סיני והעגל
"אל תאמר... בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת... לא בצדקתך ובישר לבבך אתה בא לרשת את ארצם, כי ברשעת הגוים האלה ה' אלוקיך מורישם מפניך ולמען הקים את הדבר אשר נשבע ה' לאבתיך... וידעת כי לא בצדקתך... כי עם קשה ערף אתה. זכר אל תשכח את אשר הקצפת את ה' אלוקיך במדבר..." (דברים ט, ד-ז).
מדוע היה צריך משה להשפיל את ישראל, ולחזור ולהדגיש שהם אינם יורשים את הארץ בזכותם, וכי הם עם קשה עורף וחטאו; הרי דור המדבר כבר מתו כולם, ולמה להזכיר חטאי האבות לבנים? נראה, שבפסוקים אלו מונח יסוד בחירת ישראל ונצחיותם. העדר כל זכות של דור המדבר מזכירה את שאלת הרמב"ן המשווה בין נח לאברהם: מדוע הדגישה התורה את צדקותו של נח שהיה איש צדיק ושמצא חן בעיני ה', ואילו לאברהם נאמר: "לך לך מארצך... ואעשך לגוי גדול" (בראשית יב, א-ב), ולא הוזכר דבר מזכויותיו?
וביאר המהר"ל שאהבה התלויה בדבר, בטל דבר - בטלה האהבה. ולכן העלימה התורה את צדקותו של אברהם, כדי שלא נחשוב בטעות, שהברית נכרתה עמו בשל זכויותיו הרבות. אילו נבחר אברהם בשל צדקותו ניתן היה להבין, שאם בדור מן הדורות לא יעמדו הבנים בצדקתם - בטלה הברית; על כן העלימה התורה את צדקותו של אברהם ללמדך שאין הברית תלויה ומותנית בצדקותם של ישראל, וגם בשעה שהם חוטאים, ואפילו בחטאים חמורים כגון עבודה זרה, אין הם נדחים, אף שהם נענשים על כך. ובלשונו של המהר"ל שמצות ועברות "מוסיפים דבקות או גורעים דבקות, מ"מ עצם הדבקות אינה תלויה במעשיהם של ישראל" (נצח ישראל פי"א), "ובין כך ובין כך קרויים בנים" (קידושין לו ע"א). וכדברי הנביא יחזקאל "והעלה על רוחכם היו לא תהיה, אשר אתם אמרים נהיה כגוים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן. חי אני נאם ה' אלוקים אם לא ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם" (יחזקאל כ, לב-לג). מה שאין כן בחירתם של אומות העולם, היא מותנית במעשיהם הטובים, ועל כן הקדימה התורה את צדקותו של נח לפני בחירתו. וכן כתב השפת אמת בעניין מצות ערבה בסוכות, אף שהערבה היא כנגד אלו שאין להם לא טעם ולא ריח - לא תורה ולא מצוות: "כי באמת מזה ניכר יותר דביקות בנ"י להשי"ת, כי מאין בא חביבות בני אדם הללו. רק שבנ"י נקראו בנים למקום, ויש בכל איש ישראל דביקות בה' אלוקים, כמו שנאמר 'ואתם הדבקים וכו''... הענין, שגם בלי המעשים, רק מצד עצם הבריאה יש ג"כ דביקות עצום לבנ"י, יותר מכל האומות וכו' ובני ישראל שמחים יותר בנקודה זו שנטבע בהם מצד הבריאה, ממה שזוכים ע"י מעשיהם, כי מה יכול לפעול מעשה בשר ודם. וז"ש 'טובים דודיך' שבא מהקב"ה מצד חלק ה' עמו, ממה שזוכין ע"י מעשינו".
ועל כן מדגיש משה רבינו שלא בזכות ישראל ירשו את הארץ, שגם בלא זכויות היו יורשים אותה, כדי להגשים את התכנית האלוקית כפי שנשבע לאבות, שאף שאתם עם קשה עורף וחוטאים, אתם באים אל הארץ.
אפשר שפשר הדבר נרמז במסכת סנהדרין (סד ע"א). הגמרא עומדת על הסתירה בפסוקים, כתוב אחד אומר "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם" (דברים ד, ד), וכתוב שני אומר "הנצמדים לבעל פעור" (במדבר כה, ה). ומסבירה הגמרא שלפעלים "דבקים" ו"נצמדים", יש שתי משמעיות שונות: "דבקים" משמעו דבקות ממש, וזה הוא היחס בין ישראל לקב"ה; ואילו ל"נצמדים" משמעו צמידות זמנית ורופפת כצמיד על יד של אשה, וזה היחס של ישראל לעבודה זרה. היינו, בה' הם דבקים ממש, בטבע, במהות; ואילו כשחוטאים בע"ז, הרי זה דבר מקרי וחיצוני. ואין חטא ע"ז, שהוא מקרי, יכול לבטל דבקות בה', שהיא טבעית.
בזה נבין מאמר חז"ל מופלא בהפטרת הפרשה. "'ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני' (ישעיהו מט, יד)... - אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אדם נושא אשה על אשתו ראשונה - זוכר מעשה הראשונה, אתה עזבתני ושכחתני. אמר לה הקדוש ברוך הוא: בתי, שנים עשר מזלות בראתי ברקיע... וכולן לא בראתי אלא בשבילך ואת אמרת עזבתני ושכחתני, 'התשכח אשה עולה' (ישעיהו מט, טו). אמר הקדוש ברוך הוא, כלום אשכח עולות, אלים ופטרי רחמים שהקרבת לפני במדבר? אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ואין שכחה לפני כסא כבודך, שמא לא תשכח לי מעשה העגל? אמר לה: 'גם אלה תשכחנה' ("אלה אלוקיך ישראל"). אמרה לפניו: רבונו של עולם, הואיל ויש שכחה לפני כסא כבודך, שמא תשכח לי מעשה סיני. אמר לה: 'ואנכי לא אשכחך' ("אנכי ה' אלוקיך"). והיינו דאמר רבי אלעזר אמר רב אושעיא: מאי דכתיב 'גם אלה תשכחנה' - זה מעשה העגל. 'ואנכי לא אשכחך' - זה מעשה סיני" (ברכות לב ע"ב).והדברים מופלאים: וכי משוא פנים יש בדבר? מדוע העגל נשכח, ומעשה סיני לא נשכח? אולם הדברים ברורים: דבר מהותי אינו נשכח, רק דבר מקרי וחיצוני נשכח. חטא ע"ז בישראל אינו מהותי, ישראל אינו דבוק בו, ועל כן הוא נשכח בקלות ואינו זכור. מה שאין כן מעמד הר סיני: התורה היא נשמתן של ישראל, וחיי עולם נטע בתוכנו, ואי אפשר לישראל בלא תורה - על כן "אנכי לא אשכחך".