נקמת ה' ונקמת בני ישראל
משה נצטווה לפני מותו לנקום במדיינים על חטא בעל פעור, ושתי לשונות נזכרות בפרשה, נקמת בני ישראל ונקמת ה':
"וידבר ה' אל משה לאמר, נקם נקמת בני ישראל מאת המדינים אחר תאסף אל עמך. וידבר משה אל העם לאמר וכו' לתת נקמת ה' במדין" (במדבר לא, א-ג).
ופירשו חז"ל:
הקב"ה אמר "נקמת בני ישראל", ומשה אמר "נקמת ה' במדין". אמר הקב"ה להם, אינו אלא דיקו (תביעת דין) שלכם, שגרמו לי להזיק אותן. אמר משה, רבון העולמים, אם היינו ערלים או עובדי עבודת כוכבים או כופרי מצות, לא היו שונאין אותנו, ואינן רודפין אחרינו אלא בשביל תורה ומצות שנתת לנו, הלכך הנקמה שלך, "לתת נקמת ה' במדין" (במדבר רבה כב, ב).
רעיון זה חוזר גם בדברי רש"י במקום אחר: "וינסו משנאיך מפניך" (במדבר י, לה), "אלו שונאי ישראל, שכל השונא את ישראל, שונא את מי שאמר והיה העולם, שנאמר 'ומשנאיך נשאו ראש' (תהילים פג, ג), ומי הם? 'על עמך יערימו סוד' (שם, ד)".1 ואכן זהות זו בין ישראל לרבש"ע איננה רק עניין שבסמליות, אלא תוכן רב ומשמעות עמוקה יש בה. וכבר ניבא ישעיהו "ואתם עדי נאם ה' ואני א-ל" (מג, יב), ודרשו ע"ז חז"ל: "אם אתם עדי אני אל, אין אתם עדי כביכול איני אל" (ילקוט שמעוני, שמות רמז רעא).
הקב"ה שואף להיגלות בעולם, ובלשון המדרש "נתאוה הקב"ה שיהא לו דירה בתחתונים" (תנחומא, פרשת נשא, סימן טז), אולם יש צורך בעם שיטול על עצמו משימה כבדה זו. אנו, ישראל, נבראנו לצורך זה: "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו" (ישעיהו מג, כא), ובלשונו של הרב קוק זצ"ל, "כנסת ישראל מלבשת את האלוקות המתגלה שבעולם" (אורות, עמ' קלט). אין אדם מופיע ברשות הרבים אלא כשהוא לבוש בבגדיו, ואף הקב"ה אינו מתגלה בעולמנו אלא במלבושו, ואנו כביכול הבגד שבעזרתו יכול בורא העולם להתגלות בעולמו.
אומות העולם מבקשות להילחם בריבונו של עולם, אלא שאין שום בריה שיכולה להיאבק נגדו, ועל כן מופנים החיצים כנגד העם המייצג אותו. "למה רגשו גוים ולאומים יהגו ריק, יתיצבו מלכי ארץ ורוזנים נוסדו יחד, על ה' ועל משיחו" (תהלים ב, א-ב), ועל הקרבנות מישראל שנפלו במלחמה זו, נאמר - "עליך הרגנו כל היום" (שם מד, כג).
חז"ל נתנו לתפיסה זו ביטוי נמרץ במשל:
שיתף הקב"ה שמו הגדול בישראל. (למה הדבר דומה) למלך שהיה לו מפתח של פלמנטריא קטנה, אמר המלך אם אני מניח (המפתח) כמות שהיא, אבודה היא, אלא הריני עושה לה שלשלת, שאם אבדה, השלשלת תהא מוכחת עליה. כך אמר הקדוש ברוך הוא, אם מניח אני את ישראל כמות שהם, נבלעין הן בין העכו"ם, אלא הרי אני משתף שמי הגדול בהם והן חיים. מה טעמא, "וישמעו הכנעני וכל ישבי הארץ ונסבו עלינו והכריתו את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול" (יהושע ז, ט) שהוא משותף בנו (ירושלמי, תענית פ"ב, ה"ו).
ההסבר הפשטני אומר, שהקב"ה שיתף בנו את שמו כדי שיהיה קרוב אלינו וישמור עלינו, אך עפ"י המשל נותן המהר"ל משמעות עמוקה לנמשל. לפלטרין, שהוא העולם הגדול, יש מפתח קטן. למפתח כשלעצמו אין ערך רב, ברם רק הוא לבדו יכול לפתוח את הפלטרין, ורק בעזרתו יכול הקב"ה להיכנס ולהופיע בעולם. ומכאן הקשר הגורלי והתלות ההדדית בין ישראל לקב"ה: אנו, כביכול, נושאים אותו על כתפנו, ואם אנו ניפול, כביכול יפול הוא עמנו (נצח ישראל, פ"י). וכמסקנת הרמב"ן שאם יאבד שמנו מן העולם, "תהיה כוונת הבריאה באדם בטלה לגמרי" (דברים לב, כו). וכל מגמתנו לאפשר לקב"ה לגור בתחתונים.
ואכן גם בשעה שאנו בגלות, שכינה עמנו, וגאולתנו גאולתו. "אשר פדית לך ממצרים גוים ואלקיו" (שמואל ב ז, כג), "אמרו ישראל לפני הקב"ה, עצמך פדית" (ילקוט שמעוני, שמואל רמז קמו). וזהו ששאל יהושע לאחר המפלה בעי, כשעכן מעל בחרם, "ומה תעשה לשמך הגדול" (יהושע ז, ט), לשמך המשותף בנו. וכן כתבו מפרשי הרמב"ן בפרשת תצוה "אם יכרתו האויבים את שמנו, שלך גדולה משלנו (היינו, הצרה שלך גדולה מהצרה שלנו), כי מה תעשה לשמך הגדול, שאם אין אנו כאן אין אני כאן".
וכן כתב הרמב"ן על הפסוק "אשיב נקם לצרי, ולמשנאי אשלם" (דברים לב, מא), "כי הם עשו כל הרעות עמנו לשנאתו של הקב"ה" (שם שם, מ).
וכך פירשו חסידים את הכתוב "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא רע כי אתה עמדי" (תהילים כג, ד). פשוטו של מקרא אומר, שאני איני חושש מכל רע, משום שהקב"ה תמיד עמדי להצילני; אך בדרך הדרוש פיסקו החסידים את הפסוק באופן אחר: "גם כי אלך בגיא צלמות לא אירא", משום שעל עצמי אינני חושש כלל, אבל "רע - כי אתה עמדי", אני דואג משום שהשכינה עמנו בגלות.