פסוק ב:וירא בלק וגו'. אמר אלו שני מלכים כו' הרבה דרכים ראיתי למפרשים כוונת רש"י זה בכה וזה בכה, והנלע"ד הוא בדרך זה דודאי קשה על זה דאטו בלק לחוד ראה וכל מואב לא ראו, אלא ודאי דהיינו לשון הבנה דלבו ראה ענין הזה והנמשך ממנו, וע"ז קשה דהפסוק מתחיל בבלק ומסיים בהעם הל"ל ויגר בלק או וירא מואב ויגר, אלא ודאי יש לפרש פירוש אחר והוא מסתבר לכאורה, דהיינו כל מה שנאמר כאן עד וישלח מלאכים הם. מאמרים דבוקים זה בזה ופסוק וישלח מלאכים הוא מוכרת, וה"ק שבלק ראה ד' דברים אלו, האחד מה שעשו ישראל לאמורי, השני ראה שמואב יגורו מפני העם, השלישי ראה שקצו מפני ישראל, הרביעי ראה שאמר מואב אל זקני מדין כו', כל זה ראה בלק, וכ"ת מה איכפת בראיית בלק, ע"ז סיים ובלק בן צפור מלך למואב א"כ ודאי איכפת בראייתו ומכח זה וישלח מלאכים כו', ע"ז אמר רש"י לעולם הפסוקים כפשוטן דויגר מואב הוא מאמר מוכרת, וע"כ אמר לפיכך ויגר מואב כו' להורות שאינו דבוק למעלה, ומה שקשה הא פתח בבלק וסיים בהעם, זה מתרץ רש"י במ"ש אמר אלו ב' מלכים דהיינו שבלק ראה ויעורר את העם באמירתו זאת שאלו המלכים כו' אנו מה נעשה, מכח דבורו זה לפניהם ויגר מואב, נמצא הכל ניחא אלא שעדיין צריך לתרץ קושית הרא"ם בלשון הפסוק כי רב. הוא דתלה המורא מכח שהם רבים ובאמת לא היה המורא בשביל זה דא"כ לא היה צ"ל שראה מה שעשו לאמורי. ולי נראה דאין כאן קושיא, דהא יש בפסוק וסלחתי לעוני כי רב הוא, והכוונה הוא לומר דדבר גדול הוא ענין החטא. ה"נ הך רב הוא כאומר כי דבר גדול באומה זו שמנצחת כ"כ שלא כדרך הטבע לפיכך ויגר מואב, כנ"ל נכון:
פסוק ד:אל זקני מדין כו', ומה ראו מואב כו', בלא זה מ"ש רש"י עד הנה הו"א דה"ק קרא ויגר מואב, אבל לא מדין, ע"כ הלכו מואב לזקני מדין לשאול אותם למה הם אינם יגורים משא"כ כאן שפירש"י שמיראתן עשו שלום ביניהם ש"מ שגם מדין היה, להם יראה א"כ מה נשתנו אלו מאלו, וא"ל מנ"ל לרש"י באמת שגם מדין היה להם יראה שמא מואב לחוד היה ירא ונטל עצה ממדין שלא היה ירא, זה אינו דהיאך נטלו עצה משונא שלהם בודאי יתנו להם עצה, שאינה הוגנת כדי לכלותם כיון שהם לא יראו, אלא ע"כ ששניהם יראו:
פסוק ד:בעת ההיא כו' מנסיכי מדין היה הרא"ם כתב שיש כאן ט"ס וצ"ל מנסיכי סיחון כדכתיב ביהושע את נשיאי מדין את אוי ואת רקם כו' נסיכי סיחון ולא ידעתי מאין הוציאו שבלק היה מנסיכי מדין וכצ"ל מנסיכי סיחון. ויש מקיימין הגירסא שלפנינו דאמרינן במדרש דצור היינו בלק:
פסוק ה:פתורה כו' ולפי פשוטו של מקרא כו' י"ל שהיה ראוי לפרש הדרך הפשוט תחילה ואח"כ המדרש וכן דרכו ברוב המקומות, ונראה דכאן צריכין המדרש ופשוטו, להדדי, דלפשוטו לחוד קשה למה לא הזכיר כאן המדינהשל פתורה כמו שזכר בפרשת תצא ואשר שכר עליך בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים לקללך וכאן לא זכר רק שם העיר לחוד, אלא ע"כ דקמ"ל דאין הכוונה, להודיע שם העיר לחוד אלא להודיע דהוא הוי כמו פתורא דהיינו שלחני, ולמדרש לחוד קשה דא"כ כאן מדבר בלשון ארמית תיבה זו כמו ואתא מרבבות קודש דהאי ואתא הוא תיבה בלשון ארמית, א"כ קשה דכאן לפירוש הפשוט הוה הה"א של פתורה במקום למ"ד בתחילה כדרגיל רש"י לפרש בכל מקום, אבל לפי המדרש הוה הה"א של פתורה מעיקר התיבה לא במקום למ"ד בתחילה, וע"ז קשה דבכל מקום שתמצא בתרגום של שלחן פתורא הוא באל כמו בתרומה ועשית שלחן תרגומו פתורא וכן בכל המקומות, אלא ע"כ דצריך לפשוטו דהיינו במקום למ"ד בתחילה כמו לפתור, וע"כ מביא רש"י הפשוט באחרונה ללמד דגם המדרש צריך לזה הפשוט. ובזה מתורץ מה שהקשה הרא"ם על המדרש דהא פתור הוא שם מקום כמו שנזכר בפרשת כי תצא, ולפי דברינו לק"מ דהמדרש והפשוט לאחדים הם:
פסוק ט:מי האנשים האלה עמך, להטעותו בא, בפרשת בראשית בפסוק ויאמר לו איכה פירש"י נכנס עמו בדברים שלא יהא נבהל להשיב אם יענישו פתאום וכן בבלעם מי האנשים האלה עמך ליכנס עמהם בדברים כו', משמע דלטובתו נכנס עמו בדברים שלא יהא נבהל להשיב וכאן פירש להטעותו בא. ונ"ל שזה שאמר נכנס עמו בדברים ודאי בכולהו אמרינן כן אלא שיש חילוק בטעם על הכנס בדברים, דבמקום שנאמר עונש באותו דבר כגון באדם וקין וחזקיה אז הוה הטעם שלא לומר העונש פתאום אלא לספר לו על מה שיגיענו העונש ויצדיק הדין על עצמו כזאת עשית וראוי לך עונש זה כי אין לך פה להשיב, אבל כאן בבלעם לא נאמר כאן שום עונש א"כ למה נכנס עמו בדברים אלא בשביל להטעותו לרשע בא לגלות קלונו בפרסום
פסוק יב:לא תלך עמהם א"ל א"כ אקללם במקומי זה צריך ביאור דמאי חילוק יש בין הליכה עמהם או במקומו ותו מאי א"כ דקאמר ב' פעמים. ונ"ל דחילוק היה בין שרי מואב ובין בלעם, דשרי מואב לא בקשו רק קללה באותה שעה כדי שלא יבואו עליהם אבל לדורות לא בקשו לקללם, אבל בלעם ביקש לקללם אפילו לדורות, על כן כשנאמר לו לא תלך עמהם דהיינו בדרך שלהם דבקשו לקללם עתה אע"פ שאין בידיהם חטא שמביא לזה זה לא תעשה, ע"כ אמר בלעם א"כ אקללם במקומי, האי א"כ הוא לשון המורה על הספק, דוגמא לדבר מצינו בפוסקים שלא יכתוב הדיין הפסק דרך א"כ כלומר שאינו ברור אלא אם הוא כן, וע"כ אמר בלעם אני לא אקללם בשעה שאינם חייבים, אלא אם יהיו חייבים אוסיף קללה עליהם יותר מהמגיע עליהם מצד הדין, וזהו, א"כ אקללם במקומי כלומר לא כשרי בלק אלא באם יהיו חייבים בלאו הכי, ע"ז השיב לו הקב"ה לא תאור את העם, אמר בלעם א"כ אברכם פירוש אברך אותם אם יהיו צדיקים, וזהו ג"כ דרך אם כן וכוונתו היתה לרעה דקי"ל בכ"מ מכלל הן אתה שומע לאו ממילא אם יהיו חייבים יתוסף קללה מכח ההיא ברכה שאברכם אם יהיו צדיקים תמשך תוספת קללה אם יהיו חייבים, לזה השיב לו כי ברוך הוא אינה צריכים לברכה שלך שהיא להמשך ההיפך אלא ברוך הוא בכל גווני זה נכון מאוד בדברי רש"י:
פסוק יג:להלוך עמכם. אלא עם שרים גדולים אע"פ שגם הקב"ה אמר לא תלך עמהם, זה ל"ק לפי מה שפירשתי דשרי מואב בקשו לקלל סתם אפי' אם אינם חייבים לזה אמר לא תלך עמהם, פירוש בדרך שלהם כדלעיל משא"כ בדברי בלעם עמכם בודאי לדיוקא מתכוין דעם גדולים מהם ילך:
פסוק כד:גדר מזה וגדר מזה. סתם גדר של אבנים. יש לי תימה רבה למה מרשים רש"י גדר מזה וגדר מזה, אם בא לפרש מלת גדר מה היא למה הרשים כל כך לא היה לו להרשים רק תיבת גדר. ותו מאי נ"מ מזה כאן מה לנו אם היה אותו הגדר, של אבנים או של עץ. ונ"ל דקשה בפסוק דאמר גדר מזה וגדר מזה ל"ל פעם שנית וגדר, די היה לומר גדר מזה ומזה, וע"כ כתב רש"י סתם גדר הוא של אבנים, ורמז בזה דבר חשוב, דהיינו דאיתא במדרש רבה שהמלאך אמר לבלעם אין אתה יכול לשלוט בהם שבידיהם לוחות כתובים משני עבריהם מזה ומזה הם כתובים, דהיינו שבשאר כתב אין צורת האותיות שוה מבפנים ומבחוץ אבל בלוחות היה שוה בשני הצדדים, ובזה רמז כאן גדר מזה וגדר מזה דהיינו רמז על כתב הלוחות שגדר שבזה ושבזה הם שוים, ולזה כיון רש"י באמרו סתם גדר של אבנים שהפסוק מרמז על הלוחות דכתיב שני לוחות העדות לוחות אבן, ורמז כאן לפי המדרש שזכרנו ששוה גדר מזה ומזה כמו שאמרנו. וחכם הרזים יראנו בתורתו נפלאות, בפרט שרישומו של רש"י מורה על אמיתת דבר זה:
פסוק כו:ויוסף מלאך ה' עבור, לעבור עוד לפניו דברים אלו קצת סתומים להבינם. ונראה דכך הוא דקשה מאי ויוסף מלאך כו', בשלמא אם היה קודם זה המלאך עובר לפניו שייך ע"ז הוספה לעבור, אבל באמת לא היה תחילה עובר לפניו כי לא נזכר זה אלא אדרבה המשמעות שבא כנגדו ועמד לפניו וא"כ לא יצדק לומר ויוסף, והלא מעשה חדש הוא שתחילה היה כנגדו ואח"כ הלך לפניו, ע"כ פירש"י דהך העברה אינה כפשוטה שהלך דרך העברה אלא לשון קודם הוא דהיינו שבא כנגדו ועמד קודם לו במקום ההוא ואח"כ חזר בלעם והלך למקום אחר וגם במקום האחר עמד והיה המלאך קודם לו, וזהו ההוספה לענין קדימה שכתב רש"י לעבור לפניו, כלומר להיות עובר דהיינו קודם, ומביא ראיה לזה דגבי יעקב בפרשת וישלח והוא עובר לפניהם, דודאי לאו לשון עובר והולך קאמר דהא עמדו באותה שעה ודברו עמו אלא דלשון קדימה קאמר כלומר והוא קודם לפניהם, ודבר זה שכתבתי הוא תלמוד ערוך בפרק לולב הגזול (דף ל"ט) כל המצות מברך עליהן עובר לעשייתן מאי משמע דהאי עובר לישנא דאקדומי הוא ומביא אביי ראיה ממקרא הזה שזכר רש"י כאן והוא עבר לפניהם. והרא"ם במחילת כבודו כתב בזה דברים של שגגה, שכתב דרש"י קמ"ל והוא הולך לפניהם כמו ויעברו בין בתריו, כל העובר על הפקודים, שהם מורים על העוברים דרך צר ממקום למקום עכ"ל אישתמיטתיה הגמרא שזכרתי, וע"כ לא נתכוין בדברי רש"י אלו, ופ"כ מביא רש"י ע"ז ומדרש אגדה מה ראה לעמוד כו', ולכאורה תמוה למה מביא רש"י זה כאן ולא בפעם הראשונה שכתב נצב בדרך, אלא פשוט דמביא כאן מדרש זה שנזכר בו שעמד לפניו וממילא הך העברה לאו הליכה היא, וזה אמת גמור בלי ספק:
פסוק לד:אם רע בעיניך אשובה לי כו', להתריס נגד המקום כו'. דלכאורה אמר בלעם למלאך דרך שאלה שלא יחר אפו כי רע בעיניך אשובה לי ברצון טוב, וע"ז קשה מה ספק היה לו אם רע בעיניו ההליכה והלא כל הענין היה מכח זו ההליכה, והיה די לומר אשובה לי, לזה פירש דלהתריס ולהכעיס אמר כן שהקב"ה אמר לילך ואתה מוחה, א"כ הך אשובה לי פירושו אני מוכרח לשוב מחמתך שלא ברצוני שלא כדת, ומ"ש רש"י למוד הוא בכך כו' נראה שלמד זה מדאמר ועתה בוי"ו מיותרת שהיה לו לומר עתה, אלא להורות שכבר היה לעולמים וגם עתה הוא כך:
פסוק לז:האמנם לא אוכל כבדך, נתנבא שסופו לצאת כו'. דקשה האמנם ל"ל הלא סגי לומר הלא אוכל כבדך, אלא דפיו הכשילו והתנבא ואמר האמנם, שהוא מורה שיהיה באמת כן, והוא עצמו לא הבין מה שהוא מדבר כי כן הוא דרך נביאות שדברים יוצאים מפיו בלי ידיעתו מה הם: