא אלו היה מכבר מעשיהם מתועבים ביותר היה הארץ קואה אותם אפילו אם תהיה הארץ שממה. וכן אם יחטאו ישראל ביותר אין בטחון להם שלא יגלו ותהי׳ הארץ שממה כמו שנאמר בתוכחה:
ולמען הקים וגו׳. ולא מחמת שהוא ית׳ בטוח עליך שלא תטמא את הארץ בעבודת כוכבים אלא משום שכבר הבטיח בשבועה. ע״כ גרם להם שיגיעו הכנענים למדה״ד:
וידעת היום. תחקור ותעמוד על הידיעה הברורה שאין מקום לבטוח בכם מצד צדקות שבאו מהרגל טוב ולא מיושר לב. כי לא כן. ולהיפך כי עם קשה עורף אתה. טבע שלכם קשה לישבר ביותר. וכמאמרם ביצה דכ״ה ישראל עזים הן ואינם נחתים מפני כל:
זכור אל תשכח. תניא בת״כ פ׳ בחקתי וכה״א זכור אל תשכח את אשר הקצפת יכול בלבך כשה״א אל תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך. וא״כ משמעות הלשון זכור באופן שלא יהא נשכח. דהוא במה שתזכור בפה. וכבר מבואר הכרח זכירה זו. כדי שלא יהא אדם בטוח בעצמו ויהי נזהר בעבירה קלה כבחמורה שלא יבא מן הקלה אל החמורה:
ממרים הייתם עם ה׳. גם בהיות גלוי שכינה עמכם הייתם ממרים. ומכש״כ בשעה שלא יהי׳ גלוי שכינה עמכם:
ובחרב הקצפתם וגו׳. האריך דרוש גדול לסתור שתי המחשבות יחד. האחת שבטוחים שלא יבואו לידי ע״ז הרי בחרב במעמד הנבחר ההוא הקצפתם את ה׳. שנית שבטוחים שאפילו יעבדו עבודת כוכבים לא יגלו מא״י משום שהקב״ה חפץ בישובה. הרי התאנף ה׳ בכם וביקש להשמיד אתכם. אע״ג שמתחלת הבריאה אהב אתכם מחמת שנשמת ישראל חלק אלוה ממעל כמש״כ לעיל ז׳ ח׳. מ״מ נוח היה בפניו להשמיד אתכם. מכש״כ שלא יפלא שיעשה הארץ שממה כשיהא הדין נותן לכך. והוסיף להאריך בזה הדרש להראות שאין דבר חוצץ בפני מדה״ד. וסיפר כי בעלותו ההרה.
לחות האבנים. דקדק האבנים בה״א הידיעה. אות היא שהיו מתחלת הבריאה שיהיו אבני לוחות וכדאיתא באמת בפסחים דנ״ד שהמה מעשרה דברים שנבראו בע״ש ביה״ש:
לוחת הברית. שכרת ע״י ברית עמכם. והרי מטעם שני הדברים הללו היה ראוי להיות יסוד חזק שלא יהיו נשברים בשום אופן:
ואשב בהר וגו׳. הרי מצדי שהטרחתי הרבה עליהם ג״ז היה סיבה שלא ישברו ולחוס על טרחתי:
ויתן ה׳. כבר נתן ויצא מכח אל הפועל:
כתובים באצבע אלהים. הכתב והמכתב מעשה שמים ושהם מתחלת הבריאה וכדאיתא בפסחים שם ומשמעות אלהים כאן. שבורא שמים וארץ. וכיב״ז הרבה כמש״כ ר״פ בראשית ושם ט׳ ט״ז ובכ״מ:
ככל הדברים. ולא ממש כאשר דבר. באשר הפרשיות נכתבין אנכי ולא יהיה ביחד. ולא תחמוד בית ולא תחמוד אשת בפ״ע. ובשעת הדבור היה אנכי דבור בפ״ע ולא יהיה בפ״ע. שהרי אנכי ולא יהיו נחשבים לשנים כדאיתא במכות דכ״ד אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום. וממילא הני תרי לא תחמוד חדא נינהו [ובתשובת הגאונים בשם רה״ג איתא לענין חלה שיעור מ״ג ביצים וחומש. שדברי סופרים על הס׳ נתנו כדכתיב ועליהם ככל הדברים]:
אשר דבר ה׳ עמכם. ולהלן י׳ ד׳ כתיב אליכם יבואר שם:
נתן ה׳ אלי וגו׳ לחות הברית. בשעה שנגמר הנתינה בסוף מ׳ יום אז נקראו לחות הברית. וזהו כפילות הכתובים ויתן ה׳ אלי וגו׳ ויהי מקץ וגו׳ נתן ה׳ אלי. אלא משום דבתחלת ארבעים בעוד לא נגמרה הנתינה לא נקראו כ״א לחות האבנים עד סוף מ׳ יום שנגמרת הנתינה נקראו לוחות הברית. והענין דידוע מאמרם ז״ל דבלוחות נכללו כל תורה שבכתב והלכות שבע״פ. וכ״ז שלא נגמר הלמוד עם משה ולא נתבאר המרומז בם למשה עוד לא נגמר הברית שהרי דבר אחד מעכב כדאיתא בבכורות ד״ל נכרי שבא לקבל ד״ת חוץ מדבר אחד אין מקבלין אותו. וה״נ כ״ז שלא נגמרו קבלות כל הלכות לא נגמר הברית. והנה אחר כל ההכנה רבה הלזו.
ויאמר וגו׳ קום רד וגו׳. ולא חס על כל היקר וכל הטורח שהיה בזה:
ויאמר ה׳וגו׳. אמירה בפ״ע הוא ככתוב בפ׳ תשא. באמירה ראשונה ביטל מעשה הלוחות שיגע משה מ׳ יום וכאשר יבואר. ובאמירה שניה עלה ברצון להשחית כל האומה אע״ג שהם תכלית הבריאה והיו באהבה כמש״כ לעיל:
ואשמידם ואמחה את שמם וגו׳. השמדה לחוד אינו מוכיח על כליון גמור אלא אותו דור ולא בניהם מש״ה פירש ואמר ואמחה את שמם שהוא לאבד גם את הטף. והוא נכלל במה שאמר ה׳ ויחר אפי בהם ואכלם ככתוב בפ׳ תשא:
ואפן וארד וגו׳. מבואר בס׳ שמות ל״ב ט״ו הכוונה בזה הלשון שירד לאחור ופניו כלפי שכינה:
וההר בוער באש. ועדיין היה בוער באש ולא היה כמו שאמר ה׳ מתחלה במשוך היובל המה יעלו. ממילא יהא נפסק האש וגלוי שכינה. אבל כאשר ירדתי לאחור ראיתי שעדיין ההר בוער באש. ומזה היה לי הוכחה דרצונו ית׳ ליתן לי לוחות שניות ומסתמא רצונו שישברו לוחות אלו. ויהיה נצרך לוחות שניות:
ושני לוחות הברית על שתי ידי. גם מזה היה לו הוכחה שרצונו ית׳ בכך כאשר יבואר בסמוך. מש״ה פירש שהיו על שתי ידיו. לא כמו שאנו אוחזים בס״ת אלא היו מונחים על שתי ידיו:
ואתפוש בשני הלוחות ואשליכם. לא שהטיתי את ידי וממילא נפלו. אלא תפשתי אותם והשלכתים. וזהו שלא בדרך הטבע שהרי היו מונחים על שתי ידיו ואיך היה אפשר לאחוז בהם ולהשליכם אלא שהיה בזה עזר מה׳. הרי דלא חס המקום על הלוחות היקרים האלה:
ואתנפל לפני ה׳ כראשונה ארבעים וגו׳. הוסיף משה להוכיח כי כמו שהיה קשה הדבר שינתנו הלוחות והיה נצרך מ׳ יום. כך היה קשה לפעול שלא יתבטל הברית שהיה עמכם לגמרי. כ״ז הוכחה גמורה שמדה״ד קשה לבטל ואין בטחון כמש״כ לעיל. ופי׳ כראשונה ארבעים יום וארבעיםלילה אין הכוונה שהתפלל בתמידות ארבעים מעל״ע שזה א״א בשום אופן. וגם אינו כראשונה שלא היה תפלה אלא שעה קטנה. ובס׳ שמות ל״ב ל׳ הבאתי פרקי דר״א פמ״ו שבכל אותם מ׳ יום אמצעים היה למשה עסק במחנה. וכ״כ הגר״א בפי׳ סע״ר אלא שפי׳ כראשונה היינו שעלה להר בכל יום להתפלל ואח״כ ירד. ולי נראה דה״פ כמו בראשונה שאמר לי ה׳ לך רד מגדולתך. ושניתי דרכי להתפלל תפלה מיוחדת של למה ה׳ יחרה אפך בעמך וגו׳ ובתוך תפלה קבועה דוקא ומש״ה לא הקדים שבח כמו שעשה בתפלה דפ׳ ואתחנן וכדאיתא בעבודת כוכבים ד״ח דכך הדין אלא משום שהתפללתי תפלה קבועה שיש בו שלש ראשונות וזהו שבח כמש״כ שם בס׳ שמות בפסוק ויחל משה. כך במ׳ יום הללו אע״ג שכבר הנחם ה׳ על הכליון מ״מ הייתי בירידה מגדולתי. והתפללתי בכל יום ולילה תפלה קבועה ובו תפלה מיוחדת הכתובה להלן פסוק כ״ו ומש״ה גם כאן לא הקדים שבח. והא שהתפלל משה הרבה פעמים הוא משום דכל מה שמרבים בתפלה נשמעת יותר כדאיתא ביומא דף כ״ט א׳:
לחם לא אכלתי וגו׳. עוד הייתי בתענית כמו בעת צרה ונפיש ריתחא:
להשמיד אתכם. דאע״ג שכבר ניחם ה׳ על הכליון מ״מ לא ניחם עדיין על השמדת אותו דור. כמבואר להלן כ״ה כי אמר ה׳ להשמיד אתכם. והיה הרצון שיהי׳ נשמר הטף עם משה עד שיגדלו כמו שהיה במרגלים אלא דשם נשאר זה הדור עצמו מ׳ שנה ובשעת העגל היתה הגזרה להשמיד זה הדור בפעם אחת. כמו שעלה על רצון ה׳ גם במרגלים שיהיה כן כמו שביארנו בפ׳ שלח:
גם בפעם ההיא. כמש״כ הרמב״ן לבד פעם הראשונה בהר ששמע להנחם מכליון לגמרי. ובגמ׳ ברכות למדו מכאן שהמאריך בתפלתו אין חוזרת ריקם היינו שדקדקו מלשון גם שלא היה ראוי להיות נשמע אבל מחמת רבוי תפלה נשמע:
להשמידו. היינו אותו עצמו שהרי אין בנים גדולים נענשים בעון האב. ומבואר ברבה פ׳ צו דלהכי כתיב בכל פ׳ ויקרא רק בני אהרן ולא אהרן בשביל שהיה הכעס רק על אהרן עד שביקש משה ונתפייס ואמר צו את אהרן ואם בניו. [אכן שם איתא אין לשון השמדה הכתוב כאן אלא כלוי בנים ובנות וכו׳ דייק המדרש הכתוב כאן. דבכ״מ אינו כן אלא כאן הכוונה הכי ולמדו מדכתיב גם בעד אהרן. ומאי גם אלא משום שנגזר עליו ועל כלוי זרעו והתפלל גם עבור הבנים גם בעד אהרן]:
ואת חטאתכם וגו׳. אחרי שהוכיח שאין בטחון במה שיהיו כבר תושבי הארץ כמו שלא היו בטוחים מצד שכבר נכנסו בברית ונתקבל הלוחות. חזר להוכיח שאין בטחון בעצמם שלא יחטאו בעבודת כוכבים שהרי לקחתי את העגל ואשרוף אותו באש וגו׳ ואין ספק שלא עשה משה מעצמו כ״ז שהרי המים היו בודקין בנס כמו שהוכיחו מדכתיב וישק את בני ישראל. ומזה מוכח שהיה סכנה שלא תשובו לכסלה. ע״כ צוה ה׳ לשרוף ולהכות אותו טחון היטב לעפר הרי שאין בטחון:
ובתבערה ובמסה וגו׳. אלו המקומות בין סיני ובין קדש ברנע שהייתם מתנהגים בבחינה עליונה כולם קרובים לה׳ כמו שנתבאר בפ׳ בהעלותך ושלח ובכ״מ. מ״מ מקציפים וגו׳:
ובשלוח ה׳ אתכם. לא כתיב באמור ה׳ לכם עלו ורשו אה״א. בו באמת בקדש ברנע לא היה הדבור עלו ורשו כמו בחורב כמש״כ לעיל א׳ כ׳ שרק משה אמר עלה רש. אלא בשלוח וגו׳ שהסכים שתהיה כבישת הארץ לא בגלוי שכינה כמו שהיה במדבר וה׳ הולך לפניהם וגו׳ אלא הם ילכו בהשגחה פרטית הלוטה בהליכות הטבע ובשביל זה הסכים לשלוח מרגלים כמו שביארנו שם בפ׳ שלח ולעיל שם:
ותמרו את פי ה׳ אלהיכם. מה ששמעתם בעצמכם מפיו ית׳ אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך וגו׳:
ולא האמנתם לו. כי רצונו להיטיב עמכם. והייתם סבורים שבשנאתו אתכם עשה כ״ז כדי להאביד אתכם כמבואר בארוכה בפ׳ דברים:
ולא שמעתם בקולו. זה כת שניה שהיה שם שהאמינו שרוצה להשגיח וגם יכול אפילו בהלוט הטבע אלא שלא רצו להשתעבד תחת השגחתו שתלוי פרנסת הארץ בתורה ומצות. ונכלל בזה העיקר דיוק למוד התורה שבזה הוא תלוי ההשגחה. ובזה היה עיקר הסרוב. והיינו דיוק הכתוב בקלו. ולא אמר לקולו. אלא היינו דיוק בדבר ה׳ כמש״כ כ״פ:
מיום דעתי אתכם. גם במצרים בעת אשר צר לכם ותקדו ותשתחוו על הפקידה גם אז הייתם ממרים בסוף. כ״ז ראיה שאין בטחון בעצמכם. ומש״ה הכרח להזהר מדבר הגורם לעבודת כוכבים ממש וזהו עיקר הדרוש:
את ארבעים היום וגו׳. כבר נתבאר הכוונה בכל עת תפלה קבועה. ושעה אחת ביום מיקרי יום ושעה אחת בלילה מקרי לילה כמש״כ ס״פ צו:
כי אמר ה׳ להשמיד אתכם. לא לכלות ולמחות את שמם כ״א להשמיד את הדור הזה כמש״כ לעיל:
ואתפלל אל ה׳ וגו׳. לא זה נוסח התפלה שהי׳ בהר ולא כהרמב״ן ז״ל אלא נוסח אחר לפי הענין כאשר יבואר השנוי והטעם:
עמך. שהם נקראים על שמך עם ה׳:
ונחלתך. שלקחת לך לנחלה להשגיח עליה לטוב כמו איש על נחלתו:
אשר פדית בגדלך. שהראית גדולתך בהם ונתקדש ש״ש על ידם:
ביד חזקה. בעל כרחם הוצאתם כמו שביארנו כ״פ הרי היה רצונך מתחלה דוקא בזה הדור:
אל קשי העם הזה. מה שבדרך כלל הוא עם קשה עורף ועלול לחטוא להבא. והיינו דאיתא ברבה פ׳ דברים א״ל משה אינו מוכיח אתכם על מה שאתם עתידים לעשות אלא על מה שעשיתם לשעבר במדבר בערבה כו׳ פי׳ מה שאתם עם קשה עורף ועלולים לחטוא וכלשון הגמ׳ ביצה דכ״ב ישראל עזים הם ומש״ה ניתן להם דת אש להחליש כח הטבע העזה:
ואל רשעו. מה שעשו מעשה רשע את העגל:
ואל חטאתו. דבעגל היו שני חטאים. א׳ במה שהרשעים שבהם כיונו לעבודת כוכבים. ב׳ מה שכל הדור נתפרקו נזמי הזהב וסייעו לעשית העגל שממנו יצאה התקלה. ואע״ג שכל הדור לא נתכוונו לעבודת כוכבים כמו שביארנו בפ׳ תשא מ״מ הרי הי׳ חה״ש שאפילו בשוגג נענשים ע״ז וכמאמר משה לישראל אתם חטאתם חטאה גדולה וכמש״כ שם. וזהו ואל חטאתו :
מבלי יכולת ה׳ וגו׳. בזה היה שנוי מנוסח שעל ההר דשם אמר למה יאמרו מצרים לאמר ברעה הוציאם להרוג אותם בהרים ולכלותם וגו׳ משום שזה היה בשעה שאמר ה׳ לכלות לגמרי. והיה החשש שיאמרו דמתחלה הוציאם כדי לכלות. ולא כדי לעשות אותם לו לעם. אבל כאן שניחם ה׳ אלא שביקש להשמיד זה הדור ולהשאיר הטף עד שיגדלו ויבאו לא״י. ובטל זה החשש אלא שיאמרו שאינו יכול להכניס לא״י ואינו רוצה אלא לעשות ממדבר ישוב ולהושיב את הטף. ומשום שהוא שנא אותו הדור ע״כ הרגו. וזהו טענת משה עצמו במרגלים לפי שהיתה תחלת הגזירה שם להשמיד את הדור כאחד ולהשאיר את הטף כמו שביארנו שם. וטען ע״ז שיאמרו מבלתי יכולת ה׳ וגו׳ וישחטם במדבר. אלא שכאן אמר שיאמרו ומשנאתו אותם הוציאם להמיתם במדבר וגם זה מדויק הכל יפה בשעתו. דשם שהיו בקדש ברנע סמוך לא״י והיה נוח ליכנס לא״י אפילו בלא נס נגלה טוב לומר החשש שלא משנאה הרגם דזה ודאי דבר רחוק. אלא משום כדי שלא יכנסו מדעתם וזה אין יכולת לכבוש הכנענים. וג״ז אין רצון לה׳ שיכלו הכל ביד הכנענים שהרי ברור לכל שרוצה הקב״ה לעשות ישראל לעם ע״כ שחטם כדי שיתרצו הטף לשבת במקום אחד עד שיהי׳ באותו מקום ישוב. משא״כ כאן שמן הנמנע היה ליכנס בע״כ שהרי מחורב עד א״י מקום מדבר גדול ונורא וא״כ אם היה רצון ה׳ מבלתי יכולת לכבוש הכנענים שישארו במדבר למאי ישחט זה הדור הרי היה די במה שלא היה מנהיג אותם בענן ובעמוד אש במדבר משום זה הי׳ ההכרח לומר שיאמרו דמשנאתו את הדור הזה חשבם מתחלה להמיתם במדבר. ולוקח את בניהם אחריהם לו לעם בישוב במדבר:
והם עמך ונחלתך וגו׳. לא זהו טענה ראשונה אל תשחת עמך ונחלתך. דשם היתה הטענה דבשביל זה ראוי לחוס מבלי להשחית. וכאן הוספת טענה פן יאמרו. שהם יוציאו לעז שאתה שונא אותם. והרי הם עמך ונחלתך ואיך תסבול הבוז והלעג לשקר:
בכחך הגדול. היינו המופתים כיד ה׳:
ובזרועך הנטויה. שלא יתקבצו המצרים בין מכה למכה להרוג את כל ישראל. היה חרב ה׳ ממית כמה גדולי מצרים באופן שלא היה בהם כח להתאסף לעצה. ודבר זה מבואר יפה בפ׳ וארא ו׳ ו׳ ע״ש. וזה היתה טענתו כי המצרים יחשבו שכ״ז ההשתדלות הרבה והעצומה הי׳ כדי להפיק הנקמה והשנאה להרוג אותם במדבר. ואין זה כבוד לפני הקב״ה לעשות נסים והשתדלות בשביל נקמה ושנאה. כ״ז סיפר משה להוכיח שנצרך לטעון כל אלה הטענות שלא ישמיד אותו דור אע״ג שכבר עשה ה׳ הרבה לטובתם. הרי שאין בטוחות שלא ישמידו כשיחטאו גם בא״י. וזה הי׳ כוונת אותו דרוש:
