פסוק א:וַנֵּפֶן וַנִּסַּע חזרה הַמִּדְבָּרָה בדֶּרֶךְ יַם סוּף, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֵלָי, וַנָּסָב אֶת הַר שֵׂעִיר יָמִים רַבִּים. במשך שנים שהינו באזור הר שעיר ולא נסענו לכיוון כנען, עד שכל יוצאי מצרים מתו.
פסוק ב:וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי לאחר זמן לֵאמֹר:
פסוק ג:רַב, די לָכֶם סֹב, לסובב אֶת הָהָר הַזֶּה – הר שעיר ולשהות באותו אזור. פְּנוּ לָכֶם צָפֹנָה. עתה צאו לכיוון מוגדר.
פסוק ד:וְאֶת הָעָם צַו לֵאמֹר: אַתֶּם עֹבְרִים בִּגְבוּל אֲחֵיכֶם בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר, וְיִירְאוּ, הם יפחדו מִכֶּם, כי אתם עם גדול, ואף על פי כן וְנִשְׁמַרְתֶּם, עליכם להיזהר מְאֹד.
פסוק ה:אַל תִּתְגָּרוּ בָם, כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד, אפילו מִדְרַךְ כַּף רָגֶל, כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר. עשו זכה בהר שעיר כחלק מההבטחה הגדולה שניתנה לאברהם ולמשפחתו. אמנם לעתיד לבוא יעברו אדמות אלו אל בעליהן הקבועים – בני ישראל, אבל לפי שעה הן צריכות להישאר ברשות בני עשו, ונאסר על ישראל לנגוע בחלקם.
פסוק ו:אשר על כן, אם תרצו לאכול, אֹכֶל תִּשְׁבְּרוּ, תקנו מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף – וַאֲכַלְתֶּם, וְגַם מַיִם תִּכְרוּ, תקנו מֵאִתָּם בַּכֶּסֶף – וּשְׁתִיתֶם.
פסוק ז:כִּי ה' אֱלֹהֶיךָ בֵּרַכְךָ בְּכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ, יָדַע, היה קרוב והכיר את מחסורך בלֶכְתְּךָ אֶת הַמִּדְבָּר הַגָּדֹל הַזֶּה. זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה ה' אֱלֹהֶיךָ עִמָּךְ, לֹא חָסַרְתָּ דָּבָר. ומכיוון שהייתם מבודדים מכל תרבות ומסחר וצורכיכם סופקו במדבר, לא הוצרכתם להוציא כסף, ועתה תוכלו להשתמש בכסף שבידכם.
פסוק ח:וַנַּעֲבֹר מֵאֵת אַחֵינוּ בְנֵי עֵשָׂו. אזכור האחווה – כינוי שלא נמצא במקרא על עם אחר מלבד בני עשו, הקרוב אלינו ביותר מבחינה משפחתית – מחזק את האזהרה מפגיעה בנחלתם, הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר – מִדֶּרֶךְ הָעֲרָבָה, מֵאֵילַת וּמֵעֶצְיֹן גָּבֶר הסמוכה לאילת, וַנֵּפֶן וַנַּעֲבֹר צפונה דֶּרֶךְ מִדְבַּר מוֹאָב.
פסוק ט:וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: אַל תָּצַר אֶת, תטיל מצור על מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה, כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת אזור עָר שבמואב יְרֻשָּׁה.
פסוק י:הָאֵמִים, שם עם או שבט שנקראו כך אולי מפני שהיו מטילים אימה, לְפָנִים יָשְׁבוּ בָהּ – באותה הארץ שבה יושבים עתה המואבים, עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים.
פסוק יא:רְפָאִים, עם עתיק אחר, יֵחָשְׁבוּ אַף הֵם כַּעֲנָקִים, אלא שהַמֹּאָבִים, שלשונם הייתה קרובה לעברית, יִקְרְאוּ לָהֶם אֵמִים, משום שעוררו אימה.
פסוק יב:וּבְשֵׂעִיר יָשְׁבוּ הַחֹרִים לְפָנִים, ואולם בְנֵי עֵשָׂו יִירָשׁוּם, יָרשו את החורים וַיַּשְׁמִידוּם מִפְּנֵיהֶם וַיֵּשְׁבוּ תַּחְתָּם, כַּאֲשֶׁר, כמו שעָשָׂה יִשְׂרָאֵל לְאֶרֶץ יְרֻשָּׁתוֹ – ארץ סיחון ועוג אֲשֶׁר נָתַן ה' לָהֶם. למעשה בני עשו לא השמידו את התושבים כליל אלא התבוללו בתוכם. בני עשו היו השליטים בפועל, והחורים קיימו עמם יחסי שיתוף וקרבה.
פסוק יג:עַתָּה, כשהגעתם כבר קרוב לגבול הארץ, אמר ה': קֻמוּ וְעִבְרוּ לָכֶם אֶת נַחַל זָרֶד, שאולי קיבל את שמו מן העצים או הסבכים שבו. וַנַּעֲבֹר אֶת נַחַל זָרֶד. ונקודה זו נחשבת כנקודת מעבר מהנדודים במדבר אל הכניסה לתחום הארץ המובטחת.
פסוק יד:וְהַיָּמִים אֲשֶׁר הָלַכְנוּ מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ עַד אֲשֶׁר עָבַרְנוּ אֶת נַחַל זֶרֶד – שְׁלשִׁים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה בהמתנה עַד תֹּם כָּל הַדּוֹר, כל אלה שנמנו במפקד הראשון בין אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה, שהיו אז גברים מבני עשרים עד שישים מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה, כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לָהֶם.
פסוק טו:וְגַם יַד, התערבות ה' הָיְתָה בָּם לְהֻמָּם, להשמידם מִקֶּרֶב הַמַּחֲנֶה עַד תֻּמָּם. אם לא היה די בשלושים ושמונה שנים אלו שכולם ימותו בדרך הטבע, ה' האיץ תהליך זה.
פסוק טז:וַיְהִי כַאֲשֶׁר תַּמּוּ כָּל אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה לָמוּת מִקֶּרֶב הָעָם – אז מתחיל למעשה המסע הגדול והישיר אל הארץ,
פסוק יז:וַיְדַבֵּר ה' אֵלַי לֵאמֹר:
פסוק יח:אַתָּה עֹבֵר הַיּוֹם אֶת גְּבוּל מוֹאָב, אֶת עָר.
פסוק יט:וְקָרַבְתָּ מוּל בְּנֵי עַמּוֹן – אַל תְּצֻרֵם, תטיל עליהם מצור וְאַל תִּתְגָּר בָּם, תתגרה בהם, אל תקיים נגדם תגרות קרב. כִּי לֹא אֶתֵּן מֵאֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לְךָ יְרֻשָּׁה, כִּי לִבְנֵי לוֹט נְתַתִּיהָ יְרֻשָּׁה מכוחו של אברהם.
פסוק כ:אֶרֶץ רְפָאִים תֵּחָשֵׁב אַף הִוא – ארצם של בני עמון. רְפָאִים יָשְׁבוּ בָהּ לְפָנִים, וְהָעַמֹּנִים יִקְרְאוּ לָהֶם – לאותם אנשים – זַמְזֻמִּים.
פסוק כא:כל עבר הירדן היה בעָבר ארץ של רפאים, שהם עַם גָּדוֹל וְרַב וָרָם כַּעֲנָקִים. וַיַּשְׁמִידֵם ה' מִפְּנֵיהֶם – מפני העמונים בני לוט, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם.
פסוק כב:כַּאֲשֶׁר עָשָׂה ה' לִבְנֵי עֵשָׂו הַיּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר – אֲשֶׁר הִשְׁמִיד אֶת הַחֹרִי מִפְּנֵיהֶם, וַיִּירָשֻׁם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ארץ כנען היא ארץ מעבר, ובסביבתה ישבו מאז ומעולם עמים וגזעים שדיברו שפות שונות. כמו הרפאים בני הדורות הקדומים, כך ישבו בעבר הירדן גם החורים, שמקורם כנראה באסיה הקטנה, עד שבאו לשם בני עשו.
פסוק כג:וְהָעַוִּים הַיּשְׁבִים בַּחֲצֵרִים, יישובי קבע שאינם מוקפים חומה, עַד עַזָּה שבשפלת החוף של אזור הנגב – כַּפְתֹּרִים הַיֹּצְאִים מִכַּפְתֹּר, האי כרתים, הִשְׁמִידֻם וַיֵּשְׁבוּ תַחְתָּם. הפלשתים יושבי החוף היו מבני כפתור.
פסוק כד:ועתה, לאחר התיאור ההיסטורי-גיאוגרפי – קוּמוּ, סְּעוּ וְעִבְרוּ אֶת נַחַל אַרְנֹן. רְאֵה נָתַתִּי בְיָדְךָ אֶת סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הָאֱמֹרִי וְאֶת אַרְצוֹ – הָחֵל רָשׁ! מכאן אתם רשאים ומצֻווים להתחיל לרשת, וְלכן, הִתְגָּר בּוֹ מִלְחָמָה. האדומים בני עשו וכן בני מואב ובני עמון שבאו מלוט הם ממשפחת אבות ישראל, ומכוח ההבטחה המשפחתית גם הם ירשו חלקים מעבר הירדן המזרחי, ומשום כך אל לישראל להתקיף אותם כדי לכבוש את ארצם. כלפי שאר האומות היחס שונה.
פסוק כה:הַיּוֹם הַזֶּה, מעתה ואילך אָחֵל לתֵּת את פַּחְדְּךָ וְיִרְאָתְךָ עַל פְּנֵי הָעַמִּים תַּחַת כָּל הַשָּׁמָיִם, אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן שִׁמְעֲךָ, וְרָגְזוּ וְחָלוּ, וירעדו, ויפחדו מִפָּנֶיךָ. עד כה נתפס באזור עם ישראל כעם של נוודים כמעט אגדי, שסופרו עליו סיפורי נסים מלפני ארבעים שנה. מעתה יהפוך העם הזה לאיום ממשי.
פסוק כו:וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים, שליחים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת, המדבר המזרחי אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן, דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר. אף שה' אומר למשה שבסופו של דבר ישראל יצטרכו להילחם בסיחון, משה שלח לסיחון דברי שלום. יש בכך ביטוי לערך של הקדמת משא ומתן לפתיחה במלחמה.
פסוק כז:אֶעְבְּרָה בְאַרְצֶךָ, ואני מבטיח שבַּדֶּרֶךְ בַּדֶּרֶךְ, רק בדרך הראשית אֵלֵךְ. לֹא אָסוּר לצדדים יָמִין וּשְׂמֹאול.
פסוק כח:ושוב, אֹכֶל בַּכֶּסֶף תַּשְׁבִּרֵנִי, תמכור לי וְאָכַלְתִּי, וּמַיִם בַּכֶּסֶף תִּתֶּן לִי וְשָׁתִיתִי, רַק אֶעְבְּרָה בְרַגְלָי. כל שאני מבקש הוא הרשות לעבור, ואני מבטיח שלא אזיק לסביבה, לאנשים או לבהמות. יתרה מזו, אין בכך אלא רווח בעבורכם, שכן אם נאכל כאן דבר – תקבלו את מחירו.
פסוק כט:כַּאֲשֶׁר, כמו שעָשׂוּ לִי בְּנֵי עֵשָׂו הַיֹּשְׁבִים בְּשֵׂעִיר, וְהַמּוֹאָבִים הַיֹּשְׁבִים בְּעָר. ישראל לא נכנסו לארץ שעיר ואף לא לארץ מואב. נראה שהדברים רומזים ליחסי המסחר והידידות שהיו להם עם העמים הללו באותם מקומות. משה מבקש מסיחון סיוע דומה, עַד אֲשֶׁר אֶעֱבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֵינוּ נֹתֵן לָנוּ. איננו מעוניינים אלא לעבור דרך עבר הירדן.
פסוק ל:וְלֹא אָבָה, רצה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן להַעֲבִרֵנוּ בּוֹ, כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ, לְמַעַן תִּתּוֹ, כדי שיינתן בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה.
פסוק לא:וַיֹּאמֶר ה' אֵלַי: רְאֵה הַחִלֹּתִי תֵּת לְפָנֶיךָ אֶת סִיחֹן וְאֶת אַרְצוֹ, הָחֵל רָשׁ, כבוש לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצוֹ ללא היסוס.
פסוק לב:וַיֵּצֵא סִיחֹן לִקְרָאתֵנוּ, הוּא וְכָל עַמּוֹ, לַמִּלְחָמָה יָהְצָה, ליהץ.
פסוק לג:וַיִּתְּנֵהוּ ה' אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ, ניצחנו אותו, וַנַּךְ, הכינו אֹתוֹ וְאֶת בָּנָו, שהיו אף הם אנשים חשובים או אנשי מלחמה, וְאֶת כָּל עַמּוֹ.
פסוק לד:וַנִּלְכֹּד אֶת כָּל עָרָיו בָּעֵת הַהִוא, וַנַּחֲרֵם, הרסנו אֶת כָּל עִיר מְתִם, אנשים, כל עיר שיש בה בני אדם, וְהַנָּשִׁים וְהַטָּף, והילדים. הכול לקחנו, לֹא הִשְׁאַרְנוּ שָׂרִיד מן האדם.
פסוק לה:רַק הַבְּהֵמָה בָּזַזְנוּ לָנוּ וכן את שְׁלַל הֶעָרִים אֲשֶׁר לָכָדְנוּ.
פסוק לו:כבשנו את כל הערים מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל שְׂפַת נַחַל אַרְנֹן בגדתו הצפונית, וְהָעִיר אֲשֶׁר בַּנַּחַל, בתוך נחל ארנון. וְעַד הַגִּלְעָד, הרבה צפונה משם. לֹא הָיְתָה קִרְיָה, עיר אֲשֶׁר שָׂגְבָה מִמֶּנּוּ, שגבהה והייתה חזקה מכדי שנוכל לה. אֶת הַכֹּל נָתַן ה' אֱלֹהֵינוּ לְפָנֵינוּ.
פסוק לז:רַק אֶל אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן לֹא קָרָבְתָּ – כָּל יַד, מקום שבנַחַל יַבֹּק וְעָרֵי הָהָר, וְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֱלֹהֵינוּ. ישראל לחמו נגד סיחון, שמלכותו הקיפה שטח גדול והגיעה עד גבול בני עמון, אבל נזהרו שלא לפגוע בארץ בני עמון.
