א וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ ב נְקֹ֗ם נִקְמַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מֵאֵ֖ת הַמִּדְיָנִ֑ים אַחַ֖ר תֵּאָסֵ֥ף אֶל־עַמֶּֽיךָ׃ ג וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָעָ֣ם לֵאמֹ֔ר הֵחָלְצ֧וּ מֵאִתְּכֶ֛ם אֲנָשִׁ֖ים לַצָּבָ֑א וְיִהְיוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן לָתֵ֥ת נִקְמַת־יְהוָ֖ה בְּמִדְיָֽן׃ ד אֶ֚לֶף לַמַּטֶּ֔ה אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה לְכֹל֙ מַטּ֣וֹת יִשְׂרָאֵ֔ל תִּשְׁלְח֖וּ לַצָּבָֽא׃ ה וַיִּמָּֽסְרוּ֙ מֵאַלְפֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶ֖לֶף לַמַּטֶּ֑ה שְׁנֵים־עָשָׂ֥ר אֶ֖לֶף חֲלוּצֵ֥י צָבָֽא׃ ו וַיִּשְׁלַ֨ח אֹתָ֥ם מֹשֶׁ֛ה אֶ֥לֶף לַמַּטֶּ֖ה לַצָּבָ֑א אֹ֠תָם וְאֶת־פִּ֨ינְחָ֜ס בֶּן־אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ לַצָּבָ֔א וּכְלֵ֥י הַקֹּ֛דֶשׁ וַחֲצֹצְר֥וֹת הַתְּרוּעָ֖ה בְּיָדֽוֹ׃ ז וַֽיִּצְבְּאוּ֙ עַל־מִדְיָ֔ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶׁ֑ה וַיַּֽהַרְג֖וּ כָּל־זָכָֽר׃ ח וְאֶת־מַלְכֵ֨י מִדְיָ֜ן הָרְג֣וּ עַל־חַלְלֵיהֶ֗ם אֶת־אֱוִ֤י וְאֶת־רֶ֙קֶם֙ וְאֶת־צ֤וּר וְאֶת־חוּר֙ וְאֶת־רֶ֔בַע חֲמֵ֖שֶׁת מַלְכֵ֣י מִדְיָ֑ן וְאֵת֙ בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֔וֹר הָרְג֖וּ בֶּחָֽרֶב׃ ט וַיִּשְׁבּ֧וּ בְנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־נְשֵׁ֥י מִדְיָ֖ן וְאֶת־טַפָּ֑ם וְאֵ֨ת כָּל־בְּהֶמְתָּ֧ם וְאֶת־כָּל־מִקְנֵהֶ֛ם וְאֶת־כָּל־חֵילָ֖ם בָּזָֽזוּ׃ י וְאֵ֤ת כָּל־עָרֵיהֶם֙ בְּמ֣וֹשְׁבֹתָ֔ם וְאֵ֖ת כָּל־טִֽירֹתָ֑ם שָׂרְפ֖וּ בָּאֵֽשׁ׃ יא וַיִּקְחוּ֙ אֶת־כָּל־הַשָּׁלָ֔ל וְאֵ֖ת כָּל־הַמַּלְק֑וֹחַ בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃ יב וַיָּבִ֡אוּ אֶל־מֹשֶׁה֩ וְאֶל־אֶלְעָזָ֨ר הַכֹּהֵ֜ן וְאֶל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הַשְּׁבִ֧י וְאֶת־הַמַּלְק֛וֹחַ וְאֶת־הַשָּׁלָ֖ל אֶל־הַֽמַּחֲנֶ֑ה אֶל־עַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב אֲשֶׁ֖ר עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃ יג וַיֵּ֨צְא֜וּ מֹשֶׁ֨ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן וְכָל־נְשִׂיאֵ֥י הָעֵדָ֖ה לִקְרָאתָ֑ם אֶל־מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה׃ יד וַיִּקְצֹ֣ף מֹשֶׁ֔ה עַ֖ל פְּקוּדֵ֣י הֶחָ֑יִל שָׂרֵ֤י הָאֲלָפִים֙ וְשָׂרֵ֣י הַמֵּא֔וֹת הַבָּאִ֖ים מִצְּבָ֥א הַמִּלְחָמָֽה׃ טו וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵיהֶ֖ם מֹשֶׁ֑ה הַֽחִיִּיתֶ֖ם כָּל־נְקֵבָֽה׃ טז הֵ֣ן הֵ֜נָּה הָי֨וּ לִבְנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בִּדְבַ֣ר בִּלְעָ֔ם לִמְסָר־מַ֥עַל בַּיהוָ֖ה עַל־דְּבַר־פְּע֑וֹר וַתְּהִ֥י הַמַּגֵּפָ֖ה בַּעֲדַ֥ת יְהוָֽה׃ יז וְעַתָּ֕ה הִרְג֥וּ כָל־זָכָ֖ר בַּטָּ֑ף וְכָל־אִשָּׁ֗ה יֹדַ֥עַת אִ֛ישׁ לְמִשְׁכַּ֥ב זָכָ֖ר הֲרֹֽגוּ׃ יח וְכֹל֙ הַטַּ֣ף בַּנָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר הַחֲי֖וּ לָכֶֽם׃ יט וְאַתֶּ֗ם חֲנ֛וּ מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה שִׁבְעַ֣ת יָמִ֑ים כֹּל֩ הֹרֵ֨ג נֶ֜פֶשׁ וְכֹ֣ל ׀ נֹגֵ֣עַ בֶּֽחָלָ֗ל תִּֽתְחַטְּא֞וּ בַּיּ֤וֹם הַשְּׁלִישִׁי֙ וּבַיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י אַתֶּ֖ם וּשְׁבִיכֶֽם׃ כ וְכָל־בֶּ֧גֶד וְכָל־כְּלִי־ע֛וֹר וְכָל־מַעֲשֵׂ֥ה עִזִּ֖ים וְכָל־כְּלִי־עֵ֑ץ תִּתְחַטָּֽאוּ׃ כא וַיֹּ֨אמֶר אֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י הַצָּבָ֔א הַבָּאִ֖ים לַמִּלְחָמָ֑ה זֹ֚את חֻקַּ֣ת הַתּוֹרָ֔ה אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ כב אַ֥ךְ אֶת־הַזָּהָ֖ב וְאֶת־הַכָּ֑סֶף אֶֽת־הַנְּחֹ֙שֶׁת֙ אֶת־הַבַּרְזֶ֔ל אֶֽת־הַבְּדִ֖יל וְאֶת־הָעֹפָֽרֶת׃ כג כָּל־דָּבָ֞ר אֲשֶׁר־יָבֹ֣א בָאֵ֗שׁ תַּעֲבִ֤ירוּ בָאֵשׁ֙ וְטָהֵ֔ר אַ֕ךְ בְּמֵ֥י נִדָּ֖ה יִתְחַטָּ֑א וְכֹ֨ל אֲשֶׁ֧ר לֹֽא־יָבֹ֛א בָּאֵ֖שׁ תַּעֲבִ֥ירוּ בַמָּֽיִם׃ כד וְכִבַּסְתֶּ֧ם בִּגְדֵיכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִ֖י וּטְהַרְתֶּ֑ם וְאַחַ֖ר תָּבֹ֥אוּ אֶל־הַֽמַּחֲנֶֽה׃ כה וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כו שָׂ֗א אֵ֣ת רֹ֤אשׁ מַלְק֙וֹחַ֙ הַשְּׁבִ֔י בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָ֑ה אַתָּה֙ וְאֶלְעָזָ֣ר הַכֹּהֵ֔ן וְרָאשֵׁ֖י אֲב֥וֹת הָעֵדָֽה׃ כז וְחָצִ֙יתָ֙ אֶת־הַמַּלְק֔וֹחַ בֵּ֚ין תֹּפְשֵׂ֣י הַמִּלְחָמָ֔ה הַיֹּצְאִ֖ים לַצָּבָ֑א וּבֵ֖ין כָּל־הָעֵדָֽה׃ כח וַהֲרֵמֹתָ֨ מֶ֜כֶס לַֽיהוָ֗ה מֵאֵ֞ת אַנְשֵׁ֤י הַמִּלְחָמָה֙ הַיֹּצְאִ֣ים לַצָּבָ֔א אֶחָ֣ד נֶ֔פֶשׁ מֵחֲמֵ֖שׁ הַמֵּא֑וֹת מִן־הָאָדָם֙ וּמִן־הַבָּקָ֔ר וּמִן־הַחֲמֹרִ֖ים וּמִן־הַצֹּֽאן׃ כט מִמַּֽחֲצִיתָ֖ם תִּקָּ֑חוּ וְנָתַתָּ֛ה לְאֶלְעָזָ֥ר הַכֹּהֵ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהוָֽה׃ ל וּמִמַּחֲצִ֨ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל תִּקַּ֣ח ׀ אֶחָ֣ד ׀ אָחֻ֣ז מִן־הַחֲמִשִּׁ֗ים מִן־הָאָדָ֧ם מִן־הַבָּקָ֛ר מִן־הַחֲמֹרִ֥ים וּמִן־הַצֹּ֖אן מִכָּל־הַבְּהֵמָ֑ה וְנָתַתָּ֤ה אֹתָם֙ לַלְוִיִּ֔ם שֹׁמְרֵ֕י מִשְׁמֶ֖רֶת מִשְׁכַּ֥ן יְהוָֽה׃ לא וַיַּ֣עַשׂ מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ לב וַיְהִי֙ הַמַּלְק֔וֹחַ יֶ֣תֶר הַבָּ֔ז אֲשֶׁ֥ר בָּזְז֖וּ עַ֣ם הַצָּבָ֑א צֹ֗אן שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֛לֶף וְשִׁבְעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵֽשֶׁת־אֲלָפִֽים׃ לג וּבָקָ֕ר שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִ֖ים אָֽלֶף׃ לד וַחֲמֹרִ֕ים אֶחָ֥ד וְשִׁשִּׁ֖ים אָֽלֶף׃ לה וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם מִן־הַ֨נָּשִׁ֔ים אֲשֶׁ֥ר לֹֽא־יָדְע֖וּ מִשְׁכַּ֣ב זָכָ֑ר כָּל־נֶ֕פֶשׁ שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף׃ לו וַתְּהִי֙ הַֽמֶּחֱצָ֔ה חֵ֕לֶק הַיֹּצְאִ֖ים בַּצָּבָ֑א מִסְפַּ֣ר הַצֹּ֗אן שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף וְשִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ לז וַיְהִ֛י הַמֶּ֥כֶס לַֽיהוָ֖ה מִן־הַצֹּ֑אן שֵׁ֥שׁ מֵא֖וֹת חָמֵ֥שׁ וְשִׁבְעִֽים׃ לח וְהַ֨בָּקָ֔ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָ֑לֶף וּמִכְסָ֥ם לַיהוָ֖ה שְׁנַ֥יִם וְשִׁבְעִֽים׃ לט וַחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת וּמִכְסָ֥ם לַֽיהוָ֖ה אֶחָ֥ד וְשִׁשִּֽׁים׃ מ וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָ֑לֶף וּמִכְסָם֙ לַֽיהוָ֔ה שְׁנַ֥יִם וּשְׁלֹשִׁ֖ים נָֽפֶשׁ׃ מא וַיִּתֵּ֣ן מֹשֶׁ֗ה אֶת־מֶ֙כֶס֙ תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה לְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ מב וּמִֽמַּחֲצִ֖ית בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁר֙ חָצָ֣ה מֹשֶׁ֔ה מִן־הָאֲנָשִׁ֖ים הַצֹּבְאִֽים׃ מג וַתְּהִ֛י מֶחֱצַ֥ת הָעֵדָ֖ה מִן־הַצֹּ֑אן שְׁלֹשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹשִׁ֣ים אֶ֔לֶף שִׁבְעַ֥ת אֲלָפִ֖ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ מד וּבָקָ֕ר שִׁשָּׁ֥ה וּשְׁלֹשִׁ֖ים אָֽלֶף׃ מה וַחֲמֹרִ֕ים שְׁלֹשִׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ מו וְנֶ֣פֶשׁ אָדָ֔ם שִׁשָּׁ֥ה עָשָׂ֖ר אָֽלֶף׃ מז וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה מִמַּחֲצִ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל אֶת־הָֽאָחֻז֙ אֶחָ֣ד מִן־הַחֲמִשִּׁ֔ים מִן־הָאָדָ֖ם וּמִן־הַבְּהֵמָ֑ה וַיִּתֵּ֨ן אֹתָ֜ם לַלְוִיִּ֗ם שֹֽׁמְרֵי֙ מִשְׁמֶ֙רֶת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה׃ מח וַֽיִּקְרְבוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הַפְּקֻדִ֕ים אֲשֶׁ֖ר לְאַלְפֵ֣י הַצָּבָ֑א שָׂרֵ֥י הָאֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת׃ מט וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה עֲבָדֶ֣יךָ נָֽשְׂא֗וּ אֶת־רֹ֛אשׁ אַנְשֵׁ֥י הַמִּלְחָמָ֖ה אֲשֶׁ֣ר בְּיָדֵ֑נוּ וְלֹא־נִפְקַ֥ד מִמֶּ֖נּוּ אִֽישׁ׃ נ וַנַּקְרֵ֞ב אֶת־קָרְבַּ֣ן יְהוָ֗ה אִישׁ֩ אֲשֶׁ֨ר מָצָ֤א כְלִֽי־זָהָב֙ אֶצְעָדָ֣ה וְצָמִ֔יד טַבַּ֖עַת עָגִ֣יל וְכוּמָ֑ז לְכַפֵּ֥ר עַל־נַפְשֹׁתֵ֖ינוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ נא וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַזָּהָ֖ב מֵֽאִתָּ֑ם כֹּ֖ל כְּלִ֥י מַעֲשֶֽׂה׃ נב וַיְהִ֣י ׀ כָּל־זְהַ֣ב הַתְּרוּמָ֗ה אֲשֶׁ֤ר הֵרִ֙ימוּ֙ לַֽיהוָ֔ה שִׁשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר אֶ֛לֶף שְׁבַע־מֵא֥וֹת וַחֲמִשִּׁ֖ים שָׁ֑קֶל מֵאֵת֙ שָׂרֵ֣י הָֽאֲלָפִ֔ים וּמֵאֵ֖ת שָׂרֵ֥י הַמֵּאֽוֹת׃ נג אַנְשֵׁי֙ הַצָּבָ֔א בָּזְז֖וּ אִ֥ישׁ לֽוֹ׃ נד וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֤ר הַכֹּהֵן֙ אֶת־הַזָּהָ֔ב מֵאֵ֛ת שָׂרֵ֥י הָאֲלָפִ֖ים וְהַמֵּא֑וֹת וַיָּבִ֤אוּ אֹתוֹ֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד זִכָּר֥וֹן לִבְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

שפתי כהן

לא ידוע

פסוק ב:
וידבר ה' אל משה נקום נקמת וגו', לא אמר דבר אל בני ישראל, שכן הוא אומר וידבר משה אל העם לאמר החלצו מאתכם אנשים לצבא, ואומר וישלח אותם משה וגו', א"כ משמע שאמירה זו היא לאמר לישראל, שאם הדבור הוא לו, איך אמר לישראל, ואם הדבור לישראל למה לא אמר דבר אל בני ישראל, ואמר נקום והוא נקם. לזה אמרו במדרש וידבר ה' אל משה, אין וידבר אלא לשון עז, שנאמר וידבר העם באלהים ובמשה, ולמה דיבר עמו בלשון עז, לפי שלא מיחה בשבטו של שמעון, אמר לו הקב"ה ומה אם בזמן שעמדו כל ישראל בצד אחד בשעת העגל ולא היה עמך כי אם שבט לוי בלבד, עמדת ומחית בכל ישראל, עכשיו שכל ישראל עמך ולא עמד בצד אחר אלא שבטו של שמעון, לא היה לך למחות, עליך אמר הכתוב התרפית ביום צרה צר כחכה, ע"כ א"כ כשאמר לו נקום נקמת, אינו צווי אלא תרעומת, שהיה לך לעשות הנקמה שעשה פינחס, וזהו נקמת בני ישראל שעלתה קנאתי לכלותם לזה נקם כתיב, על מה שעבר, ומאחר שלא עשית כן, הנקמה היא לבני ישראל, זהו נקמת בני ישראל, ולזה וידבר משה אל בני ישראל החלצו מאתכם ולא אני, ועכ"ז פייסו הקב"ה ששם בלבם שהביאו נשי מדין וטפם, וקצף עליהם משה ואמר להם ועתה הרגו כל זכר בטף וכל אשה יודעת איש הרוגו, והרגום לפניו, א"כ היו ב' נקמות, אחת שהרגו הם שלא בפני משה ואחת בפניו. לזה נקום נקמת, ב' נקמות אחת הם ואחת על דבורך בפניך כאילו אתה נקמת אותה:
פסוק ב:
מאת המדינים. והלא המואבים היו תחלה שנאמר וילכו זקני מואב וזקני מדין, ואומר וישבו שרי מואב עם בלעם ושרי מדין הלכו להם, אלא המואבים לא נכנסו לדבר אלא מחמת יראה שנאמר ויגר מואב מפני העם, אבל מדינים נתעברו על ריב לא להם, זהו נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, אלו ששלחו מדנים בין ישראל לאביהם שבשמים ומריבין עמהם על ריב לא להם, ועוד שהמדינים החטיאו את ישראל ונתחייבו כליה אילולא פינחס, ונפלו מהם כ"ד אלה, וגדול המחטיא את אדם יותר מן ההורגו, א"כ נקמת בני ישראל, היינו שתחשוב כאילו הרגום כולם, שבן נח נחשב לו המחשבה כמעשה:
פסוק ב:
ובמדרש נקום נקמת בני ישראל וגו'. א"ל משה אתמול אמרת לי אל תצר את מואב, ועכשיו אתה אומר נקום. א"ל הקב"ה כשאמרתי לך אל תצר את מואב לשם האב נקראו, שנאמר ותקרא את שמו מואב, אבל עכשיו שנשתנו והם מדינים ביני ובין בני ישראל, נקראו מדינים, ע"כ. א"כ לפי זה מאת המדינים לפי המדרש הם מואב והמקום אמר אל תצר את מואב, ולא צוה להרגם לפי שעתידה רות לצאת מהם ואפשר לומר דלא פליגי כי כאן הוא אומר על זקני מואב שהלכו אצל זקני מדין כמ"ש שזקני מדין הלכו להם ואלו ישבו במקומם אחר תאסף. לפי שבסיבתך באו המדינים, שהלכו זקני מואב לשאול מהם במה כחו של זה שגדלתם. אמרו מדינים הואיל ואנו גדלנוהו לא יעשה עמנו רעה, בירא דשתית מניה מיא לא תשדי ביה קלא (ב"ק צ"ב), ועל בטחון זה באו, א"כ לא תהא נקמה זו אלא בזכותך, ולזה לא נפקד מהם איש. אחר תאסף, לומר שבזו הנקמה לאי אר לך שום עון ממה שלא עשית נקמה בזמרי. אחר תאסף אל עמיך, תלך נקי לאותו עולם:
פסוק ב:
ובמדרש. נקום. ז"ש הכתוב ישמח צדיק כי חזה נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע, בדמו של בלעם הרשע, אתה מוצא שהשליטו הקב"ה למשה בעליונים, שנאמר עלית למרום שבית שבי, והיו המלאכים נותנים לו מקום ונכנס לתוך מחיצות של אש, וכן בסיני היו רואין אותו ועומדים מפניו, שלט בים, כשבקש קרעו וכשבקש החזירו, וכן בעשר מכות שלט באוצרות שלג ואוצרות ברד והביא עליהם, ואחר כל השבח הזה היה יושב ובוכה, שנאמר והמה בוכים פתח אהל מועד, והיו פניו של משה עגומות עליו, ידע הקב"ה מה בלבו של משה, א"ל הקב"ה חייך אין אתה מסתלק מן העולם עד שתנקם מהם, שנאמר נקום אחר תאסף. וידבר משה אל העם לאמר, הואיל ועל ידיכם בא כל זה שנאמר ויחל העם לזנות אל בנות מואב, א"כ עליכם לעשות נקמה זו, שאתם הייתם סיבה לזה. אל העם ולא לבני ישראל לאמר, אמר להם לא שאני אומר כן בדעתי אלא שמן הראוי שהואיל ואתם גרמתם שאתם תעשו המלחמה, אבל איני אומר לכם אלא באמירה לבד לא במעשה שאולי תפלו לפניהם, לזה לא אשלח אלא מישראל, זהו לכל מטות ישראל אלף למטה, וכן וימסרו מאלפי ישראל ולא מערב רב, וכן וישלח אותם משה אלף למטה וגו'. ואמר ויהיו על מדין לומר שאע"פ שאני אומר החלצו, אינכם צריכים כלי זיין אלא שתהיו על מדין לבד, שתתראו להם והקב"ה יעשה המלחמה, זהו לתת נקמת ה' ולא אתם, וכה"א ויצבאו על מדין כאשר צוה ה', ות"א ואתחיילו, שנראו חיילים חיילים להראות שהם באים בדרך הטבע, ולזה חלוצי צבא, שלא היו צריכים כלי זיין אלא להראות שבדרך הטבע הם באים. עוד ויצבאו, לא אמר וילחמו, לומר שמיד ששמו פניהם ורצונם וחפצם, מיד נעשית המלחמה מאליה ויהרגו כל זכר ואת מלכי מדין הרגו וגו'. ויהיה פירוש ויצבאו לפי זה כמו די הוה כצבי הוה קטיל (דניאל ה'), ותרגום ואם לא יחפוץ ואם לא יצבי:
פסוק ג:
עוד אמר לתת נקמת ה', הוא כמו שאמרו במדרש וז"ל, כמו שעשה הקב"ה נקמה במואב ובמדין כך עתיד הקב"ה לעשות נקמה באדום שנאמר כי יום נקם בלבי. א"כ לזה אמר לתת זו הנקמה כדי לתת כביכול כח לעשות באדום, כי זו היא מלחמה הראשונה ומהראשונה תדעו האחרונה, ונקמת מדין הוא סימן לכם לנקמת ה' שלעתיד, לזה אמר קודם נקום נקמת בני ישראל, ואח"כ אמר נקמת ה'. ובמדרש אמר הקב"ה נקום נקמת בני ישראל, ומשה אמר נקמת ה', אמר להם הקב"ה דין שלכם מתבקש שגרמו לי להזיק אתכם, אמר משה רבש"ע אם היינו ערלים או עובדי ע"ז או כופרים במצות לא היו רודפים אחרינו ולא שונאים אותנו, ועכשיו אינם רודפים אחרינו אלא בשביל תורה ומצות שהנחלתנו, ע"כ הנקמה היא לך. ומצאתי ראיה לדברי הנ"ל מהמדרש וז"ל, אלף למטה יכול אתה אומר עד שיבאו כל ישראל כולם ויעשו בהם נקמה, והרי למדנו שבדבר אחד שהוציא משה מתוך פיו היה יכול לשרוף את העולם שנאמר משרתיו אש לוהט, אלא שיהיו כולם שותפים בנקמתן של מדין, שנאמר וימסרו מאלפי ישראל, הא למדת שלא באו אלא פורין שהטילו עליהן פורין (פי' גורל כמו הפיל פור), לפי שראו שתלה מיתתו של משה במלחמת מדין נמנעו מלילך א"ל הקב"ה הטל עליהם גורלות והם נמסרים, ע"כ. לזה אמר וימסרו, שכששמעו שהיא נקמת ה' מסרו עצמן למיתה. וכן אמרו במדרש וז"ל, וימסרו מגיד הכתוב שהיו בני אדם כשרים וצדיקים ומסרו נפשם על הדבר. (ולפי זה יהיה פירוש מאלפי, מהאלופים והרבנים והכשרים, ולזה אמר תופשי המלחמה ולא אמר אנשי המלחמה), ר' נתן אומר אחרים מסרום, איש פלוני כשר יצא למלחמה, איש פלוני צדיק יצא למלחמה, ע"כ. וכל זה לפי שהמדינים היו מזרע אברהם לזה היו צריכים שיהיו צדיקים שלא יגן עליהם זכותו של אברהם, וכן אמר וישלח אותם משה אותם ואת פינחס, ארז"ל שהיה פינחס שקול כנגד כולם, לזה אחר שאמרו וישלח אותם משה חזר ואמר אותם ואת פינחס. ואמר בן אלעזר הכהן, לומר שאע"פ שאביו קיים והיה מן הראוי לשלוח אלעזר, עכ"ז לא שלח אלא פינחס, לפי שאלולא הוא היו ישראל כלים, א"כ נקמת ב"י לא תהיה אלא על ידך, והמתחיל במצוה אומרים לו גמור. ועוד אמרו במדרש, לא לחנם הלך פינחס למלחמה אלא ליפרע דין אבי אמו שנאמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים, לאומה רעה שטופי זמה:
פסוק ז:
ויצבאו על מדין כאשר צוה ה'. אמר זה להורות צדקתם של ישראל, שלא הלכו לשלול שלל ולבוז בז, ולא הלכו אלא לעשות צוויו של מקום, וכה"א וישבו בני ישראל וגו' ויקחו את כל השלל ויביאו אל משה, הביאו להראות שלא הלכו לבצוע בצע. עוד כאשר צוה ה' ויהרגו כל זכר, לומר שלא הרגום אלא כמו שצוה להם משה, שנתן להם כלי הקודש שהוא הארון, שהוא כלי לקודש שהיא התורה, והציץ שכתוב בו קדש לי"י, והיו מראין להם הציץ והיו מתים, ולא הראו גבורות, ואע"פ שהיו חלוצי צבא לא הרגו בחרב אלא לבלעם, לפי שתפס אומנות שאינה שלו שנאמר הקול קול יעקב, לזה הרגוהו בחרב שאינה אומנות שלנו שהיא של עשו, ולפי שהוא היה בעצת הבה נתחכמה ונשתעבדו בישראל כמנין חרב, לזה בחרב. ולפי שברח כדאיתא במדרש וז"ל, כיון שראה בלעם הרשע את פינחס עשה את שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה למעלה, שהיה משתמש בשם המפורש, אף פינחס שראהו פורח ועולה אף הוא עשה שתי זרועותיו כשני לוחות אבנים והיה פורח ועולה אחריו עד שמצאו עומד ומשתטח לפני הכבוד, מיד נתן עליו פינחס הציץ ותפסו והורידו והביאו לפני משה ודנוהו בסנהדרין והרגוהו, שנא' ואת בלעם בן בעור הרגו, ופינחס הרגו, ואמר הרגו, לפי שדנוהו בסנהדרין. ומה שהוצרך לדינו בסנהדרין ולא בין מלכי מדין, לפי שראהו משתטח לפני כסא הכבוד, ופחד פינחס שמא עשה תשובה ודנוהו שאין תשובתו מועלת, שהרג כ"ד אלף. ואמרו במדרש שד' מיתות ב"ד קיימו בו, שרפה סקילה הרג וחנק, שכן אמר ביהושע ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו בני ישראל בחרב על חלליהם, הרגו זו חנק, בחרב זו הרג, על חלליהם זו סקילה ושרפה. ופירוש על, מלבד. ולפי שברח נהרג. חרב אותיות ברח:
פסוק ח:
ואת מלכי מדין הרגו וגו'. מה שמנה אותם ומזכיר שמותם, הוא להראות גבורתו של הקב"ה שהיו עם רב לאין מספר, שלזה היה להם ה' מלכים, ועכ"ז לא נפקד מהם איש, לפי שהיו כולם צדיקים. ונזכרו שמותם כדי לגנות לצור שהיה ראש כולם שנאמר ראש אומות, ולפי שנהג בהם בזיון שהפקיר בנותיהם הורידוהו, ולא נקפח שכרן, כי לזה נהרגו על חלליהם, פירוש אחר כולם, כדי שלא יתבזו, וגם נהריו באחרונה, לפי שהמלך חלק לו הקב"ה מכבודו, ולזה הרגום באחרונה, כי אחר שאין להם עם, עדה מהם המלכות:
פסוק ט:
וישבו בני ישראל וגו'. יש לתמוה מה עלה בדעתם להביא הנשים, ובפרט שאמרו במדרש על הן הנה היו לבני ישראל, שהיו מכירים אותן ואומרים זו היא שנכשל פלוני בה. ואפשר לומר שח"ו לא הביאון להחיותן, ולא הביאון אלא להרגן, כי היו צדיקים וכשרים, והביאון להראות על מה מתו כ"ד אלף, כמו שעשה פינחס כשהרג לזמרי, והכונה היתה ג"כ לקדש ש"ש ברבים, כי לא הלכו אלא אלף למטה, ולהראות גבורתו של מקום שנהרגו הזכרים כולם והביאו נשיהם וטפם ושלחו את הכל לפני משה, שנאמר ויקחו את כל השלל וגו' ויביאו אל משה, לא הביאום הם שאם כן איך אמר אח"כ ויצאו משה ואלעזר הכהן וכל נשיאי עדה לקראתם, אלא מה שאמר ויביאו ששלחום. ולזה אמר ויביאו אל משה ואל אל הכהן ואל כל עדת בני ישראל, ולא די זה אלא לאיזה מקום אל המחנה אל ערבות מואב אשר על ירדן יריחו, כל זה למה, אלא כל זה להראות כוונתם שהיא לקדש שם שמים, ולזה לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה, ולא כשהם מפוזרים אלא בעודם בקבוץ אחד במחנה לפני השכינה, אלא שמשה לא המתין להם וכעס עליהם, ומתוך כעס נעלם נבואתו ממנו, כמו שארז"ל (פסחים סו:) כל הכועס אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו ואם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו מנא לן ממשה דכתיב ויקצוף משה על פקודי החיל, ולבסוף כתיב ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא, מכלל שנעלם ממשה, וכשראוהו שכועס נסתתמו טענותיהם:
פסוק יג:
ויצאו משה ואלעזר הכהן. למה יצאו לקראתם, פירש"י ז"ל לפי שראו נערי בני ישראל יוצאים לחטוף מן הביזה. וא"כ מה צורך במשה ובאלעזר וכל נשיאי העדה. ואפשר שיצאו לקראתם לפי שהם שלחו כל הביזה אליהם, לזה יצאו לקראתם להחזיק להם חילות על מה שעשו שאינם חשודים בעיניהם, וכדאים הם שיצאו לקראתם, ועוד כדי לומר להם ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים, כי אם היה אומר להם משה ואלעזר, אע"פ שהיו מקבלים מהם, לא היו מקבלים בסבר פנים יפות כמו באמירת כולם:
פסוק טו:
ויאמר אליהם משה החייתם כל נקבה. קשה איך אמר אחר כך וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם, והוא נתרעם עליהם על הכל כשאמר החייתם כל נקבה, לא אמר הנקבות אלא כל נקבה. אלא אמר משה מן הראוי היה שלא יהיה להם לא זכר ולא זכרון כלל, לפי שהם היו סיבה שחלה המגפה בעדת ה', אבל עתה הואיל ונעשה על ידם קדוש השם ברבים, בראותם שנים ושלשים אלף נקבות פחותות מג' שנים, שמהם נראה שהיו המדינים עם רב ועצום, ונהרגו כולם, ומישראל לא נפקד מהם איש, א"כ כל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו, שלפי שהם פחותות מג' שנים החיו לכם. ויש מי שסובר מאומרו החיו ולא אמר תחיו, שהן מותרות לכהונה, וכן אמרו בגמרא תניא ר"ש בן יוחאי אומר גיורת פחותה מג' שנים ויום אחד כשרה לכהונה שנאמר וכל הטף בנשים אשר לא ידעו משכב זכר החיו לכם והרי פינחס היה עמהם, ורבנן אמרי החיו לכם לעבדים ולשפחות. ואחר שניחם אותם ודיבר על לבם, אמר להם ואתם חנו מחוץ למחנה שבעת ימים אתם ושביכם, והשבי כבר לקחום אל המחנה ואיך חומר להם אתה ושביכם. ורש"י ז"ל הרגיש בזה, ואמר אתם ושביכם לא שהמדינים מקבלים טומאה וצריכין הזיה אלא מה אתם בני ברית אף שביכם כשיבאו לברית ויטמאו צריכין הזאה. ולפי דרכנו אמר ושביכם לומר שזכו בהן והן שלהם:
פסוק כ:
וכל בגד וכל כלי עור וכל מעשה עזים וכל כלי עץ תתחטאו. מאומרו תתחטאו משמע שהם לכם ואתם זכיתם בהם, וכלי כסף וזהב לא זיכם ולא הזכירם, וכן לא נתן להם רשות ליכנס למחנה אחר שבעת ימים, כי הנשיא אם לא יתן רשות למי שאמר שיצא חוץ אין לו רשות לחזור, כמו שידעת ממעשה דר' יהושע ור"ג בברכות פרק תפלת השחר דא"ל יהושע עמוד על רגליך ויעידו בך ועמד, ולא נתן לו רשות לישב, והיה עומד עד שרננו כל העם כדאיתא התם. ורז"ל אמרו לפי שבא משה לכלל כעס נתעלמה ממנו הלכות גיעולי כלים, לזה ויאמר אלעזר הכהן אל אנשי הצבא הבאים למלחמה, למה אמר הבאים למלחמה, היל"ל הבאים מהמלחמה, אלא אמר אלעזר אם לא ינתן להם חלק מהזהב ומהכסף נמצא שאתה מכשילן לעתיד שלא ילכו, לזה אמר להם זאת חקת התורה אשר צוה ה' את משה, תלה ההוראה ברבו. ואמר אך את הזהב וגו' תעבירו, ולא יעבירו, אלא א"ל על פי דרכו שהם שלהם וזכו בהם, וכן תעבירו במים. ואמר ואחר תבואו אל המחנה, נתן להם רשות בשם רבו לבא, לפי שאמר ואתם חנו מחוץ למחנה וגו':
פסוק כו:
ויאמר ה' אל משה וגו' שא את ראש מלקוח, וחצית את המלקוח. לפי ששלח אותם אלף למטה וירשו כל כך ביזה שהביאו ויקנאום אחרים שלא הלכו, וכדי שלא יבאו לידי שנאה, צוה לתת להם החצי מאדם ובהמה שלא טרחו בהם כ"כ לפי שהן הלכו ברגליהם, והקטנים שאינם הולכים מסרום להולכים, אבל הכסף והזהב ושאר המטלטלים שטרחו עצמם עליהם לא באו לכלל חלוקה. וכן פירש"י ז"ל על ויהי המלקוח יתר הבז, לפי שלא נצטוו להרים מכם מן המטלטלין אלא מן המלקוח (שהוא אדם ובהמה) כתב את הלשון הזה ויהי המלקוח שבא לכלל חלוקה ולכלל מכס שהיה עודף על בז המטלטלין אשר בזזו עם הצבא איש לו ולא באו לכלל חלוקה. וצוה שמחלק אנשי המלחמה יתנו לאלעזר הכהן אחד מחמש מאות, לפי שהתרומה תרי ממאה, וכאן שמסרו עצמן להריגה תרי מאלף. ונתנו לאלעזר שזכותו עזרם, ועוד שע"י הציץ שהוא מלבוש שלו, לקחו מה שלקחו, שהיו מראים להם הציץ והם מתים, גם נתן לאלעזר כדי לגדלו בעושר, שנאמר והכהן הגדול מאחיו, אם אין לו יגדלוהו אחיו. ממחצית בני ישראל אחד מחמשים, כמו התרומה, תרי ממאה, שלא עמלו בו ולא גדלוהו. וצוה לתתו ללוים, שיהיה להם ג"כ, לפי שעשו אותם שומרי משמרת משכן ה' ולא שלחום למלחמה ואמר וממחצית וגו' ותהי מחצת העדה, שלא היה צריך לומר שממחצית של אנשי המלחמה היה נודע החצי של העדה, ומה צריך לכתבו, אלא כדי שלא תאמר הואיל ולא נתנו להם חלק מהמטלטלין ומהכסף והזהב, שמא תאמר שבא להם חלק מועט, לזה אמר ותהי מחצת העדה מן הצאן כך ומן הבקר כך וגו', לומר שבא להם חלק רב:
פסוק מח:
ויקרבו הפקודים וגו' כשראו שמכסם חביבה לפני המקום ביותר, שקראו תרומה יותר ממכס העדה, ולא עוד אלא ה' פעמים נקרא תרומת ה', ויהי המכס לה מן הצאן, והבקר ששה ושלשים אלף ומכסם לה', וחמורים וגו' ומכסם לה' ונפש אדם וגו' ומכסם לה', ויקח משה את מכס תרומת ה' ויתן אותם וגו', הרי חמשה פעמים נזכרה במכס תרומת ה', והיא אחד מת"ק, והמכס של העדה לא נזכר בה תרומת ה' והיא יותר שהיא אחד מחמשים, ומכס של אנשי הצבא הוא אחד מת"ק, ונזכר בפרט כמה עולה מן הצאן וכמה מן הבקר כו', ומכס של העדה אמר דרך כלל ויקח משה ממחצית בני ישראל ויתן אותם אל הלוים, כשראו כן אמרו ומה אם הבהמות שלא טרחנו בהם שהלכו ברגליהם ולא נסתכננו עליה כל כך, הזהב שהוא יותר חביב ונסתכננו עליו, עאכו"כ שיהיה חביב על הקב"ה אם נקריב ממנו לה', ויהיה כופר נפש, ששמנו נפשנו בכפינו ונכנסנו למלחמה, לזה ויקרבו אל משה וגו' עבדיך נשאו וגו' ונקרב את קרבן ה' וגו' לכפר על נפשותינו וגו'. ואמר איש אשר מצא, לפי שאלו תכשיטין של נשים הם, ואמרו בגמרא אמר ר' אלעזר עגיל זה דפוס של דדים, כומז זה דפוס של בית הרחם, כומז כאן מקום זמה. ובודאי שלא הפשיטו הנשים לקחת את בית הדדים ואת בית הרחם, כי ארז"ל בגמרא למה מנה הכתוב תכשיטין שבחוץ שהן אצעדה שמשימין על הזרוע וטבעת שמשימין באצבעותם עם תכשיטין שבפנים שהן עגיל וכומז, לומר לך שכל המסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף. לזה אמר אשר מצא, לא שח"ו הפשיטום ולקחום מעליהן, אלא מצאום בין כליהן:
פסוק מח:
ובמדרש אמר על ויקצוף משה על פקודי החיל, אמר להם שמא חזרתם לקלקולכם, אמרו לו ולא נפקד ממנו איש, אמר להם א"כ כפרה זו למה, אמרו לו אם מידי עבירה יצאנו מידי הרהור לא יצאנו, מיד ויקרב את קרבנם ע"כ. אבל מסדר הפסוקים שלא אמר ויקצוף אחר ויקרבו שרי האלפים אלא אמר ויצאו משה ואלעזר הכהן לקראתם, ושם אמר ויקצוף משה ואמר להם החייתם כל נקבה, נראה שעל הנקבות היה הקצף לא על התכשיטין:
פסוק נא:
כל כלי מעשה. לומר שהיתה עשיית הכלי ומלאכתו יותר שוה מהכלי עצמו, דאל"כ כלי מעשה למה, פשיטא שלא נעשה כלי אלא ע"י מעשה, ועכ"ז לא חמדוהו והביאוהו תרומה לה', מכאן תראה חסידותם וכשרותם, וכדאים הם שלא יפקד מהם איש:
פסוק נב:
ויהי כל זהב התרומה וגו'. להראות חבתן שהביאו כ"כ זהב מאלו התכשיטין, שלא רצו ליהנות מהם ולא יהיו עמהם בבית, כדי שלא יבאו לידי הרהור, כמו שארז"ל יש מזנה בבגדיה, במכירה: