פסוק ב:מאת המדינים. והלא מואבים היו תחלה לדבר , אלא שעשו שלום עם מדין להלחם בישראל, ולמה נאמר מדינים, שהיו מתדיינים עם ישראל [ספרי].
פסוק ב:אחר תאסף. אמר ר׳ יצחק, עיטור סופרים הלכה למשה מסיני, ואחר תאסף עיטור סופרים הוא .
(שם ל"ז ב׳)
פסוק ב:אחר תאסף. להודיע שבחן של פרנסי ישראל שאין נפטרין מן העולם עד שהן נוקמין נקמת ישראל שהיא נקמת מי שאמר והיה העולם [ספרי].
פסוק ג:החלצו מאתכם. מהו החלצו – שלופא מביתא לקרבא .
(יבמות ק"ב ב׳)
פסוק ד:אתם ואת פינחס. אותם – אלו סנהדרין , פינחס – זה משוח מלחמה, וכלי הקודש – זה ארון ולוחות שבו, וחצוצרות התרועה – אלו השופרות .
(סוטה מ"ג א')
פסוק ד:אתם ואת פינחס. מגיד שהם שקולים כפינחס ופינחס שקול כנגד כולם [ספרי].
פסוק ז:ויצבאו וגו׳. הקיפוה מד׳ רוחותיה, ר׳ נתן אומר, נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו .
(שם)
פסוק ח:ואת בלעם. בלעם מאי בעי התם , א"ר יוחנן, שהלך ליטול שכר כ"ד אלף שהפיל מישראל, אמר רב, היינו דאמרי אינשי, גמלא אזלא למבעי קרני, אודניה דהוו ליה גזיזין מיניה .
(סנהדרין ק"ו א')
פסוק יד:ויקצף משה. אמר להם, שמא חזרתם לקלקולכם הראשון , אמרו לו, לא נפקד ממנו איש , אמר להם, אם כן כפרה למה , אמרו לו, אם מידי עבירה יצאנו, מידי הרהור לא יצאנו .
(שבת ס"ד א׳)
פסוק יד:על פקודי החיל. מגיד שאין הסרחון תלוי אלא בגדולים [ספרי].
פסוק יז:ידעת איש. בראויה להבעל הכתוב מדבר, או אינו אלא נבעלה ממש׳ כשהוא אומר וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר, הוי אומר בראויה להבעל הכתוב מדבר .
(יבמות ס"ב)
פסוק יח:החיו לכם. לעבדים ולשפחות .
(שם שם)
פסוק יט:וכל נגע בחלל. מלמד שאע"פ שאין העובדי כוכבים מטמאין באהל אבל במגע ובמשא מטמאין .
(יבמות ס"א א׳)
פסוק יט:אתם ושביכם. הקיש שבוייהם להם, מה אתם טעונים הזאה בשלישי ובשביעי אף שביכם טעונים הזאה בשלישי ובשביעי .
(ירושלמי פסחים פ"ח ה"ח)
פסוק כ:וכל בגד וגו׳. נאמר כאן בטמא מת בגד ועור ונאמר להלן בשרץ בגד ועור (פ׳ שמיני) מה להלן לא טמא אלא טוי ואריג אף כאן לא טמא אלא טוי ואריג .
(שבת ס"ד א׳)
פסוק כ:וכל מעשה עזים. להביא דבר הבא מן העזים מן הקרנים ומן הטלפים, משאר בהמה וחיה מניין ת"ל וכל מעשה, א"כ מה ת"ל עזים, פרט לעופות .
(חולין כ"ה ב׳)
פסוק כא:ויאמר אלעזר. תניא, ר׳ אלעזר אומר, כל המורה הלכה בפני רבו מורידין אותו מגדולתו, שנאמר ויאמר אלעזר הכהן זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה, אע"פ דאמר אשר צוה ה׳ את משה אפ"ה איענש, דכתיב (פ׳ פינחס) ולפני אלעזר הכהן יעמוד, ולא אשכחן דאצטריך ליה יהושע .
(עירובין ס"ג א׳)
פסוק כא:ויאמר אלעזר. אמר ריש לקיש, כל אדם שכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, דכתיב (פ׳ י"ד) ויקצף משה וכתיב ויאמר אלעזר הכהן זאת חקת התורה אשר צוה ה׳ את משה, מכלל דמשה נתעלמה ממנו הלכה .
(פסחים ס"ו ב׳)
פסוק כב:אך את הזהב. מדאורייתא צריך חטוי כלי מתכות בטומאה חדשה, ושמעון בן שטח גזר אפילו בטומאה ישנה, מאי טעמא, משום גדר מי חטאת .
(שבת ט"ז ב')
פסוק כב:אך את הזהב. בכלים איירי, או אינו אלא אפילו גולמים, הרי אני דן, מתי ישראל מטמאין והרוגי מדין מטמאין, מה בשתי ישראל כלים מטמאין ולא גולמים אף בהרוגי מדין כלים מטמאין ולא גולמים [ספרי].
פסוק כב:אך את הזהב. מכאן שצריך להעביר החלודה [ספרי].
פסוק כג:כל דבר. [כל ואפילו בטעמא בעלמא] מכאן למד ר׳ עקיבא לאיסור טעם כעיקר מן התורה .
(נזיר ל"ז ב׳)
פסוק כג:כל דבר. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מניין למשמיע קול בכלי מתכות שהוא טמא, שנאמר כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש – אפילו דבור יבא באש .
(שבת נ"ח ב׳)
פסוק כג:אשר יבא באש. כגון הסכינים והשפודין והאסכולות, וכל אשר לא יבא באש, כגון הקדרות והאלפסין והקומקומים והיורות [ספרי].
פסוק כג:תעבירו באש. אמר רב חייא בריה דרב הונא, לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא דלאו נותן טעם לפגם הוא, מאי טעמא נותן טעם לפגם מותר .
(ע"ז ע"ה ב׳)
פסוק כג:וטהר. תניא, הלוקח כלי תשמיש מן הנכרים אע"פ שמגעילן ומלבנן באור צריכים טבילה בארבעים סאה. מנה"מ, דאמר קרא תעבירו באש וטהר – הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת ואיזו היא זו טבילה .
(שם שם)
פסוק כג:אך במי נדה. תנא בר קפרא, מתוך שנאמר במי נדה שומע אני שצריך הזאה שלישי ושביעי, ת"ל אך חלק, א"כ מה ת"ל נדה, מים שנדה טובלת בהן, הוי אומר ארבעים סאה .
(ע"ז ע"ה ב׳)
פסוק כג:במי נדה. ואצטריך למכתב וטהר ואצטריך למכתב במי נדה, דאי כתב וטהר הו"א בכל דהו כתב במי נדה, ואי כתב במי נדה הו"א צריך הערב שמש כנדה כתב וטהר – לאלתר .
(שם שם)
פסוק כד:וכבסתם בגדיכם וגו׳. תניא, מניין למפץ במת שמטמא שבעת ימים, אמר רבא, אמר קרא וכבסתם בגדיכם ביום השביעי, כל טומאות שאתם מטמאין במת לא יהיו פחותין משבעת ימים .
(ב"ק כ"ה ב׳)
פסוק ל:אחד אחז מן החמשים. א"ר לוי, כתיב תקח אחד אחוז מן החמשים, כל שאתה אוחז ממקום אחר הרי הוא כזה, מכאן לשעור תרומה בעין בינוני – אחד מחמשים .
(ירושלמי תרומות פ"ד ה"ב)
פסוק מט:ולא נפקד ממנו איש. מלמד שלא איקטול אפילו חד מישראל .
(יבמות ס"א א׳)
פסוק נ:קרבן ה׳. ונקרב את קרבן ה׳ אצעדה וצמיד וגו׳, מלמד שאף קדשי בדק הבית נקראו קרבן .
(יומא ס"ג ב׳)
פסוק נ:אצעדה וגו׳. אצעדה זה פריפסלא , צמיד זה שיריא, כמה דאת אמר (פ׳ חיי) והצמידים על ידיה, טבעת זה עזקין עגיל זה קדשין כמה דאת אמר (יחזקאל ט״ז:י״ב) ועגילים על אזניך , כומז – יש אומרים זה דפוס של רחם ויש אומרים דפוס של דדים [ירושל׳ שבת פ"ו ה"ד].
פסוק נ:טבעת עגיל וכומז. אמר רב ששת, מפני מה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ עם תכשיטין שבפנים, לומר לך, כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאלו מסתכל במקום תורפה .
(שבת ס"ד ב׳)
פסוק נ:לכפר על נפשתינו. תנא דבי רבי ישמעאל, מפני מה הוצרכו ישראל שבאותו הדור כפרה, מפני שזנו עיניהם מן הערוה .
(שם שם)