"בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה"
הקדמה
בפרקנו נאמר:
כה. כי תוליד בנים ובני בנים ונושנתם בארץ, והשחתם ועשיתם פסל תמונת כל, ועשיתם הרע בעיני ד' אלקיך להכעיסו.
כו. העידֹתי בכם היום את השמים ואת הארץ, כי אבד תֹאבֵדון מהר מעל הארץ אשר אתם עֹברים את הירדן שמה לרשתה, לא תאריכון ימים עליה, כי הִשָמד תִשָמדון.
הפסוקים הללו מזעזעים בחומרתם: נאמר כאן שעם ישראל יושמד ח"ו!
אבל כפי שאנו יודעים עם ישראל לא נשמד, ברוך ד'. כתב על כך רש"י (בפסוק כ"ה):
ונושנתם - רמז להם שיגלו ממנה לסוף שמונה מאות וחמשים ושתים שנה, כמנין 'ונושנתם'. והוא הקדים והגלם לסוף שמונה מאות וחמשים, והקדים שתי שנים ל'ונושנתם', כדי שלא יתקיים בהם 'כי אבד תאבדון' (פסוק כו). וזהו שנאמר: 'וישקוד ד' על הרעה ויביאה עלינו, כי צדיק ד' אלקינו' (דניאל ט, יד) - צדקה עשה עמנו שמהר להביאה שתי שנים לפני זמנה.
א. על מה חרב בית המקדש הראשון?
כולנו יודעים שבית המקדש הראשון חרב בגלל שלש העבירות החמורות: עבודה זרה, גילוי עריות, ושפיכות דמים (יומא ט ע"ב). יש להעיר שבפסוקים שלמדנו מפורטת רק העבירה של עבודה זרה!
כתב על כך רבי אברהם אבן עזרא (בפסוק כה): "ועשיתם הרע - בשאר המצוות, כמו לרצוח ולנאוף".
ב. חטאי מנשה מלך יהודה
בספר מלכים נאמר על מנשה מלך יהודה:
ויעש הרע בעיני ד' כתועבֹת הגוים... ויקם מזבחות לבעל, ויעש אשרה... וישתחו לכל צבא השמים ויעבֹד אֹתָם. ובנה מזבחֹת בבית ד'... ויבן מזבחות לכל צבא השמים בשתי חצרות בית ד'... הרבה לעשות הרע בעיני ד' להכעיס.
(מל"ב כא, א-ז)
וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד, עד אשר מלא את ירושלים פֶּה לָפֶה, לבד מחטאתו אשר החטיא את יהודה, לעשות הרע בעיני ד'.
(שם, טז)
על כך אומר הנביא שבית המקדש יחרב, וישראל ימותו בחרב ויגלו מהארץ (שם, יב-טז).
הנביא חוזר על כך במקומות נוספים בספר מלכים (מל"ב כג, כו-כז; כד, ג-ד), ובספר ירמיהו (טו, יד).
בפסוקים אלו מפורטות העבירות של עבודה זרה ושפיכות דמים. העבירה של גילוי עריות מפורשת בספר ישעיהו (ג, טז) ובספר ירמיהו (ז, ט).
ג. תשובתו של מנשה מלך יהודה
בספר דברי הימים מסופר שמנשה חזר בתשובה.
כך נאמר שם בפרק לג:
י. וידבר ד' אל מנשה ואל עמו ולא הקשיבו.
יא. ויָבֵא ד' עליהם את שרי הצבא אשר למלך אשור, וילכדו את מנשה בחֹחים, ויאסרֻהו בנחֻשתַיִם, ויוליכֻהו בבלה.
יב. וכהצר לו חלה את פני ד' אלקיו ויכנע מאוד מלפני אלקי אבותיו.
יג. ויתפלל אליו ויעתר לו, וישמע תחִנתו וישיבֵהו ירושלים למלכותו, וידע מנשה כי ד' הוא האלקים.
ד. תיאור תשובתו של מנשה בירושלמי
בירושלמי במסכת סנהדרין (פ"י ה"ב) תארו את תשובתו של מנשה, והסבירו שמקורה בנאמר בפרקנו:
אמר רבי לוי: מולא [=דוד] של נחושת עשו לו, ונתנו אותו בתוכה, והיו מסיקין תחתיו.
כיון שראה שצרתו צרה, לא הניח ע"ז בעולם שלא הזכירה.
כיון שלא הועיל לו כלום, אמר: זכור אני שהיה אבי מקרא אותי את הפסוק הזה בבית הכנסת: 'בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים, ושבת עד ד' אלקיך ושמעת בקולו, כי א-ל רחום ד' אלקיך, לא ירפך ולא ישחיתך, ולא ישכח את ברית אבותיך אשר נשבע להם' (דברים ד, ל-לא). הרי אני קורא אותו. אם עונה אותי - מוטב, ואם לאו - הא כל אפייא שוין.
והיו מלאכי השרת מסתמין את החלונות, שלא תעלה תפילתו של מנשה לפני הקדוש ברוך הוא.
והיו מלאכי השרת אומרים לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אדם שעבד ע"ז והעמיד צלם בהיכל אתה מקבלו בתשובה?!
אמר להן: אם איני מקבלו בתשובה - הרי אני נועל את הדלת בפני כל בעלי תשובה.
מה עשה לו הקדוש ברוך הוא? חתר לו חתירה מתחת כסא הכבוד שלו, ושמע תחינתו.
הדא היא דכתיב: 'ויתפלל אליו ויעתר לו, וישמע תחינתו וישיבהו' (דברי הימים ב לג, יג). אמר רבי לעזר בי רבי שמעון: בערבייא צווחין לחתרתה עתרתה.
פירש "קרבן העדה":
בערבייא קורין ל'חתירה' 'עתירה', אם כן הא דכתיב 'ויעתר לו' הוה כאילו כתיב: 'ויחתר'.
יש לשים לב שתשובת מנשה היתה כל כך גרועה, שגם כאשר ענו אותו הוא לא התפלל מיד לד', אלא תחילה התפלל לכל סוגי העבודה זרה שהוא הכיר, ורק כאשר הוא ראה שהוא לא נענה - כפי שהיה צריך להיות לו פשוט שמי שהוא הבל וריק אין לו כח כלל - אז פנה אל ד'. אבל גם אז הוא לא התפלל מתוך הכנעה וענוה, אלא מתוך התרסה, שאם ד' לא יענה לו אזי ח"ו כאילו לד' אין כח, כמו האלילים! וכל זאת אחרי שכל כך הרשיע, כמו שלמדנו בפרק א!
ולכן ניסו המלאכים לסתום את החלונות כביכול, כדי שד' לא יקבל את תשובתו, וגם שאלו את ד' האם ד' מוכן לקבל את תשובתו. וד' אמר שכן, כדי ללמדנו שלעולם אין הדלת ננעלת בפני התשובה.
עוד הוסיף הירושלמי שד' עשה כביכול כעין חתירה מתחת כסא הכבוד, כדי לקבל את תשובתו.
ה. מה משמעות החתירה?
דברים דומים על החתירה נאמרו גם בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין (קג ע"א):
אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מאי דכתיב 'וישמע אליו'...? מלמד שעשה לו הקדוש ברוך הוא כמין מחתרת ברקיע, כדי לקבלו בתשובה, מפני מדת הדין.
הסביר ה"יד רמ"ה":
אמר רבי יוחנן משום רשב"י: מאי דכתיב: 'ויעתר לו'? לימא קרא: 'וישמע תחנתו' ותו לא, 'ויעתר לו' למה לי? מלמד שעשה הקדוש ברוך הוא כמין מחתרת וקבלו מפני מדת הדין. 'ויעתר לו' לשון מחתרת, לפי שהחי"ת והעי"ן מתחלפות, כדכתיב: 'חמדתו', וכתיב במיכה המורשתי (א, יא): 'יקח מכם עמדתו'.
ודברים הללו דרך משל נאמרו, שהרי הקדוש ברוך הוא ברא את כל הנמצאות, ואין דבר עומד לפניו, כדי שיצטרך לעשות דבר בחשאי. כביכול כאדם שעושה דבר ומתירא לגלותו מפני הלה שכנגדו, שמעכב על ידו. או כאדם שרוצה לעשות דבר שלא כהוגן, ומתיירא לעשותו בגלוי, מפני הלה שמוכיחו. וחלילה לא-ל מכל אלו. לפיכך אני אומר שדברים הללו צריכין פתרון. וזה פתרונן: הדבר ידוע שמדת החסד והרחמים למי שאינו ראוי להן - לפנים משורת הדין הן, ואין למדת הדין דרך בהן. לפיכך העושה דבר חסד שהוא רחוק מאד משורת הדין, כגון שגמל חסד למי שלא היה ראוי לו כלל, כמנשה וכיוצא בו, נמצא שלא נעשה הדבר על פי מדת הדין. שהרי מדת הדין נותנת שלא לגמול חסד אלא למי שראוי לו. ואם גמלו - נמצא שעשאו שלא לדעת מדת הדין.
וענין מחתרת האמור כאן לשון משל הוא, לפי שמעשיה בחשאי, שלא לדעת אחרים, אף כאן מדת החסד הזה שלא לדעת מדת הדין נעשה, והרי הוא כאילו נעשה בחשאי מפני מדת הדין.
וכל כך למה? ללמדך מדת חסדיו של קב"ה, שקבל את מנשה בתשובה, אף על פי שלא היתה מדת הדין נותנת לקבל כלל.
יהי רצון שנחזור בתשובה שלמה ונזכה לראות בקרוב בבנין בית המקדש השלישי.