פסוק ב:מאת המדינים ולא וכולי ההרגש הוא דהול״ל מאת מדין כי היכי דכתיבי כלהו קראי דבתר הכי ומאי כתיב המדינים בה״א דמיעוטא הוא ומה בא למעט. ומשני דאתא למעוטי מואב. והא דהוצרך רש״י לד״א היינו דלטעמא קמא ק׳ דנימא איפכא דמנ״ל דהמדינים לא היו מתייראים. דילמא יראתם גדולה משל מואב דס״ס מואב לא היו מתפחדים שיהרגום שהרי כתיב אל תתגר בם מלחמה ולא היו יראים אלא על ממונם אבל מדינים על נפשותם נמי היו יראים. ואי משום שישראל לא עליהם היו הולכים הרי על מואב גם כן לא היו הולכים רק על שבעה אומות ולכך קאמר טעם אחר. ולטעם זה נמי ק׳ דס״ס הוא עדיף טפי שילכו לנקום נקמת ה׳ גם מן המואבים ויהרגו כל הגדולים שהם הרעו לישראל ויניחו הטף הקטנים ומהם תצא רות המואביה. לכך הוצרך לשניה׳ ומ״מ בפרשת פנחס דכתיב צרור את המדינים. ודייקי׳ התם נמי ולא את המואבים לא מייתי התם רש״י אלא זה הטעם השני. ונר׳ דטעם ראשון זה אינו מספיק אלא לכדי שלא ילכו עליהם לצבא להשמיד להרוג ולאבד לפי שלא השחיתו כ״כ כמו מדין. אבל ס״ס הואיל והרעו לישראל למה לא יהיו ג״כ בכלל צרור כלל. אבל טעם זה דמחמת הפרידה מהני ודאי שלא לצוררם כלל בזכות הפרידה. וב׳ פרידות דנקט רש״י הוא דרך אגב דהכא לא שייכא אלא חדא רות המואביה:
פסוק ג:נקמת ה׳ וכולי דק׳ מאי שייך נקמת ה׳ אי משום דפשעי ואזלי ופלחי לע״ז הרי כל האומות כמותם. ומ״ש הני ותו דהקב״ה א״ל נקמת בני ישראל לכך פי׳ דהיינו הך:
פסוק ד:לכל וכולי לרבות שבט לוי. ואפ״ה אינם אלא י״ב אלף כנר׳ מקרא לפי שמנין י״ב שבטי יה עליו אין להוסיף וממנו אין לגרוע וסודם רם ונשא הא כיצד בכל דברי׳ ששבט לוי בכלל נמנה יוסף לא׳ והיכא דלא הוה לוי עמהם אז נחשבו אפרים ומנשה לתרתי כדי שיהיה מנין הי״ב והטעם שצוה משה שילכו גם שבט לוי כדי שלא יאמרו ישראל שלא שלח משה שבטו לפי שהיה הדבר רע בעיניו להיות מיתתו תלויה בזה. אבל מה שראיתי להמפ׳ ששבט אפרים לא הלך. אין נר׳ שהרי מקרא מלא לכל מטות ישראל:
פסוק ו:אתם ואת פינחס וכו׳ ד״א וכו׳. דאילו לפי׳ ראשון ק׳ דא״כ לא היה שתיק קרא מלכתבו בבירור בציווי הקב״ה אם איתא דקפיד קב״ה שילך דוקא פנחס הואיל והתחיל במצוה. ולר״א נמי ק׳ דכבר היו שם בני בניו של יוסף ממש כל שבטו שהיו יכולי׳ לנקום נקמת יוסף ולא היה צריך שילך פנחס. ועוד דהמדינים לא עשו שום רעה ליוסף שיהיו ראוי׳ לנקמה דעבד נמכר להם ומכרוהו לאחרי׳ ומה חטאו בזה ועוד דהתם כתיב והמדנים מכרו אותו ודילמא לאו מדינים הוו אלא אומה אחרת כדכתיב את מרן ואת מדין. לכך מייתי פי׳ שלישי. וגם על זה יש לפקפק דמ״ש במלחמ׳ זו שנזכר הליכת פנחס אילו היה משוח מלחמ׳ הרי בכל מלחמות היה צריך לילך הילכך מייתי שלשתן:
פסוק ח:חמשת וכו׳ וכי וכו׳ ההרגש שמבחוץ דברישא דקרא הול״ל ואת חמשת מלכי מדין הרגו וכו׳ והדר מקשה דבל״ז תיקשי וכי איני רואה שחמשת וכולי אלא לכך אייתר קרא לדרשה. ומ״ש רש״י בלעם הלך שם וכו׳ היינו כדכתיב׳ לעיל דבלק הואיל ולא היה מלך גמור על מואב אלא לצורך שעה מיד כשמינו המואביים מלך מביניה׳ חזר בלק למקומו למדין שהוא היה ממלכי מדין דהיינו צור כדפירש״י שם בפרשת דלעיל ובלק הבטיח לבלעם לתת לו שכר הרבה ולכך כיון שנפלו כ״ד אלף מישראל הלך אצל בלק ליטול שכרו. כנ״ל פשוט וא״צ לכל מה שנדחקו בזה הרא״ם והנח״י והג״א ע״ש:
פסוק י:טירותם וכו׳ דבר אחר וכולי הנה לפי׳ ראשון יהיה מל׳ נוטרין שלהם נמצא ששרשו נטר וא״כ הול״ל נטירותם. ולפי׳ השני שרשו טרן והול״ל טורנות׳. ועם היות שהחסרון לפי הפי׳ הראשון לא תברא דמצי׳ למימר שהוא מחסרי הפ״א בשורש נגש ובא השם בחסרון הפ״א. מ״מ יש עוד דוחק אחר להך פי׳ שאינו אפי׳ ל׳ ארמי אלא ל׳ נכרי:
פסוק יא:ויקחו את כל השלל וכו׳ אף אנשי המלחמה וכו׳. יש להקשות דשאני הנך אנשי המלחמה שהיו נבחרי׳ מכל ישראל וכדכתיב החלצו מאתכם אנשים ופירש״י צדיקים. וראיתי הענין במקורו בבמדבר רבה והכי אי׳ התם אלף למטה וכו׳ י״א שני אלפים מכל שבט שלח. וי״א ג׳ אלפים מכל שבט י״ב אלפים משמרי׳ את כליהם עליהם נאמר שניך כעדר וכולי ע״כ. והשתא א״ש דאותם ששלח להלחם דוקא היו הנבחרים מכל ישראל המסולתין שבהן אבל אותם שיישבו לשמור כליה׳ היו מהמון ישראל ועליהם מפורש בקבלה שניך וכולי ואנשי המלחמה דכתב רש״י לאו דוקא הנלחמים אלא כדאמרן:
פסוק יא:שלל הן מטלטלין וכולי בז וכולי הרא״ם ז״ל כתב וז״ל מ״ש בז הוא בזת מטלטלין שאינן תכשיט מבואר ממ״ש אחר זה ויהי המלקוח יתר הבז שפירושו חוץ מהבז וכו׳ א״כ יחוייב בהכר׳ שיהיה פי׳ בז שאינן תכשיט וכו׳ כי מאמרו חוץ נר׳ שנשארו בידם והמטלטלין של תכשיט לא נשארו בידם כי הביאום קרבן לה׳. אבל מ״ש שלל הן תכשיטין לא ידעתי מנין לו זה כי יותר נכון הול״ל שהוא כולל וכו׳ עכ״ד קדשו. ואני עבדו אחרי התאבקי בעפרות זהב לו לא ירדתי לבסוף דעתו דהא מן הכתובים נר׳ להדיא שלא כל התכשיטין הביאו קרבן לה׳ אלא חלק ממנו דמש״ה כתיב ויהי כל זהב התרומ׳ אשר הרימו לה׳ וכו׳ הרי שלא היתה אלא תרומה. והכי מוכח שהרי לא הביאו לקרבן אלא אצעדה וצמיד טבעת עגיל וכומז וכי לא היו שם תכשיטין אחרים אלא אלו בלבד הרי כמה תכשיטין מלבד אלה איכא לנשי דכ״ד תכשיטין מצינו בישעיה מלבד תכשיטי אנשים וגם הסוסים וגמלים דרך האומות לעטרן במלחמה בתכשיטין וכדחזי׳ בספ׳ שופטים במדינים עצמם ולבד מן הענקות אשר בצוארי גמליהם. ובר מן דין. הא איכא כל הבגדים שגם הן נכללין בכלל לפי דברי רש״י. ועוד דכל מה שהביאו קרבן היו כלי זהב ולא יתכן שלא היה שם שום כלי כסף. וה״נ מסתברא שאין הדעת נותנת שבכל ערי מדין לא היה זהב יותר מי״ו אלף ח׳ מאות וחמשים שקל שאין מגיעים לששה ככרים. וכ״מ ל׳ הכתוב ויקרבו אל משה הפקודים וכו׳ שרי האלפים וכולי ויאמרו וכו׳ ונקרב את קרבן וכו׳ ויהי כל זהב התרומה וכולי אנשי הצבא בזזו וכולי כלומר זוהי התרומה אשר הרימו שרי האלפים וכל השאר אנשי הצבא בזזו איש לו כלומר ולא בא לכלל חלוקה. לכך נלע״ד דודאי האמת כן דשלל שם כולל כל המטלטלין בין תכשיטין ובין שאינן תכשיטין וה״נ בז. והכי מוכח דהכא כתי׳ ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח וכו׳ ויביאו וכו׳ וכי היכי דמלקות הכא כולל אדם ובהמה ה״נ כלל כל מיני מטלטלין דאכלהו כתי׳ ויקחו וכו׳ ומוכרח הוא דאל״כ היכי ולפי׳ מונה שהיו צדיקים ולא פשטו ידם שלא ברשות הרי לא הביאו אלא שלל ומלקוח אבל הגז עכבו להם. א״ו שהגז נמי בכלל שלל והכל הביאו למשה עד שנתן להם רשות שהמטלטלין יעכבו לעצמם איש ואיש מה שלקח והמלקוח יבא לכלל חלוקה. וה״נ מאי דכתיב בתר הכי ויהי המלקוח יתר הבז התם קרו לכלהו מטלטלין בז. אלא דהכא אגב מפרש רש״י האמת דהיכא דכתיבי תרווייהו גבי הדדי כמו למהר שלל חש בז וכן בשאר מקומות התם ודאי שלל הן תכשיטין ובז שאינן תכשיט וזהו ההפר׳ שבין שלל ובז לשבי ומלקוח דשלל ובז מלבד הפרטות כל אחד מהם כולל שניהם מה שאין כן הנך דדוקא מלקוח הוא כולל אבל שבי לא שייך אלא בפרטות על האדם:
פסוק יג:ויצאו וכו׳ לפי שראו וכולי ואם תאמ׳ ודילמא לכבודם יצאו ולקבל פניהם על שבאו בנצחון דהכי אורחא דמלת׳. וי״ל משום דבקרא דלעיל כתיב ויבאו אל משה וכו׳ אל המחנה וכו׳ וא״כ הואיל וכבר נכנסו הם למחנה היכי כתיב הכא ויצאו וכו׳ אל מחוץ למחנה. לכך מפרש דאיברא שהם נכנסו אבל לא כל השבי וכל המלקוח וכל השלל אלא נשאר מחוץ למחנה. ועל זה יצאו לפי שראו נערי ישראל וכו׳ וקאמר נערי דאילו גברי הרי העיד עליהם שיניך כעדר וכו׳ שכלם מתאימות דאף אנשי המלחמה וכו׳ כדלעיל. וכ״ש אידך מש״ה קאמר שאלו נערים היו וקעבדי מעשה נערות:
פסוק יז:וכל אשה וכו׳ ראויה וכו׳ הכי דייקי׳ בש״ס פ׳ הבא על יבמתו מרמייא דקראי. ומ״מ מגופיה דקרא נמי משתמע מדלא כתיב אשר ידעה איש אלא יודעת איש:
פסוק יז:הרוגו וכו׳ איני יודע אם להרוג וכו׳ הק׳ מוהרא״ם ז״ל דהיאך היה עולה על הדעת לומר להחיות והלא כל הקצף שקצף משה לא היה אלא בעבור שהחיוב וכו׳ והאריך בזה ע״ש. ולעד״ן דהס״ד היא דיודעת דכתיב בקרא בראויה ליבעל ולא נבעלה. ולרבותא נקט וה״ק כל אשה אפי׳ יודעת איש וכו׳ כל שהיא דומיא דוכל הטף בנשים דודאי לא ידעו זכר. ה״נ אלו הנשים גדולות אף על פי שהן ראויות החיו ולא תהרגו אלא אשר ידעו זכר בפועל לפי שהן הנה היו וכו׳ בדבר בלעם. כן היה אפ׳ למיסק אדעתין מש״ה אצט׳ הרוגו. עוד הק׳ הרב ז״ל דכיון דכתיב הרוגו בסיפא הרוגו דרישא למה לי. ונלע״ד דה״ק קרא הרגו כל זכר מיד מלתא פסיקתא. אבל באשה לא תהרוגו מיד לפי שצריכות בדיקה. אלא כל אשה יודעת וכולי כשתעברום לפני הציץ ותדעו שהיא יודעת וכולי אז הרוגו:
פסוק כא:אשר צוה וכולי תלה וכו׳ פי׳ דק״ל דאמאי אצטריך למימר אשר צוה וכו׳ אטו כ״ע לא ידעו כי לא זו בלבד אלא כל התורה כלה צוה ה׳ את משה. לכך מתרץ שלא היתה זו כוונתו אלא נתכוון להסיר חרפה מעל רבו שלא ירגישו שנתעלמה ממנו הלכה זו לכן עשה עצמו כאילו הוא שלוחו של משה שהוא צוהו השת׳ בפרטות ללמד לעם ולהזהיר להם דין זה אשר צוהו ה׳ והיינו דקאמר תלה ההוראה ברבו כלו׳ שרבו הוא המורה ההוראה הזו והוא אינו אלא שלוחו:
פסוק כג:אך במי נדה וכו׳ ורבותינו וכו׳ הכרח רבותינו הוא דאילו כפשוטו בהזייה מן הטומ׳ הרי מוזהרי׳ ועומדי׳ כבר מפי משה ומה צורך לו לחזור ולהזהיר׳ לכך מפ׳ דלאו אדידהו קאי אלא אבעלמא ולדורות דאילו לדידהו פשיטא דצריכים הזייה וטבילה לטהרם מן הטומא׳ וכמאמר משה. ואמנם השמיעם אלעזר דאפי׳ בעלמא היכא דליכ׳ משום טומאה צריכים טבילה מצד האיסור. ודייקא נמי קרא דלא קאמר אך במי נדה תחטיאו וכי היכי דקאמר תעבירו באש אלא יתחטא דלאו על דידהו קאי אלא בעלמא וכדאמרן:
פסוק מב:וממחצית וכולי ותהי מחצת וכולי ויקח וכו׳ כל הג׳ דבורים הללו דיבור א׳ הן והכל המשך ענין אח׳. ובא לישב דמאי קמ״ל קרא באומרו שמחצית העדה היתה כל כך צאן וכ״כ בקר וכו׳ הא לא צריכא דכיון דכתיב לעיל וחצית את המלקוח בין תפשי המלחמה ובין כל העדה ולבתר הכי כתיב ויעש משה וכו׳ מעתה כיון דאשמועי׳ אחר כך מנין החלק של אנשי הצבא ממילא ידעי׳ דכך נמי היה מנין החלק של העדה וא״כ הני קראי יתירי נינהו. ותו קשיא ליה בלישנא דקרא דכתיב וממחצית בני ישראל דהו״לל ומחצית ומאי וממחצית. לכך אתא לפרושי דאין כוונת הכתוב להודיע כמה מנין החלק של העדה אלא ה״ק ומאותו מחצית ב״י אשר חצה משה לעדה שהיה מספרו כך וכך לקח משה האחוז א׳ מן החמשי׳ ונתן ללוים וכלהו הני קראי ענין נרדף. כך נר׳ משמעות כוונת רש״י. וכך ראיתי להר״אם ז״ל. ועי״ל דמ״ש רש״י ותהי מחצת העדה כך וכך הוא ענין באפי נפשיה ובא ליישב הקו׳ דמקשי׳ לעיל דקראי יתירי נינהו. ותירץ דקמ״ל הפסוק במה שחזר והשוה המניינים דלא זו בלבד שהחלקים היו שוין במנין אלא אסתייעא מלתא שהגיע לכל אח׳ חלק שוה בין במספר ובין במדה דהיינו שהיו שוין בכמו׳ ובאיכו׳ שהגיע לכל חלק צאן ש׳ אלף ול׳ אלף וז׳ אלפים ות״ק שוין בגודל. וזה דבר שא״א לחלוק ולצמצם ע״י חלוקת טלה כנגד טלה דהיכי נוכל לכוין שהיו כל ב׳ הטלאים שוין לגמרי ואפ״ה היה זה ע״י נס שהיו החלקים שוין ממש והיינו דכתב רבינו כך וכך כלו׳ כך לצד א׳ כמו לצד אחר. ומ״ש רש״י ויקח משה וגו׳. אפשר שכיון לומר דאף על גב דהכא לא הזכיר אלא משה לחודיה לאו דוקא אלא אלעזר נמי הוה בהדיה וכדכתיב לעיל ויעש משה ואלעזר הכהן וכולי וה״נ לקמן ויקח משה ואלעזר הכהן וכו׳. וז״ש משה וגומר כלומר משה ומאן דהוה בהדיה. וא״צ שיזכירנו הכתוב כל פעם:
