א וַיְהִ֖י אַחֲרֵ֣י הַמַּגֵּפָ֑ה וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה וְאֶ֧ל אֶלְעָזָ֛ר בֶּן־אַהֲרֹ֥ן הַכֹּהֵ֖ן לֵאמֹֽר׃ ב שְׂא֞וּ אֶת־רֹ֣אשׁ ׀ כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֗ל מִבֶּ֨ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֛ה וָמַ֖עְלָה לְבֵ֣ית אֲבֹתָ֑ם כָּל־יֹצֵ֥א צָבָ֖א בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ ג וַיְדַבֵּ֨ר מֹשֶׁ֜ה וְאֶלְעָזָ֧ר הַכֹּהֵ֛ן אֹתָ֖ם בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֑ב עַל־יַרְדֵּ֥ן יְרֵח֖וֹ לֵאמֹֽר׃ ד מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה כַּאֲשֶׁר֩ צִוָּ֨ה יְהוָ֤ה אֶת־מֹשֶׁה֙ וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַיֹּצְאִ֖ים מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ ה רְאוּבֵ֖ן בְּכ֣וֹר יִשְׂרָאֵ֑ל בְּנֵ֣י רְאוּבֵ֗ן חֲנוֹךְ֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַחֲנֹכִ֔י לְפַלּ֕וּא מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּלֻּאִֽי׃ ו לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרוֹנִ֑י לְכַרְמִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַכַּרְמִֽי׃ ז אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הָרֻֽאוּבֵנִ֑י וַיִּהְי֣וּ פְקֻדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְאַרְבָּעִים֙ אֶ֔לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים׃ ח וּבְנֵ֥י פַלּ֖וּא אֱלִיאָֽב׃ ט וּבְנֵ֣י אֱלִיאָ֔ב נְמוּאֵ֖ל וְדָתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם הֽוּא־דָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם קרואי (קְרִיאֵ֣י) הָעֵדָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצּ֜וּ עַל־מֹשֶׁ֤ה וְעַֽל־אַהֲרֹן֙ בַּעֲדַת־קֹ֔רַח בְּהַצֹּתָ֖ם עַל־יְהוָֽה׃ י וַתִּפְתַּ֨ח הָאָ֜רֶץ אֶת־פִּ֗יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֛ם וְאֶת־קֹ֖רַח בְּמ֣וֹת הָעֵדָ֑ה בַּאֲכֹ֣ל הָאֵ֗שׁ אֵ֣ת חֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ וַיִּהְי֖וּ לְנֵֽס׃ יא וּבְנֵי־קֹ֖רַח לֹא־מֵֽתוּ׃ יב בְּנֵ֣י שִׁמְעוֹן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִנְמוּאֵ֗ל מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַנְּמ֣וּאֵלִ֔י לְיָמִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּמִינִ֑י לְיָכִ֕ין מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּכִינִֽי׃ יג לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִ֑י לְשָׁא֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הַשָּׁאוּלִֽי׃ יד אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת הַשִּׁמְעֹנִ֑י שְׁנַ֧יִם וְעֶשְׂרִ֛ים אֶ֖לֶף וּמָאתָֽיִם׃ טו בְּנֵ֣י גָד֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לִצְפ֗וֹן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַצְּפוֹנִ֔י לְחַגִּ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחַגִּ֑י לְשׁוּנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּנִֽי׃ טז לְאָזְנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָאָזְנִ֑י לְעֵרִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הָעֵרִֽי׃ יז לַאֲר֕וֹד מִשְׁפַּ֖חַת הָאֲרוֹדִ֑י לְאַ֨רְאֵלִ֔י מִשְׁפַּ֖חַת הָאַרְאֵלִֽי׃ יח אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵֽי־גָ֖ד לִפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעִ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ יט בְּנֵ֥י יְהוּדָ֖ה עֵ֣ר וְאוֹנָ֑ן וַיָּ֥מָת עֵ֛ר וְאוֹנָ֖ן בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ כ וַיִּהְי֣וּ בְנֵי־יְהוּדָה֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְשֵׁלָ֗ה מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַשֵּׁ֣לָנִ֔י לְפֶ֕רֶץ מִשְׁפַּ֖חַת הַפַּרְצִ֑י לְזֶ֕רַח מִשְׁפַּ֖חַת הַזַּרְחִֽי׃ כא וַיִּהְי֣וּ בְנֵי־פֶ֔רֶץ לְחֶצְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶצְרֹנִ֑י לְחָמ֕וּל מִשְׁפַּ֖חַת הֶחָמוּלִֽי׃ כב אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת יְהוּדָ֖ה לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שִׁשָּׁ֧ה וְשִׁבְעִ֛ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ כג בְּנֵ֤י יִשָּׂשכָר֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם תּוֹלָ֕ע מִשְׁפַּ֖חַת הַתּוֹלָעִ֑י לְפֻוָ֕ה מִשְׁפַּ֖חַת הַפּוּנִֽי׃ כד לְיָשׁ֕וּב מִשְׁפַּ֖חַת הַיָּשׁוּבִ֑י לְשִׁמְרֹ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁמְרֹנִֽי׃ כה אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת יִשָּׂשכָ֖ר לִפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁלֹ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ כו בְּנֵ֣י זְבוּלֻן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְסֶ֗רֶד מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַסַּרְדִּ֔י לְאֵל֕וֹן מִשְׁפַּ֖חַת הָאֵלֹנִ֑י לְיַ֨חְלְאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַיַּחְלְאֵלִֽי׃ כז אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת הַזְּבוּלֹנִ֖י לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שִׁשִּׁ֥ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ כח בְּנֵ֥י יוֹסֵ֖ף לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם מְנַשֶּׁ֖ה וְאֶפְרָֽיִם׃ כט בְּנֵ֣י מְנַשֶּׁ֗ה לְמָכִיר֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַמָּכִירִ֔י וּמָכִ֖יר הוֹלִ֣יד אֶת־גִּלְעָ֑ד לְגִלְעָ֕ד מִשְׁפַּ֖חַת הַגִּלְעָדִֽי׃ ל אֵ֚לֶּה בְּנֵ֣י גִלְעָ֔ד אִיעֶ֕זֶר מִשְׁפַּ֖חַת הָאִֽיעֶזְרִ֑י לְחֵ֕לֶק מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶלְקִֽי׃ לא וְאַ֨שְׂרִיאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאַשְׂרִֽאֵלִ֑י וְשֶׁ֕כֶם מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁכְמִֽי׃ לב וּשְׁמִידָ֕ע מִשְׁפַּ֖חַת הַשְּׁמִידָעִ֑י וְחֵ֕פֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶפְרִֽי׃ לג וּצְלָפְחָ֣ד בֶּן־חֵ֗פֶר לֹא־הָ֥יוּ ל֛וֹ בָּנִ֖ים כִּ֣י אִם־בָּנ֑וֹת וְשֵׁם֙ בְּנ֣וֹת צְלָפְחָ֔ד מַחְלָ֣ה וְנֹעָ֔ה חָגְלָ֥ה מִלְכָּ֖ה וְתִרְצָֽה׃ לד אֵ֖לֶּה מִשְׁפְּחֹ֣ת מְנַשֶּׁ֑ה וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם שְׁנַ֧יִם וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וּשְׁבַ֥ע מֵאֽוֹת׃ לה אֵ֣לֶּה בְנֵי־אֶפְרַיִם֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְשׁוּתֶ֗לַח מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַשֻּׁ֣תַלְחִ֔י לְבֶ֕כֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַבַּכְרִ֑י לְתַ֕חַן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽתַּחֲנִֽי׃ לו וְאֵ֖לֶּה בְּנֵ֣י שׁוּתָ֑לַח לְעֵרָ֕ן מִשְׁפַּ֖חַת הָעֵרָנִֽי׃ לז אֵ֣לֶּה מִשְׁפְּחֹ֤ת בְּנֵי־אֶפְרַ֙יִם֙ לִפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם שְׁנַ֧יִם וּשְׁלֹשִׁ֛ים אֶ֖לֶף וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֑וֹת אֵ֥לֶּה בְנֵי־יוֹסֵ֖ף לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃ לח בְּנֵ֣י בִנְיָמִן֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְבֶ֗לַע מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַבַּלְעִ֔י לְאַשְׁבֵּ֕ל מִשְׁפַּ֖חַת הָֽאַשְׁבֵּלִ֑י לַאֲחִירָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הָאֲחִירָמִֽי׃ לט לִשְׁפוּפָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּפָמִ֑י לְחוּפָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַחוּפָמִֽי׃ מ וַיִּהְי֥וּ בְנֵי־בֶ֖לַע אַ֣רְדְּ וְנַעֲמָ֑ן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הָֽאַרְדִּ֔י לְנַֽעֲמָ֔ן מִשְׁפַּ֖חַת הַֽנַּעֲמִֽי׃ מא אֵ֥לֶּה בְנֵי־בִנְיָמִ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וְשֵׁ֥שׁ מֵאֽוֹת׃ מב אֵ֤לֶּה בְנֵי־דָן֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לְשׁוּחָ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשּׁוּחָמִ֑י אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת דָּ֖ן לְמִשְׁפְּחֹתָֽם׃ מג כָּל־מִשְׁפְּחֹ֥ת הַשּׁוּחָמִ֖י לִפְקֻדֵיהֶ֑ם אַרְבָּעָ֧ה וְשִׁשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃ מד בְּנֵ֣י אָשֵׁר֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְיִמְנָ֗ה מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַיִּמְנָ֔ה לְיִשְׁוִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַיִּשְׁוִ֑י לִבְרִיעָ֕ה מִשְׁפַּ֖חַת הַבְּרִיעִֽי׃ מה לִבְנֵ֣י בְרִיעָ֔ה לְחֶ֕בֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַֽחֶבְרִ֑י לְמַ֨לְכִּיאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַמַּלְכִּיאֵלִֽי׃ מו וְשֵׁ֥ם בַּת־אָשֵׁ֖ר שָֽׂרַח׃ מז אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת בְּנֵי־אָשֵׁ֖ר לִפְקֻדֵיהֶ֑ם שְׁלֹשָׁ֧ה וַחֲמִשִּׁ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃ מח בְּנֵ֤י נַפְתָּלִי֙ לְמִשְׁפְּחֹתָ֔ם לְיַ֨חְצְאֵ֔ל מִשְׁפַּ֖חַת הַיַּחְצְאֵלִ֑י לְגוּנִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַגּוּנִֽי׃ מט לְיֵ֕צֶר מִשְׁפַּ֖חַת הַיִּצְרִ֑י לְשִׁלֵּ֕ם מִשְׁפַּ֖חַת הַשִּׁלֵּמִֽי׃ נ אֵ֛לֶּה מִשְׁפְּחֹ֥ת נַפְתָּלִ֖י לְמִשְׁפְּחֹתָ֑ם וּפְקֻ֣דֵיהֶ֔ם חֲמִשָּׁ֧ה וְאַרְבָּעִ֛ים אֶ֖לֶף וְאַרְבַּ֥ע מֵאֽוֹת׃ נא אֵ֗לֶּה פְּקוּדֵי֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֖לֶף וָאָ֑לֶף שְׁבַ֥ע מֵא֖וֹת וּשְׁלֹשִֽׁים׃ נב וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ נג לָאֵ֗לֶּה תֵּחָלֵ֥ק הָאָ֛רֶץ בְּנַחֲלָ֖ה בְּמִסְפַּ֥ר שֵׁמֽוֹת׃ נד לָרַ֗ב תַּרְבֶּה֙ נַחֲלָת֔וֹ וְלַמְעַ֕ט תַּמְעִ֖יט נַחֲלָת֑וֹ אִ֚ישׁ לְפִ֣י פְקֻדָ֔יו יֻתַּ֖ן נַחֲלָתֽוֹ׃ נה אַךְ־בְּגוֹרָ֕ל יֵחָלֵ֖ק אֶת־הָאָ֑רֶץ לִשְׁמ֥וֹת מַטּוֹת־אֲבֹתָ֖ם יִנְחָֽלוּ׃ נו עַל־פִּי֙ הַגּוֹרָ֔ל תֵּחָלֵ֖ק נַחֲלָת֑וֹ בֵּ֥ין רַ֖ב לִמְעָֽט׃ נז וְאֵ֨לֶּה פְקוּדֵ֣י הַלֵּוִי֮ לְמִשְׁפְּחֹתָם֒ לְגֵרְשׁ֗וֹן מִשְׁפַּ֙חַת֙ הַגֵּ֣רְשֻׁנִּ֔י לִקְהָ֕ת מִשְׁפַּ֖חַת הַקְּהָתִ֑י לִמְרָרִ֕י מִשְׁפַּ֖חַת הַמְּרָרִֽי׃ נח אֵ֣לֶּה ׀ מִשְׁפְּחֹ֣ת לֵוִ֗י מִשְׁפַּ֨חַת הַלִּבְנִ֜י מִשְׁפַּ֤חַת הַֽחֶבְרֹנִי֙ מִשְׁפַּ֤חַת הַמַּחְלִי֙ מִשְׁפַּ֣חַת הַמּוּשִׁ֔י מִשְׁפַּ֖חַת הַקָּרְחִ֑י וּקְהָ֖ת הוֹלִ֥ד אֶת־עַמְרָֽם׃ נט וְשֵׁ֣ם ׀ אֵ֣שֶׁת עַמְרָ֗ם יוֹכֶ֙בֶד֙ בַּת־לֵוִ֔י אֲשֶׁ֨ר יָלְדָ֥ה אֹתָ֛הּ לְלֵוִ֖י בְּמִצְרָ֑יִם וַתֵּ֣לֶד לְעַמְרָ֗ם אֶֽת־אַהֲרֹן֙ וְאֶת־מֹשֶׁ֔ה וְאֵ֖ת מִרְיָ֥ם אֲחֹתָֽם׃ ס וַיִּוָּלֵ֣ד לְאַהֲרֹ֔ן אֶת־נָדָ֖ב וְאֶת־אֲבִיה֑וּא אֶת־אֶלְעָזָ֖ר וְאֶת־אִיתָמָֽר׃ סא וַיָּ֥מָת נָדָ֖ב וַאֲבִיה֑וּא בְּהַקְרִיבָ֥ם אֵשׁ־זָרָ֖ה לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ סב וַיִּהְי֣וּ פְקֻדֵיהֶ֗ם שְׁלֹשָׁ֤ה וְעֶשְׂרִים֙ אֶ֔לֶף כָּל־זָכָ֖ר מִבֶּן־חֹ֣דֶשׁ וָמָ֑עְלָה כִּ֣י ׀ לֹ֣א הָתְפָּקְד֗וּ בְּתוֹךְ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל כִּ֠י לֹא־נִתַּ֤ן לָהֶם֙ נַחֲלָ֔ה בְּת֖וֹךְ בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ סג אֵ֚לֶּה פְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאֶלְעָזָ֖ר הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֨ר פָּֽקְד֜וּ אֶת־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ בְּעַֽרְבֹ֣ת מוֹאָ֔ב עַ֖ל יַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃ סד וּבְאֵ֙לֶּה֙ לֹא־הָ֣יָה אִ֔ישׁ מִפְּקוּדֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וְאַהֲרֹ֖ן הַכֹּהֵ֑ן אֲשֶׁ֥ר פָּקְד֛וּ אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּמִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃ סה כִּֽי־אָמַ֤ר יְהוָה֙ לָהֶ֔ם מ֥וֹת יָמֻ֖תוּ בַּמִּדְבָּ֑ר וְלֹא־נוֹתַ֤ר מֵהֶם֙ אִ֔ישׁ כִּ֚י אִם־כָּלֵ֣ב בֶּן־יְפֻנֶּ֔ה וִיהוֹשֻׁ֖עַ בִּן־נֽוּן׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
"ויהי אחרי המגפה". הכתוב רואה במגפה המוזכרת בסוף פרשת בלק (המגפה שבאה בעקבות החטא בבעל פעור, ומספר הניגפים היה עשרים וארבעה אלף) נקודת זמן היסטורית חשובה, ומכאן קשה לכאורה על הירושלמי (סנהדרין פ"י, הל"ב) שרש"י רומז לו למעלה (כה, ה). שהרי, אם אמנם כדברי הירושלמי, הרי מלבד המתים במגפה, הומתו שם על ידי בתי הדין של ישראל, למעלה מרבע הגברים הולכי המדבר, פי שבעה ממתי המגפה (מאה חמישים ושבעת אלפים ומאתים), ואותם אין הכתוב מזכיר כלל, וראה מה שכתבתי שם. ושמא זה משום שאלה מתו בידי אדם ואלה - בידיו יתברך? וראה להלן (פסוק נו), שלא מתי המגפה ולא הרוגי בית דין השפיעו על מספרם של יוצאי צבא ישראל סמוך לאחר מכן. (פ' פינחס תשס"ג)
פסוק א:
רש"י ד"ה ויהי אחרי המגפה, משל לרועה וכו'. דבר אחר, כשיצאו ממצרים ונמסרו למשה וכו'. מפקד זה נערך בערבות מואב, על יד ירדן ירחו, במקום בו חנו ישראל לפני שעברו את הירדן. מטרות המפקד לא צויינו בתורה במפורש. רש"י מביא שני נימוקים, ולא ידעתי למה צריך רש"י לשני נימוקים אלה, והרי יש טעם פשוט יותר למנייה זו, והוא סדר ההתנחלות המובא להלן (פסוק נג ואילך). ואולי אין דברי רש"י כאן אלא לדעת רבי יאשיה (בבא בתרא קיז ע"א) הסובר שליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, כלומר שלא היה צורך במנייה זו לעניין ההתנחלות. (פ' פינחס תשל"ב)
פסוק א:
וראיה לדעתי שהמנייה היתה בקשר להתנחלות היא האמור להלן (פסוק סב) "...כי לא התפקדו... כי לא נִתן להם נחלה בתוך בני ישראל", וראה שם רש"י (ד"ה כי לא נתן להם נחלה), וראה שם דברי "שפתי חכמים" (אות כ) וראה מה שכתבתי שם, וראה רש"י להלן (פסוק נג). (פ' פינחס תשנ"ו)
פסוק א:
ועוד: באשר לטעם הראשון, הרי יותר פשוט לספור את המתים. (פ' פינחס תשנ"ו)
פסוק ג:
במפקד זה (בשונה מן המפקד שבפרשת במדבר - למעלה א, ד-יז) לא נטלו הנשיאים חלק. לא מצאתי טעם לדבר אלא ב"משך חכמה" על אתר. לדבריו, העובדה שנשיא שבט גרם לנפילת עשרים וארבעה אלף מישראל, פסלה את כל הנשיאים ממדרגתם. וזה קצת קשה: למה יבא הקצף על הנשיאים כולם בעוון היחיד? (פ' פינחס תשנ"ח) לשאלה זו נדרש בעל "אזנים לתורה" על אתר, וכה דבריו: והטעם לזה לא רק משום שאחד מן הנשיאים "עשה מעשה זמרי", שאי אפשר שנשיא אחד יחטא ועל כל הנשיאים יקצוף ה'! אלא מפני ש"התחילו השבטים כולם מבזין אותו (את פינחס): הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל" (סנהדרין פב ע"ב), הרי שכבוד הנשיאים היה גדול בעיניהם מכבוד שמים. ולפיכך לא שיתף הקב"ה את הנשיאים במנין זה, למען דעת שבמקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לנשיא, ומצוה להורגו אם הוא מורה לעם לעבור על דברי תורה, ובפרט אם הוא מחזיק ידי עוברי עבירה. ע"כ. (הראני הרב איתן שנדורפי שי')
פסוק ה:
"ראובן בכור ישראל". כאן הכתוב מקדים את ראובן ואף מדגיש את בכורתו, ולא מונה את השבטים לפי סדר המסעות. טעם הדבר הוא לכאורה משום שכאן מדובר לקראת הירושה־ההתנחלות, וכדברי "העמק דבר" על אתר. (פ' פינחס תשנ"ח)
פסוק ה:
"חנוך משפחת החנֹכי" וגו'. "חנוך" בלא למ"ד, וכן "תולע" (פסוק כג), "איעזר" (פסוק ל), "אשריאל" ו"שכם" (פסוק לא), "ושמידע... וחפר" (פסוק לב). וראה פסוק מ. וקשה למצוא שיטה בזה. (פ' פינחס תשס"א) וראה "העמק דבר" על אתר.
פסוק ה:
רש"י ד"ה משפחת החנכי, לפי שהיו האומות מבזין אותם וכו'. כלומר הכתוב מאריך כאן בהזכרת שם כל משפחה פעמיים: תחילה בשמה העיקרי, ואחר כך בתוספת ה"א ויו"ד בראש התיבה ובסופה, כדי להעיד על כל משפחה ומשפחה שאין בה פגם. אולם ראה דברי רמב"ן בספר בראשית (יב, י) שכתב: "...והמצרים ירעו להם ויקחו מהם הנשים" וכו'. (פ' ראה תש"ס)
פסוק ה:
וקשה לי: אריכות זו, מקומה במנין הראשון, כגון למעלה (ג, כא) לגבי בני לוי, ולא עכשיו, ארבעים שנה מאוחר יותר, ושם אין דורשין כן. (פ' פינחס תשנ"ב)
פסוק ה:
וראה "כלי יקר" על אתר המשיב על השאלה - רק עכשיו, משנכשלו בבנות מואב - הפכו לחשודים על העריות גם למפרע. (פ' פינחס תשנ"ז)
פסוק ה:
ועדיין קשה: לכאורה סימן מובהק הרבה יותר לטהרת משפחות בני ישראל הוא הנאמר למעלה (ב רש"י ד"ה לבית אבתם) "על שבט האב יתייחסו, ולא אחר האם", כי אילו היה חשש כלשהו בנדון, לא היה מקום להתייחסות אחר האב. (פ' פינחס תשנ"ו)
פסוק ה:
ועוד: אונקלוס מתעלם לגמרי מן האותיות יו"ד וה"א שנתוספו כאן לשמות, וממילא גם מתעלם מדברי המדרש (שיר השירים רבה ד, יב) היפים שרש"י מביא. (פ' פינחס תשנ"ז) הערת ר' רפאל בנימין פוזן שי': הואיל ושם פרטי לא יבוא בארמית ביידוע או בתוספת יו"ד הכינוי, הוצרך לתרגם "מִשְׁפַּחַת הַחֲנֹכִי" - "זַרְעִית חֲנוֹךְ", "אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הָראוּבֵנִי" (פסוק ז) "זַרְעֲיָת רְאוּבֵן" וכן בכל הפרק, אף על פי שהפסיד בכך דרשת חז"ל המובאת ברש"י. ובדפוסים מצויים השתבשו בכמה מן השמות והוסיפו בהם יו"ד ולפעמים גם ה"א, כגון "מִשְׁפַּחַת הָאַרְדִּי... מִשְׁפַּחַת הַנַּעֲמִי" (פסוק מ) שתרגמוהו "זַרְעִית הָאַרְדִּי... זַרְעִית נַּעֲמִי". ואולם הנוסח הנכון הוא: "זַרְעִית אַרְדְּ ... זַרְעִית נַעֲמָן", וכן "לַאֲרוֹד זַרְעִית אֲרוֹד" (פסוק יז) "לְפֻוָּה זַרְעִית פֻּוָּה" (פסוק כג) (ולא: אֲרוֹדִי, פּוּנִי), כהערת המפרשים (יא"ר, "אוהב גר" ו"מרפא לשון"). (מתוך ספר "פרשגן" - ביאור חדש לתרגום אונקלוס - בכתיבה)
פסוק ה:
שם. ...אבל ב"ימנה" לא הוצרך לומר "משפחת הימני", לפי שהשם קבוע בו, יו"ד בראש וה"א בסוף. ע"כ. קשה לי: איזו משמעות יש לאותיות אלה כשהן חלק אינטגרלי של השם? (פ' פינחס תשנ"ו)
פסוק ז:
"אלה משפחֹת הראובני, ויהיו פקדיהם שלשה וארבעים אלף ושבע מאות ושלשים". תמוה שרק באחד משבטי י־ה נמנו עשרות, בעוד שאצל האחרים הספירה מסתיימת במאות. (פ' פינחס תשנ"ט) וראה מש"כ למעלה (ד, לו).
פסוק ז:
"...ויהיו פקדיהם שלשה וארבעים אלף" וגו'. "ובני פלוא אליאב. ובני אליאב נמואל" וגו'. לפי סדר הפסוקים אין בניהם של הללו כלולים במספר בני ראובן שבפסוק ז, ולכאורה זה קשה. (פ' פינחס תשנ"ה) לשאלה זו נדרש הרב זלמן סורוצקין בספרו "אזנים לתורה" וכתב: בכל מקום שהכתוב מספר סיפור צדדי (כמו ביהודה, שער ואונן מתו בארץ כנען, או במנשה, שלצלפחד לא היו בנים כי אם בנות) יש לסיפורים האלה שייכות אל מספר הנוחלים במשפחה, ולפיכך נאמרו קודם פקודי השבט (היינו שמיתת ער ואונן היתה סיבה למעט מספר נוחלי הארץ משבט יהודה, ובמנשה, שקבלו בנות צלפחד את נחלת אביהם). ואם גם הסיפור של דתן ואבירם בא כאן לסיבה זו, היו הכתובים האלה באים לפני מספר הפקודים לשבט ראובן, ומכיון שבאו באחרונה, סימן שיש לסיפור בליעת דתן ואבירם בפרשת הפקודים משמעות אחרת. היינו שהואיל ושלמית בת דברי, אשת דתן, ילדה את המקלל מהנוגש המצרי, ויש מדרשות, שהיא היתה המתחלת שרמזה לו בעיניה, ולפיכך הוציא את דתן לעבודה, ושב אל ביתו ובא אליה (עיין שמות ב, יג; ויקרא כד, י), אפשר שיעלה על הדעת שגם שאר בני דתן אינם שלו, ואיך נאמר "לפלוא משפחת הפלאי"? איך העיד השם י"ה גם על דתן ואשתו שאינם נואפים? לפיכך בא כאן הסיפור הזה, להודיע שדתן ואבירם עם הנשים והטף ירדו חיים שאולה ואינם בשעת המנין של ערבות מואב בכלל משפחת "הפלאי" כי לא נשאר מהם זכר (ולא כער ואונן, שיהודה הקים להם 'שם', ופרץ וזרח נקראים על שם ער ואונן. ולא כצלפחד, שהניח לכל הפחות בנות). ע"כ.
פסוק ט:
"...הוא דתן ואבירם... אשר הצו על משה... בעדת קרח בהצֹּתם על ה'". מכאן קצת קשה על דברי רש"י למעלה (טז, א - ריש פרשת קרח, ד"ה ודתן ואבירם) שכאילו הם טפלים לקרח, והרי מפסוקנו משמע להיפך, וראה מה שכתבתי שם. (פ' פינחס תשנ"ז)
פסוק ט:
רש"י ד"ה אשר הצו. ד"ה בהצותם. ד"ה הצו. הרי זו דוגמא בולטת לשיטת רש"י לבאר תחילה את העניין־ההקשר, ורק אחר כך את המילים הקשות. (פ' פינחס תשס"ג)
פסוק י:
"ותפתח הארץ את פיה ותבלע אֹתם ואת קרח" וגו'. דברי תורה עניים במקומם וכו'. בפרשת קרח לא מסופר כיצד מת קרח. (פ' פינחס תשס"ב) וראה מש"כ למעלה (טז, כט).
פסוק יא:
רש"י ד"ה ובני קרח לא מתו, ...לפיכך נתבצר להם מקום גבוה בגיהנם וישבו שם. ע"כ. מקורו בסנהדרין (קי ע"א), ומסתבר שצריך לפרש - לא מתו עם מתי קרח ועדתו, ובוודאי שאין לומר שיושבים עד היום הזה כמו קרח ועדתו. (פ' פינחס תשמ"ט, תשנ"ז) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: שהרי עלו משם ואמרו מזמורי תהלים ויצאו מהם אלקנה ושמואל ועוד.
פסוק יג:
רש"י ד"ה לזרח, ...ומבני לוי נפלו ארבע משפחות... והרביעית לא ידעתי מה היא וכו'. הקביעה שנפלו ארבע משפחות מבני לוי, מקורה בירושלמי (סוטה פ"א, ה"י), ואין מפורש שם מי הן ארבע המשפחות. רש"י מעיר שלא מצאנו שנחסרו מהם אלא שלוש, והרי פירוט משפחות בני לוי ושלוש המשפחות שנחסרו מהן: בני לוי היו שלושה: גרשון, קהת ומררי (בראשית מו, יא). בשבט לוי - בשונה משאר השבטים - מונה הכתוב את בני הבנים כראשי משפחות, ולא רק את הבנים עצמם. דהיינו, בניהם של גרשון קהת ומררי נחשבים כולם כראשי משפחות לוי, כמו שנאמר למעלה (ג, יח-כ) "ואלה שמות בני גרשון למשפחֹתם לבני ושמעי. ובני קהת למשפחֹתם עמרם ויצהר חברון ועזיאל. ובני מררי למשפחֹתם מחלי ומושי, אלה הם משפחֹת הלוי לבית אבֹתם", ואילו במנין המשפחות שבפרשתנו נאמר (להלן פסוק נח) "אלה משפחֹת לוי, משפחת הלבני, משפחת החברֹני, משפחת המחלי, משפחת המושי, משפחת הקרחי", הרי ששתיים מהן חסרו לגמרי: משפחת שמעי מבני גרשון ומשפחת עזיאל מבני קהת. ואולם יצהר לא נחסר לגמרי אלא שאינו נקרא "היצהרי" כי אם "הקרחי", על שם אחד משלושת הבנים "קרח ונפג וזכרי" (שמות ו, כא), הרי שלא היתה משפחתו שלמה, שנתמעטה ועמדה רק על שליש מגודלה, ולפיכך היא נחשבת כאילו בטלה. (פ' פינחס תשמ"ח)
פסוק יד:
"אלה משפחֹת השמעֹני, שנים ועשרים אלף ומאתים". השווה למעלה (ב, יג) "וצבאו ופקֻדיהם, תשעה וחמשים אלף ושלש מאות". וראה רש"י למעלה (פסוק יג, סוף ד"ה לזרח) "...נראה שכל כ"ד אלף נפלו משבטו של שמעון", ועדיין חסר. (פ' פינחס תשנ"ה) וראה "באר יצחק". לדבריו, מתו בהם עוד שלושה עשר אלף בסיבות אחרות, כשאר אחיהם.
פסוק טז:
רש"י ד"ה לאזני, אומר אני שזו משפחת אצבון, ואיני יודע למה לא נקראת משפחתו על שמו. ע"כ. והנה למעלה (יג, ד"ה לזרח) מנה את אצבון בין המשפחות שבטלו. ודברי "שפתי חכמים" (אות ו) אינם משכנעים. וצריך עיון. (פ' פינחס תשל"ב) הערת הגר"א נבנצל שליט"א: היא טעות סופר וצריך לומר "ישוי מבני אשר". ע"כ. וראה "גור אריה" (לפסוק יג). לדבריו, כוונת רש"י באמרו כי בטלה משפחת 'אצבון' היא שנחסרה רובה וכאילו בטלה כולה, אך למעשה נשתיירו ממנה מקצת והם בני 'אזני' שנקראו על שמם. והוסיף הרב איתן שנדורפי שי': באשר לשינוי שם 'אצבון' ל'אזני' הובאו הסברים שונים. הרי שניים מהם: (א) בעל "צרור המור" בספר בראשית (מו, טז) כתב: שינה שם לאצבן וקראו 'אזני', שבשעה שאהרן היה מתנבא ואומר "איש שיקוצי עיניו השליכו", שמע אזני דבריו של אהרן והאזין לתוכחתו - ולכך קרוא 'אזני'. מיד חזר בתשובה ועשה צביונו של הקב"ה - לכך קראו 'אצבן'. (ב) ב"מעינה של תורה" מובא בשם השל"ה הק': אמרו חכמינו שנבראו אצבעותיו של אדם ארוכות ודקות, למען יוכל לסתום בהן את אזניו בשמעו דבר שאינו מהוגן. הרי אפוא נבראה האצבע בשביל האוזן, וממילא שני השמות "אצבון" ו"אזני" אחד הם... ע"כ.
פסוק יז:
תרגום אונקלוס (בחומש "המאור"): לארוד זרעית ארודי וכו'. אין אונקלוס שם לב ליו"ד הנוספת בשמות ראשי בתי האבות אלא כאן ובפסוקים כו, לא, מ ו־מד דלהלן (לפחות בנוסח חומש "המאור"), והרי זו שאלה לר' רפאל בנימין פוזן שי'. ואולם באונקלוס שבחומש "תורת חיים" גם בה' מקומות אלה אינן, ואין אפוא כל שאלה. (פ' פינחס תשנ"ט) וראה מש"כ למעלה (בפסוק ה).
פסוק כד:
רש"י ד"ה לישוב, ...ואם לאו, אומר אני... חמש משפחות חסרו מבניו של בנימין, כאן נתקיימה מקצת נבואת אמו שקראתו בן אוני וכו'. דומה שמקומה של הערה מעניינת זו הוא בספר בראשית (לה, יח) או להלן (פסוק לח), ואולי במקומות נוספים, אך לא כאן. (פ' פינחס תשנ"ה) לפי רא"ם הזכיר זאת רש"י כאן, שלא כסדר הפסוקים, כדי להסמיך כל דברי רבי משה הדרשן יחד. וראה "גור אריה".
פסוק כד:
ובאשר לעצם השם "ישוב", ראה "דעת זקנים מבעלי התוספות" על ספר בראשית (ל, יח) ומה שכתבתי שם. (פ' ויצא תשמ"ט)
פסוק לו:
רש"י ד"ה ואלה בני שותלח וגו', ...אך הוצרכתי לִפְחוֹת ולהוסיף בדבריו. ע"כ. הרי זו הגדרה תמציתית של עבודת עורך. (פ' פינחס תשס"ג)
פסוק לח:
עשרה בנים היו לו לבנימין (ראה בראשית מו, כא) וכאן נמנים רק חמישה. וראה רש"י למעלה (פסוק יג ד"ה לזרח וכמו כן פסוק כד סוף ד"ה לישוב). (פ' פינחס תשנ"ה, באווירון מפריס הביתה)
פסוק מ:
"...משפחת הארדי לנעמן משפחת הנעמי". כאילו חסרה כאן התיבה 'לארד', כפי שכתוב אצל כל היתר. ולא מצאתי עדיין, מי שיעיר לזה. (פ' פינחס תשמ"ח) וראה "העמק דבר" על אתר המבאר על פי דברי רמב"ן, וכה דבריו: והעיקר כמו שכתב הרמב"ן (בפסוק יג), שנעמן וארד בני בנימין שנכנסו למצרים מתו בלי זרע קיימא, וייבם בלע הבכור נשותיהם... והיו זרעו מתחילה ארד ואחר כך נעמן, על שם המתים, משום הכי אף על גב שנולדו במצרים נחשבים כיורדי מצרים. ובזה אפשר ליישב מה שלא כתיב 'לארד משפחת הארדי', דבאמת לא נקרא 'ארד', שהרי אין הדין להקרא בזה השם ממש, אלא זרעו ומשפחתו נקרא על שם המת 'ארדי'. ע"כ.
פסוק מ:
לאחר ששמתי לב לזה, שוב נתתי לבי לעובדה שיש בפרשה זו שהשם הפרטי בא עם למ"ד לפניו, ויש בלי למ"ד. כבר התעוררתי לזה בתחילת הפרשה (כו, ה), אך כעת שמתי לב שאונקלוס הולך אחר שינויים קטנים אלה בנאמנות מלאה, ולא ידעתי למה חייב היה לעשות כן. ובאשר לשאלה לגבי אונקלוס, שאלתי את ר' רפאל בנימין פוזן שי' על תופעה זו, אך עדיין לא קיבלתי תשובה. (פ' פינחס תשנ"א, תשנ"ג, תשנ"ד, תשנ"ח, תשנ"ט, תשס"א)
פסוק מ:
שאלה זו קשה עוד יותר כאשר שמים לב, שאונקלוס מתעלם מן האותיות יו"ד וה"א שנוספו כאן לשמות, וכפי שכבר כתבתי למעלה. (פ' פינחס תש"ס)
פסוק מ:
הזכרתי לר' רפאל בנימין פוזן שי' והבטיח לבדוק. (פ' פינחס תשס"ד) וראה מש"כ למעלה (כו, ה).
פסוק מג:
"כל משפחֹת השוחמי לפקֻדיהם" וגו'. גם אם נזכור ששוחם הוא הבן היחידי לדן, קשה שאין שמו של אבי המשפחה מוזכר בסיכום, כמו אצל יתר השבטים. ועדיין לא ראיתי מי מעיר על זה. (פ' פינחס תשמ"ט, תשנ"ד) וראה "אזנים לתורה" שכתב: בכל השבטים נאמר שם השבט, שפקודיו היו כך וכך: "אלה משפחת הראובני... השמעוני...", ולמה שנה כאן, ואחרי כתבו "אלה משפחת דן למשפחתם" חזר ואמר "כל משפחת השוחמי לפקדיהם שישים וארבעה אלף וארבע מאות"? ויש לומר, לפי שנראה הדבר כמוזר, שפקודי משפחה אחת עולים לשישים וארבעה אלף וארבע מאות יוצאי צבא, ואפשר היה לשער שהיו כמה בנים לדן, אלא שכולם נצטרפו למשפחת שוחם, לפיכך הוסיף שכולם המה בני שוחם. ע"כ. וראה "דעת מקרא".
פסוק מד:
"...לימנה משפחת הימנה". בלא יו"ד בסוף השם, כמו בכל יתר השמות, וראה רש"י למעלה (פסוק ה) ומה שכתבתי שם. (פ' פינחס תשס"ב, במלון כפר גלעדי)
פסוק מו:
רש"י ד"ה ושם בת אשר שרח, לפי שהיתה קיימת בחיים, מנאה כאן. ע"כ. אין כוונת הכתוב להחשיבה כראש משפחה, שהרי בניה לא יתייחסו אליה כי אם למשפחת אביהם, אלא מנאה הכתוב להגיד שבחה שהאריכה ימים, ועל אף שהיתה בין יורדי מצרים, זכתה להיות מבאי הארץ. ואין להקשות: כיצד לא מתה בעוון המרגלים, שכן "על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ" (ראה רש"י להלן פסוק סד). ובאשר לגילה המופלג בתור בת אשר בן יעקב, יש לציין את העובדה שמכיר בן מנשה ואחיו יאיר, שהיו צעירים ממנה רק שנות דור אחד, היו צעירים מספיק בשביל לצאת למלחמה (להלן לב, לט-מא). וראה אונקלוס (בחלק מהנוסחאות) שתרגם: ושום בת אתת אשר סרח. ומבאר רמב"ן שכוונתו בזה לומר ששרח היתה בת יורשת נחלה, ולכן הפסוק מזכיר אותה כאן כמו שמזכיר את בנות צלפחד, והיא היתה בכלל "לאלה תחלק הארץ" (להלן פסוק נג), כי אילו היתה בתו של אשר עצמו לא היתה יורשת, שהרי היו לו בנים זכרים, ומוכח מזה שהיתה בת אשתו מאיש אחר שלא היה לו בן, והיתה נחלתו לבתו. וב"דעת זקנים מבעלי התוספות" הקשו: אם אביה היה אחד מהשבטים וגרש את אמה ונשאה אשר (כי לא נאסרה אז עדיין אשת אח), מדוע אין הפסוק מייחס אותה לשבט אביה, ואם אביה לא היה מהשבטים, איך הפסוק מייחס אותה בכלל ליעקב. (פ' פינחס תשנ"א) הערת ר' חזקי פוקס שי': תירוץ לשאלה זו מובא בספר "כור זהב". לדבריו, היה לאשר בן שלא נמנה כאן, ולו היתה בת בשם שרח. בן זה נפטר ואשר נשא את שרח כלתו וממנה נולדו שאר בניו. ע"כ.
פסוק מו:
וקצת קשה עצם הצמצום באיזכור שמותיהן של נשים בהקשרים אלה. למעשה לא מצינו אלא דינה בת יעקב ושרח ויוכבד נכדותיו, והרי קשה להניח שלא נולדו להם אלא בנים, והא ראיה שלצלפחד היו חמש בנות ואף לא בן אחד. ואם תאמר שאין הכתוב מזכיר אלא את הנשים שהיה בהן עניין מיוחד, ולגבי יוכבד - משום שנולדה בין החומות (ראה רש"י להלן פסוק נט) והיא שהשלימה מספר שבעים של יורדי מצרים, יקשה, מדוע לא ישלימו את מספר שבעים, שאר הבנות שבין יורדי מצרים? (פ' פינחס תשנ"ב, תשנ"ח, תשנ"ט)
פסוק מו:
וראה מה שכתבתי בספר בראשית (לז, לה; מו, ז; שם, כו; נ, יג). (פ' פינחס תשנ"ט)
פסוק נד:
רש"י ד"ה לרב תרבה נחלתו, לשבט שהיה מרובה באוכלוסין, נתנו חלק רב וכו'. ברור שעניינו של רש"י הוא למצוא, מיהו "רב" זה, ובהכרח הוא מגיע למסקנה שזהו השבט. (פ' פינחס תשנ"ח)
פסוק נד:
שם. ...והגורל היה על פי רוח הקודש, כמו שמפורש בבבא בתרא (קכב ע"א)... והשבטים היו כתובים בשנים עשר פתקין, וי"ב גבולין בי"ב פתקין, ובללום בקלפי, והנשיא מכניס ידו לתוכו ונוטל שני פתקין... והגורל עצמו היה צווח ואומר וכו'. יש כאן קשיים רבים: (א) כיצד אפשר שתהיה כאן קלפי אחת בלבד, והרי אז ייתכן שיוציא שני שמות או שני גבולין? (ב) למה רש"י מדבר בי"ב שבטים והרי ראובן וגד כבר קיבלו את נחלתם? (ג) אילו דברי רש"י אכן היו לפי הגמרא בבבא בתרא, כאמור בפירושו, שתי שאלות היו יורדות, כי הגמרא אינה מדברת בי"ב שבטים אלא בשבטים, ומדברת במפורש על שתי קלפיות, ואף אינה מדברת על גורל הצווח. שאלות אלו עלו בלימוד עם מיכאל זינגר שי' (פ' חקת תשמ"ז) באשר לשאלה (ב) ראה אריכות דבריו של בעל "משכיל לדוד". לדבריו, כיון שמדובר כאן בציווי לישראל איך יחלקו את הארץ, נזכרים י"ב שבטים, כפי שראוי היה לחלק לולא בקשת שניים וחצי השבטים ליטול נחלה ממזרח לירדן.
פסוק נד:
במדרש תנחומא (ו) אכן מדובר בקלפי אחת ובגורל צווח, וקשה עליו הקושיה הראשונה. והקושיה השניה אינה קשה גם לפי מדרש תנחומא זה, כי גם בו אין מדובר בי"ב שבטין (ואולי איזכור י"ב פתקין שברש"י לא בא אלא בשיגרא דלישנא). וקשה אפוא: למה רש"י מזכיר הגמרא בבבא בתרא בעוד שיש כאן ערבוביה עם דברי מדרש תנחומא. אלמלא היה מזכיר דברי הגמרא, הייתי מבין שרש"י נוטה כאן אחר המדרש האומר במפורש: "ומעשה ניסים היה בגורל", וכבר מצינו נטיה לאיזכור ניסים אצל רש"י אף במקומות שאינם פותרים בעיה. (פ' פינחס תשנ"ה)
פסוק נד:
באשר לזמן הטלת הגורלות, ראה ספר יהושע (יח, א-י), וקצת קשה להלום הפרשה ההיא לפרשתנו. ועוד: בדפו"ר יש כמה שינויי גירסה, והחשוב שבהם: "ולא עשו על פי גורל אלא הגורל היה על פי רוח הקודש". וראה עוד רש"י להלן (נו ד"ה על פי הגורל) - "הגורל היה מדבר" וכו', לשון יחיד, והרי היו שניים, בהכרח, כאמור, ולא ידעתי, איזהו זה שדיבר. (פ' מטות מסעי תשנ"ט)
פסוק נה:
"...יֵחָלק את־הארץ". יחסת־את עם נפעל נדירה למדי ותמיד בלתי־מובנת. (פ' פינחס תשנ"ג)
פסוק נה:
וכן הוא להלן (בפסוק ס) "ויולד לאהרן את־נדב" וגו'. (פ' פינחס תשנ"ד)
פסוק נה:
רש"י ד"ה לשמות מטות אבֹתם, אלו יוצאי מצרים וכו'. ואילו בפסוק נג נאמר "לאלה תחלק הארץ". כלומר אלו שנמנו בין הפקודים בפרשתנו נוחלים אף אם נולדו לאחר יציאת מצרים. רש"י מפרש את הפסוקים לפי דעת רבי יונתן. לדבריו, חלוקת הארץ היתה בשני שלבים: (א) "לאלה תחלק הארץ" - כל באי הארץ קיבלו חלק שווה בארץ. (ב) "לשמות מטות אבֹתם ינחלו" - לאחר שקיבלו באי הארץ את חלקם, שבה נחלתם לאבותיהם יוצאי מצרים והם חילקוה לבניהם. כגון ראובן ושמעון בני יעקב שהיו מיורדי מצרים (לראובן בן אחד ולשמעון אחיו שלושה בנים, והבנים לא היו מיוצאי מצרים אבל נפקדו במנין זה). בן אחד של ראובן מקבל חלקו ושלושת בני שמעון מקבלים שלושה חלקים. זהו השלב הראשון. לאחר מכן רואים אותם כאילו חזרה נחלתם ליעקב הסבא, והוא מוריש את ארבעת החלקים לראובן ושמעון בניו בשווה, כל אחד שני חלקים, כאמור בפסוקנו "לשמות מטות אבתם ינחלו". לאחר מכן מורישים ראובן ושמעון שוב לבניהם - בנו של ראובן מקבל שני חלקים ושלושת בני שמעון מקבלים שני חלקים. ועדיין לא ידעתי מה הרווח בזה? (פ' פינחס תשס"ד)
פסוק נו:
רש"י ד"ה על פי הגורל וכו'. קשה לרש"י: הרי כבר בפסוק הקודם נאמר "אך בגורל יחלק את הארץ", ומה מוסיף פסוקנו? לכן מפרש רש"י שבא הכתוב ללמד שהגורל היה מדבר, וכל שבט ושבט קיבל את חלקו ונחלתו ברוח הקודש על פי ה'. (פ' פינחס תשס"א)
פסוק נח:
רש"י ד"ה אלה משפחֹת לוי, חסר כאן משפחת השמעי וכו'. וראה דברי רש"י למעלה (לפסוק יג) ומה שכתבתי שם. (פ' פינחס תשנ"ד)
פסוק נט:
"...אשר ילדה אֹתה ללוי במצרים". אין הכתוב אומר מי זו שילדה אותה, והרי זה מן המקראות הקצרים שבדרך כלל רש"י מעיר עליהם, שקצרים הם, וכאן הוא קובע: אשתו (אשתו של לוי ילדה את יוכבד ללוי), כלומר משלים, בלא כל הערה. (פ' פינחס תשנ"ז) הערת ר' גרשון באס שי': וראה "אוצר אישי התנ"ך", שם בערך לוי מובא בשם מדרש, שאשתו של לוי נקראה "אתה" - "אשר ילדה אתה ללוי במצרים".
פסוק נט:
רש"י ד"ה אשר ילדה אֹתה ללוי, אשתו; לידתה במצרים... והיא השלימה מניין שבעים וכו'. קשה לי: כלום לא היו עוד נכדות ליעקב? ואם כן - למה אין הן מנויות? וראה מה שכתבתי למעלה (בפסוק מו). (פ' פינחס תשמ"ז, תשנ"ט)
פסוק סא:
"וימת נדב ואביהוא, בהקריבם אש זרה לפני ה'". והנה בפרשת שמיני (ויקרא י, ב) מרבים חז"ל למנות חטאים שבגינם מתו, ראה מה שכתבתי שם. (פ' פינחס תשס"ג)
פסוק סב:
רש"י ד"ה כי לא נתן להם נחלה, והנמנין מבן עשרים שנה היו בני נחלה וכו'. מכאן שהמפקד שבפרק זה לשם ההתנחלות הקרובה היתה - מי מבאי הארץ ינחל, ולמה לו אפוא לרש"י שני הטעמים שהוא מונה בריש הפרק (פסוק א, ד"ה ויהי אחרי המגפה)? ולפי "שפתי חכמים" כאן (אות כ) מקשה רא"ם קושיה דומה לנ"ל על דברי רש"י למעלה (א, מט ד"ה אך את מטה לוי לא תפקד) שגם שם נותן רש"י שני טעמים - אחרים - לאי הכללתו של שבט לוי במנייה. וראה "שפתי חכמים" (א, מט אות נ) השואל ונותן טעם נוסף - אי שיתופו של השבט בשילוח המרגלים. (פ' פינחס תשנ"ו)
פסוק סד:
רש"י ד"ה ובאלה לא היה איש וגו', אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים וכו'. לעניות דעתי קצת קשה: (א) כיצד ניתן להעמיד את דור המרגלים מול בנות צלפחד שהעלו טענתן לנחלה עתה, סמוך לכניסה לארץ, והרבה זמן אחרי שראו כל העם עונשם של בני הדור ההוא? (ב) רש"י רואה בבנות צלפחד נציגות של כלל נשות ישראל, והרי הן היו במצב מיוחד - בלא נחלה - ושמא רק משום כך באו לטעון. (פ' פינחס תשנ"ו) באשר לשאלה (א) ראה "ילקוט שמעוני" (רמז תשעג). שם מובא שעמידת בנות צלפחד לפני משה לא התרחשה כאן, סמוך לכניסה לארץ, אלא בשעה שאמרו ישראל "נתנה ראש" (יד, ד), ואז אמר להן משה "והלא ישראל מבקשין לחזור למצרים ואתנה מבקשות נחלה בארץ?!. אמרו: יודעות אנו שסוף כל ישראל להחזיק בארץ" וכו'. (הערת הרב איתן שנדורפי שי': וראה הערת בעל "זית רענן" על "ילקוט שמעוני" שם, המציין כי פעמיים אמרו ישראל "נתנה ראש", ראה רש"י כו, יג. הפעם השניה היתה אחרי מות אהרן ועליה מדברים חז"ל ב"ילקוט שמעוני" כאן). ובאשר לשאלה (ב) ראה "עמק הנצי"ב". לדבריו, שבחן של בנות צלפחד היה בכך שביקשו אחוזה בארץ דווקא ולא באו עם חצי שבטן שבקשו נחלה בעבר הירדן.
פסוק סה:
"...ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפֻנה ויהושע בן נון". קשה לי: מאלה שלא נפקדו בשל גילם הגבוה (מעל שישים. ראה למעלה א, ג; יד, כט), וכמוהם שני אלה, נותרו עוד? (פ' פינחס תשנ"ה) הערת ר' חזקי פוקס שי': עיין בתוספות (בבא בתרא קיז ע"ב ד"ה מכאן) שהקשו מעין זה, וזו לשונם: "הלא נשאר יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה שנולדו בימי יעקב ולא מתו עד שנכנסו לארץ", ויישב שם הר"ש משאנץ "דהכי קאמר קרא 'ובאלה לא היה איש מפקודי משה ואהרן' שהיו ראוין שתגזר עליהם גזירה, 'כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון', דלא היו בני שישים במנין ראשון", מה שאין כן יאיר ומכיר, שגם במנין הראשון היו בני למעלה משישים, ומעולם לא היו בכלל גזירת המיתה במדבר.
פסוק סה:
(סיכום המנין) השוואה בין מנין השבטים שבפרשתנו לזה שבפרשת במדבר מעלה את הנתונים הבאים: (שבט ראובן) התמעטו ממנו אלפיים ושבע מאות ושבעים. (שבט שמעון) התמעטו ממנו שלושים ושבעה אלף ומאה! (שבט גד) התמעטו ממנו חמשת אלפים ומאה וחמישים. (שבט יהודה) התרבה באלף ותשע מאות. (שבט יששכר) התרבה בתשעת אלפים ותשע מאות. (שבט זבולון) התרבה בשלושת אלפים ומאה. (שבט מנשה) התרבה בעשרים אלף וחמש מאות! (שבט אפרים) התמעטו ממנו שמונת אלפים. (שבט בנימין) התרבה בעשרת אלפים ומאתים. (שבט דן) התרבה באלף ושבע מאות. (שבט אשר) התרבה באחד עשר אלף ותשע מאות. (שבט נפתלי) התמעטו ממנו שמונת אלפים. צריך לעמוד על טעם השינויים בהתחשב בכך שמאז המפקד הקודם עברו שלושים ושמונה שנים. (פ' פינחס תשנ"ח) הערת הרב איתן שנדורפי שי': מדברי חז"ל והמפרשים עולה כי הסיבה שהביאה להתמעטות חלק מהשבטים היתה כשלונם בחטאים שונים, והריבוי לו זכו השבטים האחרים נובע מצידקותם. והרי פירוט הדברים:
פסוק סה:
ההתמעטות הגדולה של שבט שמעון: לפי רש"י (בפסוק יג) עשרים וארבעה אלף מישראל שמתו במגפה בעוון פעור, נפלו משבט שמעון (ראה תנחומא ויחי י). וכך כתבו גם רלב"ג (בפסוק יד) ומפרשים נוספים. וראה דברי רמב"ן בספר דברים (לג, ו).
פסוק סה:
הריבוי הגדול בשבט מנשה: לפי מדרש "לקח טוב" (בפסוק לד) זכה שבט מנשה לפרות ולרבות כי "בנות צלפחד ממשפחותיהם היו, והיו צדקניות. ואם הבנות כן, כל שכן הזכרים".
פסוק סה:
התמעטות שבטי דגל מחנה ראובן: ההשוואה בין נתוני המִפקדים מראה שכל שבטי דגל מחנה ראובן פחתו במנין שבפרשתנו לעומת זה שבפרשת במדבר. שבטי דגל מחנה יהודה לעומת זאת התרבו, ושבטי דגל מחנה אפרים ודגל מחנה דן - חלק התרבו וחלק פחתו. וכך כתב "רבנו מיוחס" (בפסוק נ): "למדנו שדגל ראובן חסר מכולן, ודגל אפרים חסר משבט אפרים בלבד, ומדגל דן חסר נפתלי, ודגל יהודה כולן יתרים, להודיעך אי זה שבט חטא". "רבנו מיוחס" לא מדבר על חטא מסויים, אך כבר ראינו שבעוון פעור הכשלון מיוחס לשבט שמעון. במה אם כן נכשלו שבטי דגל מחנה ראובן? בפרשת במדבר (ג, כט) ובפרשת קרח (טז, א) מבאר רש"י שרובה של עדת קרח היה משבט ראובן. ונראה שגם בתלונה השניה, תלונת: "אתם המתם את עם ה'" (יז, ו), בה נהרגו ארבעה עשר אלף ושבע מאות איש מישראל (יז, ג), היו רוב הנופלים משבט ראובן, ואולי גם משבט גד הצמוד לראובן.
פסוק סה:
הריבוי בשבטי דגל מחנה יהודה: ניתן לומר (על־פי רש"י למעלה ג, לח ודברי "לקח טוב" האמורים) שכשם שבני מנשה שהיו צדיקים התרבו, כך גם השבטים יהודה, יששכר וזבולן שהיו צדיקים התרבו.