נקם וגו׳ אחר תאסף אל עמיך. ברבה נתבאר הטעם שתלה הקב״ה בזה משום ישמח צדיק כי חזה נקם וגו׳. ורצה הקב״ה להנות את משה. אכן יש להסביר עוד טעם אחר כי במקום שנענשו בשביל החטא צריך השתדלות רב להנצל בשעת הסכנה מן העונש. ומלחמת עי יוכיח. שגם אחר שנתרצה הקב״ה ליהושע וצוה אותו לילך למלחמה והבטיחו שיעשה לעי ולמלכה כאשר עשה ליריחו. מכ״מ אמר ה׳ שישים לו אורב לעיר מאחריה. והרי אין לפניו ית׳ מעצור להושיע גם בלא עצה זו. אלא משום שהי׳ מקום החטא ע״כ הוא מסוכן עכ״פ לכמה יחידים שיהיו ניזוקים בשעת הסכנה. מש״ה היה נצרך לעצה ותחבולה. כך באותו מעשה שמעשה פעור קטרג הרבה. וזה החטא מקטרג תמיד כדאי׳ במדרש והובא בתוס׳ מס׳ סוטה ספ״א בכל שנה ושנה בשעה שחטאו ישראל בבנות מואב באותו פרק בית פעור עולה למעלה כדי להזכיר עון וכשהוא רואה קבר של משה חוזר ושוקע כו׳ ע״כ היו בסכנה שלא יהיו כמה יחידים ניזוקים. מש״ה היה נצרך שיהי׳ דווקא בחייו של משה רבינו ותפלתו הי׳ מגין הרבה. ומש״ה הזהירו הקב״ה שיהא בחיי משה:
ויהיו על מדין וגו׳. אחר שהבין משה רבינו דבעינן לצרף זכיות. הוסיף מדילי׳ עצות להגין בעידן ריתחא. וכמו שעשה יהושע ששם שתי פעמים אורב. ע״כ אמר משה שיחלצו מתחלה לשם מדין. ויהי המצוה לשמה מתחלת המעשה. וכל מה שמקדימין לעשות לשמה זכותה רב כעין עובדא דר״ח שהקדים לצוד טביא לשם מצוה כדי שיצליחו התינוקות יותר כדאי׳ בפ׳ הפועלין. כך צוה משה שבהחלצם למלחמה יהי׳ בשביל מדין כדי לתת נקמת ה׳ במדין:
לכל מטות ישראל. גם בזה הפליא משה רבינו עצה להרבות זכות שנים עשר שבטי יה. וכדי שיזכו כל השבטים בה:
וימסרו מאלפי ישראל. היינו בשליחותם. ויהי׳ בזה זכות מרובים שעושים מצוה וכל שהרבים יותר עדיף:
וישלח אותם משה. הלכו בשליחותו. ושלוחו של אדם כמותו. ובזה הלך זכות משה עמם:
הכהן לצבא. אלו הי׳ הפי׳ ששלחו לצבא. הוא מיותר שהרי כתיב אלף למטה לצבא. אלא ה״פ פינחס הי׳ כהן לצבא. היינו כהן משוח מלחמה. ומש״ה לא הלך משה או אלעזר. משום שהי׳ מצוה של פינחס. שעשו אותו למשוח מלחמה:
וכלי הקדש. זה הארון או הציץ כדתני בתוספתא דסוטה. ולא נתבאר למאי לקח פינחס מתחלה כלים הללו. אבל כבר ביארנו לעיל י׳ ט׳ דא״א להשתמש בחצוצרות התרועה אלא במקום שיש השם הקודש יע״ש:
וחצוצרות התרועה. לקול תרועה ותפלה. וכבר ביארנו בס׳ שמות י״ד ט״ו דאפי׳ במקום שהבטיח הקב״ה שיצליחו במלחמה. מכ״מ היה נצרך לתפלה וכן עשה יהושע במלחמת יריחו דכתיב ביהושע ו׳ כ׳ וירע העם ועוד מבואר שם יפה. ומכש״כ כאן שפירש משה שנצרכים לעצה מפני המקטרג:
כאשר צוה וגו׳. כמבואר בת״י שהצרו רק על ג׳ רוחות ולא מד׳ רוחות וזה הי׳ בקבלה למשה וכמש״כ כ״פ משמעות צוה ה׳. וכ״כ הרמב״ם הל׳ מלכים פ״ו בפירושא דהאי קרא ע״ש:
ואת מלכי מדין. כבר נתבאר בפ׳ בלק שחמשה נשיאי מדין היו מלכי מואב חליפות לחודש. וכדומה. והי׳ לכולם כתר מלכות:
הרגו על חלליהם. על חללי מדין. שעיקר מה שהגיע למדין צרה זו. בא באשמת המלכים שעשו בשביל מואב. מש״ה הרגו אותם על חללי מדין כאומר אתם נושאים עון חללים אלו:
הרגו בחרב. כדין עונש בן נח בסייף כדאי׳ בסנהדרין פ׳ ד׳ מיתות. וכל מדין והמלכים שהיו בעלי מלחמה נהרגו כפי המזדמן במלחמה. אבל בלעם לא נלחם ודנו אותו במשפט ב״נ שח״מ בסייף:
ואת כל בהמתם. לבד מקניהם. היינו חיות שהי׳ בני תרבות ויבואר עוד להלן ל׳:
במושבותם. במדין עצמה. לאפוקי אם הי׳ להם עיר במואב וכדומה. לא נתגרו כ״כ ללכת גם לשם:
ואת כל המלקוח באדם. נקרא אדם ג״כ מלקוח. ובמקרא הסמוך כתב את השבי ואת המלקוח. היינו האדם נקרא שבי והבהמה מלקוח. ובמקרא כ״ו כתיב עוד באדם ראש מלקוח השבי באדם ובבהמה. והענין דמשמעות מלקוח הוא כת״א דברתא. פי׳ מה שמנהיגים בע״כ. והשורש הוא לקח והמ״ם הוא במשקל משכן וכדומה. והנה בשעה שישבו עוד במדין הי׳ להם לחוש שמא יברחו השבי של האדם. ע״כ הושיבו אותם במאסר. ומש״ה נקראו שבי משא״כ הבהמה הלכו לדעת ישראל במקום שהובילום. מש״ה נקראו מלקוח. ובשעה שלקחו את השלל והוליכו למקום המחנה. נקראו גם האדם מלקוח. שהרי הוליכום לדעת ישראל המנהיגים. ובשעה שבאו אצל משה שוב הכניסו אותם לבית הסוהר עד שיראו מה לעשות עמם. מש״ה חזרו ונקראו שבי. ואת הבהמה מלקוח. ואחר שהרגו הגדולים שבהם. ולא נשתיירו כי אם הטף בנשים. שוב לא חשו שמא יברחו. ע״כ הלכו חפשי ונקראו מלקוח השבי. שהוציאום מהשבי והלכו אחר דעת המנהיגים:
אל ערבות מואב. פי׳ לא נכנסו למחנה ממש. אלא סמוך היינו לערבות מואב וגו׳ וע׳ מש״כ להלן נ״ג בענין השלל:
ויצאו וגו׳. לחלוק להם כבוד כדאי׳ במדרשים וכנהוג עוד היום לחלוק כבוד להשבים ממלחמה. אכן אין המלך בעצמו נוהג כבוד לעבדיו. וזהו שאמרו חז״ל להודיעך ענותנותו של משה כו׳:
על פקודי החיל. ולא על פינחס. משום הכבוד. וכשם שלא נתקצף משה על אהרן במעשה שעיר החטאת. אלא על בניו. ה״נ לא קצף כי אם על השרים שתחתיו:
החייתם כל נקבה. לפי הת״א הוא ה״א התמיה ומבנין פיעל. ולפי הפשט הה״א מבנין הפעיל וכמו לשון החיו לכם. וכן תיבת החייתם כמו שהי׳ כתוב הה״א בסגול והיו״ד בציר״ה. ונכון לומר שנכלל בזו התיבה ונקודותיה שני הבנינים כמש״כ כ״פ. וע׳ בס׳ בראשית בפסוק זה ינחמנו:
הן הנה וגו׳. שהיו שלוחים להמעל בדבר פעור. אבל המשלחים היו האנשים ע״כ נענשו יותר:
למסר מעל וגו׳. פי׳ לקשור מעל. שנתקשרו לפעור כמש״כ בפ׳ בלק. שנית. ותהי המגפה. שרק ע״י ע״ז פעור של מדין נענשו:
וכל אשה יודעת איש למשכב זכר. גם היא נשואה וגם מיודעת לו למשכב שכבר נבעלה ממנו. וא״כ יש עליהם עון א״א בב״נ:
וכל הטף בנשיםוגו׳ החיו לכם. אפי׳ לאישות. משא״כ מי שכבר נבעלו אפי׳ בזנות אינן ראויות להיות לנשים לישראל. זהו לפי הפשט. ובגמ׳ יבמות פירשו חז״ל בא״א:
מחוץ למחנה. אע״ג דט״מ מותר ליכנס למחנה ישראל. מכ״מ הרי ראוי להזהר שלא לטמא את חבירו והמון ט״מ כזה א״א להזהר בם ע״כ צוה משה שישבו חוץ למחנה ישראל. והראב״ע כ׳ בעבור הכבוד השוכן בתוכם. נראה דעתו דאז במדבר היו מוזהרים ט״מ ליכנס למחנה ישראל ג״כ. וכן ביארנו בפ׳ נשא. ומכ״מ לצורך ענין היו נכנסים גם אז. כמו שבאו טמאי מת לצעוק על הפסח. והכי אי׳ בפסחים דס״ז דמת מותר ליכנס למחנה לוי׳ מדכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו. עמו במחיצתו ומשה לוי הי׳. ובזבחים ד״ס אי׳ דבשעת מסעות זבים ומצורעים מותרים ליכנס. מבואר דט״מ היו מותרים אפי׳ בשעת חני׳. אלא זה הי׳ רק באיזה צורך. אבל בל״ז לא נכנסו אז אפי׳ ט״מ:
אתם ושביכם. אע״ג שבשעת הרג רב היו גוים ולא נטמאו. ועתה שנתגיירו שוב אין כאן מת וחלל. מכ״מ ודאי נוגעים בחרב שהוא כחלל. מש״ה טעונים הזאה גו״ז. ומכאן מוכח דלא כהרמב״ן פ׳ חקת שכ׳ דנוגע בחרב אינו טעון הזאה כלל. אלא ודאי טעון גו״ז רק שאין כהן מוזהר ע״ז ואין הנזיר מגלח עליה:
הבאים למלחמה. ממלחמה מיבעי כמו לעיל י״ד הבאים מצבא המלחמה. אכן ודאי כלי מדין לא היו מן הדין בהגעלה שהרי לא היו בני יומן. ואע״ג שכ׳ בסה״ת שהי׳ אז ג״כ גזרה משום ב״י. מכ״מ ודאי אם הי׳ מצוה מפורשת כפי הנראה מפשט הכתוב איך נאמר שאינו אלא מדרבנן וגזירה. ותו ק׳ הא שהזהיר וכל אשר לא יבא באש תעבירו במים. ופרש״י טבילה. והרי בל״ז נצטוו לטבול מפני הטומאה. אלא עיקר הצווי של אלעזר הי׳ לדורות לאנשים הבאים למלחמה. שהמה אינם מוזהרים כלל מטומאה ולאכול בטהרה כדתני׳ בספרי פ׳ תצא כי תצא מחנה על אויביך ונשמרת מכל דבר רע שומע אני בטהרות ובטומאות כו׳ ת״ל דבר רע כו׳. מכ״מ מאכילת איסור בשעה שבטוחים מן הסכנה ודאי מוזהרים. [והא דתני׳ שם בספרי שומע אני כו׳ ובמעשרות. משמע שרשאים בטבל. אבל אין הכונה שרשאים לאכול טבל ממש. אלא שאינם מוזהרים להשמר כ״כ. והיינו שהקילו חז״ל בדמאי ליוצאי מלחמה והיינו אכסני׳]. ואמר אלעזר הכהן לאנשי הצבא הבאים מכאן ולהבא למלחמה כל הפרשה. ומכ״מ מרומז כאן חומרא דאינן ב״י ג״כ כמש״כ בסה״מ. דלמאי הזהירם כאן אם לא שרצון אלעזר הי׳ שיעשו גם המה בכלי מדין הכי אע״ג שאינו מעיקר הדין:
אשר צוה ה׳ את משה. פירשו חז״ל ברבה פ׳ שמיני. וכ״ה בעירובין דס״ג א׳. דדייק אלעזר את משה צוה ולי לא צוה. שלא יהו סבורים שהקב״ה דבר אליו פרשה זו. והיינו מאמר החכם מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה׳ אלהינו אתכם. דכח התורה ניתן לכם ואני מקבל מכם:
אך וגו׳. הדרש ידוע. ולפי דברינו ה״ק אע״ג שפרשה שהזהיר משה על טומאה גם על הבגדים וכדומה אינו אלא להשבים ממלחמה ולא להבאים למלחמה. אך את הזהב וגו׳ מוזהרים גם הבאים למלחמה:
וטהר. פי׳ בגמרא טבילה וכדברינו דאע״ג שעדיין לא נטהרו מטומאה מכ״מ טעונין טבילה מחמת איסור כלי נכרים:
אך במי נדה יתחטא. אע״ג שליבנן. לא נעשו כלי חדשה שלא יהיו טעונין הזאה גו״ז לאחר שישובו מן המלחמה:
תעבירו במים. פרש״י טבילה. והא שלא נזכר שטיפה. היינו דממילא הוא כן שהרי א״א טבילה בלי שטיפה משום חציצה. ושארי ק׳ הרמב״ן בזה מיושב בהע״ש סי׳ קל״ז ובביאור הספרי בעז״ה:
וכבסתם בגדיכם ביום השביעי. שב אלעזר לדיני טומאה שהזהיר משה להשבים ממלחמה שלא ישובו למחנה עד שיטהרו בהזאת גו״ז. בא אלעזר והזהיר שאפי׳ יטהרו בעצמם בהזאת גו״ז. עוד לא ישובו אל המחנה עד שיכבסו בגדיהם ביום השביעי משעה שנטמאו הבגדים. היינו אם נגעו הבגדים באדם ט״מ אחר יום שנגע במת ונטהר האדם קודם הכלי שנגע בו. ישבו חוץ למחנה עד שיטהרו הבגדים ביום השביעי לטומאתם. ואע״ג שאין מטמאים אדם טומאת שבעה מכ״מ הרי מטמאים ט״ע וגם אוכלים ומשקין. ומזה למדו בספרי דאדם ט״מ מטמא כלים שיהיו ג״כ ט״מ טומאת ז׳. והיינו מדכתיב ביום השביעי דפירושו של הבגדים. דא״א לומר ביום השביעי של האדם. וא״כ אינו מוכח דאדם מטמא כלים טומאת שבעה. דאפשר שאינו אלא טומאת ערב. אבל א״כ ביום השביעי למ״ל. אלא ע״כ ביום השביעי של טומאת הבגדים. וכבר ביארנו בפ׳ חקת י״ט י״ט הישוב על מה דכתיב שם וחטאו ביום השביעי וכבס בגדיו. דמשמעו בו ביום שנטהר האדם. דשם מיירי בבגדים שלבש ביום שנטמא ושבע לה טומאה ושוב אין הבגדים מוסיפים טומאה במה שנוגעים באדם גם אח״כ. וכאן מיירי בבגדים שלבשו אחר שבאו ממלחמה. מש״ה היו הבגדים טמאים שבעה מיום שנטמאו באדם. כ״ז לפי הספרי. וא״ת ותחורון. היינו כביסה ולא טבילה. והזהיר אלעזר שינקו הבגדים מדם ולא יקצו בהם נפש האנשים אשר במחנה. וי״מ ויחוורון היינו כביסה משום חציצה ואח״כ וטהרתם. היינו טבילה:
ראש מלקוח השבי. נתבאר לעיל י״א:
היוצאים לצבא. אע״ג שלא נלחמו אלא שמרו את הכלים. הרי הם כתופשי מלחמה. וכמאמר דוד (ש״א ל׳) כי כחלק היוצא למלחמה וכחלק היושב על הכלים וגו׳:
והרמת מכס לה׳. קודם נתינה לכהן. ירים מתחלה לה׳ מכס. וע׳ בסמוך:
ממחציתם תקחו. הוא מיותר. שהרי מדבר בזה המחצות של אנשי מלחמה. אלא משום דכתיב להלן ל״ב יתר הבז. מבואר שהי׳ לבד הבז שהובא אל משה. הרבה שבזזו איש לו מבהמות שבבתים וכמש״כ הספורנו שם. וס״ד דגם מזה יתנו מכס. מש״ה פי׳ דוקא ממחצית של הביזה שנותנים ממנה לישראל תקחו:
ונתתה לאלעזר הכהן תרומת ה׳. אחרי שכבר הורם מכס לה׳ יתן לאלעזר חלק גבוה. ומש״ה כתיב כאן תחלה לאלעזר ואח״כ תרומת ה׳. ולא כמו במעשה במקרא מ״א. משום דכאן העיקר הוא הנתינה. שהרי כבר הורם. וע״ע להלן:
מכל הבהמה. היינו שארי חיות כמש״כ לעיל ט׳. ומשום שלא הגיע המחצית לחמש מאות. מש״ה לא ניתן מהם לאלעזר. וע׳ מש״כ בס׳ בראשית ל״ד כ״ג:
שומרי משמרת משכן ה׳. כבר נתבאר לעיל א׳ נ״ג משמעות זה הלשון. שהם שומרים מה שהי׳ משכן ה׳ משמר בישראל. היינו שהיו עוסקים בתורה. וכמש״כ בס׳ דברים י׳ מקרא ח׳. שבעה״י ניתן ללוים כח פלפולה ש״ת וכדאי׳ במס׳ יבמות דפ״ו דבתחלה ושוטרים הלוים לפניכם. והמה מורים ומדריכים את ישראל ושומרים את ישראל מכל ריב וכל נגע כמו שהי׳ משכן ה׳ שהי׳ בו שכינת ה׳ משמר לישראל. ונכתב פרשה זו שהי׳ לשעה. בתורה. ללמדנו לדורות. שמי שהולך למלחמה ונדרש לתפלה שלא יקרנו רעה ועונש בשעת הסכנה. ה״ז צריך למי שעוסק בעבודה ותפלתו זכה ביותר. מש״ה צוה הקב״ה ליתן מחלק אנשי הצבא לכה״ג שהוא המכפר על ב״י ועוסק בעבודה. עוד זאת פירש הכתוב שלא משום שכרו ומלוי צרכיו ניתן לו. אלא מחויבים ליתן מחלקם מכס לה׳. וחלק גבוה ניתן לקדוש ה׳ העומד לפניו. משא״כ היושבים במנוחה בביתם המה יש להם להפריש מהטוב שמגיע להם חלק לשומרי תורה ועמליה. שבזכות ת״ח המה נשמרים מכל רע ובהם המה מודרכים בהליכות עולם. ע״כ יש להם להפריש כמו מעשר מתבואת הארץ שהוא חול וניתן ללוים. כך ראוי להפריש חלק מכל הטוב לעמלי תורה:
ויעש משה וגו׳. שעמד על המספר. אע״ג שלא הי׳ כבוד משה ואלעזר לעסוק בכאלה. אבל כאשר צוה ה׳ נעשה מ״ע לשעה זו:
ויתן משה את מכס תרומת ה׳ לאלעזר הכהן כאשר צוה וגו׳. פי׳ הכתוב כאשר צוה בקבלה. משום דלפי המדובר הי׳ מתחלה להרים מכס לה׳. ואחר שקנאו ה׳. יהי ניתן לכהן תרומת ה׳. אבל באמת אינו כן אלא הכל כאחד. דהמכס תרומת ה׳ ניתן לכהן. בזה שניתן לכהן הוא המכס שקנאו ה׳. ומזה למדנו בכ״מ שהדין קנאו לה׳ ונתנו לכהנים. ומש״ה כתיב תחלה תרומת ה׳ ואח״כ לאלעזר. שעיקר המצוה הי׳ התרומה. ובנתינה זו קיים גם התרומה:
ויתן אותם ללוים וגו׳ כאשר צוה ה׳. היאך לחלקם ללוים. הי׳ אז קבלה למשה ע״ז:
אשר לאלפי הצבא. בכל אלף יש הרבה פקודים. אבל לא קרבו כי אם שרי האלפים ושרי המאות. שהמה אנשים גדולים והמה נשאו את ראש וגו׳. ולא כתיב שרי האלפים והמאות כמו להלן נ״ד. משום שקרבו כולם ולא ע״י שלוחם א׳ בשביל כולם. אלא כל השרים נגשו למשה:
עבדיך נשאו וגו׳. מש״ה עלינו להודות לה׳ בשביל הרבים:
ונקרב את קרבן ה׳. מכבר הקדשנו לגבוה הכלים הללו:
לכפר על נפשותינו לפני ה׳. לעשות מהם כלי שרת למזבח. וזה הי׳ מבוקשם באשר כלים הללו גורמים הרהור רע והרי הם כאתנן זונה שפסולים למזבח כדאי׳ בתמורה ד״ל דאפי׳ ריקועין אסור מאתנן. מש״ה הוצרכו להסכמת משה רבינו:
כל כלי מעשה. שלמים שהי׳ ראוי להשתמש בם. ולא שבורים. כדאי׳ בתמורה ד״ז דבע״מ זילא מילתא. אפי׳ להקדיש לדמי עולה ונסכים:
ויהי וגו׳ מאת שרי האלפים ומאת שרי המאות. בשעה שקיבל משה לא נשקל. שהרי לא נודע כמה יחסר לאחר הצירוף. וגם הי׳ בהם אבנים. ע״כ השיב משה להם. והמה צירפו ונעשה חתיכה אחת של ששה וגו׳. והנה בשעת לקיחה ראה משה שמקבל רק משרי האלפים ושרי המאות אבל אחר הצירוף הי׳ אפשר לחשוב שנכנס בהם מאנשי הצבא. מש״ה פירש הכתוב שלא הי׳ בזה אלא מאת שרי האלפים ושרי המאות. והמה השתדלו כל א׳ בעצמו לצרף את שלו. מש״ה כתיב שרי האלפים ושרי המאות כמש״כ לעיל:
בזזו איש לו. טעם שלא נתקבל מהפחותים היינו משום שהמה בזזו התכשיטין איש לו. א״כ בשעת ביזה והסרה מן האשה הי׳ בזה גם הרהור עבירה. א״כ הגיע להם בעבירה כמו אתנן זונה. משא״כ השרים הגדולים שלא בזזו בעצמם אלא ניתן חלקם מבעלי הצבא. ולא הגיע להם ע״י עבירה:
ויקח משה וגו׳. אחר שנצרף הובא שנית למשה. ולא באו אז כולם. אלא אחד בשביל כולם ובידו החתיכה. מש״ה כתיב מאת שרי האלפים והמאות:
ויביאו אותו וגו׳. לעשות כלי שרת וזכרון לב״י:
