פסוק ב:"נקֹם נקמת בני ישראל מאת המדינים" וגו'. והנה כבר נצטוו על זה למעלה (כה, יז) "צרור את המדינים" וגו', אלא ששם אין מסופר על ביצוע הצו. והנה אף על פי שמשתמע מכאן שהיה נחוץ צו נוסף, מדגיש רש"י כאן (ג ד"ה וידבר משה וגו') את זריזותו של משה בביצוע הצו חרף העובדה שמותו כרוך בו. (פ' מטות תשס"ב) וראה מש"כ שם (למעלה כה, יז).
פסוק ב:רש"י ד"ה מאת המדינים, ולא מאת המואבים, שהמואבים וכו'. לא ידעתי למה אין רש"י מביא את דברי הספרי לפסוקנו - המדינים, דהיינו המתדיינים, המתייעצים, כלומר הנקמה אכן משניהם. (פ' מטות מסעי תשמ"ז)
פסוק ב:וראה מה שכתבתי למעלה (כה, א). (פ' מטות מסעי תשס"ג)
פסוק ב:"...תאסף אל עמיך". לשון הרבים שב"עמיך" תמוה, ולא ידעתי למה בא. (פ' מטות מסעי תשנ"ג, תשנ"ד)
פסוק ב:ואכן אונקלוס מתרגם לשון יחיד - "לְעַמָּךְ". (פ' מטות תשס"ה) וראה מש"כ למעלה (כז, יג)
פסוק ג:רש"י ד"ה וידבר משה וגו', אף על פי ששמע שמיתתו תלויה בדבר, עשה בשמחה ולא איחר. ע"כ. אילו אמר: בזריזות, ניחא, אבל בשמחה, מנא ליה? ואולי צריך לומר, על דרך המוסר, שבעצם עשייתו המיידית של משה רבנו ע"ה אין רבותא, הרי כל חייו מעידים שעשה רצונו של מקום ב"ה. הרבותא היא בכך שלא עירבב בעשייתו זו שום נגיעה אישית, ולו במחשבה, וזה אי אפשר אלא אם כן עשה בשמחה, ולא מתוך עצבות על מותו הקרב. ועוד: הביטוי "עשה בשמחה" במקום "הזדרז" מחזק את דעתי באשר להרגשה הראויה כאשר באים לנקום את נקמת ה' באויבינו־אויביו. כמה השתנו העתים, ושמא - האנשים? (פ' מטות מסעי תשמ"ז) וכבר נדרשתי באריכות לסוגיה זו בספר שמות (יד, כ).
פסוק ד:רש"י ד"ה לכל מטות ישראל, לרבות שבט לוי. ע"כ. כלומר אף שבט לוי יטלו חלק במלחמה מול מדין, הגם שלא יצאו להלחם בשאר המלחמות, ואף לא במלחמת כיבוש הארץ. והנה בפסוק הבא נאמר "וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה, שנים עשר אלף חלוצי צבא", וצריך אפוא לומר ששבט לוי השתתף על חשבון אחד משבטי יוסף, כלומר שאפרים ומנשה שלחו יחד אלף יוצאי צבא כנציגי שבט יוסף, וקצת תמוה שאין רש"י אומר כן. (פ' פינחס תשנ"ד, תשנ"ה)
פסוק ד:וראה "שפתי חכמים" (אות ס). (פ' מטות מסעי תשס"א) ולפי "גור אריה" לא נאמר 'שלשה עשר אלף' משום שבני שבט לוי לא נלחמו בפועל במלחמה ולא נמנו בכלל חלוצי הצבא, אלא הלכו עמם למלחמה לצורך נשיאת הארון וכלי הקודש בלבד (כאמור להלן בפסוק ו וברש"י שם).
פסוק ו:רש"י ד"ה אֹתם ואת פינחס, ...דבר אחר, שהלך לנקום נקמת יוסף אבי אמו, שנאמר "והמדנים מכרו אֹתו" (בראשית לז, לו). וכו'. לא אדע מה חטאו מדינים אלה - והרי את יוסף מכרוהו להם, וסחר עבדים לא היה אסור. (פ' מטות מסעי תש"ס) וראה "עמק הנצי"ב". לדבריו, אמר יוסף למדנים שיוליכוהו לאביו ויקבלו ממנו שכרם משלם, והם ברעתם מיאנו והורידוהו מצרימה למכרו כעבד. ולפי "דברי דוד" חטאם היה בכך שבחרו למכרו דווקא למצרים כדי שלא תהיה לו תקומה.
פסוק ו:שם. ...ומזרע יוסף שפטפט ביצרו. ע"כ. לא ברור לי מה מקורו של רש"י לזה שיוסף השתדך עם משפחת לוי. כלום די ברמז זה שבביטוי "מבנות פוטיאל" (שמות ו, כה) שבעצם כבר תפוש לעניין מזרע יתרו? (פ' מטות מסעי תשמ"ז)
פסוק ו:וראה בחומש "תורת חיים" (הערה 33) המפנה לגמרא סוטה (מג ע"א), שם מניחה הגמרא שהדרשה "בן פוטי זה" חלה גם על יוסף וגם על יתרו. (פ' מטות מסעי תשנ"ג)
פסוק ו:רש"י ד"ה וכלי הקדש, זה הארון והציץ וכו'. קצת קשה לי: הניחא הארון, כי הרי זה הארון שבו שברי הלוחות, והוא יוצא לפני המחנה. אך אם לקח עמו גם הציץ, כיצד זה נשאר אלעזר כהן גדול בלא ציץ לאורך כל ימי המלחמה? (פ' מטות מסעי תשס"א) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: היה ציץ נוסף למשוח מלחמה.
פסוק ז:תורה תמימה: ויצבאו על מדין, הקיפוה מארבע רוחותיה. רבי נתן אומר, נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו. (ספרי). והרי דבריו הנחמדים באות ט' שם: רצונו לומר, הניח מקום למי שירצה לברוח שיברח. והרמב"ם (הלכות מלכים ו, ז) כתב: "כשצרין על עיר לתפשה אין מקיפין אותה מארבעה רוחותיה אלא משלש רוחות, ומניחין מקום לבורח ולכל מי שירצה להמלט על נפשו, שנאמר 'ויצבאו על מדין כאשר צוה ה' את משה'. מפי השמועה למדו שבכך ציווהו"... ולא נתבאר למה פסק הרמב"ם כרבי נתן נגד חכמים, וגם לא נתבאר יפה הלשון "מפי השמועה למדו שבכך ציווהו" - איפה מרומזת שמועה זו? וגם: מניין לו לרבי נתן חידושו זה? ויתכן לומר, שסמך על מה שכתוב בירושלמי (שביעית פ"ו, ה"א): "שלש פרסטיגיות (הודעות גלויות) שלח יהושע עד שלא נכנס לארץ, ואחת מהן מי שרוצה להפנות (כלומר לברוח) יפנה". ע"כ. והנה אינו מבואר מניין למד יהושע כן, וצריך לומר שלמד ממלחמת משה שעשה כן, הרי מוכח כדעת רבי נתן שהניחו מקום לברוח, ועל ברייתא זו סמך רבי נתן לחדש חידושו. ומכיון שסתם ברייתא כרבי נתן, לכן פסק הרמב"ם כוותיה. וזו היא גם כוונת הלשון "מפי השמועה למדו", כלומר מפי השמועה, ממנהג יהושע, למדו, שכך נצטווה משה. ובטעם הפרצה מרוח רביעית יש לומר, משום דאם לא הניחו להם כל פתח להמלט, היו לוחמים כולם כמתייאשים עד שארית כחותיהם, והיה קשה כבושם לפני ישראל, מה שאין כן אם יש מקום לנוס ולהמלט. ע"כ. אלא שלכאורה אין הדברים עולים יפה עם הסיפא של הכתוב: "ויהרגו כל זכר", כלומר איש לא ברח דרך הפרצה שהניחו להם. (פ' מטות מסעי תשנ"א)
פסוק ז:"ויהרגו כל זכר". מכיוון שכך, קשה להבין, כיצד היתה להם למדינים תקומה עד שיכלו להציק לישראל בימי השופטים (שם ו, א) זמן קצר כל כך אחרי מפלתם זו. (פ' מטות מסעי תשמ"ב) לשאלה זו נדרש הרב אורי הולצמן (ב"תורה ודעת" ח"ב עמ' רטו), וכך כתב: חז"ל דרשו (ספרי) "'ויצבאו על מדין' - הקיפוה מארבע רוחותיה. רבי נתן אומר - נתן להם רוח רביעית כדי שיברחו". אם כן לפי רבי נתן, שהשאירו להם רוח רביעית, בוודאי לא נהרגו כולם. ומה שכתוב "ויהרגו כל זכר", עיין מה שביאר ב"עמק הנצי"ב": "היינו כל הבא לידם שלא נמלטו, וכלפי דכתוב בנקבות שהחיו, כתוב דזכרים, הרגו כל שבא לידם, אבל בוודאי כמה ברחו מהם, שהרי אומת מדין לא נשמדה מן האדמה ולא נאסף זכרה בנביאים וכבר נלחמו עם ישראל בימי גדעון". ולמאן דאמר שהקיפוה מכל הצדדים עיין בהמשך דבריו, שהביא מבמדבר רבה (כב, ד) מחלוקת אם מדין דנן היא אותה מדין שנתגדל בה משה, וכתב: "ואם היא אותה מדין, על כרחך שנשתייר ממנה פליטה, וכדברי רבי נתן שנתן להם רוח לברוח. או שהיא מדין אחרת, בסמוך למואב, והיא חרבה עד עכשיו. ואילו מדין שנתגדל בה משה סמוך למצרים, עמה לא נלחמו כלל, והוא כמאן דאמר שהקיפוה מכל רוחותיה". ע"כ.
פסוק ח:רש"י ד"ה חמשת מלכי מדין, ...אמר להם, אם כשהייתם ששים רבוא לא יכולתם להם וכו'. לא ידעתי למה מתכוון רש"י בזה. ולפי "באר בשדה", כשהיו ישראל בערבות מואב לא נלחמו עם בני מואב, רק התגרו בהם, והיה בלעם סבור שזהו מחמת שלא יכלו להם, ולא ידע שנצטוו שלא לעשות עמם מלחמה ושלא לכבוש את ארצם. (פ' מטות מסעי תשנ"ה)
פסוק ח:שם. ...נתנו לו שכרו משלם ולא קפחוהו (לשון ספרי). ע"כ. כלומר לא מנעו ממנו את גמולו, והרגו גם אותו כמלכי מדין, על אף שלא נצטוו ישראל אלא לנקום במדינים. הרי לך לשון אירוניה כבר במדרש! (פ' מטות מסעי תשס"א)
פסוק ח:שפתי חכמים (אות א): ...והא (בלעם) אינו מדיני. ע"כ. ראה מה שכתבתי למעלה (כב, ה). (פ' מטות מסעי תשמ"ז)
פסוק י:רש"י ד"ה טירֹתם, מקום פלטרין שלהם שהוא לשון מושב כמרים יודעי חוקיהם. דבר אחר, לשון מושב שריהם וכו'. לפי הפירוש הראשון הרי זה מונח מוגדר: הבית שבו יושבים הכמרים יודעי החוק, והתיבה "מקום" שברישא, לכאורה מיותרת לגמרי. והפירוש השני קשה הרבה יותר, כי שם צריך להשלים מקום מושב של טורני־סרני = טירותם. (פ' מטות מסעי תשנ"ח)
פסוק יג:רש"י ד"ה ויצאו משה ואלעזר הכהן, לפי שראו את נערי ישראל וכו'. לא ידעתי מה צריך למצוא סיבה ליציאתם, והרי לכאורה הפשט הוא שיצאו לקראת הצבא החוזר מן הקרב, וכאשר ראו את הנשים, או אז קצף משה? ובאשר לנערי ישראל - למה לדבר עליהם רעות כאשר על אנשי המלחמה רש"י עצמו (בפסוק יא) מדבר טובות? כלום אין נערי ישראל אנשי המלחמה? (פ' מטות מסעי תשנ"ח) וראה "באר בשדה". לדבריו, דברי רש"י־ספרי מדוייקים בלשון הכתוב, שכן חזר הכתוב ופירט בפסוק יב "ויבִאו אל משה וגו' את השבי ואת המלקוח ואת השלל" וגו' לאחר שכבר אמר (בפסוק יא) "ויקחו את כל השלל ואת כל המלקוח" וגו'. בכך רצה הכתוב למעט את הביזה, שאותה לא הביאו. וראה "משכיל לדוד" המבאר כי אכן ישנה כאן הבחנה בין הנערים שיצאו לחטוף מן הביזה לעומת העם בכללו ועמו אנשי המלחמה, שהיו כשרים וצדיקים.
פסוק יג:עוד קשה: ממי הלכו הנערים לחטוף? מחוזרי המלחמה? וכי אלה יתנו להם? והרי לא לזירת הקרב הלכו משה ואלעזר, ומה אפוא ראו? (פ' מטות מסעי תשס"ג)
פסוק יד:"ויקצף משה על פקודי החיל" וגו'. שאלני גיסי ר' מרדכי (מוטל) שפרונג זצ"ל, למה לא קצף משה על פינחס, והרי הוא היה מפקדו העליון של מבצע זה? ועדיין אין לי תשובה. (פ' מטות מסעי תשמ"ז)
פסוק יד:מצאתי תשובה ברמב"ן (לפסוק ו), וזו לשונו: ...וחלק כבוד לפינחס, כי ה' נתן לו את בריתו שלום. ע"כ. (פ' מטות מסעי תשמ"ח)
פסוק יד:וכך גם ב"העמק דבר": משום הכבוד. (פ' מטות מסעי תשמ"ט)
פסוק יד:ועוד קשה: למה בכלל קצף, הרי כלל לא נאמר לאנשי הצבא או למפקדיהם להרוג את הנשים, לא בציווי הכולל על מלחמת מדין (כה, יח) ולא בציווי היחידי (בפרקנו, פסוק ב)? ואף זאת, שלמעלה (כה, ו) משמע שבנות מואב היו אלה שהזנו את בני ישראל, וכזבי בת צור היתה המדינית היחידה שעשתה כן? (פ' מטות מסעי תשמ"ט)
פסוק יד:ורמב"ן למעלה (בפרקנו, פסוק ו) סובר כי דווקא מואביות רבות השתתפו בעסק זה. (פ' מטות תשנ"ב) וספורנו (בפסוק טו) כתב: לא היה לכם להחיות לפחות אותן הנשים שהכרתם שהיו לכם לתקלה בדבר בלעם. הערת הרב איתן שנדורפי שי': ועיין בדברי אור החיים הק' למעלה (כה, טו).
פסוק טז:רש"י ד"ה הן הנה, מגיד שהיו מכירין אותן, זו היא שנכשל פלוני בה. ע"כ. כלומר רק מעטים נכשלו בבנות מדין. לא היתה זו תופעה המונית, כי אז לא היו יכולים לדעת פרטים מן הסוג הזה. ומכאן שהריגתן של אלה היתה על פי דין, כהריגתה של כזבי בת צור, ואותם כ"ד אלפים שנספו במגיפה נכשלו בבנות מואב. וכבר ציינתי לדברי רמב"ן למעלה (פסוק ו) שבמואביות רבות נכשלו. (פ' מטות מסעי תשנ"א, תשנ"ג במעלה הגלבוע, מטות תשנ"ה)
פסוק טז:כל זה עולה יפה עם מה שכתבתי למעלה (כה, א). (פ' מטות מסעי תשס"ג)
פסוק טז:ועדיין קשה לי על ההנחה שבמדיניות רבות נכשלו מהפסוקים "צרור את המדינים, והכיתם אותם... על דבר פעור ועל דבר כזבי בת נשיא מדין אחֹתם המֻכה" וגו', דהיינו שכזבי היתה יחידה וחריגה, ועיקר רעתם של מדין היה "בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור" (כה, יח). (פ' מטות מסעי תשמ"ז) וראה מש"כ למעלה (בפסוק יד).
פסוק יז:רש"י ד"ה הרגו. דברי רבי ישמעאל שבספרי היו נחוצים כל עוד לא היו טעמי המקרא, ואכן שאלה היא כיצד קראו אז. (פ' מטות מסעי תשנ"ח) הערת ר' חזקי פוקס שי': עיין בהקדמה השלישית של הספר "מסורת המסורת" לרבי אליהו בחור. שם מביא ראיות שונות לכך שבזמן התלמוד עדיין לא היו ניקוד וטעמים, וכך כתב: לכן אומר אני כי ברור לי שהנקוד לא היה ולא נברא בימי חכמי התלמוד, וכל שכן בימי אנשי כנסת הגדולה, כי לא היו צריכין להם, כי היו בקיאים לקרא בלי נקוד וטעמים, וקראו במקום העמדת הענין בהפסקה, ובמקום סמיכת הענין בהתמדת הדבור, כאשר שמעו וקבלו מפי הנביאים". ע"כ. הערת הגר"א נבנצל שליט"א: פיסוק הפסוקים הוא ממשה רבנו.
פסוק יז:ומשום מה אין הכתוב מזכיר שאכן קיימו ישראל את הציווי על השלמת הנקם באנשי מדין. (פ' מטות מסעי תשנ"ט)
פסוק יט:רש"י ד"ה מחוץ למחנה, שלא יכנסו לעזרה. ע"כ. כלומר למחנה שכינה, כדין שאר טמאי מתים, וכדבריו להלן בד"ה תתחטאו. וכמבואר מדבריו להלן (פסוק כד): אל המחנה - למחנה שכינה. (פ' מטות תשנ"ה)
פסוק יט:רש"י ד"ה אתם ושביכם, לא שהגויים מקבלין טומאה וצריכין הזאה וכו'. ברור שקשה לו לרש"י, למה לו היטהרות לשבי, והרי נכרים אינם מיטמאים, ועל כן הוא מפרש שרק על טומאה שנטמאו לאחר בואם בברית, צריכים הם להטהר, ולא על מה שנטמאו קודם לכן. והוא על פי ספרי (קנז). ואולם קשה על זה: למה הכתוב בחר לציין כאן דווקא הלכה זו הנוגעת לנכרי אחר גיורו, והרי עם בואו בברית הוא חייב בכל המצוות, ומאי שייר דהאי שייר? ואולי הדרשן מבקש להדגיש בדרך זו דווקא את השלילה - שביכם אינם טעונים טהרה עד שיתגיירו, שכן בעודם גויים אינם מקבלים טומאה כלל. (פ' מטות מסעי תשנ"ח)
פסוק כא:רש"י ד"ה ויאמר אלעזר הכהן וגו', לפי שבא משה לכלל כעס, בא לכלל טעות, שנתעלמו ממנו הלכות גיעולי גויים וכו'. והוא על פי ספרי (קנז). ונראה שגם סדר הפסוקים כאן מורה כן, ואולי הוא אפילו ביסוד הדרשה. למעלה (פסוק יג) נאמר "ויצאו משה ואלעזר הכהן" וגו', אחר כך (פסוק יד) "ויקצף משה" ומיד עם גמר העניין (ואולי אף לפני סיומו) בא "ויאמר אלעזר הכהן... זאת חקת התורה" וגו' (פסוק כא), כאילו בא להשלים מה שנשכח בדברי משה רבנו ע"ה. (פ' מטות תשנ"ב)
פסוק כא:אבל עתה קשה לי עצם הדרשה "בא לכלל כעס, בא לכלל טעות" וכו', כי מה טעות יש כאן - שכחה יש כאן, והניחא בספר ויקרא (י, יז) כשהיה צריך להגיב מיד, אף כי מדובר גם שם בשכחה, ובוודאי למעלה (כ, י-יא) שמדובר בטעות, אך כאן יש רק שכחה ואין כל הכרח לתגובה מידית של משה רבנו ע"ה? (פ' מטות תשנ"ה)
פסוק כב:רש"י ד"ה אך את הזהב, ...לומר שצריך להעביר חלודה שלו וכו'. מקורו בספרי זוטא. לפי הידוע לי זהב אינו מתחמצן וממילא אינו מעלה חלודה. וצריך לבדוק. (פ' מטות מסעי תשס"ג) בשאלה זו עסק גדי איידלהייט, וכך כתב: "אפשר לתמוה קצת, על שענין החלודה מופיע דווקא במתכת הזהב שאינה מתחמצנת ומחלידה, אולם המילה 'אך' באה למעט והכוונה בפסוק היא למעט את החלודה והלכלוך, שהכלים צריכים ניקוי לפני ההגעלה. פירוש רש"י מתייחס למילה 'אך', ולאו דווקא לזהב, אלא לאחת מן המתכות שאחריו שמתחמצנות (או בתערובות המכילות מתכות אלו שגם הן מתחמצנות)". (הראני ר' חזקי פוקס שי')
פסוק כב:"...ואת העֹפרת". אונקלוס מתרגם: וית אברא. ואף על פי כן קשה קצת לקבל שזהו העופרת שבלשוננו, שהרי זו נמסה מהר למדי, כלומר אינה "באה באש". (פ' מטות מסעי תשנ"ז)
פסוק כג:רש"י ד"ה אך במי נדה יתחטא, ...ורבותינו דרשו מכאן, שאף להכשירן מן האיסור הטעין טבילה לכלי מתכות, ומי נדה הכתובין כאן, דרשו - מים הראויים לטבול בהם נדה וכו'. כלומר בנוסף לגיעול המכשיר את הכלים מן האיסור הבלוע בהם, יש צורך גם בטהרה, בהזאת אפר פרה אדומה כדי לטהרם מן הטומאה. ואף כלים חדשים של גוי חייבים טבילה כשישראל קונה אותם, לפי שיצאו מטומאת גוי ונכנסו לקדושת ישראל, כמבואר במסכת עבודה זרה (עה ע"ב). (פ' מטות תשנ"ב)
פסוק כג:רש"י ד"ה תעבירו במים, מטבילן ודיו, ודוקא כלי מתכות. ע"כ. כלומר דרך השימוש - ולא טיב החומר - קובעת. אלא שבני ישראל מחמירים על עצמם ומגעילים גם גביעי יין וכיוצא בזה. (פ' מטות תשנ"ה) וראה דברי רמ"א (ב"שולחן ערוך" אורח חיים הלכות פסח תנא, ו) שכתב: ויש מחמירין להגעיל כל כלי שתיה אף על פי שתשמישן בצונן, משום שלפעמים משתמשין בהם בחמין; וכן הוא המנהג להגעילן. ע"כ. מלבד זה, כיון שבגביעי כסף נוהגים לשתות יין ושאר משקאות חריפים, ולדעת כמה פוסקים יש כבישה בכלים, כלומר הכלי בולע בכבישה כבבישול ואינו בולע רק בקליפתו, לכן לכתחילה טוב להגעילם (עיין "כף החיים" יורה דעה קה, א).
פסוק כג:והרי אנו גם מטבילים כלי זכוכית. (פ' מטות מסעי תשס"ד) אכן כלי זכוכית, לא נזכר דינם בתורה, ונחלקו הפוסקים אם דינם ככלי מתכות, שיש להם הכשרה (ראה "שער הציון" סימן תנא, אות קצו ו"משנה ברורה" שם אות קנה), או ככלי חרס שאין להם הכשרה כלל (רמ"א ב"שולחן ערוך" אורח חיים תנא, א). הערת הגר"א נבנצל שליט"א: כלי זכוכית מדאורייתא אינם צריכים טבילה.
פסוק כז:"תֹּפשי המלחמה". ואילו בפסוק לב אותם האנשים נקראים "עם הצבא". למה? ועוד: כאן מדובר ב"מלקוח" ואילו להלן מדובר ב"מלקוח יתר הבז". מה נשתנה? לשאלה השניה נדרש רש"י להלן (לב ד"ה ויהי המלקוח יתר הבז). לדבריו, ה"מלקוח" אלו בעלי החיים שנלקחו כשלל, ואלו נתחלקו לשני חלקים - האחד חוּלק בין תופשי המלחמה, והשני - בין כל העדה. מלבד בעלי החיים היתה גם ביזת מטלטלין (ראה רש"י לפסוק יא) אותה בזזו אנשי הצבא לעצמם. (פ' מטות מסעי תשמ"ט)
פסוק לב:רש"י ד"ה ויהי המלקוח יתר הבז, ...ויהי המלקוח שבא לכלל חלוקה ולכלל מכס, שהיה עודף על בז המטלטלין אשר "בזזו עם הצבא" איש לו, ולא בא לכלל חלוקה - מספר הצאן וכו'. כך צריך לכאורה לפסק את דברי רש"י כאן. (פ' מטות מסעי תשמ"ח)
פסוק לב:ובדפו"ר אינו כלל. (פ' מטות מסעי תשמ"ט)
פסוק לב:ולאמיתו של דבר לא ידעתי מה עניין יש לי בכל המספרים הללו - כמה בזזו, כמה חולק לכאן וכמה לכאן - אף כי המספרים כשלעצמם אדירים הם אפילו למושגי היום, כי למאי נפקא מינה, ולכאורה די במה שכתוב באשר לתרומת הזהב. (פ' מטות מסעי תשמ"ט) וראה מש"כ להלן (בדיבור הבא).
פסוק לו:מכיוון שהתורה מונה בקטע הראשון את פרטי מחצית השלל, לשם מה לחזור על פרטי המספרים בקטע השני, הוא חלקו של העם. כלום יש הווה אמינא שהמחצית השניה תהא שונה מן הראשונה? וזאת מלבד השאלה: מה עניין לנו בפרטים אלה? (פ' מטות מסעי תשס"ז) וראה רמב"ן (לפסוק לו). לדבריו, פירוט החצי והמכס בא להודיענו שמאותו יום בו לקחו את המלקוח (ראה פסוק לב) ועד שספרו אותו והפרישו ממנו את המכס ונתנוהו לאלעזר הכהן, לא מת מכל המקנה הגדול הזה אפילו אחד, וזה היה נס. וראה דברי "אור החיים" הק' לפסוק לב.
פסוק מב:רש"י ד"ה ותהי מחצת העדה, כך וכך. ע"כ. לכאורה הכוונה לומר: ותהי וגו' הוא מעין כותרת של הסך הכל, והוא לפרטיו; מן הצאן - כך וכך, מן הבקר - כך וכך וכן הלאה. (פ' מטות מסעי תשס"ג) הערת הרב איתן שנדורפי שי': אכן מבואר במפרשי רש"י, שכל ד"ה שבפסוקים אלו הם בעצם דיבור אחד. וכך מסודרים דברי רש"י על פסוקים אלו בחומש "תורת חיים" ובחומש רש"ר הירש.
פסוק מג:"ותהי מחצַת העדה מן הצאן" וגו'. לא ידעתי כיצד נזהרו באלה בלאו "אֹתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח). וראה מה שכתבתי שם. (פ' מטות מסעי תשס"ג)
פסוק מז:"ויקח משה ממחצִת בני ישראל את האחֻז אחד מן החמשים... ויתן אֹתם ללוים" וכו'. לא ידעתי במה זכו, והרי גם שבט לוי העמיד אלף יוצאי צבא למסע נגד מדין. (פ' מטות מסעי תשנ"ט)
פסוק מז:ולכאורה היה פשוט יותר שישמור שבט לוי על ביזת נציגיו בצבא. ושמא יש כאן ביטוי לשיוויון השבטים בעניין זה? (פ' מטות מסעי תשס"ד)
פסוק נ:רש"י ד"ה וכומז, ...לכפר על הרהור הלב של בנות מדין. ע"כ. קשה לי: למה צריך ליתן טעם דווקא על מתן תכשיט זה ולא לכל היתר המנויים כאן? ואולי דברי רש"י מוסבים באמת על כל המנויים כאן, וכאילו אחר "בית הרחם" מתחיל ד"ה חדש - "לכפר", על הרהור הלב וכו'. אך לפי שעה לא מצאתי כן, גם לא בדפו"ר. (פ' דברים תשמ"ז)
פסוק נ:והנה עתה ראיתי שכך עשה ידידי ר' יצחק לוי ברש"י שבחומש רש"ר הירש. (פ' מטות מסעי תשמ"ח)
פסוק נד:"ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאת שרי האלפים והמאות" וגו'. לא ידעתי מה עניין בחזרה זו על האמור בפסוק נא "ויקח משה ואלעזר הכהן את הזהב מאתם" וגו'. (פ' מטות מסעי תשנ"ט) וראה "העמק דבר" שכתב: אחר שנִצרף הובא שנית למשה, ולא באו אז כולם, אלא אחד בשביל כולם ובידו החתיכה, משום הכי כתיב "מאת שרי האלפים והמאות".