פסוק ב:לא תוסיפו כגון חמש פרשיות בתפילין. יש לדקדק מאי שייכות יש לאזהרה זו בכאן אצל חטא פעור, ותו קשה בפסוק, ל"ל לשמור את מצות ה' אלהיכם דהא כבר אמר זה אל החקים אשר אנכי מלמד אתכם כו'. ונראה דכאן בא להזהיר דרך כלל שלא יסמוך אדם על חכמתו לבקש טעם למצות השי"ת כמו שעשה שלמה שאמר לא ירבה לו נשים ולא יסור לבבו אני ארבה נשים ולא יסירו לבבי כדאיתא בבבא מציעא (דף קט"ו) משום דדרש טעמא דקרא אלא אפילו כאביגיל ולא דרשינן טעמא דקרא ואפילו ר' יהודה דמקיל שם היינו היכא דהכתוב עצמו מפרש הטעם כמו בזה ולא יסור לבבו אבל במקום שאין מפורש הטעם אלא אתה מבקש טעם מעצמך ובשביל זה לפעמים שאין טעם זה תרצה לשנות הדין, זה אסור לכ"ע וע"כ אמר הכתוב להזהיר ע"ז, ועשה בזה שני חלוקות דהיינו בעשה ולא תעשה, ואמר תחילה במצות עשה דהיינו אשר אני מצוה אתכם לעשות ותרצה לומר מדעתך כיון שדבר זה ניחא להקב"ה אני אוסיף בו כמ"ש גבי ברכת כהנים אוסיף בברכה להם, ע"כ אמר ע"ז אל תוסף ואין לך לילך אחר מחשבתך, ואח"כ אמר במצות ל"ת כגון ענין שלמה שגרע מצות לא ירבה כו' מכח מחשבה שלו, ע"כ אמר לא תגרעו ממנו לשמור והיינו לשמור מצות ה' דכל השמר פן ואל אינו אלא ל"ת ואתה רוצה לגרעו מפני טעם שלך לא תעשו כן, וע"ז אמר עיניכם הרואות דפרעו עצמם מפני שהיו סבורים שהלכו אחרי הטעם שלא יכבד את הע"א אלא רוצה לבזותה ופרעו עצמם נגדה ואפ"ה השמידם הקב"ה, ואתם הדבקים תמיד לא יזוזו מן הקב"ה אפילו בזה מכח טעמכם חיים כולכם היום. וענין זה סמכה תורה לכאן דשייך על מה שאמר וחזקהו ואמצהו שלא ירך לבו לומר כו' דהיינו שלא ילך אחר מחשבות לבו לשנות ממאמר הקב"ה בשביל שכלו. ודבר זה הוא כפתור ופרח לפי ענ"ד:
פסוק ו:כי היא חכמתכם וגו', בזאת תחשבו חכמים. תיקן בזה שמשמעו דהחקים והמשפטים הם החכמה והבינה לעיני העמים וזה אינו דהא החוקים הם דברים שאין להם טעם ואוה"ע מונין את ישראל לומר מה טעם כמו שפירש"י ריש חקת, וא"כ למה אמר שיהיה זה לחכמה בעיני אוה"ע, ע"כ פירש דקאי על האנשים דלא יהיה לכם מזה דאנה שאוה"ע יחשבו אותנו לשוטים בשביל החוקים האלו אלא מבטיח אני אתכם שבזה יהיה לכם מעלה במה שאתם מקיימים אפילו דבר שאין לו טעם ואינם מהרהרים אחרי מי שמצוה אותם ותולין החסרון בעצמם לומר אמת הם החקים אלא שאנחנו אין מבינים הענין, וע"כ סיים לומר ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה, דתיבת רק הוא מיעוט, והיינו שהגוי הגדול הזה הם, חכמים ונבונים רק שהחסרון מצדנו, ועפ"ז אמר אח"כ שפיר רק השמר לך ופירש"י אם תעוותו אותם תהיו נקראים שוטים ש"מ דתחילה היה הדאגה שתקראו שוטים והבטיחם ע"ז רק שבשביל זה תהיו שוטים,ובזה מתורץ לשון רק השני שהוא מיעוט דהיינו שממעט מה שהיה לכם דאגה תחלה:
פסוק יד:ואותי צוה וגו' ללמד אתכם תורה שבע"פ. דל"ת דקאי ג"כ על תורה שבכתב דהיינו שאר מצות חוץ מי' דברות, ודייק לה לפי הנראה מלשון ויכתבם דמשמע דאלו נכתבו אבל מה שאותו צוה אין לכתוב אותם והיינו תורה שבע"פ דדברים שנתנו בעל פה אסור להיות בכתב. וא"ל א"כ שאר מצות היכן הם, י"ל דהכל נכלל בעשרת הדברות כמו שפירש"י בפרשה ומביא ראיה מאזהרות שכתב רבינו סעדיה:
פסוק יט:ופן תשא עיניך, להסתכל בדבר. דקשה מה זו אזהרה שלא ישא עיניו השמימה והא הראיה אינה ברשות האדם כמ"ש טור או"ח סי' א' דדוד היה מתפלל בשביל זה העבר עיני מראות שוא, אלא דכאן מזהיר שלא תשא עיניך כדי לכוין בזה ולתת לב לטעות אחריהם:
פסוק כו:העידותי בכם, הנני מזמינם להיות עדים, לשון עדות לא שייך על מה שלא נעשה וג"כ אין לפרש דעל ההתראה שאני עושה לכם עכשיו יהיו הם עדים דא"כ חסר כאן או מלת התראה כי העידותי אינו אלא עדות, או תאמר שהוא מלשון התראה בו כמו והועד בבעליו ויהיה חסר מלת עדים, ע"כ פירש הנני מזמינם להיות לעתיד עדים, והך הזמנה היא בעצמה התראה, דאל"כ למה אני מקדים, מה שעתיד להיות אלא שזהו התראה כנ"ל, אבל א"ל דלא נתכוון רש"י אלא לתרץ דבר זה לחוד דכיון דלא נעשה המעשה אין שייך עדות, אלא צ"ל דעל העתיד קאי דיהיו אח"כ עדים דא"כ לא הוה סיים רש"י שהתריתי בהם דהתראה מאן דכר שמיה אלא כדפרישית: