פסוק א:וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד, עָצוּם מְאֹד ממה שהוציאו ממצרים וממלקוח מלחמת מדין. כיוון שהם חיבבו את העיסוק במקנה, ייתכן שהחליפו חפצים עם בני שבטים אחרים בבהמות, וכך נתעצם מקניהם. וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד שבעבר הירדן וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה, שטחים נרחבים שאינם מתאימים לגידולי קרקע, ומתאימים מאוד לגידול צאן.
פסוק ב:וַיָּבֹאוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן, וַיֹּאמְרוּ אֶל משֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֶל נְשִׂיאֵי הָעֵדָה לֵאמֹר:
פסוק ג:הערים עֲטָרוֹת וְדִיבֹן וְיַעְזֵר וְנִמְרָה וְחֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה וּשְׂבָם וּנְבוֹ וּבְעֹן–
פסוק ד:כל הָאָרֶץ אֲשֶׁר הִכָּה, כבש ה' לִפְנֵי עֲדַת יִשְׂרָאֵל בעבר הירדן – אֶרֶץ מִקְנֶה הִוא, וְלַעֲבָדֶיךָ – לנו יש מִקְנֶה.
פסוק ה:וַיֹּאמְרוּ: אִם מָצָאנוּ חֵן בְּעֵינֶיךָ, כיוון שהארץ מתאימה לעיסוקנו, יֻתַּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לַעֲבָדֶיךָ לַאֲחֻזָּה, אַל תַּעֲבִרֵנוּ אֶת הַיַּרְדֵּן. נסתפק בה ונישאר כאן.
פסוק ו:וַיֹּאמֶר משֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאם אַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה, וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה בשקט ותרעו את צאנכם ?!
פסוק ז:וְלָמָּה תְנִיאוּן, תסירו, תמנעו אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'?! הרי הארץ המובטחת היא ארץ כנען שבצדו המערבי של הירדן. הישארותכם כאן עלולה להחליש את אחיכם ולגרום אף להם שלא לעבור את הירדן.
פסוק ח:כֹּה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם, המרגלים בְּשָׁלְחִי אֹתָם מִקָּדֵשׁ בַּרְנֵעַ לִרְאוֹת אֶת הָאָרֶץ בשנה השנייה במדבר.
פסוק ט:וַיַּעֲלוּ עַד נַחַל אֶשְׁכּוֹל וַיִּרְאוּ אֶת הָאָרֶץ, וכיוון שאמרו שהארץ אינה מוצאת חן בעיניהם – וַיָּנִיאוּ אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְבִלְתִּי בֹא, גרמו לאחיהם לסרב להיכנס אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'.
פסוק י:וַיִּחַר אַף ה' בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּשָּׁבַע לֵאמֹר:
פסוק יא:"אִם יִרְאוּ הָאֲנָשִׁים הָעֹלִים מִמִּצְרַיִם, מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה, אֵת הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב, כִּי לֹא מִלְאוּ אַחֲרָי, אחר הוראותי.
פסוק יב:בִּלְתִּי, חוץ מכָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה הַקְּנִזִּי וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן כִּי מִלְאוּ אַחֲרֵי ה'".
פסוק יג:וַיִּחַר אַף ה' בְּיִשְׂרָאֵל וַיְנִעֵם, ה' טלטל אותם בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, עַד תֹּם, מוֹת כָּל הַדּוֹר הָעֹשֶׂה הָרָע בְּעֵינֵי ה'. בגלל כעסו של ה' נדדו ישראל במדבר במשך ארבעים השנים האחרונות בהמתנה למותם של בני הדור החוטא.
פסוק יד:וְהִנֵּה קַמְתֶּם, בני גד ובני ראובן, תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם – תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים, גידולי חוטאים – לִסְפּוֹת, להוסיף עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל.
פסוק טו:כִּי תְשׁוּבֻן מֵאַחֲרָיו, אם תסורו מדרכו של ה' – וְיָסַף עוֹד לְהַנִּיחוֹ בַּמִּדְבָּר, ה' ישאיר את העם במדבר עוד, וְשִׁחַתֶּם, ותזיקו לְכָל הָעָם הַזֶּה.
פסוק טז:וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו בני גד ובני ראובן וַיֹּאמְרוּ: נציע את הצעתנו בצורה הולמת יותר – גִּדְרֹת צֹאן, מתחמים מגודרים למקנה נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים, מרכזי יישוב – לְטַפֵּנוּ, לילדים הקטנים וכן לנשים;
פסוק יז:וַאֲנַחְנוּ – הגברים נֵחָלֵץ חֻשִׁים, בזריזות למלחמה לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם, נביא אותם אֶל מְקוֹמָם, והם יכבשו את ארצם בעבר המערבי של הירדן. ובינתיים – וְיָשַׁב טַפֵּנוּ בְּעָרֵי הַמִּבְצָר, בערים המבוצרות מִפְּנֵי ישְׁבֵי הָאָרֶץ, שהרי עדיין עלולים לתקוף את הנשארים כאן.
פסוק יח:לֹא נָשׁוּב אֶל בָּתֵּינוּ עַד הִתְנַחֵל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלָתוֹ בארץ כנען.
פסוק יט:כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה כִּי בָאָה נַּחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה. לא עלה על דעתנו להשתמט. נילחם עם כל אחינו, ומראש אנו מוותרים על הנחלה ממערב לירדן.
פסוק כ:וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם משֶׁה: אִם תַּעֲשׂוּן אֶת הַדָּבָר הַזֶּה, אִם אכן תֵּחָלְצוּ לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה,
פסוק כא:וְעָבַר לָכֶם כָּל חָלוּץ אֶת הַיַּרְדֵּן, ותילחמו בראש המחנה כחיל חלוץ בעבר הירדן המערבי לִפְנֵי ה' עַד הוֹרִישׁוֹ אֶת אֹיְבָיו מִפָּנָיו, עד שה' ידלדל את אויביו ויפנה את הארץ להתנחלותם של אחיכם,
פסוק כב:וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵי ה', וְרק אַחַר כך תָּשֻׁבוּ לכאן, רק כשתסתיים המלחמה, שבוודאי תארך שנים – וִהְיִיתֶם נְקִיִּם מֵה' וּמִיִּשְׂרָאֵל, וְהָיְתָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם לַאֲחֻזָּה לִפְנֵי ה'.
פסוק כג:וְאִם לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן, אלא תישארו פה, ממזרח לירדן – הִנֵּה חֲטָאתֶם לַה', וּדְעוּ חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶתְכֶם, לא תוכלו לחמוק מעונש על חטאכם.
פסוק כד:על כן, בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם, וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם, מה שהבטחתם תַּעֲשׂוּ.
פסוק כה:וַיֹּאמֶר בְּנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אֶל משֶׁה לֵאמֹר: עֲבָדֶיךָ יַּעֲשׂוּ – אנחנו נעשה כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי – אתה מְצַוֶּה–
פסוק כו:טַפֵּנוּ, נָשֵׁינוּ, מִקְנֵנוּ וְכָל בְּהֶמְתֵּנוּ יִהְיוּ שָׁם בְּעָרֵי הַגִּלְעָד,
פסוק כז:וַעֲבָדֶיךָ יַּעַבְרוּ כָּל חֲלוּץ צָבָא לִפְנֵי ה' לַמִּלְחָמָה, כַּאֲשֶׁר אֲדֹנִי – אתה דֹּבֵר.
פסוק כח:וַיְצַו לָהֶם משֶׁה אֵת אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְאֵת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְאֶת רָאשֵׁי אֲבוֹת הַמַּטּוֹת, מנהיגי השבטים לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. מכיוון שהסכם זה צריך להתקיים שנים אחרי מותו של משה, עליו להפקיד את האחריות בידי מנהיגי ישראל העתידיים.
פסוק כט:וַיֹּאמֶר משֶׁה אֲלֵהֶם: אִם יַעַבְרוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן אִתְּכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן, כָּל חָלוּץ לַמִּלְחָמָה לִפְנֵי ה', וְנִכְבְּשָׁה הָאָרֶץ לִפְנֵיכֶם – וּנְתַתֶּם לָהֶם אֶת אֶרֶץ הַגִּלְעָד לַאֲחֻזָּה.
פסוק ל:וְאִם לֹא יַעַבְרוּ חֲלוּצִים אִתְּכֶם – וְנֹאחֲזוּ בְתֹכֲכֶם בְּאֶרֶץ כְּנָעַן.
פסוק לא:וַיַּעֲנוּ בְנֵי גָד וּבְנֵי רְאוּבֵן לֵאמֹר: אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל עֲבָדֶיךָ – כֵּן נַעֲשֶׂה.
פסוק לב:נַחְנוּ, אנחנו נַעֲבֹר חֲלוּצִים לִפְנֵי ה' לאֶרֶץ כְּנָעַן, וְאִתָּנוּ תהיה אֲחֻזַּת נַחֲלָתֵנוּ מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן, נשמור אותה כפיקדון עד שיתברר שמילאנו את כל התחייבויותינו.
פסוק לג:וַיִּתֵּן לָהֶם משֶׁה – לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף, שגם לו היה מקנה ואף הוא היה מעוניין בתנאים של בני גד ובני ראובן, אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת, בתחומים שמוגדרים לכל שבט על פי עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב. משה אִפשר לרועי המקנה שהעדיפו נחלה בעבר הירדן המזרחי, להצטרף להסכם שעשה עם שבטי גד וראובן. חציו האחר של שבט מנשה עבר את הירדן והתיישב בעברו המערבי.
פסוק לד:וַיִּבְנוּ בְנֵי גָד אֶת דִּיבֹן וְאֶת עֲטָרֹת וְאֵת עֲרֹעֵר
פסוק לה:וְאֶת עַטְרֹת שׁוֹפָן וְאֶת יַעְזֵר וְיָגְבְּהָה
פסוק לו:וְאֶת בֵּית נִמְרָה וְאֶת בֵּית הָרָן שהיו עָרֵי מִבְצָר וְגִדְרֹת צֹאן. חלק מן המקומות הללו היו ערים עוד קודם, ובני גד שיפצו אותן למגורי בני משפחותיהם. מן הסתם השאירו בהן גם משמר קטן.
פסוק לז:וגם בְנֵי רְאוּבֵן בָּנוּ אֶת חֶשְׁבּוֹן וְאֶת אֶלְעָלֵא וְאֵת קִרְיָתָיִם.
פסוק לח:וְ אֶת נְבוֹ וְאֶת בַּעַל מְעוֹן – מוּסַבֹּת שֵׁם, שהסבו את שמן לשמות אחרים, שכן חלק מהשמות הללו היו שמות של עבודה זרה, כמו נְבוֹ, בַּעַל מְעוֹן וְאֶת שִׂבְמָה, וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁמֹת אֶת שְׁמוֹת הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנוּ – מקצתן בשמות ישנים, ומקצתן בשמות חדשים.
פסוק לט:וַיֵּלְכוּ בְּנֵי מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה גִּלְעָדָה וַיִּלְכְּדֻהָ, וכבשו את הגלעד, וַיּוֹרֶשׁ, כבשו אֶת הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בָּהּ.
פסוק מ:וַיִּתֵּן משֶׁה אֶת הַגִּלְעָד לְמָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה, וַיֵּשֶׁב בָּהּ.
פסוק מא:וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם, מחנות למגורי ארעי ולגידול צאן ובקר של האמורי, וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר על שמו.
פסוק מב:וְנֹבַח, שלא ידוע מי הוא, אך מן הסתם היה אדם הרפתקן שהעדיף להיות רועה צאן במזרח הפרוע ולא להתגורר כחקלאי בארץ כנען, ועל כן הצטרף לחצי שבט מנשה, הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת העיר קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ, פרבריה, מקומות היישוב שסביבה, וַיִּקְרָא לָה – לעיר הזו נֹבַח בִּשְׁמוֹ. פרשת מסעי בעיקרו של עניין זה נמנות התחנות. לא כל הדברים החשובים שאירעו בהן נזכרים כאן, ואף לא מידע לגבי לוח הזמנים – מעבר לתאריך יציאת ישראל ממצרים ולמועד פטירת אהרן, אין כאן רמז לזמן; היו מקומות שבהם חנו ימים ספורים, והיו תחנות שבהן שהו כמה שנים. יתר על כן, מהפסוק וַתֵּשְׁבוּ בְקָדֵשׁ יָמִים רַבִּים כַּיָּמִים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם, למדו חז"ל שכמחצית משנותיהם במדבר עברו עליהם באזור קדש.
