פסוק ב:וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי. איתא במדרש מה ראה ראה שעמדה חמה למשה ונראה לבאר דהנה אצל סיחון כתיב ויכהו ישראל לפי חרב וגבי עוג כתיב אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו דמשמע דמשה הרג לעוג ובפרשת ואתחנן נמי כתיב היום הזה אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים אשר תחת כל השמים אשר ישמעון שמעך ורגזו וחלו מפניך משמע שמשה הרגו לעוג והטעם הוא דעוג היה לו ג"כ זכות אברהם כמ"ש ויבוא הפליט זה עוג ולכך לא היו יכולים ישראל להרוג אותו בזכות אבות שהיה להם דזכות אברהם היה ג"כ לעוג אכן משה הרגו בזכות עצמו ולא בזכות אבות כדאיתא בגמרא שאמר כסא של רגל אחד לא כ"ש פירש המדרש מה ראה ראה שעמדה לו חמה דהיה קשה לו להמדרש מה דכתיב כל אשר עשה ישראל לאמורי כל דייקא אכן לקמן נאמר אחל תת פחדך ויראתך על פני העמים אשר תחת כל השמים דקאי על העמדת חמה למשה וזה נכלל ג"כ וירא בלק ק צפור את כל אשר עשה ישראל היינו העמדת חמה למשה דעל ידי זה פחדו היה על כל העמים. עוד באופן אחר נראה לבאר המדרש דקשה הא בלק קוסם גדול היה ולמה קרא לבלעם אלא דכל הכישוף תלוי במהלך החמה שהם מחשבים הילוכה וכשחמה עומדת בזויות זו טוב לבקש זאת המבוקש אבל אם החמה אינה בהלוכה אז בטל כל הכשופים וזהו פירוש המדרש מה ראה ששלח לבלעם הלא הוא עצמו קוסם גדול היה ותירץ ראה שעמדה חמה למשה ובטל כל הכישופים ולכן שלח לבלעם שהיה מתפאר שיודע דעת עליון:
פסוק ב:וירא בלק בן צפור. איתא במדרש שהיה מזרע גרים ונראה לפרש דבאברהם כתיב ואת הצפור לא בתר שרמז בזה דכל העובדי אלילים כלים ואת הצפור היינו הגרים הפורחים מהאומות והם באים לישראל הם אינם כלים ויתרו היה ראש לכל הגרים הבאים לישראל ויתרו בלא יוד הוא אותיות תור דשמו היה יתר ונתוסף לו יוד על שמו ותור הוא ג"כ מין עוף דכתיב ותור וגוזל ולכן נקרא קיני שהוא מל' קן צפור דהוא היה ראש לכל הגרים:
פסוק ג:ויגר מואב מפני העם מאוד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל. הנה יש להבין דפתח וירא בלק את כל אשר עשה ישראל לאמורי וסיים בעם ויגר מואב וגו' דהיינו האומה וגם אמר בהם הפחד מטעם אחר מפני שהיה עם רב והיה לומר ויגר בלק כיון דפתח בו וגם למה לא הזכירו בשם מלך מואב רק וירא בלק אבל נראה דרש"י פירש ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא שלא היה ראוי למלך שמנסיכי מדין היה והמליכוהו רק לצורך שעה והשתא פירוש והמשך הכתוב כך הוא דלא תקשה לך למה שלח בלק לבלעם לקללם ולא הלך נגדם למלחמה רק משום דהיה לבו נוקפו כיצד יעשה עם ישראל דאם ילחום כנגדם הלא ידע דודאי לא יצלח דכבשו כבר את סיחון ועוג ומכ"ש דמלך קטן כמותו שלא היה ראוי למלכות אינו יכול ללחום עמהם וזהו וירא בלק את אשר עשה ישראל לאמורי ולא כתיב מלך דידע שהוא מלך קטן ואינו יכול ללחום עמהם במכ"ש מפני שכבר כבשו מלכי האמורי החזקים לא ילחום עמהם אך אין לו התנצלות בפני אומה שלו שהם היו יודעין בעצמן שהם חזקים רק אח"כ ראה בלק ויגר מואב מפני העם כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל דהיינו שגם האומה שלו היו יראים ללחום עם ישראל מחמת שהיה עם רב ע"כ נשאו לבו לשלוח לבלעם ויגר מואב מפני העם מאוד וגו' יש להבין השינוי וכפילות הלשון דפתח ויגר מואב מפני העם וסיים ויקץ מואב מפני ב"י ונראה דהנה אמר בלעם לבלק לכה איעצך אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים ואמרו בגמרא דהעצה היה להכשילם בזנות וקשה וכי לעצה כזאת היה צריך לבלעם הלא כמה בתי זונות בעין הדרך הוא עין רוגל הרגל עבירה אשר שם שוכנים תמיד קדשת עכו"ם אכן דבאמת בלק קוסם גדול היה והיה יודע שעתיד לצאת אחד ממואב וישא לישראל והזרע מהם ימחוץ פאתי מואב ולכן ירא להפקירם לזנות שמא עתה הוא עת הפורענות למואב אבל בלעם אמר זה דילחום במואב לא יהיה עכשיו רק באחרית הימים ולכך איעצך להפקירם לזנות ושמא תאמר דאתה מתירא דיולד איש עומד לנגדך ואוי לבית שמהרסיו ומחריביו משלו לא כן הדבר רק אשר יעשה העם הזה לעמך באחרית הימים ע"י יוצאי חלציך הוא באמת באחרית הימים ולא עתה וידוע דכ"מ שנא' העם היינו ערב רב וכתיב וגם ערב רב עלה אתם ופירש רש"י מכל אומה ואומה וזהו ויגר מואב מפני העם היינו ערב רב כי רב הוא והיה בהם גם מאומה של מואב ופן יזווגו עם ישראל והיתה יראתם ומגורתם רק מפני הערב רב אכן ויקץ מואב מפני בני ישראל. או יש לפרש ויגר מואב וגו' דברכתו של יעקב היה הוי גביר לאחיך והיה יראתו של מואב דזה לא קאי רק על בני לוט שקרא לו אברהם כי אנשים אחים אנחנו אך הא תינח אם יעקב הוא הבכור אבל אם עשו הוא הבכור הוי ח"ו להיפוך וזהו ויגר מואב כי רב הוא שיעקב היה רב שקנה באמת הבכורה מעשו לכן ויקץ מפני בני ישראל. או יש לפרש ויגר מואב וגו' דאיתא בגמרא דמואב היה מוכרח להעלות מס לישראל באשר שהקב"ה לא צוה רק אל תצר את מואב אבל עמון היה פטור גם ממס שנאמר ואל תתגר בם ונתן בגמ' הטעם בשביל שהגדולה פרסמה שהוא מאביו וקראו מואב אבל הקטנה לא פירסמה כל כך והיתה מכנה אותו בלשון נקי עמון ונראה פירושו עפ"י דאיתא בגמרא פלוגתא אם לבני נח דין שאר מואב ג"כ או לא נמצא אי אמרינן שאינו מייחס אחר האב א"כ מואב פטור אף ממס ולכן בשביל שפרסמה ואמרה מאב רמזה שיש לו שאר אב ג"כ ע"כ מוכרח להעלות להם מס ולכך ויגר מואב מפני העם שצריך להעלות להם מס כי רב הוא דייקא ר"ל מואב היה רב בן הבכורה שפירסמה שמאביו הוא:
פסוק ד:ויאמר מואב אל זקני מדין עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור את ירק השדה. נראה לבאר דכל מעשיו של בלעם היה להחזירם למצרים ולכן היה יושב מפסח עד עצרת ולכך ימים האלו ימי דין הם והנה מקודם היה סבור שחטאו בעגל ואין ה' כלל בעזרתם רק אחר שראה כבישת סיחון ועוג סבור שכבר נתכפר להם עון העגל על כן נאמר עתה ילחכו וגו'. או. נראה דמקודם היו אוה"ע סבורים שישראל יבואו תיכף לא"י וקצצו כל אילנות טובות שבתוכה אכן כששמעו שצריכין למרעה בהמות ועשבים שבתוכה א"א להם לעקור היו נבהלים ג"כ מטעם זה וזהו עתה ילחכו כלחוך השור את ירק השדה דייקא או. נראה דהנה גם למעלה כתיב אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד וגם ראו כל המופתים שעשה משה רק דהם סוברים שמשה לא יכנוס לא"י שנגזר עליו במי מריבה אכן כששמעו שכבש ארץ סיחון ועוג אמרו שמא הותר הנדר כמו שמשה בעצמו טעה וזהו עתה ילחכו:
פסוק ה:וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור פתורה. נראה לבאר מה שפרש"י ויאמר מואב אל זקני מדין אמרו מושיע של אלו נתגדל במדין נשאל עליו מה טיבו ואמרו אין כחו אלא בפה אמר בלק אף אני אבוא באדם שכחו בפה. ונראה פירושו דהנה הפילוסופים והמקובלים מחולקים המה דהפילוסופים אומרין דאין הנבואה יכול לשרות רק על אדם המתבודד ופירש את עצמו לגמרי מעניני ותענוגי עה"ז והמקובלים חולקים עליהם ואומרים אדרבא הנבואה באה בלתי הכנה והראיה לזה דהקב"ה הראה את עצמו למשה בסנה ולא כמו שעושים הכומרים שפירשו עצמם לגמרי מתענוגי עוה"ז וישבו ביערים עד יום מותם והנה אם דעת הפילוסופים הוא אמת ודאי אין הנבואה יכול להיות שורה על בלעם באשר שהיו יודעים שהוא רשע גמור ובני מדין היו מחזיקין למשה לרשע ח"ו על שלקח אשה כושית וגם הקריב בנו לע"א ח"ו לכך בלק היה שואל ממדין מה טיבו אם משה היה פרוש מזה העולם ומפני כך זכה דהנבואה שורה עליו וא"כ הוא אז לא יועיל בלעם כלל לשטנו דהוא באמת רשע ואין הנבואה שורה עליו אכן מדין השיב דאין כחו אלא בפה דמשה אינו פרוש כלל רק דחשדוהו לרשע ולכן אמרו אף אנו נבוא עליהם באדם שכחו בפה ואין צריך כלל להכנה דוגמת משה:
פסוק ה:פתורה. הוא שולחני דכמו שמשה הוריד המן על ידי קדושה כך בלעם בטומאתו הוריד לחם מן השמים ע"י שבעה כוכבי לכת וזהו העורכים לגד שולחן וזהו נמי והמן כזרע גד הוא:
פסוק ה:אשר על הנהר. בא לומר דלא תקשה איך היה רוח נבואה שורה בח"ל אכן גבי יחזקאל חלה נמי קושיא זאת ומתרצים באשר שהיה על נהר כבר ונהר הוא אינו מקום טומאה ויכול להיות שם השראת השכינה ולכך אמר אשר על הנהר:
פסוק ה:ארץ בני עמו. דקשה איך דבר הכתוב פתורה לשון תרגום ולכן בא כמתרץ ארץ בני עמו שהיה מארם נהרים:
פסוק ה:הנה עם יצא ממצרים ויכס את עין הארץ. נראה לפרש דהנה בסוכות כתיב כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בצאתם ממצרים ודרשו חז"ל שהקיפם בענני הכבוד ויש לתת טעם למה ונראה דכל מעשיו של בלעם היה להחזירם למצרים על כישוף התלוי במהלך החמה אכן כשהחמה מכוסה בעבים אינם יכולים לעשות כישוף וזהו למען דעת צדקות ד' הקיפם בענני כבוד והנה השמש נקרא עין הארץ וזהו הנה עם יצא ממצרים ויכס את עין הארץ היינו בענני הכבוד. או. נראה פירושו דכל זמן שישראל נימולים אין כל אומה ולשון שולטת עליהם אכן כשיעברו ברית קודש מעליהם האומות גוברות עליהן ח"ו והנה קשה דלמה גזר הקב"ה דוקא ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה ודור רביעי ישובו הנה אכן דידוע דבשבעים נפש ירדו אבותינו למצרים נמצא אם הם באים מקודם לא"י יש לחוש פן תרבה עליהם חית השדה ולכן גזרה חכמתו להשהותם ארבע מאות שנה אכן כשראה שעינו אותם למאוד מיהר הגאולה והוצרכו וכאשר יענו אותם כן ירבה וכן יפרוץ והעם הנולדים במדבר לא מלו את עצמם והנה המילה נקראת בשם מעין וכל זמן שערלה עליו המעין מכוסה וזהו הנה עם יצא ממצרים ויכס את עין הארץ שכיסו את המעין בערלתם ולכן היה סבור בלעם שיש לו שליטה עליהם אכן כשראה בלעם שערלתם טמונה בעפר אז אמר מי מנה עפר יעקב:
פסוק ה:והוא יושב ממולי. נראה דבא לומר בזה דהקשו בתוספות מה בלעם יכול לומר באותו רגע קטנה שהקדוש ב"ה כועס ותרצו דהיה יכול לומר כלם אך קשה דעדיין לא היה יכול לומר למי יכלה אך כשמראה באצבעו עליהם יכול לומר על ישראל כוונתו וזהו הפירוש והוא יושב ממולי ותוכל להראות באצבעך עליהם:
פסוק ו:לכה נא ארה לי. ובלעם אמר להקב"ה ששלח לו בלשון קבה לי ונראה דאיתא בספר הערוך ששורש מן אריה הוא ארה והיוד הוא לתיקון המילה והנה אריה במ"ק הוא ט' וזהו רע לישראל רע הוא במ"ק ג"כ ט' לכן בט' באב נחרב הבית וכשיש יוד באמצע אז יש תיקון ע"כ אמר ר"י אלו הייתי שם הייתי קבעתיה ביוד וזה נמי והלבנון באדיר יפול זהו מזל אריה השולט והמושל בחודש אב ולזה היה בלעם הרשע נתכון ליטול יוד מבין אותיות אריה ונשאר אותיות ארה וזהו שאמר לכה קבה לשון נקב דאעשה נקב בתיבת ארה:
פסוק ו:אולי אוכל נכה בו וגו'. הוא לשון ניכוי דהנה עתה ירשו ישראל רק ז' עממין מטעם שהיה מספיק להם אבל לעתיד ירשו עוד ג' עממין הנשארים שהם קיני קניזי וקדמוני ובלק היה ירא שמא עתה ירשו ג"כ ג' עממין ולזה כיון באמרם לשון ניכוי שאנכה מהם כדי שלא יהיו צריכים לרשת ג' עממין הנ"ל:
פסוק ו:כי ידעתי את אשר תברך מבורך ואשר תאור יואר. הא דהזכיר לו ג"כ הברכה נראה שאין הקללה מתקיים בזה כ"א כשאתה נותן הברכה לחבירו כמו שמצינו גבי סיחון ועוג ומואב שנותן קללה למואב וברכה לסיחון:
פסוק ח:ויאמר אליהם לינו פה הלילה והשבותי אתכם דבר. לפי פשוטו הוא כי אה"ע דן הקב"ה בלילה ואז אשמע אם נגזר עליכם הצלחה או נראה לינו פה הלילה כי כל מעשה הרע של לוט היה שראה שנכשל בבוקר ראשון ואף עפ"כ לא היה נזהר בלילה שניה מלשתות בו יין אכן בלילה ראשונה בעיבורה של מואב היה שוגג וזהו לינו פה הלילה כי בלילה אתם נחשבים כצדיקים מטעם הנ"ל:
פסוק ח:והשבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי. רצה לומר אם ידבר במדת רחמים אז ייטיב לישראל אכן אם ידבר במה"ד אז ח"ו רע לישראל או יש לומר שדור הפלגה רצו לבנות מגדל אשר ראשו בשמים ואמרו ונעשה לנו שם פירוש דהיו אומרים אם נשמע מאחורי הפרגוד מה שנגזר אנו מהפכים ומבטלים אותו הדבר על מה שנגזר ומה היה סופם של דור הפלגה ויפץ ד' אותם ובלבל לשונם וכן כאן כששמעו שאמר כאשר ידבר ד' אלי א"כ אין לך כח לבטל דיבורו של הקדוש ב"ה ולכך הניחוהו והלכו להם וזהו כי קא דייקת בתיבת בלעם בלק תמצא בהם אותיות בלבל עמק. ועוד נראה דאית' במגלה עמוקות דמעשה זה היה סוף אלול ולכך אמרו נמתין עד י"ט א' של ר"ה ואז נידונים ישראל וגם לשטן יש רשות בעת ההיא לקטרג ואז רצה לקלל ולזה תיבת ארה א' ר"ה אכן כשראה בלעם שישראל תוקעין בשופר בר"ה ואם כן אין רשות לשטן לקטרג ולכן אמר ותרועת מלך בו ואז אמר לינו פה הלילה והיה דוחה אותם מיום אל יום עד יום הכפורים וצדקה עשה הקדוש ב"ה עמהם שלא כעס באותן הימים היינו עשרת ימים שבין ראש השנה ליו"כ ולכן נקבעו ימים אלו לתשובה מטעם הנ"ל דהמתינו עד יו"כ ואז אין רשות לשטן לקטרג ואדרבא מלאך רע בע"כ יענה אמן ולכך באמת הוצרך ג"כ לברכם וכשראו כך הלכו להם:
פסוק ט:ויבוא אלקים אל בלעם ויאמר מי האנשים האלה עמך. פירש רש"י להטעותו בא אמר פעמים שאין הכל גלוי לפניו הנה הקשו דברי רש"י אהדדי דבפרשת בראשית שאמר הקדוש ב"ה לאדם הראשון איכה פירש רש"י לכנוס עמו בדברים וכן אתה מוצא בבלעם וכאן פירש רש"י להטעותו בא אך נראה דהאמת היה דלהטעותו בא רק על בלעם קשה איך חשב שפעמים יודע וכו' דמה לו לטפשות זה דיותר היה לו לומר ששאל לו כדי לכנוס עמו בדברים כמו דמצינו באדם הראשון רק נראה פירושו דישראל אמרו היש ה' בקרבנו אם אין ואיתא במדרש דאמרו אם יודע הקדוש ב"ה מה אנו מהרהרים בלבנו אז נעבדנו ואם לאו לא נעבדנו והוא תמוה איך יעלה על דעתם שאין הקדוש ב"ה יודע מה בלבם דהא אין כפירה גדולה מזו אבל הענין הוא דודאי הקדוש ב"ה יודע מה בלבו של אדם אכן המלאך אינו יודע מה בלבו של אדם אם לא כשיש השכינה עמו ואז ג"כ יודע מה שבלב אדם והנה כתיב הנה אנכי שולח מלאך לפניך ולזה אמרו אם יודע מה בלבנו נמצא מוכח ודאי שהשכינה עמנו ונעבדנו ואם לאו הוא רק מלאך לחוד ולא נעבדנו וזהו ענין גם כן כאן דבא אלקים אל בלעם ואמר מי האנשים לכך אמר פעמים יודע היינו פעמים שהשכינה בעצמה מדברת עמו ופעמים ע"י מלאך:
פסוק יא:הנה העם היוצא ממצרים וגו'. עתה לכה קבה לי אותו הנה בלעם בטומאתו לא אמר להקדוש ב"ה ששלח לו שיקלל לישראל רק בא להקב"ה בדברי ריצוי ששלח בלק אליו לקלל את הערב רב העם היוצא ממצרים דייקא היינו ערב רב שיצאו אתם ממצרים דכל מקום שנאמר עם אינו אלא ערב רב ואעפ"כ אמר לו הקדוש ב"ה לא תאור את העם כי ב"ה שדבוקים בישראל כדכתיב ונברכו בך כל משפחות האדמה ופי' במדרש שידבקו בהם גרים וגם עליהם יהיה ברכה וזהו כי כרוך הוא שהם מדובקים בישראל ומקרה אחד להם ולישראל:
פסוק יג:ויקם בלעם בבוקר ויאמר אל שרי בלק לכו אל ארצכם כי מאן ה' לתתי להלך עמכם. נראה לפרש דהנה ידוע מה דאמרו בגמר' כל מאן דהוי משתעי בהדי רשב"ל בשוקא יהבינן ליה עיסקא בלא סהדי ויש להבין וכי ברוב גאותו של רשב"ל אשר השתרר על כל דם לא היה מדבר אלא עם אנשים הגונים והלא היה לו ללמוד מחכמי דורו אשר רבו למאוד והם הקדימו שלום לכל אדם כמו שמתפאר ר"י שלא הקדימו אדם שלום מעולם ואפילו נכרי רק. נראה דמצינו שעיקר הטוב הוא שירגיל האדם את עצמו לילך בדרך ממוצע להיות נושא חן בעיני כל אדם לבל ילעיגו עליו רק איתא בספרי מוסר דאם נכשל אדם באיזה חטא אז צריך להיות בעל תשובה ופתח לתשובה הוא לעשות גדרים וסייגים לאותה עבירה לבל ישנה בה ח"ו לכן רשב"ל דהיה גזלן מקודם כדאית' בגמ' ואחר שקבל עליו להיות תורתו אומנתו צריך להרחיק מאותו עון למאוד וע"כ לא דבר עם אנשים החשודים משא"כ שאר תנאים ואמוראים שהיו מהלכים בדרך הממוצע וידוע דבלעם היה קוסם בקסמים כאחד המכשפים וקודם שנשאו לבו לבוא אל בלק הכיר בקסמי בלק דהם במדרגה יותר מכל קוסם ומכשף לכך ויפול רוכבו אחור לחזור בתשובה ולבקש מה' להשראת רוח נבואה כדי שיהיה במדרגה יותר מבלק. וה' מילא רצונו ולכך הנהיג את עצמו לבל ילך עמהם באשר שקסמים בידם והוצרך סייג לבל יכשל בהם וזה שאמר מאן ה' מטעם הנ"ל:
פסוק טו:ויוסף עוד בלק שלוח שרים רבים ונכבדים מאלה. ונראה דכוונת בלק היה על שאמר בלעם מאן ה' לתתי להלוך עמכם מחמת שקסמים בידם ולכך שלח רבים ורוח הטומאה אינו שורה אלא ביחוד כמו דמצינו וילך שפי היינו בהתבודדות היפוך הרוח קדושה דאינו שורה אלא מתוך שמחה ולכך שחל לו רבים שלא יהיה לו פתחון פה שלא לבוא ולכך שלח ג"כ נכבדים דרוח הטומאה אינו שורה רק בבעלי מומין והם חלקו של סטרא אחרא לשכון שם ולכך שלח נכבדים דודאי לאו בעלי כשפים המה:
פסוק טז:אל נא תמנע מהלוך אלי כי כבד אכבדך מאוד וכל אשר תאמר אלי אעשה. נראה דידוע דקי"ל דאין שליח לדבר עבירה ובזה היה התנצלות לבלעם לבל יבוא לקללם לבלי יכוה בגחלתן של ישראל ואיך אפשר לעמוד על חור פתן ולא ינזק רק קי"ל אם על ריבוי מתנות או שילם לו בעד דבר ששלחו אז מותר ואין בכך כלום אפי' שלחו לדבר עבירה מותר לו לילך דהוא אינו הולך לעבור עבירה רק ליטול שכר ויש שליח לדבר עבירה ואין השליח חייב וז"ש בלק אל נא תמנע מהלוך אלי דכל אשר תאמר אתן לך והוי בשכר ויש שליח לדבר עבירה:
פסוק יז:או יאמר ואגב יתורץ מה דאיתא במדרש ברכתו של בלעם היה נשמע מסוף עולם ועד סופו והוא תמוה ונראה טעמו של דבר שהיה נשמע קולו דלכאורה תמוה על בלק דמה עלה על לבו לשלות לבלעם לקלל את ישראל אשר בחר ה' בהם מכל העמים והוא דימה בדעתו להשחית את רחומיו ומי פתי יסור הנה וביותר תמוה על שהשיב לו כבר בפעם ראשון כל אשר ישים ה' בפי אותו אדבר ואעפ"כ שינה באולתו וגם על בלעם יקשה איך נשא לבו לילך בדרך עיקש אשר יכזבו בו מימיו וכבודו נהפך לקלון שהוצרך לברכם רק נראה דבלק היה ג"כ קוסם גדול ועלה ברעיונו דודאי אין יכולת בלעם מבלעדי ה' לעשות קטנה או גדולה רק דבלק בא להטעות את ישראל דידע דנמוגו כל יושבי הארץ מפניהם ורצה לחזק לב עמו דישימו על לבם ללחום קרב עם ישראל לכן שלח לבלעם לומר לפני כל עין רואה שקילל את ישראל ויחזק את לב העם ובאמת ברכם מה עשה הקדוש ב"ה שנשמע קולו מסוף עולם ועד סופו שברכם כדי להפר מחשבתם שמעתה לא ילחמו עם ישראל רק בלק לא ידע זאת שישמע קולו למרחוק ע"כ שלח לבלעם רק היה מתירא דבלעם יטעון הגם דלפי שעה יש להטעות אותם שיחשבו שקללם מ"מ בראותם לבסוף שלא יצא מחשבתו וקללתו אל הפועל אשר קללתו לא נתקיים בהם בהחשבם שקללתי להם יהיה זה לי לחרפה ולבושה בפני כל העמים לכך אמר אל נא תמנע מהלוך אלי מטעם הנ"ל כי כבד אכבדך ואני ראש קהלי עם ומהלך ברצון אחרים או יכבדוך או לא:
פסוק כ:ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה. ונבוא לבאר המדרש הנ"ל באופן אחר דברכתו נשמעת עד סוף העולם דאיתא בגמר' כל הברכות שבירך אותו הרשע נתהפכו לקללות חוץ מב"כ ובמ"ד הוא ברכת מה טובו דכתיב ביה כנחלים נטיו וכדגים הנקבצים בנחל אין עין הרע שולט בהם אבל כל הברכות האחרות היו באות מעין הרע אשר אותו הרשע נתן בו עיניו ונתהפכו לקללות אך היכן מצינו דהברכות נהפכו לקללות רק זה ניכר מברכותיו וירום מאגג מלכו שישראל היו מוכתרים במלך מה שאינו מתקיים בעו"ה וגם במה שבירך לישב בטח ושאנן בלי עול מסים וארנונים של עובדי כוכבים בארץ ישראל ובכל יום ויום גברו עלינו הצרות בעו"ה ותקיפת שולטנית העובדי כוכבים ומזלות ולכך נשמע קולו מסוף עולם עד סופו לבל יאמרו דבאמת קילל את ישראל ויצא מחשבתו וקללתו מכח אל הפועל ולכך נשמע ברכתו שידעו שאין בו ממש ובברכתו רק בלעם ברצונו היה לברך את ישראל אלף פעמים ככה ורצה ליתן בו עיניו שהברכות יתהפכו לקללות ולא רצה לברך ברכת מה טובו כיון שאינו חוזר לקללה שאין עינ' בישא שולטת בו וז"ש לו הקב"ה ואך את הדבר אשר אדבר אליך היינו ברכת מה טובו שהוא בתי כנסיות ובתי מדרשות אותו תעשה:
פסוק כא:ויקם בלעם בבוקר וגו' ויחר אף אלקים כי הולך הוא ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטן לו וגו'. ויש להבין מה היה הזריזות זה של בלעם אשר הוי ליה להשהות ולדחות הזמן משעה לחברתה ביודעו שאין בו ממש ולא יפיק רצונו מכח אל הפועל וביותר תמוה על המלאך אשר מקודם נתן לו רשות והרמנא לילך עמהם וכאן היה בא על פרשת דרכים לשכנו וכי דרך אלקי' הוא רק נראה דידוע מה דאיתא בגמר' בזמן שיש דין למטה היינו בעשרת ימי תשובה ליכא ריתח' קמי קב"ה וביום א' של ר"ה הגיע בלעם אצל בלק וזה היה כוונת המלאך שילך עמהם ובלעם הבין זאת דליכא ריתחא קמי קב"ה בהני עשרה יומין ולכך ויקם בלעם בבוקר ביום שלפני ר"ה כדי להגיע בגבול מואב קודם כניסת ליל ר"ה ומיד אלטיי' לישראל ואז אפיק רצוני מכח אל הפועל והטוב בעיני אעשה ולכך ויתיצב מלאך ה' בדרך לשטנו באשר דמקודם הרשהו ללכת אתם במכוון הנ"ל דיבוא שם בר"ה ואז אין לו כת לקלל ישראל אבל עכשיו דראה רשעתו בזריזות שלו דויקם בלעם בבוקר ונסתר כוונתו לכך ויתיצב וגו':
פסוק כב:והוא רוכב על אתונו ושני נעריו עמו. פרש"י מכאן לאדם חשוב היוצא לדרך יוליך עמו שני אנשים לשמשו וכו' ויש להבין אמאי לא דייק רש"י דמוכח כן מאברהם שלקח שני נעריו עמו כמ"ש כאן ונראה דאית' בגמ' ההולך יחידי בלילה רואה את המזיקין וניזק תרי רואין ואינן ניזוקין תלתא אינם רואים כל עיקר לכך מאברהם לא מוכח מידי דשני נעריו היו עמו לבל יראה שעירים ירקדו שם בדרך אשר הוא הולך אבל בבלעם דניח' היה לו בזאת אעפ"כ היו שני נעריו עמו מוכח שפיר מכאן דאדם חשוב צריך להוליך עמו שני אנשים לשמשו:
פסוק כג:ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך וחרבו שלופה בידו. דהנה ידוע דכל מעשה כשפים בא מלהט החרב המתהפכת אשר נתהפך מטוב לרע וגם איפכא לכך כתיב חרטומי מצרים בלטיהם דזה הלהט החרב המתהפכת מטוב לרע ואיפכא ממקל לנחש ומנחש למקל וזה שאמר המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים ובלעם כבר סילק ממנו זוהמת הכישוף ולכך וחרבו שלופה ביד המלאך אשר אין ביכולת בלעם לעמוד נגדו:
פסוק כג:ותט האתון מן הדרך ויך בלעם האתון להטותה הדרך. דידוע דברצות בלעם להשפיע על עצמו את רוח הטומאה היה מרביע האתון להתגברות הטומאה והיה חושב בלעם דמטעם זה הטה האתון את עצמו מן הדרך כהרגלו בכל פעם ופן ירגישו השרים אשר עמו טעם הטיית האתון מן הדרך ויאמרו ודאי הרגילו הוא בכך וזה יהיה לו לקלון ע"כ ויך בלעם את האתון להטותה הדרך:
פסוק כד:ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים גדר מזה וגדר מזה. איתא במדרש דיש להם גדר תחומי שבת ואיך הלכת לקללם ויש להבין למה בא דוקא בטענה זו ונראה דידוע דעיקר הכישוף הוא משבעה כוכבי לכת כמ"ש העורכים לגד שולחן והרוצה להשבית ולהאביד איזה דבר צריך לכוין נגד שליטת מזל שבתאי לשון שביתה אז תרצה הארץ את שבתותיה רק על ישראל אינו יכול המזל הזאת להרע להם באשר ששבת הוא ממתיק המזל הנ"ל ואיתא בזוהר הא דבמקום אחד משמע דמלאכי השרת הם יותר במעלה מישראל ובמקום אחר משמע איפכא ותירץ דבחול מה"ש הם יותר במעלה מישראל משא"כ בשבת ישראל הם יותר במעלה ממה"ש וז"ש הפסוק כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל כעת היינו עת הידוע שהוא שבת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל היינו מה"ש שואלים לישראל מה פעל אל וז"ש מה לך כל החרדה זאת מבלי להועיל להשבית העם הזה אשר גדר מזה בשמירת שבת ואין כח במזל שבתאי כלל להרע להם:
פסוק כז:ויחר אף בלעם ויך את האתון במקל. הנה כתיב ובמק' יגיד דבר והוא לא ידע מה הוא הסיבה לחמור הזה אשר לא הורגל בה כזאת ולכך ויך במק' לידע מה שבלבה:
פסוק כח:ויפתח ה' את פי האתון. מלשון הפסוק משמע שלא היה כאן בריה חדשה במה שהיה האתון יכול לדבר רק שהיה כבר בכחו לדבר ולא הוצרך רק להוציא מכח אל הפועל בפתיחת פיו ונראה דודאי אין כל חדש תחת השמש בדבר שלא נשמע כמוה מימים ימימה רק נראה דכתיב והנחש היה ערום מכל החיה משמע בחכמה היה יותר במעלה מכל בהמות וחיות הא גם בחיתוך הלשון מדברת גדולות שדיברה עם חוה מה שאין כן בשאר בהמות וחיות ומשמעות הפסוק שלא היה לנחש מעלה יתירה על שאר חיות ובהמות רק בחכמה רק באמת דקודם חטא אדה"ר כל בהמה וחיה היתה במעלה זו לדבר כפי כל האדם ומעלת האדם מן הבהמה אין בדבר זה רק בהשגה להשיג אור העליון רק אח"כ כשסרח נתהווה בדוגמת בהמה לענין השגה ובהמה היה הלוך וחסור לפי ערך האדם וז"ש אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו על שלא ילין ביקר נמשל כבהמות ושפיר הוי אין כל חדש תחת השמש דמששת ימי בראשית נבראו בפה לדבר ולא היה צריך רק לפתיחת פה לדבר אבל בזוהר איתא דמלאך הנקרא כך פי האתון ובשמות הקדושים נקרא קמואל והנפקותא הוא זאת אם המלאך הוא היה הדובר בה ודאי דברה בלה"ק באשר שאין המלאכים נזקקין ללשון אחרת אבל אם החמור בעצם דיברה ודאי דיברה בלשון מה שהוא רגיל בפי כל אדם ויותר מוכח דדיברה בלשון הרגיל בפי כל אדם דכל דברי האתון היה כדי לבייש את בלעם בפני שרי בלק כדמוכח מהפסוקים וכדפרש"י ואלו היה מדברת בלה"ק לא היו מבינים מה שהאתון מדבר אליו וצ"ל דהאתון בעצם דיבר בלשון הרגיל בפי כל אדם:
פסוק כח:ותאמר לבלעם מה עשיתי לך כי הכיתני זה שלש רגלים. הנה אמרו חז"ל רמז לו אתה מבקש לעקור אומה החוגגת שלש פעמים בשנה ולהבין מליצת האתון הזה אשר למראה עין לדוגמא שמו יחשב ובאמת נמסר לו מדע והשכל מדעה עליונה אבל נראה דידוע דלאברהם בברית בין הבתרים חשכו עיניו מראות בעו"ה על ארבע גליות לעתיד כדכתיב תנור עשן ולפיד אש והכל היה צריך להיות במצרים אבל כשראה הקב"ה גודל שעבודם וסבלם במצרים הקיל מעליהם שלא יהיו גם שאר ג' גליות במצרים רק כל האומר הקב"ה ותרן וויתר לו חייו וכי ח"ו ישא לו פנים רק דבאמת ישראל היו הולכים בכל שנה ג' רגלים לראות פני ה' והלכו לירושלים מבתיהם מלאים כל טוב למקום אשר כגרים נחשבים שם ואין גלות גדול מזה וזהו כפרה על ג' גליות וזהו היה הענין דפרעה לח רצה להניחם לצאת לחירות בחשבו שעוד השלש גליות ישתעבדו במצרים כמו שנתבשר לאברהם ועדיין לא הגיע להם וזה היה גם ענין בלק דלא רצה להניחם לעבור בגבולו בחשבו כי אין זמנם ליכנס לא"י עד אחר ג' שעבודים ובאמת הג' רגלים מכפרים על זה וז"ש זה שלש רגלים דרמז לו ג' שעבודים אשר נתבשרו לאברהם כבר נתכפרו בזה ואין לך כח כלל להשטינם:
פסוק כט:ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך. היינו כי התעללת בי לפרסם קלוני ברבים לתבוע אותי לתשמיש לו יש חרב בידי היינו להט החרב המתהפכת כמו שהיה בידי קודם שהחלפתי הכישוף בנבואה כי עתה הרגתיך עתה דייקא ולא הייתי מעכב הדבר כלל עד בואי שם אבל מחמת הנבואה הוצרכתי להמתין עד שיעבור הזעם קמיה ובעת הזעם היינו למחרת אז באמת אלטייך או יאמר במלת עתה דמקודם היה צריך להאתון היינו להתגבר הטומאה על עצמו מכח הרבעת האתון אבל עתה בנבואה לא היה צריך לכ"ז לכך דייקא עתה ולא מקודם:
פסוק ל:ההסכן הסכנתי לעשות לך כה וגו'. היינו לפי מה שחשב בלעם שהאתון הטתה מן הדרך לתבוע אותו לתשמיש ותבע עלבונו מן האתון על זה השיב לו האתון ההסכן הסכנתי אתה הוא תובע עלבון דידך שאנכי תבעתי אותך לתשמיש ההסכן הסכנתי לתבוע אותך לתשמיש אדרבה איפוך אנא:
פסוק לב:הנה אנכי יצאתי לשטן לך כי ירט הדרך לנגדי. היינו כמש"ל שמיהרת לרוץ לשם וזה היה כנגדי כי דעתי היה שתבוא לשם אחר שיעבור הזעם היינו בר"ה ממש ואתה השכמת לקום בבוקר כנ"ל:
פסוק לג:ותראני האתון וגו' אולי נטתה מפני כי עתה גם אותך הרגתי ואותה החייתי. דבלעם חטא בהרבעת האתון וה"ד בעל תשובה באותו מקום ובאותו מעשה ופירש הרמב"ם דודאי אילו יפגע לזונה בשוק ולא יעבור עבירה אין זה פרישות מחמת תשובה כי בושת האדם תכסהו רק במקום מוצנע אשר אין שם אדם ואפ"ה הוא כופה את יצרו מבלי לשמוע לעצת המסית הטמון בקרבו זהו הבעל תשובה באמת וזה היה כוונת האתון דהיא ידעה דהוא בעל תשובה על הרבעת האתון ולכך נטתה מן הדרך כדי להיות במקום מוצנע ואפ"ה יכפה את יצרו ויקבל שכר טוב ולכך אמר המלאך אולי נטתה מפני ולא היית בעל תשובה כלל ולכך הרגתי אותך או יאמר דבאמת שורת הדין היה שיהרוג את בלעם להיות לאות ולמופת לכל הבאים אחריו שלא לעשות עוד כמעשה הרע הגדול הזה לקלל את ישראל כפעם בפעם רק דבכל זאת לא יהיה לראיה להבאים אחריו ויאמרו דלכך נהרג על התועבה הגדולה אשר עשה בהרבעת אתונו ואי משום דא"כ על כך נענש משום רביעה הוי ליה ג"כ להרוג את האתון מ"מ יאמרו זהו שכרה על דנטתה מפניו אבל אי לא נטתה מפניו באמת היה הורג לבלעם ולאתון החיה והוי מוכח לכל הבאים אחריו לבלי לעשות כמעשה הרע הזה לקלל את ישראל וז"ש אולי נטתה מפני גם אותך הרגתי למופת כנ"ל ואותה החייתי לבל יאמרו דעל דבר הרבעת בהמתו נהרג. או נראה דידוע דהאתון במה שנטתה מפני המלאך באמת זכתה לעלות ממדריגה למדריגה דהיינו מקדם היתה בבחינת חי כשאר כל חיה ובהמה אבל עתה נכנסת במדריגת מדבר וז"ש אולי נטתה מפני גם אותך הרגתי לבל יהיה לך זכות להגין כלל ואותה החייתי בבחי' חי ולא מדבר כאשר היתה תחלה:
פסוק לה:ויאמר מלאך ה' אל בלעם לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר. דהנה ידוע דישראל קבלו פני השכינה בהעמדת הר סיני וגם בים סוף וזכו להביט בשכינה משא"כ בלעם אשר לא זכה לשכינה רק בנפילה וזה היה לו לחרפה גדולה והוא לא רצה לגלות סודו זה דהוא נופל וגלוי עינים וזה שאמר הקב"ה ואפס את הדבר אשר אדבר היינו אפי' נופל וגלוי עינים אותו תדבר:
פסוק לו:וישמע בלק כי בא בלעם ויצא לקראתו אל עיר מואב אשר על גבול ארנון. בא לומר על גבול ארנון דהא לכאורה תמוה הא אצל בלעם היה רה"ק ואין השכינה שורה אלא בא"י וזהו היה ח"ל והיאך שרתה השכינה שם רק באמת מצינו ביחזקאל דהקב"ה היה נראה אליו אצל נהר כבר לדבר עמו דג"כ היה בח"ל רק דזיל בתר טעמא דמש"ה אין הקב"ה משרה שכינה בח"ל משום שהיה מלא טומאה וגלולים מה דלא שייך בנהרים ולכך הלך אל גבול נהר ארנון אשר שם מקום טהור לקבל הנבואה:
פסוק לז:ויאמר בלק אל בלעם הלא שלוח שלחתי אליך לקרוא לך למה לא הלכת אלי האומנם לא אוכל כבדך. נראה לומר דרצה בזה דהרבה לשלוח אליו שרים רבים ונכבדים באשר שמאס בשליחות הראשון דאינו לפי כבודו וזה שאמר דמה היה לך לשטות זה האומנם לא אוכל כבדך עין בעין אשר באמת היכולת בידי לעשות כל הטוב בעיני ולעשות כרצונו:
פסוק לח:ויאמר בלעם אל בלק הנה באתי אליך עתה היכול אוכל דבר מאומה הדבר אשר ישים אלקים בפי אותו אדבר. וזולתו באמת לא אוכל לעשות הן טוב הן רע וידעתי גם ידעתי זה שהקב"ה בוודאי לא ישים בפי לקלל את ישראל עם סגולה אשר בחר ה' בהם מכל העמים ונתעוררתי על זה שבודאי חרפה וקלון יהיה באחרונה ולכך בשביל זה התרשלתי מלבוא הנה עד שתעשה לי כבוד ביותר כי ידעתי דלאחר כן יהיה כבודי לקלון מטעם הנ"ל וחשבתי לריוח הכבוד שעשית לי לפי שעה:
