א וְעַתָּ֣ה יִשְׂרָאֵ֗ל שְׁמַ֤ע אֶל־הַֽחֻקִּים֙ וְאֶל־הַמִּשְׁפָּטִ֔ים אֲשֶׁ֧ר אָֽנֹכִ֛י מְלַמֵּ֥ד אֶתְכֶ֖ם לַעֲשׂ֑וֹת לְמַ֣עַן תִּֽחְי֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֧ר יְהוָ֛ה אֱלֹהֵ֥י אֲבֹתֵיכֶ֖ם נֹתֵ֥ן לָכֶֽם׃ ב לֹ֣א תֹסִ֗פוּ עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֤ר אָנֹכִי֙ מְצַוֶּ֣ה אֶתְכֶ֔ם וְלֹ֥א תִגְרְע֖וּ מִמֶּ֑נּוּ לִשְׁמֹ֗ר אֶת־מִצְוֺת֙ יְהוָ֣ה אֱלֹֽהֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר אָנֹכִ֖י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶֽם׃ ג עֵֽינֵיכֶם֙ הָֽרֹאֹ֔ת אֵ֛ת אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יְהוָ֖ה בְּבַ֣עַל פְּע֑וֹר כִּ֣י כָל־הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הָלַךְ֙ אַחֲרֵ֣י בַֽעַל־פְּע֔וֹר הִשְׁמִיד֛וֹ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ מִקִּרְבֶּֽךָ׃ ד וְאַתֶּם֙ הַדְּבֵקִ֔ים בַּיהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶ֑ם חַיִּ֥ים כֻּלְּכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃ ה רְאֵ֣ה ׀ לִמַּ֣דְתִּי אֶתְכֶ֗ם חֻקִּים֙ וּמִשְׁפָּטִ֔ים כַּאֲשֶׁ֥ר צִוַּ֖נִי יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֑י לַעֲשׂ֣וֹת כֵּ֔ן בְּקֶ֣רֶב הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם בָּאִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ ו וּשְׁמַרְתֶּם֮ וַעֲשִׂיתֶם֒ כִּ֣י הִ֤וא חָכְמַתְכֶם֙ וּבִ֣ינַתְכֶ֔ם לְעֵינֵ֖י הָעַמִּ֑ים אֲשֶׁ֣ר יִשְׁמְע֗וּן אֵ֚ת כָּל־הַחֻקִּ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְאָמְר֗וּ רַ֚ק עַם־חָכָ֣ם וְנָב֔וֹן הַגּ֥וֹי הַגָּד֖וֹל הַזֶּֽה׃ ז כִּ֚י מִי־ג֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֥וֹ אֱלֹהִ֖ים קְרֹבִ֣ים אֵלָ֑יו כַּיהוָ֣ה אֱלֹהֵ֔ינוּ בְּכָּל־קָרְאֵ֖נוּ אֵלָֽיו׃ ח וּמִי֙ גּ֣וֹי גָּד֔וֹל אֲשֶׁר־ל֛וֹ חֻקִּ֥ים וּמִשְׁפָּטִ֖ים צַדִּיקִ֑ם כְּכֹל֙ הַתּוֹרָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י נֹתֵ֥ן לִפְנֵיכֶ֖ם הַיּֽוֹם׃ ט רַ֡ק הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֩ וּשְׁמֹ֨ר נַפְשְׁךָ֜ מְאֹ֗ד פֶּן־תִּשְׁכַּ֨ח אֶת־הַדְּבָרִ֜ים אֲשֶׁר־רָא֣וּ עֵינֶ֗יךָ וּפֶן־יָס֙וּרוּ֙ מִלְּבָ֣בְךָ֔ כֹּ֖ל יְמֵ֣י חַיֶּ֑יךָ וְהוֹדַעְתָּ֥ם לְבָנֶ֖יךָ וְלִבְנֵ֥י בָנֶֽיךָ׃ י י֗וֹם אֲשֶׁ֨ר עָמַ֜דְתָּ לִפְנֵ֨י יְהוָ֣ה אֱלֹהֶיךָ֮ בְּחֹרֵב֒ בֶּאֱמֹ֨ר יְהוָ֜ה אֵלַ֗י הַקְהֶל־לִי֙ אֶת־הָעָ֔ם וְאַשְׁמִעֵ֖ם אֶת־דְּבָרָ֑י אֲשֶׁ֨ר יִלְמְד֜וּן לְיִרְאָ֣ה אֹתִ֗י כָּל־הַיָּמִים֙ אֲשֶׁ֨ר הֵ֤ם חַיִּים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה וְאֶת־בְּנֵיהֶ֖ם יְלַמֵּדֽוּן׃ יא וַתִּקְרְב֥וּן וַתַּֽעַמְד֖וּן תַּ֣חַת הָהָ֑ר וְהָהָ֞ר בֹּעֵ֤ר בָּאֵשׁ֙ עַד־לֵ֣ב הַשָּׁמַ֔יִם חֹ֖שֶׁךְ עָנָ֥ן וַעֲרָפֶֽל׃ יב וַיְדַבֵּ֧ר יְהוָ֛ה אֲלֵיכֶ֖ם מִתּ֣וֹךְ הָאֵ֑שׁ ק֤וֹל דְּבָרִים֙ אַתֶּ֣ם שֹׁמְעִ֔ים וּתְמוּנָ֛ה אֵינְכֶ֥ם רֹאִ֖ים זוּלָתִ֥י קֽוֹל׃ יג וַיַּגֵּ֨ד לָכֶ֜ם אֶת־בְּרִית֗וֹ אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה אֶתְכֶם֙ לַעֲשׂ֔וֹת עֲשֶׂ֖רֶת הַדְּבָרִ֑ים וַֽיִּכְתְּבֵ֔ם עַל־שְׁנֵ֖י לֻח֥וֹת אֲבָנִֽים׃ יד וְאֹתִ֞י צִוָּ֤ה יְהוָה֙ בָּעֵ֣ת הַהִ֔וא לְלַמֵּ֣ד אֶתְכֶ֔ם חֻקִּ֖ים וּמִשְׁפָּטִ֑ים לַעֲשֹׂתְכֶ֣ם אֹתָ֔ם בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ טו וְנִשְׁמַרְתֶּ֥ם מְאֹ֖ד לְנַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּ֣י לֹ֤א רְאִיתֶם֙ כָּל־תְּמוּנָ֔ה בְּי֗וֹם דִּבֶּ֨ר יְהוָ֧ה אֲלֵיכֶ֛ם בְּחֹרֵ֖ב מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃ טז פֶּ֨ן־תַּשְׁחִת֔וּן וַעֲשִׂיתֶ֥ם לָכֶ֛ם פֶּ֖סֶל תְּמוּנַ֣ת כָּל־סָ֑מֶל תַּבְנִ֥ית זָכָ֖ר א֥וֹ נְקֵבָֽה׃ יז תַּבְנִ֕ית כָּל־בְּהֵמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בָּאָ֑רֶץ תַּבְנִית֙ כָּל־צִפּ֣וֹר כָּנָ֔ף אֲשֶׁ֥ר תָּע֖וּף בַּשָּׁמָֽיִם׃ יח תַּבְנִ֕ית כָּל־רֹמֵ֖שׂ בָּאֲדָמָ֑ה תַּבְנִ֛ית כָּל־דָּגָ֥ה אֲשֶׁר־בַּמַּ֖יִם מִתַּ֥חַת לָאָֽרֶץ׃ יט וּפֶן־תִּשָּׂ֨א עֵינֶ֜יךָ הַשָּׁמַ֗יְמָה וְֽ֠רָאִיתָ אֶת־הַשֶּׁ֨מֶשׁ וְאֶת־הַיָּרֵ֜חַ וְאֶת־הַכּֽוֹכָבִ֗ים כֹּ֚ל צְבָ֣א הַשָּׁמַ֔יִם וְנִדַּחְתָּ֛ וְהִשְׁתַּחֲוִ֥יתָ לָהֶ֖ם וַעֲבַדְתָּ֑ם אֲשֶׁ֨ר חָלַ֜ק יְהוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ אֹתָ֔ם לְכֹל֙ הָֽעַמִּ֔ים תַּ֖חַת כָּל־הַשָּׁמָֽיִם׃ כ וְאֶתְכֶם֙ לָקַ֣ח יְהוָ֔ה וַיּוֹצִ֥א אֶתְכֶ֛ם מִכּ֥וּר הַבַּרְזֶ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם לִהְי֥וֹת ל֛וֹ לְעַ֥ם נַחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ כא וַֽיהוָ֥ה הִתְאַנֶּף־בִּ֖י עַל־דִּבְרֵיכֶ֑ם וַיִּשָּׁבַ֗ע לְבִלְתִּ֤י עָבְרִי֙ אֶת־הַיַּרְדֵּ֔ן וּלְבִלְתִּי־בֹא֙ אֶל־הָאָ֣רֶץ הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ נַחֲלָֽה׃ כב כִּ֣י אָנֹכִ֥י מֵת֙ בָּאָ֣רֶץ הַזֹּ֔את אֵינֶ֥נִּי עֹבֵ֖ר אֶת־הַיַּרְדֵּ֑ן וְאַתֶּם֙ עֹֽבְרִ֔ים וִֽירִשְׁתֶּ֕ם אֶת־הָאָ֥רֶץ הַטּוֹבָ֖ה הַזֹּֽאת׃ כג הִשָּׁמְר֣וּ לָכֶ֗ם פֶּֽן־תִּשְׁכְּחוּ֙ אֶת־בְּרִ֤ית יְהוָה֙ אֱלֹ֣הֵיכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר כָּרַ֖ת עִמָּכֶ֑ם וַעֲשִׂיתֶ֨ם לָכֶ֥ם פֶּ֙סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל אֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ כד כִּ֚י יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ אֵ֥שׁ אֹכְלָ֖ה ה֑וּא אֵ֖ל קַנָּֽא׃ כה כִּֽי־תוֹלִ֤יד בָּנִים֙ וּבְנֵ֣י בָנִ֔ים וְנוֹשַׁנְתֶּ֖ם בָּאָ֑רֶץ וְהִשְׁחַתֶּ֗ם וַעֲשִׂ֤יתֶם פֶּ֙סֶל֙ תְּמ֣וּנַת כֹּ֔ל וַעֲשִׂיתֶ֥ם הָרַ֛ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה־אֱלֹהֶ֖יךָ לְהַכְעִיסֽוֹ׃ כו הַעִידֹתִי֩ בָכֶ֨ם הַיּ֜וֹם אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ כִּֽי־אָבֹ֣ד תֹּאבֵדוּן֮ מַהֵר֒ מֵעַ֣ל הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֨ר אַתֶּ֜ם עֹבְרִ֧ים אֶת־הַיַּרְדֵּ֛ן שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּ֑הּ לֹֽא־תַאֲרִיכֻ֤ן יָמִים֙ עָלֶ֔יהָ כִּ֥י הִשָּׁמֵ֖ד תִּשָּׁמֵדֽוּן׃ כז וְהֵפִ֧יץ יְהוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בָּעַמִּ֑ים וְנִשְׁאַרְתֶּם֙ מְתֵ֣י מִסְפָּ֔ר בַּגּוֹיִ֕ם אֲשֶׁ֨ר יְנַהֵ֧ג יְהוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם שָֽׁמָּה׃ כח וַעֲבַדְתֶּם־שָׁ֣ם אֱלֹהִ֔ים מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֣י אָדָ֑ם עֵ֣ץ וָאֶ֔בֶן אֲשֶׁ֤ר לֹֽא־יִרְאוּן֙ וְלֹ֣א יִשְׁמְע֔וּן וְלֹ֥א יֹֽאכְל֖וּן וְלֹ֥א יְרִיחֻֽן׃ כט וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם מִשָּׁ֛ם אֶת־יְהוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ וּמָצָ֑אתָ כִּ֣י תִדְרְשֶׁ֔נּוּ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ׃ ל בַּצַּ֣ר לְךָ֔ וּמְצָא֕וּךָ כֹּ֖ל הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה בְּאַחֲרִית֙ הַיָּמִ֔ים וְשַׁבְתָּ֙ עַד־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ וְשָׁמַעְתָּ֖ בְּקֹלֽוֹ׃ לא כִּ֣י אֵ֤ל רַחוּם֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ לֹ֥א יַרְפְּךָ֖ וְלֹ֣א יַשְׁחִיתֶ֑ךָ וְלֹ֤א יִשְׁכַּח֙ אֶת־בְּרִ֣ית אֲבֹתֶ֔יךָ אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לָהֶֽם׃ לב כִּ֣י שְׁאַל־נָא֩ לְיָמִ֨ים רִֽאשֹׁנִ֜ים אֲשֶׁר־הָי֣וּ לְפָנֶ֗יךָ לְמִן־הַיּוֹם֙ אֲשֶׁר֩ בָּרָ֨א אֱלֹהִ֤ים ׀ אָדָם֙ עַל־הָאָ֔רֶץ וּלְמִקְצֵ֥ה הַשָּׁמַ֖יִם וְעַד־קְצֵ֣ה הַשָּׁמָ֑יִם הֲנִֽהְיָ֗ה כַּדָּבָ֤ר הַגָּדוֹל֙ הַזֶּ֔ה א֖וֹ הֲנִשְׁמַ֥ע כָּמֹֽהוּ׃ לג הֲשָׁ֣מַֽע עָם֩ ק֨וֹל אֱלֹהִ֜ים מְדַבֵּ֧ר מִתּוֹךְ־הָאֵ֛שׁ כַּאֲשֶׁר־שָׁמַ֥עְתָּ אַתָּ֖ה וַיֶּֽחִי׃ לד א֣וֹ ׀ הֲנִסָּ֣ה אֱלֹהִ֗ים לָ֠בוֹא לָקַ֨חַת ל֣וֹ גוֹי֮ מִקֶּ֣רֶב גּוֹי֒ בְּמַסֹּת֩ בְּאֹתֹ֨ת וּבְמוֹפְתִ֜ים וּבְמִלְחָמָ֗ה וּבְיָ֤ד חֲזָקָה֙ וּבִזְר֣וֹעַ נְטוּיָ֔ה וּבְמוֹרָאִ֖ים גְּדֹלִ֑ים כְּ֠כֹל אֲשֶׁר־עָשָׂ֨ה לָכֶ֜ם יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם בְּמִצְרַ֖יִם לְעֵינֶֽיךָ׃ לה אַתָּה֙ הָרְאֵ֣תָ לָדַ֔עַת כִּ֥י יְהוָ֖ה ה֣וּא הָאֱלֹהִ֑ים אֵ֥ין ע֖וֹד מִלְבַדּֽוֹ׃ לו מִן־הַשָּׁמַ֛יִם הִשְׁמִֽיעֲךָ֥ אֶת־קֹל֖וֹ לְיַסְּרֶ֑ךָּ וְעַל־הָאָ֗רֶץ הֶרְאֲךָ֙ אֶת־אִשּׁ֣וֹ הַגְּדוֹלָ֔ה וּדְבָרָ֥יו שָׁמַ֖עְתָּ מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃ לז וְתַ֗חַת כִּ֤י אָהַב֙ אֶת־אֲבֹתֶ֔יךָ וַיִּבְחַ֥ר בְּזַרְע֖וֹ אַחֲרָ֑יו וַיּוֹצִֽאֲךָ֧ בְּפָנָ֛יו בְּכֹח֥וֹ הַגָּדֹ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃ לח לְהוֹרִ֗ישׁ גּוֹיִ֛ם גְּדֹלִ֧ים וַעֲצֻמִ֛ים מִמְּךָ֖ מִפָּנֶ֑יךָ לַהֲבִֽיאֲךָ֗ לָֽתֶת־לְךָ֧ אֶת־אַרְצָ֛ם נַחֲלָ֖ה כַּיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃ לט וְיָדַעְתָּ֣ הַיּ֗וֹם וַהֲשֵׁבֹתָ֮ אֶל־לְבָבֶךָ֒ כִּ֤י יְהוָה֙ ה֣וּא הָֽאֱלֹהִ֔ים בַּשָּׁמַ֣יִם מִמַּ֔עַל וְעַל־הָאָ֖רֶץ מִתָּ֑חַת אֵ֖ין עֽוֹד׃ מ וְשָׁמַרְתָּ֞ אֶת־חֻקָּ֣יו וְאֶת־מִצְוֺתָ֗יו אֲשֶׁ֨ר אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ הַיּ֔וֹם אֲשֶׁר֙ יִיטַ֣ב לְךָ֔ וּלְבָנֶ֖יךָ אַחֲרֶ֑יךָ וּלְמַ֨עַן תַּאֲרִ֤יךְ יָמִים֙ עַל־הַ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ נֹתֵ֥ן לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים׃ מא אָ֣ז יַבְדִּ֤יל מֹשֶׁה֙ שָׁלֹ֣שׁ עָרִ֔ים בְּעֵ֖בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִזְרְחָ֖ה שָֽׁמֶשׁ׃ מב לָנֻ֨ס שָׁ֜מָּה רוֹצֵ֗חַ אֲשֶׁ֨ר יִרְצַ֤ח אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ בִּבְלִי־דַ֔עַת וְה֛וּא לֹא־שֹׂנֵ֥א ל֖וֹ מִתְּמ֣וֹל שִׁלְשׁ֑וֹם וְנָ֗ס אֶל־אַחַ֛ת מִן־הֶעָרִ֥ים הָאֵ֖ל וָחָֽי׃ מג אֶת־בֶּ֧צֶר בַּמִּדְבָּ֛ר בְּאֶ֥רֶץ הַמִּישֹׁ֖ר לָרֻֽאוּבֵנִ֑י וְאֶת־רָאמֹ֤ת בַּגִּלְעָד֙ לַגָּדִ֔י וְאֶת־גּוֹלָ֥ן בַּבָּשָׁ֖ן לַֽמְנַשִּֽׁי׃ מד וְזֹ֖את הַתּוֹרָ֑ה אֲשֶׁר־שָׂ֣ם מֹשֶׁ֔ה לִפְנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ מה אֵ֚לֶּה הָֽעֵדֹ֔ת וְהַֽחֻקִּ֖ים וְהַמִּשְׁפָּטִ֑ים אֲשֶׁ֨ר דִּבֶּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם׃ מו בְּעֵ֨בֶר הַיַּרְדֵּ֜ן בַּגַּ֗יְא מ֚וּל בֵּ֣ית פְּע֔וֹר בְּאֶ֗רֶץ סִיחֹן֙ מֶ֣לֶךְ הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֥ר יוֹשֵׁ֖ב בְּחֶשְׁבּ֑וֹן אֲשֶׁ֨ר הִכָּ֤ה מֹשֶׁה֙ וּבְנֵֽי יִשְׂרָאֵ֔ל בְּצֵאתָ֖ם מִמִּצְרָֽיִם׃ מז וַיִּֽירְשׁ֨וּ אֶת־אַרְצ֜וֹ וְאֶת־אֶ֣רֶץ ׀ ע֣וֹג מֶֽלֶךְ־הַבָּשָׁ֗ן שְׁנֵי֙ מַלְכֵ֣י הָֽאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁ֖ר בְּעֵ֣בֶר הַיַּרְדֵּ֑ן מִזְרַ֖ח שָֽׁמֶשׁ׃ מח מֵעֲרֹעֵ֞ר אֲשֶׁ֨ר עַל־שְׂפַת־נַ֧חַל אַרְנֹ֛ן וְעַד־הַ֥ר שִׂיאֹ֖ן ה֥וּא חֶרְמֽוֹן׃ מט וְכָל־הָ֨עֲרָבָ֜ה עֵ֤בֶר הַיַּרְדֵּן֙ מִזְרָ֔חָה וְעַ֖ד יָ֣ם הָעֲרָבָ֑ה תַּ֖חַת אַשְׁדֹּ֥ת הַפִּסְגָּֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
כאן מסתיימים דברי התוכחה לדור באי הארץ, שלא יהיו כאבותיהם, ומשה רבנו פותח בלימוד המצוות ובחזרה על התורה, שעל שמה נקרא ספר דברים ספר "משנה תורה". וכך כתב הרמב"ן: והנה השלים התוכחות בזה שהודיע אותם שגרמו אבותיהם רעה על עצמם, וגם עליו גרמו עונש שלא יעברו לארץ, אבל הם הבנים יעברו ויירשו אותה אם לא יהיו כאבותם דור סורר ומורה. ולכך יתחיל עתה להזהירם בכללי המצוות, שלא יוסיפו עליהם ולא יגרעו מהם. ע"כ. (פ' ואתחנן תשנ"ו)
פסוק ג:
"...כי כל האיש אשר הלך" וגו'. לא ידעתי הסבר לצורה זו בה"א־הידיעה. וצריך עיון. (פ' ואתחנן תש"ן) וראה "דעת מקרא" שכתב: ונוספה הה"א לחיזוק המשמעות, כמי שאומר: 'כל איש ואיש', באין יוצא מן הכלל.
פסוק ד:
"ואתם הדבקים בה' אלהיכם" וגו'. ראה מה שכתבתי להלן (יא, כב). (פ' עקב תש"ס)
פסוק ד:
בר־מצוה של שילה שלמה שי'
פסוק ד:
בפרשתנו כמה פסוקים מרכזיים: (א) "עשרת הדברות", שגם אבי החתן שי' קרא בבר־המצוה שלו (לפני כמה "ימים"...), ואשר יהודים טובים קוראים מדי יום לאחר תפילת שחרית.
פסוק ד:
(ב) "שמע ישראל", שאומרים שלוש פעמים בכל יום.
פסוק ד:
(ג) "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום", שאומרים ארבע פעמים בשבוע (לאחר זימון הכהן לעלות לתורה - בשחרית של יום שני, בשחרית של יום חמישי, בתפילת שחרית של שבת ובתפילת מנחה של שבת), ואני רגיל לפעם נוספת, ביום ראשון, לפני תחילת "שניים מקרא ואחד תרגום" (מנהג זה מוזכר בספר "שפתי חכמים" לרבי אברהם אבא הרצל, רבה של חברת מחזיקי הדת בקהילת קדש פרשבורג, על מסכת ברכות ח ע"ב, וכך נאמר שם: ודע הא דנוהגים קודם קריאת הפרשה שנים מקרא ואחד תרגום, אומרים פסוק "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום", יש לומר משום דעל־ידי קריאה זו זוכה לחיים, שמאריכין לו ימיו ושנותיו. והוסיף ר' חזקי פוקס שי': בספר "מטעמים" קריאה בספר תורה אות א, מובא טעם אחר למנהג: טעם שהקורא 'שנים מקרא ואחד תרגום' או הקורא בספר אומר תחילה "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום", מפני שהקורא בתורה 'שניים מקרא ואחד תרגום' פונה את עצמו כל מחשבתו אל התורה ואין לו שום מחשבה אחרת, כי צריך לדקדק על הטעמים ועל הנקודות, ואז הוא דבוק בתורה, ועל־ידי שהוא דבוק בתורה דבוק באלהים חיים).
פסוק ד:
אומר אפוא כמה מילים על "ואתם הדבקים", ומה גם שדומה לי שדיברתי על פסוק זה בסעודת ברית המילה של שילה, ואי"ה אשמח לדבר עליו גם בסעודת החתונה שלו, אם ה' יחננו לזכות לזה ושילֹה אמנם יזמיננו.
פסוק ד:
הגמרא במסכת כתובות (קיא ע"ב) דורשת: "'ואתם הדבקים' וגו' - וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב (פסוק כד) 'כי ה' אלהיך אש אֹכלה', אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה.
פסוק ד:
כיוצא בדבר אתה אומר (להלן ל, כ) 'לאהבה את ה' אלהיך... ולדבקה בו', וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם" וכו'.
פסוק ד:
בעל "תורה תמימה" שואל כאן שאלה פשוטה - מהי קושיית הגמרא כאן, הלא אפשר לפרש בפשטות מלשון דביקות הנפש מאהבה וחיבה יתרה, וכמו שאמר דוד (תהלים סג, ט) "דבקה נפשי אחריך". ותשובתו: מידה זו של דבקות היא היותר גדולה באהבת ה' ומסוגלת רק ליחידי סגולה ואנשי מעלה, ואי אפשר לדרוש כזאת מהמון העם, ועוד יותר - לתלות בזה חייהם וקיומם ולהתנות בזה ירושתם את הארץ כמו שכתוב בסוף פרשת עקב. על כן דרש האמורא כפי שדרש.
פסוק ד:
זה זמן רב מטרידה אותי הקושיה: מיהו "תלמיד חכם"? מהי הגדרתו? מדברי חז"ל נראה שההגדרה נעה בין דברי רבן גמליאל על עבדו טבי "שהוא תלמיד חכם ויודע שעבדים פטורין מן הסוכה" (משנה סוכה כ ע"ב), לבין דברי תוספות במסכת סוטה (כא ע"א ד"ה זה) "סתם תלמיד חכם תורתו אומנתו, ועוסק בה ומהרהר כל שעה ואינו הולך ד' אמות בלא תורה". ובכן, באיזה תלמיד חכם מדובר כאן במסכת כתובות? מדובר בשאלה שיש לה הרבה נפקא מינות למעשה, שהרי הרמב"ם פוסק כך להלכה (הלכות דעות ו, ב): "לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם וישיא בתו לתלמיד חכם ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם ולהתחבר להן בכל מיני חיבור".
פסוק ד:
ואף גם זאת: מתבקש היה שהגמרא תדרוש להתחבר לצדיק או לחסיד, שכן תלמיד חכם, בפשטות, זוכה בתואר זה בשל ידיעותיו הנרחבות במקצועות התורה, ולא בהכרח הוא אדם מוסרי ולא בהכרח מתקדש שם שמים על ידו.
פסוק ד:
דומה שלשתי השאלות מצאתי תשובה בדברי הרמב"ם (הלכות גזילה ואבידה יד, יב-יג) וכך כתב לגבי דין כלי אנפוריא: "שאם יבא תלמיד חכם ויאמר, אף על פי שאינו יכול ליתן בכלי כזה סימן, יש לו בו טביעות עין, חייב (המוצא) להראותו לו. אם הכירו ואמר שלי הוא מחזירן. במה דברים אמורים, בתלמיד ותיק שאינו משנה בדיבורו כלל אלא בדברי שלום או במסכתא או במטה או בבית שהוא מתארח בו" - כלומר משַנה רק באותם הדברים שבהם מותר לשנות מן האמת בלא לעבור על לאו ד'לא תשקרו'.
פסוק ד:
הרי לך שלדעתו של הרמב"ם לא די להיות תלמיד חכם, כלומר הצד האינטלקטואלי בלבד, אלא דרושה - לגבי נאמנות - תכונה נוספת, ואין לי כל ספק שאפשר להעתיק דרישה מעין זו לכל תחום שבו תידרש.
פסוק ד:
ברכתנו, של ממן שתח' ושלי, שתגדל להיות תלמיד חכם אמיתי, אם כשיטת תוספות ואם קצת פחות מזה, אך תמיד יתקיימו אצלך כל אותן התכונות המבטיחות ששם שמים יתאהב על ידך. (פ' ואתחנן תשנ"ז) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: בירושלמי ובעקבותיו ברמב"ם בא כמה וכמה פעמים הכינוי "תלמיד חכמים" (ראה ירושלמי סוכה פ"ב, ה"ה; רמב"ם הלכות יום טוב ו, כב; הלכות אישות יד, ב; ועוד), ואולי בא ללמדנו כי תלמיד חכם הוא זה הלומד מהרבה חכמים. ע"כ. וראה נספח המוקדש לשאלת "מיהו תלמיד חכם" בסוף הספר.
פסוק ד:
שבת חתן של נתנאל שי'
פסוק ד:
השורש דב"ק, כמתאר את היחס שבינינו ובין הקב"ה, מופיע מספר פעמים בספר דברים, מלבד פסוקנו: "אֹתו תעבֹד ובו תדבק" (י, כ), "ללכת בכל דרכיו ולדבקה בו" (יא, כב), "ואֹתו תעבֹדו ובו תדבקון" (יג, ה), "לשמֹע בקֹלו ולדבקה בו" (ל, כ). מעניין הדבר שבספר בראשית (ב, כד) משתמש הכתוב באותו השורש בבאו לתאר את היחס הראוי בין איש לאשתו - "ודבק באשתו".
פסוק ד:
במילים אלו פתחתי את דברי בשבת החתן של נתנאל שי' (פ' ראה תש"ס), ולאחר מכן ביקשתי לעמוד על משמעות המילה "דבק" לאור דברי חז"ל שונים.
פסוק ד:
המקור הראשון (ספרי מט): "'ולדבקה בו' - וכי האיך אפשר לו לאדם לעלות למרום ולהדבק בו, והלא כבר נאמר 'כי ה' אלהיך אש אכלה הוא', ואומר 'כרסיה שביבין דינור', אלא הדבק בחכמים ובתלמידים, ומעלה אני עליך כאילו עלית למרום ונטלתה, ולא שעלית ונטלת בשלום, אלא אפילו כאילו עשית מלחמה ונטלתה, וכן הוא אומר 'עלית למרום שביתָ שבי' (תהלים סח, יט)".
פסוק ד:
המקור השני (כתובות קיא ע"ב): "'ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום' - וכי אפשר לדבוקי בשכינה, והכתיב 'כי ה' אלהיך אש אֹכלה' (דברים ד, כד)? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמטיא לתלמידי חכמים והמהנה תלמידי חכמים מנכסיו, מעלה עליו הכתוב כאילו מדבק בשכינה. כיוצא בדבר אתה אומר 'לאהבה את ה' אלהיך... ולדבקה בו' (דברים ל, כ), וכי אפשר לאדם לידבק בשכינה? אלא כל המשיא בתו לתלמיד חכם" וכו'.
פסוק ד:
המקור השלישי (סוטה יד ע"א): "ואמר רבי חמא ב"ר חנינא: מאי דכתיב 'אחרי ה' אלהיכם תלכו' (דברים יג, ה), וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה, והלא כבר נאמר 'כי ה' אלהיך אש אֹכלה הוא' (דברים ד, כד)? אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים... הקב"ה ביקר חולים... ניחם אבלים... קבר מתים" וכו'.
פסוק ד:
כלומר עלינו להיות דבקים בתלמידי חכמים ובמידותיו של הקב"ה ומתוך כך נהיה דבקים בה' אלהינו.
פסוק ד:
והוספתי לכבוד השבת ולכבוד החתן: באשר לעצם ההתכנסות של כולנו בשבת שמחה זו, ראיתי שמציינים כמקור למנהג את "פרקי דרבי אליעזר" (פרק יז), וכך נאמר שם: "ראה שלמה שמדת גמילות חסדים גדולה לפני המקום, וכשבנה בית המקדש בנה שני שערים: אחת לחתנים ואחת לאבלים ולמנודים, והיו ישראל הולכים בשבתות ויושבין בין שני שערים הללו, והנכנס בשער חתנים היו יודעין שהוא חתן, והיו אומרים לו: השוכן בבית הזה ישמחך בבנים ובבנות. והנכנס בשער אבלים והיה שפמו מכוסה אז היו יודעין שהוא אבל, והיו אומרים לו: השוכן בבית הזה ינחמך. והנכנס בשער האבלים ולא היה שפמו מכוסה ואז היו יודעין שהוא מנודה, והיו אומרים לו: השוכן בבית הזה ינחמך ויתן בלבך שתשמע לחברין (ויתן בלב חבריך לסלוח לך) ויקרבוך כדי שיצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים. משנחרב בית המקדש התקינו (חכמים ז"ל) שיהיו חתנים ואבלים הולכין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות ואנשי המקום רואים את החתן ושמחים עמו, ורואין את האבל ויושבין עמו על הארץ כדי שישבו ויצאו כל ישראל ידי חובתן בגמילות חסדים, ועליהם הוא אומר: ברוך אתה ה' גומל שכר טוב לגומלי חסדים". בנוסח קצת שונה מופיעים הדברים במסכת סופרים (יט, ט), וכך גם בטור (יו"ד סימן שצג), אך שם רק בקשר לאבל ר"ל.
פסוק ד:
גמילות חסדים - שמעתי אומרים שאתה קצת "נגוע" בה, ומן הסתם זה ענין של גֶנים. אמא שתח' - אנו מקבלים ריקושטים של גמ"ח התרופות שלה, סבא מאיר וסבתא שרה שי' - אינם טומנים ידם בצלחת בענין זה, ממן שתח' - יש לה ברנשַה מיוחדת, אמי הי"ד - עסקה בגמ"ח בגופה ובממונה, ואֵם ממן הי"ד - שילמה את כל המחיר על מאמציה להציל ילדי ישראל במלחמה.
פסוק ד:
ברכתי־ברכתנו, שתמשיך במידה זו יחד עם חיה שתח' בביתכם החדש, אך במידה הנכונה, שהרי זה נקרא "מידה"!
פסוק ד:
נחזור לפסוק שהתחלנו בו: "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו". הרופא, רבי עובדיה ספורנו, כתב מירשם נפלא לענין זה: "ראוי שישתדל האדם לישא אשה ההוגנת לו וראויה לידבק בו גם שיצטרך לעזוב את אביו ואת אמו, כי לא יהיה דיבוק אמיתי בבלתי דומים, אבל יהיה בדומים בלבד, כי אז יכוונו לדעת אחת".
פסוק ד:
חזקה עליך שהשתדלת כראוי ויהיה זה דיבוק אמיתי בדומים, וכולנו נראה מכם רוב נחת.
פסוק ד:
לבסוף, אם יורשה לי, אבקש להזכיר כי בקהילות אשכנז נהגו לזמר פיוט מיוחד (שנתחבר על־ידי רבי אביגדור קרא) לכבוד החתן (כשהחתן עולה לקרוא בתורה) בשבת שלפני החתונה.
פסוק ד:
במקומנו, ודומה שכך ברוב המקומות, הסתפקו בבית הראשון: "אֶחָד יָחִיד וּמְיֻחָד אֵל. נִדְרָשׁ לְבַר לֵבָב אֲשֶׁר שׁוֹאֵל. אַך טוֹב אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל. הַלֲלוּיָהּ". כלומר הקב"ה, שהוא אחד, ממלא את הבקשות אשר שואל האדם התמים במעשיו, שהוא "בר לבב" (תהלים כד, ד), שהרי אמרו "חתן - מוחלין לו על כל עוונותיו" (ירושלמי ביכורים פ"ג, ה"ג). סוף הבית לפי תהלים (עג, א): "אך טוב לישראל אלהים לברי לבב".
פסוק ו:
רש"י ד"ה ושמרתם, זו משנה. ע"כ. לא ידעתי למה אין לפרש כפשוטו - מצוות לא תעשה, בניגוד ל"ועשיתם" - מצוות עשה. (פ' דברים תש"ן)
פסוק ו:
חשבתי להיעזר בדברי רש"י להלן (יג, א ד"ה תשמרו לעשות) "שכל הִשמר לשון לא תעשה הוא" וכו', אלא שכאן אין זה לשון נפעל אלא קל, והנה שמתי לב שגם שם לשון הכתוב הוא בבניין קל, ואף על פי כן אומר רש"י מה שהוא אומר. וצריך עיון. (פ' ראה תשנ"ו)
פסוק ט:
רש"י ד"ה רק השמר לך וגו', ...ואם תעוותו אותם מתוך שכחה, תחשבו שוטים. ע"כ. לא ידעתי, למה דווקא על־ידי שכחה. ומכל מקום, כמה אמת בדברים הללו. (פ' ואתחנן תשמ"ט)
פסוק ט:
יפה מעיר בעל "שפתי חכמים" (אות ל) שרש"י בא ליישב לשון "רק", שהוא מיעוט. ועל כל פנים, פירושו של רש"י נפלא. (פ' ואתחנן תשנ"ב)
פסוק יב:
"...ותמונה אינכם רֹאים זולתי קול". כלומר ראו את הקול, כאמור (שמות כ, טו) "וכל העם רֹאים את הקולֹת". אך ראה ראב"ע על אתר ושם. (פ' ואתחנן תשנ"ב)
פסוק יד:
"...בעת ההִוא". בלי נדר אבדוק את כל המקבילות שבספר דברים, שמא אפשר למצוא, אימתי רש"י מבאר מהו המועד ואימתי לא. כאן הביטוי נראה מיותר לגמרי, אך בעל "העמק דבר" מבאר: עוד בעת לוחות הראשונות. ברם, אין זה משכנע. (פ' דברים תשנ"ח)
פסוק יד:
הופתעתי כשראיתי שהביטוי "בעת ההִוא" מופיע חמש עשרה פעמים בספרנו, פעמיים בספר בראשית ופעם אחת בלבד בספר במדבר. זהו ממצא שצריך לתת עליו את הדעת ולהבין מה בא לומר לנו. (פ' ואתחנן תשס"ה)
פסוק טו:
"ונשמרתם מאד לנפשתיכם" וגו'. אף אחד מן הפרשנים הגדולים אינו מזכיר כאן את המשמעות שאנחנו נותנים לפסוק זה היום - שמירה על החיים. וצריך לבדוק, מי זה ואיפה העלו עניין זה לראשונה. (פ' שופטים תשנ"ה) הערת הרב אבישי גרוסר שי': וראה "תורה תמימה" (למעלה ד, ט), שהביא מעשה דגמרא (ברכות לב ע"ב): מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום. המתין לו עד שסיים תפילתו. לאחר שסיים תפילתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם "רק השמר לך ושמור נפשך", וכתיב "ונשמרתם מאד לנפשתיכם", כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף, מי היה תובע את דמך מידי? אמר ליה: המתן עד שאפייסך בדברים. אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום, היית מחזיר לו? אמר ליה: לאו! וכו'. אמר ליה: ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים, על אחת כמה וכמה. מייד נתפייס אותו השר. ע"כ. וכך מעיר בעל "תורה תמימה" על דברי חז"ל אלו (הערה טז): צריך לומר דלא מדינא עשה החסיד כן, אלא ממידת חסידות יתירה, שהרי לדינא קיימא לן דלמלכי עובדי כוכבים פוסקין (מן התפילה ומחזירים שלום), או דידע החסיד באותו השר שלא יהרגנו ורק יחכה לתשובתו אם תעלה יפה, והיה בטוח שבתשובה זו יתפייס, יען כי זולת זה אפשר לומר שאפילו ממידת חסידות אסור לעמוד במקום סכנה, ודרכי התורה דרכי נועם. והנה כתב המהרש"א כאן וזו לשונו: האי קרא בשכחת התורה מיירי וכו' ולא איירו כלל הני קראי בשמירת נפש אדם עצמו מסכנה, עכ"ל. ולפי דבריו צריך לומר דרק לדחויי בעלמא השיב החסיד לההגמון מה שהשיב, אחרי דלא איירו כלל בשמירת הגוף, וכן מה דמרגלי בפומא דאינשי הפסוק "ונשמרתם מאד לנפשתיכם" לכל ענין היזק גופני, הוא לדברי המהרש"א בטעות. אבל לא כן מפורש דעת הרמב"ם, שכתב (הלכות רוצח ושמירת הנפש יא, ד), וזו לשונו: מצוות עשה להסיר כל מכשול שיש בו משום סכנת נפשות ולהשמר בדבר יפה יפה, שנאמר: "השמר לך ושמר נפשך מאד". עכ"ל. הרי מפרש לשונות הפסוקים האלה מפורש בשמירת הגוף. הערת ר' זאב נוימן שי': וכך העיר הגרצ"י קוק (בשיחותיו לספר במדבר עמ' 311 הערה 16): ...מן הפסוק "ונשמרתם מאד לנפשֹׁתיכם" אנו למדים חובה לשמור על הבריאות. זה פירוש המילה 'נפש': גילוי החיוניות האלהית בממשות הגוף והחיים. אבל לכאורה זה משונה, כי פסוק זה לא הוזכר בתורה בקשר לזהירות שמירת הבריאות, אלא הוא מופיע בתור אזהרה שלא לעשות הגשמה בשם שמים: "ונשמרתם מאד לנפשתיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דבר ה' אליכם בחֹרב מתוך האש", ומה השייכות לענין שמירת הבריאות? אלא ששלמות החיים מופיעה רק על־ידי שלמות החיים האידיאליים והרוחניים. שלמות הבריאות כוללת בריאות הגוף והנפש ביחד. ע"כ. והוסיף הרב איתן שנדורפי שי': באשר לשאלה אם הציווי "ונשמרתם מאד לנפשֹׁתיכם" הוא מדאורייתא או מדרבנן עיין ב"מנחת חינוך" מצוה תקמו (מהדורת מכון ירושלים אות יא הערה ו שם).
פסוק כ:
רש"י ד"ה מכור, הוא כלי שמזקקים בו את הזהב. ע"כ. דבריו קצת תמוהים, שהרי כאן נאמר "מכור הברזל", ולמה לא יאמר אפוא: כור שמתיכים בו ברזל לצרפו מן הפסולת, והרי גם זה נכון. (פ' דברים תש"ן)
פסוק כ:
ועוד: למה אפוא קוראים לכלי "כור ברזל" ולא 'כור זהב'? (פ' ואתחנן תשנ"ב)
פסוק כ:
ואמר לי ר' יהודה גרינשפן שי' במוצאי שבת, כי לדעתו רש"י רומז לפסוק במשלי (יז, ג) "מצרף לכסף וכור לזהב". (פ' ואתחנן תשנ"ו)
פסוק כ:
וב"מלכה של תורה" מביא בשם "מלאכת הקודש", כי "מעולם לא שמענו שמצרפים את הברזל" וכו'. ולעניות דעתי, במחילה מכבוד תורתו, אין זה נכון, ולא שמענו אינה ראיה. (פ' ואתחנן תשנ"ח) הערת הרב איתן שנדורפי שי': יתכן שרש"י רצה להדגיש שישראל הם כמו זהב, ולא רק כמו ברזל! ורק הכלי עשוי מברזל.
פסוק כא:
"וה' התאנף בי על דבריכם" וגו'. תמיהני מה ראה משה להפסיק באזהרות ולשוב ולהזכיר את מה שנגזר עליו שלא יכנס לארץ, והרי כבר אמרו למעלה (א, לז; ג, כו), כלומר פעמיים, ועתה בשלישית! (פ' ואתחנן תשמ"ז)
פסוק כא:
לשאלה זו נדרש רמב"ן על אתר. לדבריו, אמר משה: ה' ציווני ללמד אתכם מצוות שתעשו בארץ, אבל כיוון שגזר עלי שלא אכנס לארץ לא אוכל ללמד אתכם שמה, על כן שמעו לדברי ואל תשכחו תורתי שלמדתי אתכם. ובאשר לביאורו "על דרך האמת" - ראה "תכלת מרדכי" המובא אצל רח"ד שעוועל, אלו דבריו: עם מה שדבריו הם על דרך הסוד, נראה בפשטם כי משה חשש פן יעשו פסל ותמונה, ולאחר שמנה כל המינים חשש פן יעלה על דעתם לעשות תמונתו, שהוא היה המצווה אותם והמחוקק מפי עליון יתברך שמו. ואולי מטעם זה הוצרך משה למות, פן יעשוהו לנעבד. וזה שאמר: "כי אנכי וכו' אינני עובר וכו' השמרו לכם וכו' ועשיתם לכם תמונת כל אשר צוך" וכו', ורצונו לומר תמונת המצווה מפי ה' יתברך, והכוונה היא על עצמו. וביאר כי על כן מת במדבר, וה' התאנף בי בשבילם, על כן חלילה להם לעשות כן. וכמו שאמרו חז"ל, שנפרעין מן הנעבדים גם כן, והיודע מקורות דרכי אומות העולם עובדי עבודה זרה הקדמונים ודרכיהם לעשות דמויות מחוקקיהם ולעבדם, לא ייפלא אם משה רבנו ע"ה חשש לזה. ע"כ. ולפי ראב"ע, מדבריו התעורר משה לומר כן. כיוון שאמר: "ויוצִא אתכם מכור הברזל ממצרים להיות לו לעם נחלה", היינו שיעבדו ישראל את ה' יתברך בארץ, נתעורר על צרת עצמו, הגזירה שלא יעבור את הירדן, ואמר להם: אתם נכנסים לארץ, אבל אני איני נכנס. באופן אחר באר "אור החיים" הק' על אתר. לדבריו, אין כאן חזרה על אשר נגזר על משה רבנו למעלה (א, לז; ג, כו), כאן יש תוספת גזירה - לא רק שלא יזכה להכנס לארץ, אף את עצמותיו לא יעלו לקברן בארץ. ודבריו רחוקים קצת לעניות דעתי. (פ' ואתחנן תשמ"ח)
פסוק כג:
רש"י ד"ה אשר צוך ה', אשר צוך שלא לעשות. ע"כ. כמובן! מה ראה רש"י לציין את הברור מאליו? היש מי שעלול היה לטעות בזה?! (פ' ואתחנן תשנ"א - לביא) וראה "ספר הזכרון". לדבריו, חידושו של רש"י כאן הוא שלשון ציווי יכולה לבא גם על השלילה, בדומה לברכת האירוסין ("וצוונו על העריות") שציוה על האיסור.
פסוק כט:
"ובקשתם משם את ה' אלהיך ומצאת" וגו'. כאן בולט המעבר מלשון רבים ללשון יחיד יותר מן הרגיל. אך אפילו ב"דעת מקרא" אין הערה בנידון. (פ' ואתחנן תשס"ג) וראב"ע כתב: ואל תתמה על מילת "ובקשתם... ומצאת", כי ידבר לרבים ולגוי אחד, או לאדם אחד. ע"כ. כלומר הדיבור מכוון לרבים וליחיד. ולפי רמב"ן בספר בראשית (יח, ג) דרך התורה, בפרט ב"משנה תורה", להתחיל בלשון רבים ולהמשיך בלשון יחיד. הערת ר' זאב נוימן שי': ראה שיחות הרצי"ה לספר דברים (עמ' 242, 346, 475) - "בספר דברים לשון יחיד מכוון לגוף הלאומי, לכלל ישראל, לעם כולו".
פסוק ל:
"...ושבת עד ה' אלהיך" וגו'. לפי רמב"ן הרי זה לשון עתיד ולא ציווי - "גם זה רמז לגאולת בבל" וכו'. ואילו להלן (ל, ב) הוא מפרש גם לשון ציווי וגם לשון הבטחה. ולא ידעתי, מניין לו הבחנה זו. (פ' דברים תשנ"ד)
פסוק לב:
רש"י ד"ה ולמקצה השמים, ...ומדרשו וכו'. הוא מעין סיכום דברי רב יהודה אמר רב ורבי אלעזר בתערובת אחת, בלא הזכרת שמותיהם, עיין חגיגה (יב ע"א). (פ' ואתחנן תשנ"א - לביא)
פסוק לג:
"השמע עם קול אלהים מדבר" וגו'. "או הנסה אלהים לבוא לקחת לו גוי" וגו'. תמיהני, מדוע הקדים משה רבנו ע"ה מתן תורה ליציאת מצרים. (פ' ואתחנן תשמ"ז) הערת הרב איתן שנדורפי שי': ראה נצי"ב לפסוק לב. והוסיף ר' חזקי פוקס שי': נראה ששינה משה רבנו ע"ה מן הסדר הכרונולוגי, כדי להדגיש את גודל המאורעות. מתן תורה הוא היציאה הגדולה ביותר מגדר הטבע ולאחר מכן היציאה הפלאית ממצרים. משה רבנו אומר לישראל: "ההיתה מציאות כה פלאית כמתן תורה בו 'שמע עם קול אלהים' וגו'? ודאי שלא. ולא זו בלבד, אלא שאפילו מציאות פחות פלאית של 'הנסה אלהים לבוא לקחת לו' וגו' לא היתה!".
פסוק לד:
רש"י ד"ה הנסה אלהים, הכי עשה נסים וכו'. כלומר יש כאן פועל - הנס = לעשות ניסים, ולכאורה כמו אונקלוס (מבלי להכנס למחלוקת בינו ובין רש"י בשאלה אם "אלהים" שכאן הוא קודש או חול). והנה בעוד אונקלוס מתרגם כך גם את התיבה "מסֹת" שבהמשך הכתוב - "בניסין", מפרש רש"י שם (ד"ה במסת) - על-ידי נסיונות. וצריך עיון למה אינו נשאר נאמן לפירוש אונקלוס גם שם. (פ' ואתחנן תשמ"ט) הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': בשאלה אם "הֲנִסָּה אֱלֹהִים" הוא שם קודש או חול, ההכרעה תלויה בשאלה מהו הניגוד בפסוקנו; האם הניגוד הוא בין יחס ה' לישראל ובין יחסו לאומות העולם, או שהניגוד הוא בין ה' לבין האלילים?
פסוק לד:
אונקלוס שתרגם "אוֹ נִסִּין עֲבַד ה'" פירש כדרך הראשונה, וכוונת השאלה היא: וכי עשה ה' ניסים עם אומה אחרת כפי שעשה עמכם? נמצא שתרגם "אלהים" כשם קודש ובדרך זו הולכים גם רוב פרשנינו. אבל לרש"י שפירש "או הנסה אלהים - הכי עשה נסים שום אלוה" הוא שם חול.
פסוק לד:
אף על פי שהסגנון מסייע לרש"י, אונקלוס נמנע מלפרש כמוהו לכבוד שמים: אין להשוות את הבורא עם אלילים ואפילו לצורך הדגשת ההבדל שביניהם. ומכיוון שפירש את הכתוב על הקב"ה, הוצרך להמיר את הפעלים 'נִסָּה' ו'לָבוֹא', שאינם ראויים להאמר כלפי הבורא: 'לָבוֹא' - משום שהוא פועל תנועה, ואילו 'נִסָּה' מביע ספק ביכולת הבורא. הפיתרון התרגומי הוא בשינוי 'נִסָּה' מפועל לשם עצם (ניסים), ובמקום 'לָבוֹא' תרגם בפועל המופשט 'אִתְגְלֵי', כדרכו. (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)
פסוק לה:
רש"י ד"ה הראת, ...וכשם שקרע את העליונים, כך קרע את התחתונים וכו'. לא ידעתי מה השוואה זו באה ללמדנו. כלום ידענו שקרע את העליונים? וכלום אפשר היה לדעת אלמלא קרע גם התחתונים? קשה לי. (פ' ואתחנן תשמ"ט)
פסוק לז:
"...ויבחר בזרעו אחֲריו" וגו'. מוסב על "את אבֹתיך", וראה אונקלוס המתרגם "בבניהון", וב"דעת מקרא" מבואר כך: והטעם שאמר הכתוב "זרעו" בלשון יחיד, וכיוון לזרע יעקב, ולא אמר "בזרעם" כפי שמידת הדקדוק מחייבת - שאילו אמר "בזרעם", היו בני ישמעאל ובני עשו אומרים: גם אנחנו בכלל זרעם של האבות (ראה ראב"ע וחזקוני על אתר). ולפי שכאן מדובר בירושת הארץ, הוציאם הכתוב מן הכלל. (פ' ואתחנן תשס"ה)
פסוק לז:
וראה רש"י בסוף ד"ה ויוצאך בפניו. לדבריו, הכתוב מלמדנו שיציאת מצרים היתה בפני האבות אברהם יצחק ויעקב ולעיניהם, ומה שכתוב "ויוצאך בפניו", בלשון יחיד, ולא 'ויוצאך בפניהם', אין בכך כדי לדחות הסבר זה, שהרי גם ברישא של הפסוק ישנה התייחסות לאבות בלשון יחיד - "ויבחר בזרעו אחריו". כלומר כשם שהכתוב השתמש בלשון יחיד ברישא - "בזרעו" [של "אבֹתיך"], במקום: בזרעם, כך גם בסיפא - "בפניו", במקום: בפניהם. וכן "אחריו" במקום: אחריהם. (פ' ואתחנן תשמ"ז)
פסוק לז:
הקושי שבפני רש"י ברור, אך קשה, כיצד הוא מפרש את זה שבסיפא בזה של הרישא, בלא לתת פתרון לזה, שהרי לשון היחיד "זרעו אחריו" ביחס ל"אבֹתיך" לא פחות קשה מלשון היחיד "בפניו". ולפי מה שכתבתי בדיבור הקודם דברי רש"י מבוארים יפה.
פסוק לז:
ומצאתי שציינתי פעם באחד החומשים: ראה "דיוקים", ואכן ר' פינחס וולף זצ"ל נדרש ללשון היחיד ומביא את דברי "חזקוני" (המוזכרים בדיבור הקודם) וגם ביאור נאה בשם ר' אפרים אנסבכר ז"ל. לדבריו, שיעור הכתוב הוא: מכיון שאהב את אבותיך, הרי כל אחד מהם היה ראוי שזרעו ייבחר על־ידי ה'. (פ' ואתחנן תשמ"ח)
פסוק לח:
"...גדֹלים ועצֻמים ממך" וגו'. ביטוי דומה מוזכר להלן (ז, א), ובשני המקומות אין רש"י מעיר מאומה, בעוד שמעיר ללשונות אלה להלן (ט, א), ועוד יותר להלן (יא, כג), והדבר תמוה. (פ' שופטים תשנ"ה) וראה "קיצור מזרחי" (להלן ט, א) שכתב: לעיל על הפסוק "להוריש גוים גדֹלים ועצֻמים ממך" לא פירש רבנו כלום, כי כלפי מעשי הקב"ה, המוריש, אין להזכיר שום הפלגת כוח.
פסוק לח:
רש"י ד"ה ממך מפניך, סרסהו ודרשהו וכו'. כאילו נכתב: 'להוריש מפניך גוים גדולים ועצומים ממך'. (פ' ואתחנן תשנ"ה)
פסוק מא:
רש"י ד"ה אז יבדיל, נתן לב להיות חרד לדבר שיבדילם וכו'. אכן נכונים דברי "שפתי חכמים" (אות צ) באשר לקושי שרש"י חש, כי אמנם "אז" פירושו מיד, ו"יבדיל" הוא לשון עתיד, אך לא ידעתי, מה טעם בנתינת לב בקשר לפעולה שבסופו של דבר צריכה להיעשות. (פ' ואתחנן תשנ"ט) וראה "גור אריה". לדבריו, הכתוב בא לציין שבחו של משה רבנו, שאף על פי שמבחינה מעשית לא היה בידו להשלים המצוה כל עוד לא הופרשו גם שלוש הערים שמעבר לירדן המערבי, מחשבתו ורצונו היו נתונים במצוה. ע"כ. ורבנו בחיי כתב: ואף על פי שידע משה שלא יהיו ערים אלו קולטות עד שיבדלו שלוש בארץ כנען, מכל מקום רצה להשתדל אפילו בחצי מצוה כדי להוסיף אותה על שאר מצוותיו וצדקותיו אשר עשה. ומכאן נלמוד התעוררות גדול בקיום המצוות, וכאן נוכל להתבונן במעלות המצוות ובכחם ובשכרם העצום כאשר יעשה אותן האדם על השלמות. ע"כ.
פסוק מא:
רש"י ד"ה בעבר הירדן מזרחה שמש, באותו עבר וכו'. וראה "שפתי חכמים" (אות ק). ולא ידעתי לשם מה צריך את כל הדיוקים הללו, והרי ברור שמדובר בעבר הירדן המזרחי משום שהעבר המערבי עדיין לא היה בידי ישראל. (פ' ואתחנן תשס"ה)
פסוק מה:
"אלה העדֹת והחקים והמשפטים" וגו'. השאלה שנשאלה בריש הספר בעקבות דברי חז"ל "כל מקום שנאמר 'אלה', פסל את הראשונים" (ראה בראשית רבה יב, ג; תנחומא משפטים ג ועוד), מתבקשת כמובן גם כאן (וראה מה שכתבתי שם). את תשובת החזקוני על אתר לא הבינותי, ואילו בעל "אור החיים" הק' אינו מעיר כאן מאומה, משום מה. (פ' ואתחנן תש"ס)
פסוק מה:
רש"י ד"ה אשר בעבר הירדן, ...שהעבר השני היה במערב. ע"כ. תמיהני על לשון העבר "היה במערב". וכי זה מן הדברים שעשויים להשתנות? (פ' ואתחנן תשנ"ג) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: באותה שעה היה במערב לישראל, עד שעברו את הירדן.