פסוק ו:ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני וגו'. ושמרתם זו כנגד מצות לא תעשה כמו שאמרו ז"ל השמר פן ואל מצות לא תעשה היא, ועשיתם הוא מצות עשה, לזה אמר כי היא חכמתכם נגד ל"ת, כי כשתקיימו אותם יתוסף לכם חכמה על חכמתכם ותהיה חכמתכם בטבע מוטבע בגופכם ולא תהיו עם נבל, תרגום עמא טפשא, כי אם לא תאכלו החלב יהיה לכם פקוח הלב ולא טמטום הלב, ואם לא תאכלו מאכלות אסורות ולא תבאו ביאה אסורה ולא על נדה יהיו בניכם מלובנים מזורזים בעלי חכמה, ואם לא תזרעו כלאים תהיה ברכה בעולם, כלאים מלשון מניעה שמונע הברכה, וכן בחלול שבת ויו"ט עושה מהקודש חול מחריב העולם ומפסיד האויר, וכן בכל שאר מצות לא תעשה כשתעיין בהם תמצא שיקנה בסבתם חכמה מוטבעת לו, לזה חכמתכם ולא חכמה, ובינתכם נגד מצות עשה שמבין ומעמיד כל אבר ואבר על כנו בעשיית המצות שהם רמ"ח נגד רמ"ח איברים, הלא תראה שבק"ש הצריכו שיחזור החזן לומר ה' אלהיכם אמת להשלים רמ"ח תיבות, ועל זה אמרו מי שאינו מתפלל עם הצבור עליו נאמר מעוות לא יוכל לתקון וגו', ולמה יושלם ע"י החזן ולא היתה יכולה תורה להשלימה, שמעתי ששלשה איברים יש באדם שאינן ברשותו, הלב והעין והאוזן, וכן דוד ע"ה התפלל עליהם ואמר אל תט לבי לדבר רע וגו', כי פעמים באה לו לאדם מחשבה שלא היה רוצה לחשבה ובאה לו בעל כרחו, וכן אמר העבר עיני מראות שוא וגו', וכנגד אלו הג' איברים שאינן ברשותו תקנו לחזן לאמרם, א"כ ובינתכם לעיני העמים שיבינו ויתבוננו בכם ולא ימצאו בכם שום חסרון אלא שלימים באיבריכם, אז יתאמת להם שיאמרו עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה וגו':
פסוק ו:ואמר רק עם חכם ונבון, לפי שהם עובדי אלילים כולם וישראל אינם עובדים בזה יגנו ישראל שאומרים שאין להם ידיעה בזה לבד זהו רק מיעוט, אבל בשאר עם חכם ונבון, אם כן המצות הם חכמה ובינה לכם והעמים ישבחו אתכם עליהם, כמו שאמר התנא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. כי הוא חכמתכם, כתיב הוא וקרי היא. וכבר ידעת כי עשה ולא תעשה כנגד זכור ושמור, לזה הוא היא, והבן:
פסוק ו:ובגמרא פרק כלל גדול א"ר שמואל ב"ר נחמן מנין שמצוה לאדם לחשוב תקופות ומולדות שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים, איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני העמים הוי אומר זו תקופות ומזלות, וכל היודע לחשוב תקופות ומזלות ואינו חושב עליו הכתוב אומר ואת פועל ה' לא יביטו אלו תקופות, ומעשה ידיו לא ראו אלו מזלות, א"ר יהודה כל היודע לחשב תקופות ומזלות ואינו חושב אסור לספר הימנו ע"כ. והכונה באומרו עליו הכתוב אומר את פועל ה' לא יביטו כי כשהוא מחשב בהם ידע שהם פועל ה' מתוך שהוא מחשב בהם ידע גדלו ורוממותו של הקב"ה ולא יבא לומר שהעולם הוא קדמון וידע גם כן שכל מה שברא הקב"ה הוא לכבודו שנאמר כל פעל ה' למענהו לא כדי שיתנהג בו האדם ויאכל מפריו וישבע מטובו להנאת עצמו אלא לכבודו של מקום שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וגו', ואפילו גופו של אדם ונשמתו צריך להעלות בדעתו שהם פעולתו של מקום ולא ישתמש בהם כרצונו כי לא נברא אלא לעבודתו יתב', ולזה היא הכונה באמירת אלהי נשמה שנתת בי לדעת שנשמתו אינה ברשותו ולא נתנה בגופו אלא לעבודתו ית', לזה קודם התפלה שהיא העבודה אומרים אותה להורות שלזה נבראת. ואומר אלהי נשמה שנתת בי טהורה לומר שהוא ברוך הוא טהור כך צריך שיהיו משרתיו טהורים, אתה יצרתה שאצלת ונתת לה צורה לבדה, אתה בראת שנתת לה בריאה וממשות, בריאה מלשון בריאות. ואתה נפחתה בי שנאמר ויפח באפיו מלשון אף וחמה שגער בה שלא היתה רוצה לשכון בגוף נגוף מטונף, ואתה משמרה בקרבי כי אי אפשר להתקיים שניהם יחד כי הם שני הפרים זו רוחנית בתכלית הרוחניות עד שחז"ל דמוה להקב"ה מה הקב"ה מלא כל העולם אף הנשמה מלאה כל הגוף מה הקב"ה רואה ואינו נראה אף הנשמה מה הקב"ה זן את העולם אף הנשמה זנה את הגוף, מה הקב"ה טהור אף משרתיו טהורים, והגוף הוא עכור בתכלית העכירות וא"א שיזדווגו יחד, לזה אמר ואתה משמרה עד זמן קצוב. ובזוהר ז"ל ת"ח ברוחא עביד קוב"ה עלמא וברוחא מתקיימא רוחא דאינון דלעאן באורייתא והוא רוחא דרבוי דבי רב ע"כ. ופירוש בריחא איברי עלמא הוא האדם שהוא עולם קטן ואיברי ברוחא שנאמר ויפח באפיו נשמת חיים וגו', עוד ירמוז לג' עולמות שהנשמה דרה בהם קודם שתבא לזה העולם כמו שתמצא בזוהר במקומות רבים, קודם יושבת זמן קצוב עד שתתלבש קצת עביות, ואחר כך יורדת לגו עדן הארצי ומתעכרא יותר כדי שתוכל לקבל חומר זה העולם שאלמלא כן לא היה באפשרות שיש לה שום קיום ושום שייכות, וכן בפטירתה פושטת מלבוש החומר בג"ע הארצי שיושבת שם זמן כפי החומר שקבלה בזה העולם, ואחר כך עונה לג"ע של מעלה, ואח"כ עולה לבית עולמה מדור לפי כבודה, ולפי תקון שקנתה לעצמה. א"כ אתה יצרתה בג"ע של מעלה, אתה בראתה בג"ע של מטה, אתה נפחתה בי בזה העולם, וחוזר להזכיר העלוי שיש לה לאחר פטירתה, אומר כל זמן שהנשמה בקרבי מודה אני בזה העולם, רבון כל המעשים רמז על ג"ע הארצי, אדון כל הנשמות רמז על זמן סלוקה לג"ע שלמעלה, ברוך אתה ה' המחזיר נשמות לפגרים מתים אם לא זכתה לעלות דרך הסולם שחוזרת ובאה עד בוא חליפתה, זהו המחזיר נשמות לפגרים מתים כי אם הוא על תחלת ביאתה עדיין לא קנתה גוף כיצד אומר מחזיר נשמות לפגרים מתים אלא לרמוז כמו שאמרנו, ועיין בזוהר פרשת שלח לך (דף קנ"ט) מאמר תלת עלמין אית ליה להקב"ה דאיהו גניז בגוייהו וכו', ועוד ירמוז לג' גלגולין כחז"ל כשתעיין בהם יצרתה בראתה נפחתה:
פסוק ו:ובפ"ק דע"א רבי יהושע בן לוי אומר כל מצות שישראל עושין בעולם הזה באות וטורפות להם לעכו"ם על עיניהם לעולם הבא שנאמר כי הוא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים נגד העמים לא נאמר אלא לעיני ע"כ. ומה שאמר באות וטורפות על עיניהם לפי שכשהיו רואין את ישראל עושין המצות היו המצות בזויות בעיניהם ואומרים מה עושין אלו בליל הפסח משימין מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין ובסוכות הם יושבין בצל סוכה ולוקחין בידיהם לולב אתרוג הדס וערבה, ובן מצות מזוזה שמשימין על הפתח וכן התפילין וכן ביום הכפורים אומרים מלבושך נאה ורגליך יחפות, המצות בעצמן הם תובעות עלבונן מהם:
פסוק ז:כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים. לפי שאמר ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, תינח בזמן גדולתם של ישראל, אבל בזמן דלותם ושפלותם היכן היא גדולתם, לזה אמר. כי מי גוי גדול, מה גם תבקשו גדולה יותר מזה, שאתם כשיש לכם. שום צרה שלא תבוא עליכם ואתם צועקים ומתפללין והוא עונה אתכם ומושיע אתכם מיד, ואם העולם הוצרך למטר מתפללין העכו"ם וצועקים ואין עונה אותם ואתם נענים מיד, וכשאתם נרדפים מהעכו"ם ואתם צועקים וחתם נענים יש לכם גדולה יותר מזו, שאתם קרובים להקב"ה ונקראים עם קרובו מה שאין כן לשום אומה עכו"ם, מנהג העולם כשיש עני והוא קרובו מתרחק ממנו ושונאהו שנאמר כל אחי רש שנאוהו, אבל הקב"ה אינו כן ישראל הם עניים והוא גאלם ומקרבם שנאמר ואל זה אביט אל עני ונכה רוח, ולא עוד אלא שהוא כביכול מתאוה לו שנאמר לו עמי שומע לי וגו':
פסוק ז:ובמדרש כי מי גוי גדול וגו'. את מוצא ע"א קרובה ורחוקה עכו"ם עושה ע"א מעמיד אצלו והוא עומד ומתפלל לפניה ואינה עונה אותו שנאמר יצעק אליו ולא יענה הרי היא קרובה ורחוקה, והקב"ה רחוק וקרוב מכאן עד לרקיע מהלך ת"ק שנה, וכן בכל רקיע ורקיע הרי שהוא רחוק, אדם עומד ומתפלל ומהרהר בלבו הקב"ה שומע תפלתו, שנאמר שומע תפלה עדיך כל בשר יבאו. אשר לו אלהים קרובים אדם יש לו קרוב אם הוא עשיר מודה לו ואם הוא עני כופר בו, אבל הקב"ה ישראל נתונים במצרים ואומר בני בכורי ישראל, אדם יש לו קרוב אם הוא עני עושה עצמו ענן וערפל, חושך יסוד העפר, ענן יסוד המים, ערפל יסוד הרוח, ומרוב הזכות היה הקול נראה שנאמר ותמונה אינכם רואים זולתי קול, ונעשו כמלאכים שנאמר עליהם משרתיו אש לוהט, והרי מצינו בזמן התנאים כשהיו מכוונין עצמן היתה האש מלהטתן, כמו המעשה של המדרש קהלת אבויה אביו של אלישע היה מגדולי ירושלים וכשבא למול את בנו קרא לכל זקני ישראל ולרבי אליעזר ולר' יהושע עמהם כיון שאכלו ושתו שרו אלין אמרי אלפ"א ביתי"ן ואילין אמרי מזמורים א"ל ר"א לר"י הני עסקין בדידהו אנן נעסוק בדידן, מיד התחילו לחרוז מן התורה לנביאים מן הנביאים לכתובים והיו הדברים שמחים כנתינתן בסיני והיתה האש מלהטת סביבותם, עלה אבויה אצלם אמר להם באתם לשרוף את הבית עלינו אמרו חס ושלום אלא שאנו עוסקין בתורה ולא בתחילה נתנה באש שנאמר וההר בוער באש ע"כ. הרי שהאש היתה מלהטתן ולא היו נשרפין מרוב זכות חומרם אדרבא היתה האש מגדלתן וגם משמחתן, וכן אמרו (חגיגה י"ד) פתח ר' אלעזר בן ערך במעשה מרכבה ודרש ירדה אש מן השמים וסבבה את כל האילנות שבשדה פתחו כל האילנות שבשדה ואמרו שירה ומה שירה אמר הללי את ה' מן הארץ ויש אומרים אז ירננו כל עצי היער, נענה מלאך מתוך האש הן הן מעשה מרכבה, ע"כ:
פסוק יב:וכתב הרב רקנאטי ז"ל. וידבר ה' אליכם מתוך האש קול דברים אתם שומעים ותמונה אינכם רואים זולתי קול, אמר כי השם הגדול מדבר לישראל מתוך האש היא מדת הדין של מטה ובה לבדה השיגו ישראל זהו קול דברים אתם שומעים הרמז לקול אחרון שנזכר בז' קולות, ותמונה אינכם רואים פירוש משיגים כמו ולבי ראה, והרמז כי לא השיגו תמונה בגימ' פרצוף אדם. והרמז למדת רחמים הנקראת כך, ומכאן תבין סוד אני בצדק אחזה פניך, כי השגת הנשמות בפרידתם מן הגוף היא בג"ע הנקראת צדק אמנם בעוה"ב שהוא אחר התחיה הוא באור הגנוז הנקרא תמונה. זהו אשבעה בהקיץ שהוא עוה"ב תמונתך שם יהיה לנשמות השגה בתמונה ע"כ:
פסוק יג:ויגד לכם את בריתו. היא התורה שהיא ברית שגזר הקב"ה עם עולמו שאם לא יקבלו ישראל את התורה שיהפוך העולם לתהו שנאמר אם לא בריתי יומם ולילה שהיא התורה שנאמר והגית בו יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי, לזה נקראת ברית, וברית בגימ' תרי"ב ועם דבור אנכי ולא יהיה לך היינו תרי"ג אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים, שכל התרי"ג כלולים בהם מאל"ף של אנכי עד כ' של לרעך תר"ך אותיות, תרי"ג וז' מצות דרבנן היינו תר"ך, וכבר ידעת כי התורה היא נארגת על האותיות והאותיות על השמות והשמות על שם הוי"ה, עשרת הדברים בגימ' עשרים וששה, וכן כתר תורה:
פסוק יג:ויכתבם על שני לוחות אבנים, היו שנים כי כן נברא העולם בדין וברחמים, זהו ב' של בראשית, וכן האדם בשני יצרים, ולזה האדם הולך על שתי רגלים לומר שהוא מורכב משני יצרים, משא"כ במלאך שנאמר בו ורגליהם רגל ישרה, רגל אחת ולא שתים, וכן המצות עשה ולא תעשה וכן איסור והיתר טמא וטהור כשר ופסול. ואותי צוה ה' בעת ההיא ללמד, תיכף ללמד אתכם חוקים ומשפטים שהן תרי"ג מצות כדי שלא יאמרו שלא יש מן השמים אלא עשרת הדברות כמו שאומרים האפיקורסים לזה היה תיכף בעת ההיא אע"פ שאינן נוהגים אלא בארץ, זהו אומרו לעשותכם בארץ אתם עושים אותם בארץ וגו'. ורש"י ז"ל פירש צוה ה' ללמד אתכם תורה שבעל פה:
פסוק טו:ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה. יאמר מאחר שנזדכך חומרכם ועם כל זה לא ראיתם כל תמונה אע"פ שהיה הדבור מתוך האש שהיה אור גדול א"כ איך תבואו לעשות שום תמונה מה שלא ראיתם, ואתם עושין בזה שתי עבירות אם אתם עושין שום תמונה, אחת שאתם עושין דמות הגוף והוא אינו גוף, ואחרת שאתם מעידין עדות שקר ועוברים על לא, תענה ברעך עד שקר דהיינו הקב"ה שנאמר רעך ורע אביך:
פסוק טז:פן תשחיתון לא. אמר תשחתון אלא תשחיתון וכתיב תשחתון, חס ושלום שעושין פגם למעלה. ועשיתם לכם, העשיה היא לכם כפי מה שעלה בדעתכם הפסולה, אבל בו אין שום תמונה שייכה. ועשיתם לכם פסל, ועשיתם לכם דעת פסולה בעשיית שום תמונה. תמונת כל סמל, בגימ' סיני, לפי שאמר במדרש אנכי ה' אלהיך א"ר חנינא בר פפא נראה להם הקב"ה בפנים זועפות בפנים מסבירות בפנים בינוניות בפנים שוחקות, וכתבנום פרשת יתרו, לזה אמר כאן אע"פ שבסיני נראה בכמה פנים השמרו לכם פן תעשו שום דמות כי שם נראה לכל אחד ואחד כפי יכולת השגת חומרו, כמו שאמר ר' לוי במדרש נראה להם הקב"ה כאיקונין זה שמראה פנים לכל צד אלף בני אדם מביטים בה והיא מבטת בכולן, כך הקב"ה כשהיה מדבר כל אחד מישראל היה אומר עמי הדבור מדבר. אנכי ה' אלהיכם אין כתיב כאן אלא אנכי ה' אלהיך ואמר תבנית זכר או נקבה לומר שאחר שהויית העולם הוא על ידי זכר ונקבה לא יעלה בדעתך לומר שהזכר נתהוה מן הזכר והנקבה מן הנקבה, שמי שאומר כן ח"ו אומר שיש שני רשויות,, ואפילו ההתבוננות בזה ולציירו בעין השכל לומר שכך מחייב השכל אסור:
פסוק יז:תבנית כל בהמה. לומר מאחר שרוב תבואות בכח שור אעבוד אותו מזל לא כדי לחשבו כאלוה אלא כדי שיתן כח באותה בהמה או הצאן שמעשרות בעליהן או אותה בהמה שהיא למשא, לזה אמר כל בהמה אשר בארץ שהיא לצורך הארץ והיא מיסוד העפר, תבנית כל צפור כנף, לומר אחר שיש בהם צורך לעולם שעל ידיהם הוא נחתך גזר דין של מעלה כמו שאמר הזוהר שמוסרין את הדבר אחר שנגזר לעוף השמים שנאמר כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר א"כ ראוי לחלוק לו כבוד והוא מיסוד הרוח. תבנית כל רומש באדמה, לומר שהשקצים והרמשים לא לחנם נבראו והם מיסוד האש, או לדגים ובפרט לדג הגדול שהוא לויתן שהוא בריה גדולה מבריותיו של הקב"ה שהוא משחק בו שנאמר לויתן זה יצרת לשחק בו, ואמרו בגמרא בתרא פרק המוכר את הספינה א"ר יונתן עתיד גבריאל לעשות קניני עם לויתן, פירוש לצודו, ואלמלא הקב"ה עוזרו לגבריאל אין יכול לו, שנאמר העושו יגיש חרבו. כי אתא רב דימי א"ר יונתן בשעה שלויתן רעב מוציא הבל מפיו ומרתיח כל מימות שבעולם שנאמר ירתיח כסיר מצולה ואלמלא הקב"ה) מכניס ראשו בג"ע אין כל בריה יכולה לעמוד מריחו שנאמר ים ישים כמרקחה ובשעה שהוא צמא עושה תלמים תלמים בים ואין תהום חוזר לאיתנו עד שבעים שנה, פירוש מרוב המים ששתה, שנאמר יחשוב תהום לשיבה, ואין שיבה פחות משבעים שנה, והמים תחת כל העולם שנאמר לרוקע הארץ המים, זהו ואשר במים מתחת לארץ, והוא מיסוד המים. ואמר בכל אחת תבנית, לומר לא שהוא חושב שהוא אלוה ח"ו אלא לעשות חשיבות לאותו תבנית שהוא אותו מזל ששולט עליו או שחושב שיש לו שום אמצעות, כמו שאמר ר' שלמה גבירול ז"ל בכתר מלכות אתה אלוה וכל היצורים עבדיך ועובדיך ולא יחסר כבודך בגלל עובדי בלעדיך, כי כונת כולם להגיע עדיך. אבל הם כעורים מגמת פניהם דרך המלך ותעו מן הדרך, זה טבע בבאר שחת, וזה נפל אל פחת, וכולם חשבו כי לחפצם נגעו, והם לריק יגעו, אך עבדיך הם כפקחים ההולכים דרך נכוחה, לא סרו ימין ושמאל מן הדרך עד בואם לחצר בית המלך, לזה לא אמר באלו השתחויה ועבודה כי הוא יודע שאין בהם אלהות אלא כמו שאמרנו:
פסוק יט:ופן תשא עיניך השמימה. לא אמר השמים, לומר שז' רקיעים הם זה על זה והירח הוא בשני והשמש היא ברביעי והכוכבים בחמישי, **(עיין חגיגה דף י"ב ע"ב וצ"ע. וע' לקמן דף י"ז:)** וידחה אותך יצרך לומר שיש להם אלהות, ואע"פ שתראה שיש לה ממשלה במקצת מקומות יותר ממקום אחד זהו לפי צורך אותו מקום. כמו שאמר בזוהר שבצפון מכה שם השמש עד שמחמת ההכאה יש (שם מקומות שמכה שם השמש ויש) שם זהב שנאמר מצפון זהב יאתה ויש מקומות בכוש שאם לא יעבור אותו כוכב הממונה על אותה אבן אין לה ניצוצות (פי' בהירות) ולא סגולה שנאמר לא יערכנה פטדת כוש, וכן אבן ספיר שבהודו, א"כ הקב"ה חלק אותם לצורך העולם כמו שאמר קיסר לר' יהושע בן חנניה אם הקב"ה שונא ע"ז למה אינו מאבדה מן העולם אמר לו אילו לעץ ואבן כולם עובדים היה מאבדם, אבל יש עובדים לשמש ויש לירח וכו' יאבד עולמו מפני השוטים, זהו אומרו אשר חלק תחת כל השמים. עוד אשר חלק שנתן להם חלק בהם, אבל אתכם לקח ה' כי הנכרים הם עובדי ע"ז בטהרה בחוצה לארץ אבל בארץ ישראל חייבין מיתה, ורז"ל דרשו חלק מלשון חלקלקות שאמרו בגמרא (ע"ז נ"ה.) א"ל רבא בר יצחק לרב יהודה איכא ע"א באתרין דכי מצטריך עלמא מטרא מתחזי להו בחלמא שחטו לי גברא ואייתי מטרא שחטו לה גברא ואתי מטרא א"ל איכו שכיבו לא אמרי לכו הא מלתא הכי אמר רב מאי דכתיב אשר חלק ה' אלהיך מלמד שהחליקן בדברים כדי לטרדן מן העולם:
פסוק כ:ואתכם לקח ה'. יאמר מאחר שהעכו"ם חלקם הקב"ה לשרים כמו שאמר אשר חל לכל העמים אבל אתם לקח אתכם לו לחלקו מיום בריאת העולם כי בשבילכם נברא העולם שנאמר בראשית בשביל ישראל שנקראו ראשית ואם הוליכם למצרים לא שח"ו נמסרו תחת יד שרו של מצרים ולקחם ממנו כי מן שמיא מיהב יהבי משקל לא שקלי, ולא הוליכם למצרים אלא לצרפן כמו שעושין לברזל שמכניסין אותו לכור לצרפו ולחסמו, כן אתם כדי להיות לו לעם סגולה ונחלה פירש הגאון עם צרוף וברור, כיום הזה, כמו היום שהוא השמש שנברא מששת ימי בראשית להאיר לעולם והוא עומד לעד לעולם כן אתם מרוב חיבתכם על דבור אחד שאמרתי שמעו נא המורים התאנף בי, ולא התאנף בלבד אלא וישבע, ולא תאמרו שאבדתי ממני מתנה מעוטה בסיבתכם ראו מה אבדתי הארץ הטובה אשר ה' אלהיך נותן לך ואני לא זכיתי בה, א"כ מכאן תראו חבתכם, לזה השמרו לכם פן תשכחו וגו'. וכמו שהוא אינו שוכח אתכם כן אתם לא תשכחו. ומפני שפסוק זה וה' התאנף בי נאמר בפרשת דברים כי שם אמר גם בי התאנף ה' בגללכם וחזר ואמרו כאן, לזה כתב רקנאטי ז"ל לא ידעתי מה ענין פסוק זה בפרשה זו. וכתב הרב הגדול ז"ל, יאמר השמרו מאד לנפשותיכם פן תשכחו כי ה' התאנף בי מדבר אחד, נראה שכונתו לומר שהאנוף היה כשהשחיתו ועשו העגל ואמר לו הקב"ה לך רד כי שחת, זהו האנוף שאמר ני רד מגדולתך, ששמעו נא המורים אינה מספקת לגזור גזירה אם לא היה גם כן סיבת ההשחתה שעשיתם, אם כן שתי סבות היו. זהו לבלתי עברי את הירדן ולבלתי בא אל הארץ הטובה, כי אם הייתי עובר את הירדן היה לי קצת נחמה רמו שאז"ל כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מוחלין לו כל עונותיו שנאמר וכפר אדמת"ו עמו, ד' אמות, אבל נשבע לבלתי עברי, א"כ כי אנכי מת, כעת אני נקרא מת כי המת בא"י אינו מת כי הוא בחלק אלהים חיים הוא חי, אבל המת בחלק השרים כמו שהם מתים לפי שאין להם שום חיות מעצמן אלא מאתו ית' שנאמר ואתה מחיה את כולם, אתה מחיה לכולם, הוא נקרא מת, א"כ כי אנכי מת ודאי ואתם עוברים, וירשתם את הארץ הטובה הזאת, מלמד שהראהו את כל הארץ והיתה שולה לפניו לזה אמר הזאת וכן הוא אומר ויראהו את כל הארץ:
פסוק כד:כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא. שמא תאמרו מאחר שאנו כל כך חביבין לפני המקום ואע"פ שנעשה כמה עבירות הוא מוותר לנו, לזה אמר כי ה' אלהיך אל קנא במקום שמוצאת האש מקום לאכול אוכלת בטבע, אם היא כסף סיגים יש לה כח ללהט ולאכול עד שתכלה הסיגים ממנה, ואם היא טובה אין לה בה שום אכילה:
פסוק כד:ואמר ה' אלהיך. כבר פירשתי על שם הזוהר כי משה נתעלה ומדתו בתפארת, אמנם ישראל הם בכ"י, ולזה אמר ה' אלהיך בך', הכ"י, הוא לך, לזה אוכלה שהיא האש הגדולה, ומראה כבוד ה' כאש אוכלת, מראה כבוד ה' דייקא, וכן ירד עליו ה' באש, ירד באש דייקא, והבן:
פסוק כד:ובתנא דבי אליהו כי ה' אלהיך כשבט ביד המלך למה הדבר דומה למלך שנטל את הרצועה ותלאה בתוך ביתו אמר להם לעבדיו בזה אני מלקה והורג אתכם. ובגמ' (ע"ז נ"ד:) שאל פילוסוף אחד את ר"ג כתוב בתורתכם כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא אל קנא מפני מה מתקנא בעובדיה ואינו מתקנא בה. אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך שהיה לו בן אחד ואיתו הבן גדל לו כלבא והעלה לו שם בשם אביו כשהוא נשבע אומר חי כלב אבא, כששמע המלך על מי כועס על הכלב או על הבן הוי אומר על הבן הוא כועס, אמר לו כלב אתה קורא אותה והלא יש בה ממש. א"ל מה ראית. אמר לו פעם אחת נפלה אש בעירנו ונשרפה כל העיר ואותה ע"א לא נשרפה. אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה למלך שסרחה עליו מדינה כשהוא עושה מלחמה עם החיים או עם המתים הוא עושה הוי אומר עם החיים הוא עושה, אמר לו כלב אתה קורא אותה מת חתה קורא אותה, א"כ יאבדנה מן העולם. אמר לו אם לדבר שאין העולם צריך בו היו עובדים היה מאבד אותה הרי הם עובדים לחמה וללבנה ולמזלות ולכוכבים יאבד עולמו מפני השוטים, ע"כ:
פסוק כה:כי תוליד בנים ובני בנים. הוא בודאי כי לא תהו בראה וכתיב ואתם פרו ורבו, א"כ איך אמר כי. אלא הודאי הוא שיוליד בנים לעבודתו ית', ולזה היא הכונה בביאה לא להנאתו כמו שכתבנו במקום אחר, ולזה אמר כי, אם לא כוונת בהולדה יהיו בנים משחיתים אבל לא בניך, כי אע"פ שלא כוונת הם יוצאי חלציך, אלא אחר בניך ובני בניך ואחר כמה דורות אחר שיתישנו הדורות הראשונים ולא יזכרו ואין בהם שום לחלוחית מאבות ראשונים, זהו בארץ כמו ארץ יבשה, אלא ממך היא הסבה וההתחלה שאתה הוא המוליד, וכן היה שנאמר ויעבדו את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים כו', ולזה והשחתם, שאתם גרמתם שאתם השחתם להם וכאלו אתם השחתם ועשיתם. כי תוליד בנים, ר"ת כתב וס"ת ידם, לפי שתולה ההשחתה בבנים והוא נפרע מהאבות, שנאמר העידותי בכם כי אבוד תאבדון הבנים אכלו בוסר ושני אבות תקהינה, לזה אמר כתב ידם, לזה רמזו ז"ל הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין, שהן כנכסים בני חורין אבל הם הגורמים והם כמשועבדים וסופם לבא לידי פרעון, לזה כי אבוד תאבדון לא תאריכון ימים עליה כי השמד תשמדון, ואפשר על ידי גלגול כאמז"ל:
פסוק כה:ובגמרא פ' המגרש (גיטין פ"ח) אריב"ל לא חרבה א"י עד שעבדו בה שבעה בתי דינין ע"ז ואלו הן ירבעם בן נבט ובעשא בן אחיה ואחאב בן עמרי ויהוא בן נמשי ופקח בן רמליהו ומנחם בן גדי והושע בן אלה, שנאמר אומללה יולדת השבעה כי תוליד חד, בנים תרי הא תלתא, ובני הא חמשה, בנים הא ז'. עוד שם מאי דכתיב וישקוד ה' על הרעה ויביאה עלינו כי צדיק ה', משום דצדיק ה' שקד ה', אמר עולא שהקדים שתי שנים לונושנתם, פירוש כדי שלא יתקיים אבד תאבדון וגו', אמר רב שמע מינה מהרה דמארי עלמא תתנ"ב כמנין ונושנתם:
פסוק כו:העידותי בכם היום את השמים וגו'. כמו שאתם מן השמים שהיא הנשמה ומן הארץ שהוא הגוף ואתם באים ע"י זכר ונקבה משפיע ומקבל, לזה אבוד מצד הנשמה שהיא מצד הזכו, תאבדון מצד הגוף שהוא מצד הנקבה. ובזה כפל ג"כ השמד תשמדון, א"כ הם שני עדים. כאן אמר העידותי בכם היום ה'. ובפרשת וילך אמר ואעידה בם את השמים ואת הארץ וא"ו דואעידה ו' הרי ה"ו, ה' היא הארץ, וא"ו היא שמים, ולזה כאן העידותי בה' כי לא נסתלק עדיין יש לו אחיזה בארץ, אבל פרשת וילך שנתקרב למיתה אמר ואעידה בו, והבן:
פסוק כו:והפיץ ה' אתכם בעמים. לפי שאמר כי השמד תשמדון בא לומר שאין ח"ו השמדה לכלוי ח"ו אלא ההשמדה היא שיפיץ אותם בעמים. ונשארתם מתי מספר בגוים אשר ינהג ה' אתכם שמה. פירוש שלא יפיץ אתכם לתוך עם אחד שכשתהיו כלכם בקבוץ אחד תמרדו עליהם, אלא מתי מספר בכל מקום ומקום כאן מאה כאן מאתים כדי שתהיו עובדים אותם ולא תבאו למרוד עליהם, אבל לא שח"ו שיכלה אותם וישארו מעט, כי הוא רחום כמו שאומר כי אל רחום ה' אלהיך:
פסוק כח:ואמר ועבדתם שם אלהים אחרים, כתרגומו ותפלחון תמן לעממין פלחי טעותא, לומר שהכונה בפיזור כדי שתראו למה הם עובדים שעובדים למתים, ותראו ההפרש שיש ביניכם שאתם עובדים לאלהים חיים, ותשובו אליו ותאמרו אשרינו מה טוב חלקנו, וכן אמר הנביא (ישעי' מ"ד) יוצרי פסל כלם תהו וחמודיהם בל יועילו גו' ובל ידמו למען יבושו, זכור אלה יעקב וישראל עבדי אתה יצרתיך עבד לי אתה ישראל לא תנשני. וכן אמר (שם) חרש עצים נטה קו יתארהו בשרד וגו' כל הפרשה חציו שרף במו אש על חציו בשר יאכל יצלה צלי וישבע אף יחוס ויאמר האח חמותי ראיתי אור ושאריתו לאל עשה לפסלו יסגוד לו וישתחו ויתפלל, לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות עיניהם מהשכיל לבותם וגו', אמר אח"כ זכור אלה יעקב וישראל כי עבדי אתה יצרתיך עבד לי אתה ישראל לא תנשני, כן אמר כאן ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם שהוא עושהו בידו במקבת ובגרזן ונוסרו במסר והשתחוה לו:
פסוק כח:אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון, שאין בהם אחד מה' חושים, כי יש עובדים לשדים שיש בהם אלו הארבעה חושים, אבל עץ ואבן אין בהם אחד מהארבעה חושים, כי יש שבא להם הידיעה ע"י האכילה אחר שיאכל וייטב לבו בא לו הידיעה, ויש שבא לו אחר השמיעה, ויש אחר הראיה ויש אחר ההרחה שמריחין יודעים, כמו שאמר פרק דבי עקיבא אלה בני שעיר החורי יושבי האר אטו שאר בני עלמא יושבי רקיעא נינהו, אלא שהיו בקיאים בישובה של הארץ שהיו מריחין בהארץ ואומרים מלא קנה זה יפה לזיתים מלא קנה זה לגפנים מלא קנה זה לתאנים, הרי שבריח היתה ידיעתם, אבל אלו אין להם שום ידיעה לא בראיה ולא בשמיעה ולא באכילה ולא בריח, והכונה בזה כי בודאי העץ והאבן אינם אוכלין ואינם רואין ולא שומעים ולא מריחין, אלא בא לומר אע"פ שתראה שמטיבה ומריעה כמו שאמר בגמ' (ע"ז נ"ה.) אמר רבא בר יצחק לרב יהודה, איכא ע"א באתרין דכי מצטריך עלמא למטרא שחטי ליה גברא ואתי מטרא זהו לפי שהחליקו הקב"ה בדברים, כמו שכתבנו שנאמר משגיא לגוים ויאבדם, אבל יש לך להאמין שאין בהם שוה ממשות כלל ממה שאתה רואה בעיניך שאין בהם שום אחד מהארבעה חושים ואם יש בהם שום ממשות הוא אחיזת עינים, ולא הגלך הקב"ה ביניהם אלא כדי שתראה בעיניך שאתה גוי חכם ונבון ותראה שעבודת אלילים הבל וריק:
פסוק כט:ובקשתם משם את ה' אלהיך. אמר משם לפי שהן בחלק השרים שהן בחו"ל, לזה אמר ובקשתם כמי שמבקש דבר שאבד ממנו. ואומר ומצאת בלשון יחיד לומר שתפלת רבים נשמעת והקב"ה נותן לכל אחד ואחד כדי בקשתו ודי מחסורו אשר יחסר לו מלבד בקשתם של רבים, ומצאת בתנאי שתדרשנו בכל לבבך ובכל נפשך, נמצא בשביל ששתף עצמו עם הרבים נעשית בקשתם של רבים ובקשתו, וכן הוא אומר אם תדרשנו ימצא לך:
פסוק ל:בצר לך ומצאו' כל הדברים האלה. אמר בזוהר שאם נגזר על ישראל הרבה דברים והרבה גזירות ועשו תשובה שיחשוב להם הקב"ה בדבר אחד שבא עליהם כאלו באו עליהם כל הדברים שנגזרו עליהן. זהו בצר לך בצרה אחת שבאה עליך כאלו מצאוך כל הדברים האלה, כן אמר פרשת תשא דף קפ"ט. עוד בצר לך אז"ל צרת רבים אינה צרה צרת יחיד היא צרה, זהו בצר לך לפי שהיה לך יחידי היא צרה לפי שהן אל כביר לא ימאס. עוד בצר לך כמו שאמרו ז"ל על פסוק רבות רעות צדיק משל למלך שכעס על בנו ונשבע לזרוק עליו אבן גדולה אח"כ נתחרט המלך שאין לו בן אחר שיירש המלכות והבן גם כן חזר בו ממה שהיה עושה אמרו לו למלך האבן תפוצץ אותה לחתיכות דקות ותזרוק אותם אחת אחת על הבן ושבועתך תתקיים והבן לא יוזק, כמו שנאמר רבות רעות צדיק, אבל ברשע אמר תמותת רשע רעה, רעה אחת זורקה כולה בפעם אחת כן אמר כאן, בצר לך שהצרה עומד כנגדך לא תבא עליך בפעם אחת אלא ומצאוך כל הדברים האלה, כמו משל של האבן, על מנת ושבת עד ה' אלהיך, וכל זה למה כי אל רחום, לזה ה' קודם, הרחמים קודם אח"כ אלהיך דיינך כפי חומרך לא בערך מי שמרדת בו, כמו שאמר על פסוק ולך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו, זהו אלהיך, זהו לא ירפך לא יתרפה ממך מהרחמים ולא ישחיתך לגרות בך הדין:
פסוק ל:ואמר ומצאוך לא אמר ובאו מליך אלא ומצאוך לשון מציאה, אלא מרוב רחמיו ישלח המקרים לעולם לכל מי שיפגעו בו לא לך בפרט אולי ביני ביני תשוב, והמקרים הם ימצאוך ע"י האות שחקוק במצחך, שנאמר והתוית תו על מצחות האנשים הפושעים בי, אבל על העכו"ם אמר ונתן את כל האלות האל על אויביך גו' שיתן אותם עליהם ממש לא שישלחם שילכו לבקש החוטא. ואמר באחרית הימים לומר אע"פ שהם באחרית הימים וכבר הגיעה העת, עם כל זה צריך תשובה, כמו שאז"ל כל הקצים כלו ואין הדבר תלוי אלא בתשובה, כי אע"פ שאז"ל אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב, אותו דור שכולו חייב צריכין צרון ולבון ופעמים לא ישאר מהם מאומה שנאמר והבאתי את השלישית באש וכו', אבל הקב"ה אינו חפץ במיתתן של רשעים, לזה אמר ושבת עד ה' אלהיך כי אל רחום ה' אלהיך וגו':
פסוק ל:ואמר ושבת עד ה' אלהיך. בא לומר שלא יעלה בדעתך לומר שאחר שנטנף בעבירות לא ינקה לגמרי ולא יהיה אהוב כל כך כמו הצדיק שלא הכעיסו מעולם, לזה אמר עד ה' אלהיך, עד שתגיע שם, ע"י התשובה תגיע עד שתדבק ותחזור למקום שחוצבה, כמו שאמרו ז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים וכו', וזהו פירוש הפסוק שובה ישראל עד ה' אלהיך כי כשלת, לפי שכשלת וטעמת טעם החטא ופרשת, לכך תשוב עד ה' יותר ממי שלא שעם טעם חטא, על דרך מה שאז"ל זדונות נעשות כזכיות, וזהו כי כשלת בעונך, הכשלון הוא בשוגג והעון הוא במזיד, אלא הכונה לומר שכשעושה העבירה במזיד ושב יש לו יותר זכות מן החוטא בשוגג, כי החוטא בשוגג לא טעם טעם החטא לפי שבא לו בלא כוונה, אבל כשעשה בכוונה הוא, טועם מתיקות העבירה ופירש ממנה מפני אהבת השי"ת, זה ודאי שכרו גדול א"כ זדונות נעשית לו כזכיות לא שגגות. לזה אמר שובה ישראל עד היכן עד ה', למה לפי שכשלת וחזרת לעשות במזיד לטעום, לזה ידבק בה', וכן הוא אומר אם תשוב ישראל אלי תשוב, כלומר בי תדבק, ועיין בהרמב"ם ז"ל פר' ז' מהלכות התשובה שהתשובה מקרבת את הרחוקים. ויסתייע פירוש זה באומרו עד ה' ולא אמר אל ה'. עוד נאמר שגגות נעשו לו כזכיות, הוא, שאם יהיה האדם צדיק ומעולם לא עשה שום עון או יהיה רשע גמור ומעולם לא עשה שום זכות יהיה נראה כאילו הוא מוכרח ואינו בחיריי כי טבעו גרמה לו להיות כך ואינו מבחירתו, ואם כן אין להענישו וליתן לו שום שכר על מצות עשה שעשה, כי הוא מוכרח במעשיו, ויבא מזה הריסת הדת, כי עיקר אחד מעיקרי הדת להאמין שהבחירה היא ביד האדם וגמול ידיו יעשה לו, ודבר זה הוא עמוד התורה ועיקר גדול, שנאמר ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב כמו שהאריך הרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות תשובה, אמנם כשעובר עבירה ושב מורה על שהבחירה בידו והוא מאמין בשכר ועונש ולזה שב, וכן אמר דוד למען תצדק בדברך שאמרת ראה נתתי לפניך שהבחירה היא בידך, עתה כשתשפוט עליהן לתשלום שכרם ולעונשם יצדיקו עליהם את הדין ויאמרו מידינו היתה זאת לנו, זהו תזכה בשפטך, כי אם הייתי רשע גמור היו אומרים הן בעוון חוללתי שההולדה סבבה לי, ואם הייתי צדיק היו אומרים הן אמת חפצת, כלומר כן חפץ הקב"ה והוא מוכרח כי כן גזר הקב"ה, זהו ובסתום חכמה, כלומר שבסתום כן נגזר, א"כ כדי לאמת דבריך שהבחירה היא ביד האדם ואין לו דבר שיכופנו, לזה עשיתי זאת, א"כ במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים וכו'. לפי שהכונה היתה בבריאת עולם שיהיו מלאכים בארץ אע"פ שהם בארץ בעודם בעלי בחירה, וכשהוא צדיק גמור שלא חטא מעולם אינו מורה על הכוונה האמורה ויהיה כמו מלאך ממש, אמנם כשחטא ושב מורה על כוונת הבריאה שנעשה רצונו ית', לזה עד ה' אלהיך, ולזה עון ראשון ושני אינם מן החשבון ומעביר ראשון ראשון. וא"ת אדם הראשון עון אחד עשה לבד ונגזר עליו מיתה ועל כל העולם, שאני אדם שהוא יציר כפיו וכשיש בכלי שום פגם מורה על חסרון אומן שעשאו כביכול:
פסוק ל:ועל מה שאמר ומצאוך ולא אמר ובאו עליך, אמר בזוהר תירוץ אחד ז"נ, מכאן תשובה מעלי מקמי דשריא דינא בעלמא דבתר דשרי דינא תקיף חיליה מאן יעבר ליה מעלמא ויסלק נים דהא כיון דשרי דינא לא יסתלק עד דישלים, ע"כ שפיר ומצאוך דלא שרי דינא. כי אל רחום ה' אלהיך לא ירפך וגו'. למה צריך כל זה לא ירפך ולא ישחיתך ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם כל כך למה, די בתשובה כי הקב"ה מקבל שבים מה צורך לברית אבות ולשבועה שנשבע להם. אלא לפי שזו התשובה אינה תשובה גמורה כי לא אמר כאן כמו שאמר פרשת נצבים שאמר ושבת עד ה' אלהיך אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך, מה אמר שם ושב ה' אלהיך את שבותך שיקבל תשובתם לפי שהיא שלימה בכל לבבך ובכל נפשך, אבל כאן אינה תשובה גמורה והיא באחרית הימים שהגיע הקץ, לזה צריך שיזכור זכות אבות, כמו שאז"ל על פסוק שובו אלי, אמר הקב"ה בני עשו לי נקב כחודה על מחט ואני אעשהו גדול כפתחו של אולם:
פסוק ל:ובמדרש א"ר אלעזר כשנגאלו ישראל ממצרים מתוך ה' דברים נגאלו, מתוך צרה שנאמר ויאנחו בני ישראל וגו', מתוך תשובה שנאמר ותעל שועתם וגו', מתוך זכות אבות שנאמר ויזכור אלהים וגו', מתוך רחמים שנאמר וידע אלהים, אף לעתיד לבא כן שנאמר בצר לך, מתוך תשובה שנאמר ושבת עד ה' אלהיך וגו', מתוך רחמים שנאמר כי אל רחום ה' אלהיך, מתוך זכות אבות שנאמר ולא ישכח את ברית אבותיך, מתוך הקץ שנאמר באחרית הימים, וכן דוד מפרש אותם וירא בצר להם הרי מתוך צרה, בשמעו את רנתם הרי מתוך תשובה, ויזכור להם בריתו הרי מתוך זכות אבות, ויתן אותם לרחמים הרי מתוך רחמים, קבצנו והצילנו מן הגוים הרי מתוך הקץ ע"כ. הרי שרבי אלעזר הרגיש מה שהרגשנו שאחר שיש תשובה מה צורך ברחמים ובזכות אבות, אלא כמו שנגאלו ממצרים מתוך ה' דברים כן לעתיד:
פסוק לב:כי שאל נא לימים ראשונים אשר היו לפניך. יכול לדור המבול או דור הפלגה או דור אנוש ת"ל אשר היו לפניך כמו דורות האבות שלא עבדו ע"ז והיו מאמינין בהקב"ה ובהשגחתו והיו מרכבה לשכינה ועל ידם שכנה שכינה בתחתונים, למן היום גו' כלומר ולמן היום אשר ברא אלהים אדם על, הארץ לא נברא אלא להיותו כמו בני האלהים בשמים כן יהיו בני האדם על הארץ, ולמקצה השמים כלומר אע"פ שיש בו רק מקצת מן השמים שהיא הנשמה היתה הכונה שקצה האחר שהוא הגוף יהיה גם כן רוחני כדי שיהיו שני הקצוות שוין, הנהיה כדבר הגדול הזה שיהיה מלאך בחומר אלא אתם ובכם נתקיימה הכונה, והראיה השמע עם קול אלהים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי, א"כ מכאן תדעו שאתם כמלאכים אפילו החומר שלכם שלא שלטה בו האש, ויותר מן המלאכים כי המלאך אינו יכול לשמוע קול אלהים, לזה אמר כאן כאשר שמעת אתה ויחי, לא אמר ותחי אלא ויחי לומר שאפילו המלאך שהוא חי לא שמע, א"כ מכאן תדעו שאתם הם אותם שהיה הכונה לברא לו אנשים בארץ שיהיו כמלאכים במרום, אם כן אם שאר האומות הם עובדי ע"א הם לא ראו מה שאתם ראיתם ולא קורצו מהחומר שאתם קורצתם, אם כן מכאן דעו חטאתכם שאינו כשאר האומות, ואע"פ שטמאתם חומרכם במצרים ועבדתם ע"א, כמו שאז"ל לבא לקחת לו גוי מקרב גוי אלו עובדי ע"א ואלו עובדי ע"א, עם כל זה הקב"ה הוציא אתכם ועשה אותו אות לכם לשבר עקמימות שבכם ואות למי שהיה מקטרג עליכם, כן במופתים וכן במלחמה וכן במוראים גדולים מורא לכם ולהם, לזה בלשון רבים, כל זה ראיה שהקב"ה חפץ בכם ואי אפשר לכם לצאת מעבודתו לעולם, א"כ אתה הראית לדעת, לא שאר העכו"ם, כי הקב"ה הראך כל זה כדי שתדע ותבין כי ה' הוא האלהים אין עוד, א"כ לך ראוי לדעת זה ולא לאחר:
פסוק לה:אתה הראית לדעת וגו'. פירש"י ז"ל כי כשנתן הקב"ה את התורה לישראל פתח להם ז' רקיעים וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים וראו שהוא יחידי לכך נאמר אתה הראית לדעת ע"כ. והוא מן המדרש. והיכן רמוזים כאן ז' רקיעים, אפשר לומר שהם רמוזים בפסוק שלמעלה הימנו או הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי במסות, זה וילון, אמרו בחגיגה (י"ב) פרק אין דורשין וילון אינו משמש כלום נכנס ערבית ויוצא שחרית ומחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית זהו המסות רקיע שבו חמה ולבנה וכוכבים ומזלות קבועים שנאמר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים, זהו אותות שנאמר והיו לאותות וגו', שחקים ששוחקים מן לצדיקים, היינו מופתים, זבול שבו ירושלים וביהמ"ק ומזבח בנוי ומיכאל השר הגדול עומד ומקריב עליו בכל יום, זהו ובמלחמה שהוא נגד בית ראשון ושני שנלחמו עליהם ונחרבו, מעון שבו כתות של מלאכי השרת שאומרים שירה בלילה וחשות ביום מפני כבודן של ישראל שנאמר יומם יצוה ה' חסדו וגו', זהו ביד חזקה שהן חשות בעל כרחם מפני כבודם של ישראל, מכון שבו אוצרות שלג וברד ועליית טללים רעים וחדרים של סופה ומערה של קיטור ודלתותיהם אש שנאמר פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי זעמו, זהו בזרוע נטויה, ערבות שבו צדק וצדקה ומשפט גנזי חיים טובים גנזי שלום וגנזי ברכה ונשמותיהם של צדיקים ורוחות ונשמות שעתידין להבראות וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו המתים, זהו ובמוראים גדולים, ואמר בכל אחת בלשון רבים רמז למה שפירש"י ז"ל שאמר וכשם שקרע את העליונים כך קרע את התחתונים, שהיה קורע אחד מלמעלה וקרע אחד כנגדו מלמטה, קרע מלמעלה וילון קרע שלמטה כנגדו ארקא, וכן כולם:
פסוק לה:ובזוהר תרומה דף קס"א ז"ל. ר' חייא פתח אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלהים, האי קרא אית לאסתכלא ביה, אתה הראית מאי הראית, אלא כד נפקו ישראל ממצרים לא הוו ידעי ברזא דמהימנותא דקב"ה כלום בגין דכלהו הוו פלחי פולחנא נוכראה בארעא אחרא בגין גלותא ואנשי כל עיקרא דמהימנותא דהוה בהו בקדמיתא דיריתו כל אינון תריסר שבטין מאבוהון יעקב, וכד אתא יוסף אוליף לון דאית אלהא עילאה בעלמא כמא דאוקמוה, לבתר חמו כל אינון נסין וגבורן דעל ימא וכל נסין וגבורן דעבד להו במצרים לבתר חמו כמה גבורן במנא ובימא ואוליפו ארחי דקב"ה עד דמטו לעדנא דא אמר לון משה עד הכא אצטריכנא למילף לכו כמא דילפין לרביא מכאן ולהלאה אתה הראית לדעת ואוליפך עד הכא לדעת למנדע ולאסתכלא ולמיעל ברזא דמהימנותא, ומאי איהו כי ה' הוא האלהים, ואי תימא מלה זעירא הוא למנדע הא כתיב וידעת היום והשיבות אל לבבך כי ה' הוא האלהים, ואי תימא מלה זעירא איהו הא כתיב בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד הכא תלי כל רזא דמהימנותא למנדע רזא דכל רזין מגו דא למנדע סתימו רזא דכל סתימין ה' הוא האלהים שם מלא וכלא חד ע"כ. ובפרשת בראשית כתב שאמר אתה לומר שאתה יש לך ב' לבבות ואתה בעולם השנוי שמשתנה מיום ללילה ומלילה ליום אתה צריך ליחד הקב"ה, אבל המלאכים שאין בהם שנוי אין צריכין אלא לידע קדושה לומר שהוא מובדל ומקודש:
פסוק לו:מן השמים השמיעך את קולו לפי שאתה מורכב מן השמים שהיא הנשמה ומן הארץ שהוא הגוף, לזה היה הצורך לדבר עמך מן השמים ליסרך, כי המוסר הוא לנשמה שהיא חכמה, כי המוסר הוא לחכמים לא לגוף שהוא טפש וגם הוא שונא המוסר, לזה לא נאמר בו מוסר. אלא אמר ועל הארץ הראך את אשו הגדולה, להפחידו ולהסיר עקמימות שבו, ודבריו שמעת לשניהם יחד, וכל זה תחת כי אהב את אבותיך ויבחר בזרעו, היה לו לומר ויבחר בזרעם אחריהם ואמר בזרעו של אברהם שהוא יצחק שבחר בו להיותו עולה תמימה, אחריו על יעקב. ואפשר עוד לומר שלא אמר בזרעם לפסול ישמעאל ועשו, לזה בזרעו אחריו זרע שבא אחרון שהוא יעקב:
פסוק לז:ויוציאך בפניו. פירש"י ז"ל כאדם המנהיג בנו לפניי שנאמר ויסע מלאך האלהים ההולך לפני מחנה ישראל, ועל דרך המדרש על כרחה של מדת הדין שלא היתה מדת הדין נותנת שיגאלו לעולם שהיתה מקטרגת ואומרת אלו עובדים ע"א ואלו עובדי ע"א אלו מגדלי וכו' א"ר שמואל בר נחמן אלולא שאסר הקב"ה עצמו בשבועה לא היו ישראל נגאלים לעולם, שנאמר לכן אמור לבני ישראל אני ה' ואין לכן אלא שבועה שנאמר לכן נשבעתי לבית עלי. א"ר ברכיה גאלת בזרוע עמך בטרוניא:
פסוק לז:ובזוהר ויוציאך בפניו מאי בפניו בפניו דיעקב דאעיל לכלהו תמן פי' שהוא הכניסם למצרים), רבי חזקיה פתח ויוציאך בפניו בפניו ואברהם דכתיב ויפול אברהם על פניו, ת"ח אברהם אמר הלבן מאה שנה יולד, א"ל קב"ה חייך את חמי כמה אוכלוסין וכמה חילין נפקין ממך, בשעתא דנפקו ישראל ממצרים כל אינון שבטין וכל אינון רבוון סליק קב"ה לאברהם וחמא לון הה"ד ויוציאך בפניו, ר' אבהו אמר כלהו אבהתא אזדמנו תמן הה"ד ויוציאך בפניו מאי בפניו אילין אבהתא רבי אלעזר אמר ויוציאך בפניו דא יעקב, בכחו דא יצחק, הגדול דא אברהם, והתחיל מיעקב כמו שאמר על העתיד וזכרתי את בריתי יעקוב, וכן אמר בזוהר אחר זה א"ר שמעון וכן בגינהון דאבהתא אזדמן פורקנא תדיר לישראל דכתיב וזכרתי את בריתי יעקוב וגו' ע"כ. כל זה לפי שלא היו ראויים לגאולה, ולא די שהוציאך אלא שהוריש גוים גדולים ועצומים מפניך ונתן לך את ארצם נחלה. ואמר ותחת לפי שהאבות הן הן המרכבה וסימן ומתחת זרועות עולם:
פסוק לט:וידעת היום. איזה יום שצריך ידיעה שיהיה מגמתו תמיד. יום מעמד הר סיני עוד יכולין לומר שהוא על יום המיתה כמו שאז"ל שיעשה תשובה בכל יום כאלו מחר ימות. והשבות אל לבבך, אם בא לומר כמו שאומר המין שאם ירע לו יניחנו ויעבוד זולתו תשיב לו כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו:
פסוק לט:וכתב בחיי ז"ל וידעת היום ידיעה זו היא מתוך פעולותיו ומעשיו הנוראים בבריאת העליונים והתחתונים והשפלים, והנה ידיעה זו היא אפשרית, אבל הידיעה שהיא מדת מהותו ועצמותו נמנעת ואי אפשר לעמוד עליה ועליה נאמר כבוד אלהים הסתר דבר, ומפני שחין ענין האלהות שישיגנו האדם בשכל בתחנת מחשבתו, לכך הזכיר בו והשיבות אל לבבך כאדם שמתבונן בדבר ויצטרך לחזור ולהתבונן, כענין שמצינו באליהו שאמר לא ברוח ה' ואחר הרוח רעש לא ברעש ה' ואחר הרעש אש לא באש ה' ואחר האש קול דממה דקה, ענין הכתוב, כי כשיחשוב עליו האדם מה הוא אם הוא רוח או רעש או אש יחזור ויסתור בנין מחשבתו בכל מה שיחשוב עליו ואחר המחשבות כולם לא ימצא כי אם העלמה ובלימה, זהו ואחר האש קול דממה דקה כענין שנזכר בספר יצירה בלום פיך מלדבר ולבך מלהרהר, ואמר לבבך ולא אמר לבך, כי שני יצרים יש באדם ובא ללמד שאם יטענו יצרו לנטות מדרך הטובה והאמונה ח"ו ולהאמין שתי רשויות, אז ישיב אל לבו כי הוא אחד בשמים ובארץ, ולכך סיים אין עוד, וענין השבת הלב הוא הדבר שצריך עיון גדול ודעת יתירה כמו שאמר הנביא ולא ישיב אל לבו לא דעת ולא תבונה לאמר, והענין הזה הוא שיחשוב בלבו כי ה' הוא האלהים מנהיג העולם, בשמים אלו הגלגלים, ממעל אלו המלאכים ועל הארץ העולם השפל, מתחת אלו מעמק, תהומות, וכל זה נכלל בלשון הכתוב שאמר שלמה המלך ע"ה שמים לרום וארץ לעומק, יאמר אין עוד בכל העולמות כולם, ע"כ:
פסוק לט:ובזוהר פרשת וארא דף כ"ו אמר שאם יטעך לבך לומר שיש ב' רשויות אחד פועל טובות ואחר פועל רעות כי ח"א ששני הפכים יעשה אותם אחד לזה אמר תדע דבר מהיום שהוא השמש שהוא נקרא יום על שם שהוא שולט ביום ותראה שהוא אחד ממשמשיו ית' מיבש הדבר הלח וממיס הדונג, וכיוצא בו הוא משחיר הלבן ומלבין השחור הרי שעושה שני הפכים, ואם לא תתרצה בזה שוב לעצמך שאתה יחיד וכלול מיצר הטוב ויצר הרע כן ה' הוא האלהים כלול זה בזה והוא אחד ב"ה ומזה תבוא לשמור חוקיו שהן המצוה מאחר שאתה מודה שאין עוד מלבדו, ולזה הקדים חוקים לומר מאחר שהוא האלהים אפילו שהשטן ועכו"ם מונין אותו על החוקים מאחר שהן חוקיו של מקום לא ימנע מלשמרם מפני המינין, ואת מצותיו, הן המצות המושכלות, אשר ייטב לך לא אמר למען ייטב לך שנראה על מנת לקבל פרס וזה ששומר החוקים מאחר שאינו יודע להם טעם והשטן והעכו"ם מונין אותן עליהם ודאי שאינו עושה אלא מאהבה לפי שידע כי אין זולתו, אבל במצות אמר למען תאריך ימים כי הם מהדברים שאוכל פירותיהם בעוה"ז אבל החוקים שכרם כל כך שאי אפשר אפילו לאכול פירותיהן בעוה"ז מרוב העלמותן ופירות ופירי פירות והקרן הכל מזומן לעוה"ב, זהו ייטב ב' יודי"ן לומר שכל שכרה הוא לעולם שכולו טוב, זהו למען ייטב לך, אבל במצות אמר למען תאריך ימים על האדמה בעוה"ז, ובעוה"ז שכר מצות ליכא אלא פירותיהם. כל הימים לכלול ג"כ לעוה"ב כאן הפירות ושם השכר האמיתי. ולפי שהחוקים אין בהם שום פנייה ושום הנאה בזה העולם כמו המצות המושכלות שיש בהם פניה והנאה והסרת נזק כמו כבוד אב ואם וצדקה וגמילות חסדים וכיוצא בהן, לזה יש פירות בעוה"ז, משא"כ בחוקים, לזה אין להם לא פירות ולא שום דבר וכ"ש שכר בעוה"ז:
פסוק מא:אז יבדיל משה שלש ערים, כשראה משה שהוכיחן שאמר כי תוליד בנים וגו' והשחתם וגו' העידותי בכה כי אבוד תאבדון מהר השמד תשמדון והפיץ אתכם והזהירם על ענין התשובה שאמר והשבות אל לבבך וקבלו התוכחות, רצה עתה לחזק לבן בתשובה בהבדל ג' ערים, כדי שיאמרו ומה אם לרוצחים שהרגו לו ולזרעותיו העתידין לצאת ממנו יש לו הצלה ותיקון כ"ש שאר עבירות, שנאמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך, אמר בדרך ולא חמר הדרך לומר בדרך שעשה לרצחנים שמשם היא הוראה לחטאים לזה סמך כאן זו הפרשה, ולזה אז. ואמר יבדיל כי היה לו לומר הבדיל, כאן רמז מה שאז"ל אע"פ שאין אלו קולטות עד שיבדילו אותם שבארץ אמר משה מה שאפשר לקיים מן המצוה אקיימנה, א"כ אמר יבדיל למפרע כשיבדילו אותה שבארץ כנען יבדילו אלו עמהם:
פסוק מא:ועל מה שאמר אז, אמר במדרש יתברך שמו של ממ"ה הקב"ה שכן שוקד היכן לזכות את בריותיו, על כל העבירות נתן כפרה, על לשון הרע פעמונים שהיה כהן גדול לובש על שולי המעיל, יבא קול ויכפר על הקול, רוצח נס לערי מקלט, א"ר לוי מאן דאכיל בקדרה ידע מה טעמא דתבשילא, כיון שאמר לו הפרש שש ערי מקלט אמר לו משה למה, אמר לו אם אדם הורג בשגגה יהא בורח לשם אמר משה שירה אני חייב לומר שאף בי אירע הדבר הזה שהרגתי את המצרי, ויבדל משה אינו חומר אלא אז, ואין אז אלא שירה שנאמר אז ישיר משה, ע"כ:
פסוק מא:מזרחה שמש. שהזריח שמשן של עוברי עבירה כמו שאמרנו, שיראו ויקחו ק"ו לעצמן, והיו שתי ערים לשני שבטים ובארץ כנען לתשעה שבטים שלש ערים, רז"ל אמרו לפי שבגלעד שכיחי רצחנים דכתיב גלעד קרית פועלי און עקובה מדם. עוד אפשר לומר לפי שבארץ כנען היה כהן גדול מתפלל שלא יארע שפיכות דמים בימיו, לזה אמר וישב שם עד מות הכהן הגדול, והתפלה בא"י מקובלת כי שם שער השמים וארץ אשר ה' דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה, משא"כ בחו"ל כי מצד השרים ששולטים שם וישראל אינם תחת ידם ירבו הרוצחים, ולזה תמצא בפרשת מסעי שאמר את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען ערי מקלט תהיינה לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה, לא אמר רוצח כמו שאמר כאן ב"פ רוצח שאמר לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת, לפי שטומאת הארץ גורמת, לזה הדר בה נקרא רוצח:
פסוק מב:ונס אל אחת מן הערים וחי, בגמרא תאנא תלמיד שגלה מגלין רבו עמו עביד ליה דתיהוי ליה חיותא, א"ר זירא מכאן שלא ילמד אדם לתלמיד שאינו הגון, א"ר יוחנן הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו כדי שתחיה בעליה, שחיי בעלי תורה בלא תורה כמיתה חשובה, יצא להם ז"ל מהפסוק שהוא מיותר כי כבר אמר לנוס שמה רוצח, ונס אל אחת מן הערים וחי למה, אלא לדרשה קאתי. ועוד אומרו וחי פשיטא, כי לזה הם הערים כדי שיחיה, אלא עשה לו שיחיה, ואמר ונס כי היה לו לומר ינוס אמר ונס בוא"ו לכלול שניהם תלמיד שגלה ורב שגלה, עוד אמר וחי לא אמר ויחיה לומר ינוס הרוצח וגם כן המחייהו שהוא רב לתלמיד ותלמיד לרב:
פסוק מג:את בצר במדבר לראובני, אז"ל לפי שהוא פתח בהצלה תחילה, שנאמר וישמע ראובן ויצילהו מידם לכך אמר תחילה בחלקו ראובן, כי היה לו לומר תחילה בחלקו של בד שכן פרשת מטות מזכירם תחילה. ויבאו בני גד ובני ראובן, ויאמר משה לבני גד ולבני ראובן, ויאמרו בני גד ובני ראובן אל משה, אם יעברו בני גד ובני ראובן, ויתן משה לבני גד ולבני ראובן, ויבנו בני גד ואחר כך ויבנו בני ראובן, לזה אז"ל מה טעם מזכיר ההצלה של חלק ראובן תחילה לפי שהוא פתח תחילה בהצלה, זהו בארץ המישור, שהלך ורץ באמת ובמישור, ומשלים המאמר זהו שכתוב אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו עד בור עד תחומו של ראובן שכתוב בו וישב ראובן אל הבור, אז"ל כן לפי שהוקשה להם אם הכתוב הוא כפשוטו שמדבר על הורג במזיד לא היה לו לומר אדם שהוא השם המעולה כי לא נזכר בענין הכאה ורציחה אלא איש לא אדם, שנאמר וכי יזיד איש על רעהו, וכי יכה איש, מכה איש ומת, כן היה לו לומר איש עשוק בדם נפש, ועוד שלא היה לו לומר עשוק אלא עושק כי עשוק הוא מאחרים שעשקוהו לזה אז"ל שאין הפסוק מדבר אלא על הורג בשוגג עד בור ינוס לומר שגולה. וזאת התורה, אחר שראה השם שישראל קבלו הוכחתו וחזק לבן בהבדל שלש ערים, אמר משה עתה הם ראויים לתורה ולהכניסם בברית עולם ולהשמיעם התורה ולחזק לבם בה שהיא סם חיים לפי שהפרו ברית הראשון, וכונתו של משה להכניסם בברית על ידו ולהשמיעם עשרת הדברות, שאם ח"ו יעברו עליהם לא יהיו חייבין כליה כמו שעובר על ברית הקב"ה כי בשר ודם הוא, זהו וזאת התורה אשר שם משה משה משים תורה, מאין למשה תורה שישים, אלא הכונה כמו שאמרנו שהיה יודע משה שעתידין לחטוא כמו שאמר להם כי ידעתי אחרי מותי כי השחת תשחיתון וכו'. ואמר וזאת בוא"ו, אמרו במדרש זאת מוסף על ערי מקלט, שערי מקלט מצילין מהמיתה אף התורה כן, ולא עוד אלא שקולטת ומצלת יותר מערי מקלט, שערי מקלט אינן קולטות אלא שוגגין והתורה בין שוגגין בין מזידים, אמרו ישראל למשה אם בטלו ערי מקלט להיכן אנו בורחין, אמר להן לתורה שנאמר וזאת התורה וגו':
פסוק מה:אלה העדות והחקים והמשפטים אשר דבר משה אל בני ישראל בצאתם ממצרים. והלא בעבר הירדן הוא עומד, אלא אמר בצאתם מצרים לומר שלא תאמר מאחר שעברו על צוויו ודבורו של מקום כלום יש להם תקומה, לזה אמר שגם הדברות הראשונות הם דבורו של משה, שכן אמרו דבר אתה עמנו ונשמעה, א"כ לא עברו אלא על דבורו של משה, אע"פ שהוא היה שליח מ"מ אינו דומה שומע מפי מלך עצמו לשומע מפי שלוחו. בעבר הירדן מול בית פעור, שם הוכיחם כדי שלא יהא להם פה לדבר לפי שנכשלו באותו עון, בגיא ששם קבורתו לומר להם שלא יאמרו מה לזה עלינו, לזה אמר לאחר שבאו לארץ סיחון ועוג והכה אותם וירשו ארצם מערוער ועד הר שיאן וכל הערבה ובהורישם אלו כאילו ירשו כל ארץ כנען לפי שאלו היו שומרים אותם, אז הוכיחם וכרת עמהם הברית ונתן להם מחדש עשרת הדברות:
פסוק מו:ובמדרש בעבר הירדן בגיא, מה ת"ל מול בית פעור, ללמדך שאפילו ישראל בעמק בגומא התחתונה הקב"ה עושה מלחמתן, כתוב אחד אומר שהכום ישראל שנאמר ויכהו ישראל, וכתוב אחד אומר משה הכם שנא' אחרי הכותו וכתוב אחד אומר משה וישראל, שנאמר אשר הכה משה ובני ישראל. ומי הכם, הוי אומר הקב"ה שנאמר למכה מלכים גדולים, ללמדך שהיינו בגומא התחתונה והוא עומד לנו שנאמר שבשפלנו זכר לנו כל"ח, ע"כ: