א וַיִּסְע֖וּ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיַּחֲנוּ֙ בְּעַֽרְב֣וֹת מוֹאָ֔ב מֵעֵ֖בֶר לְיַרְדֵּ֥ן יְרֵחֽוֹ׃ ב וַיַּ֥רְא בָּלָ֖ק בֶּן־צִפּ֑וֹר אֵ֛ת כָּל־אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יִשְׂרָאֵ֖ל לָֽאֱמֹרִֽי׃ ג וַיָּ֨גָר מוֹאָ֜ב מִפְּנֵ֥י הָעָ֛ם מְאֹ֖ד כִּ֣י רַב־ה֑וּא וַיָּ֣קָץ מוֹאָ֔ב מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ ד וַיֹּ֨אמֶר מוֹאָ֜ב אֶל־זִקְנֵ֣י מִדְיָ֗ן עַתָּ֞ה יְלַחֲכ֤וּ הַקָּהָל֙ אֶת־כָּל־סְבִ֣יבֹתֵ֔ינוּ כִּלְחֹ֣ךְ הַשּׁ֔וֹר אֵ֖ת יֶ֣רֶק הַשָּׂדֶ֑ה וּבָלָ֧ק בֶּן־צִפּ֛וֹר מֶ֥לֶךְ לְמוֹאָ֖ב בָּעֵ֥ת הַהִֽוא׃ ה וַיִּשְׁלַ֨ח מַלְאָכִ֜ים אֶל־בִּלְעָ֣ם בֶּן־בְּע֗וֹר פְּ֠תוֹרָה אֲשֶׁ֧ר עַל־הַנָּהָ֛ר אֶ֥רֶץ בְּנֵי־עַמּ֖וֹ לִקְרֹא־ל֑וֹ לֵאמֹ֗ר הִ֠נֵּה עַ֣ם יָצָ֤א מִמִּצְרַ֙יִם֙ הִנֵּ֤ה כִסָּה֙ אֶת־עֵ֣ין הָאָ֔רֶץ וְה֥וּא יֹשֵׁ֖ב מִמֻּלִֽי׃ ו וְעַתָּה֩ לְכָה־נָּ֨א אָֽרָה־לִּ֜י אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֗ה כִּֽי־עָצ֥וּם הוּא֙ מִמֶּ֔נִּי אוּלַ֤י אוּכַל֙ נַכֶּה־בּ֔וֹ וַאֲגָרְשֶׁ֖נּוּ מִן־הָאָ֑רֶץ כִּ֣י יָדַ֗עְתִּי אֵ֤ת אֲשֶׁר־תְּבָרֵךְ֙ מְבֹרָ֔ךְ וַאֲשֶׁ֥ר תָּאֹ֖ר יוּאָֽר׃ ז וַיֵּ֨לְכ֜וּ זִקְנֵ֤י מוֹאָב֙ וְזִקְנֵ֣י מִדְיָ֔ן וּקְסָמִ֖ים בְּיָדָ֑ם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם וַיְדַבְּר֥וּ אֵלָ֖יו דִּבְרֵ֥י בָלָֽק׃ ח וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם לִ֤ינוּ פֹה֙ הַלַּ֔יְלָה וַהֲשִׁבֹתִ֤י אֶתְכֶם֙ דָּבָ֔ר כַּאֲשֶׁ֛ר יְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֵלָ֑י וַיֵּשְׁב֥וּ שָׂרֵֽי־מוֹאָ֖ב עִם־בִּלְעָֽם׃ ט וַיָּבֹ֥א אֱלֹהִ֖ים אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֕אמֶר מִ֛י הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה עִמָּֽךְ׃ י וַיֹּ֥אמֶר בִּלְעָ֖ם אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים בָּלָ֧ק בֶּן־צִפֹּ֛ר מֶ֥לֶךְ מוֹאָ֖ב שָׁלַ֥ח אֵלָֽי׃ יא הִנֵּ֤ה הָעָם֙ הַיֹּצֵ֣א מִמִּצְרַ֔יִם וַיְכַ֖ס אֶת־עֵ֣ין הָאָ֑רֶץ עַתָּ֗ה לְכָ֤ה קָֽבָה־לִּי֙ אֹת֔וֹ אוּלַ֥י אוּכַ֛ל לְהִלָּ֥חֶם בּ֖וֹ וְגֵרַשְׁתִּֽיו׃ יב וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־בִּלְעָ֔ם לֹ֥א תֵלֵ֖ךְ עִמָּהֶ֑ם לֹ֤א תָאֹר֙ אֶת־הָעָ֔ם כִּ֥י בָר֖וּךְ הֽוּא׃ יג וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־שָׂרֵ֣י בָלָ֔ק לְכ֖וּ אֶֽל־אַרְצְכֶ֑ם כִּ֚י מֵאֵ֣ן יְהוָ֔ה לְתִתִּ֖י לַהֲלֹ֥ךְ עִמָּכֶֽם׃ יד וַיָּק֙וּמוּ֙ שָׂרֵ֣י מוֹאָ֔ב וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בָּלָ֑ק וַיֹּ֣אמְר֔וּ מֵאֵ֥ן בִּלְעָ֖ם הֲלֹ֥ךְ עִמָּֽנוּ׃ טו וַיֹּ֥סֶף ע֖וֹד בָּלָ֑ק שְׁלֹ֣חַ שָׂרִ֔ים רַבִּ֥ים וְנִכְבָּדִ֖ים מֵאֵֽלֶּה׃ טז וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־בִּלְעָ֑ם וַיֹּ֣אמְרוּ ל֗וֹ כֹּ֤ה אָמַר֙ בָּלָ֣ק בֶּן־צִפּ֔וֹר אַל־נָ֥א תִמָּנַ֖ע מֵהֲלֹ֥ךְ אֵלָֽי׃ יז כִּֽי־כַבֵּ֤ד אֲכַבֶּדְךָ֙ מְאֹ֔ד וְכֹ֛ל אֲשֶׁר־תֹּאמַ֥ר אֵלַ֖י אֶֽעֱשֶׂ֑ה וּלְכָה־נָּא֙ קָֽבָה־לִּ֔י אֵ֖ת הָעָ֥ם הַזֶּֽה׃ יח וַיַּ֣עַן בִּלְעָ֗ם וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־עַבְדֵ֣י בָלָ֔ק אִם־יִתֶּן־לִ֥י בָלָ֛ק מְלֹ֥א בֵית֖וֹ כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב לֹ֣א אוּכַ֗ל לַעֲבֹר֙ אֶת־פִּי֙ יְהוָ֣ה אֱלֹהָ֔י לַעֲשׂ֥וֹת קְטַנָּ֖ה א֥וֹ גְדוֹלָֽה׃ יט וְעַתָּ֗ה שְׁב֨וּ נָ֥א בָזֶ֛ה גַּם־אַתֶּ֖ם הַלָּ֑יְלָה וְאֵ֣דְעָ֔ה מַה־יֹּסֵ֥ף יְהוָ֖ה דַּבֵּ֥ר עִמִּֽי׃ כ וַיָּבֹ֨א אֱלֹהִ֥ים ׀ אֶל־בִּלְעָם֮ לַיְלָה֒ וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אִם־לִקְרֹ֤א לְךָ֙ בָּ֣אוּ הָאֲנָשִׁ֔ים ק֖וּם לֵ֣ךְ אִתָּ֑ם וְאַ֗ךְ אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֥וֹ תַעֲשֶֽׂה׃ כא וַיָּ֤קָם בִּלְעָם֙ בַּבֹּ֔קֶר וַֽיַּחֲבֹ֖שׁ אֶת־אֲתֹנ֑וֹ וַיֵּ֖לֶךְ עִם־שָׂרֵ֥י מוֹאָֽב׃ כב וַיִּֽחַר־אַ֣ף אֱלֹהִים֮ כִּֽי־הוֹלֵ֣ךְ הוּא֒ וַיִּתְיַצֵּ֞ב מַלְאַ֧ךְ יְהוָ֛ה בַּדֶּ֖רֶךְ לְשָׂטָ֣ן ל֑וֹ וְהוּא֙ רֹכֵ֣ב עַל־אֲתֹנ֔וֹ וּשְׁנֵ֥י נְעָרָ֖יו עִמּֽוֹ׃ כג וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן֩ אֶת־מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֜ה נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה וַיַּ֤ךְ בִּלְעָם֙ אֶת־הָ֣אָת֔וֹן לְהַטֹּתָ֖הּ הַדָּֽרֶךְ׃ כד וַֽיַּעֲמֹד֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה בְּמִשְׁע֖וֹל הַכְּרָמִ֑ים גָּדֵ֥ר מִזֶּ֖ה וְגָדֵ֥ר מִזֶּֽה׃ כה וַתֵּ֨רֶא הָאָת֜וֹן אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֗ה וַתִּלָּחֵץ֙ אֶל־הַקִּ֔יר וַתִּלְחַ֛ץ אֶת־רֶ֥גֶל בִּלְעָ֖ם אֶל־הַקִּ֑יר וַיֹּ֖סֶף לְהַכֹּתָֽהּ׃ כו וַיּ֥וֹסֶף מַלְאַךְ־יְהוָ֖ה עֲב֑וֹר וַֽיַּעֲמֹד֙ בְּמָק֣וֹם צָ֔ר אֲשֶׁ֛ר אֵֽין־דֶּ֥רֶךְ לִנְט֖וֹת יָמִ֥ין וּשְׂמֹֽאול׃ כז וַתֵּ֤רֶא הָֽאָתוֹן֙ אֶת־מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה וַתִּרְבַּ֖ץ תַּ֣חַת בִּלְעָ֑ם וַיִּֽחַר־אַ֣ף בִּלְעָ֔ם וַיַּ֥ךְ אֶת־הָאָת֖וֹן בַּמַּקֵּֽל׃ כח וַיִּפְתַּ֥ח יְהוָ֖ה אֶת־פִּ֣י הָאָת֑וֹן וַתֹּ֤אמֶר לְבִלְעָם֙ מֶה־עָשִׂ֣יתִֽי לְךָ֔ כִּ֣י הִכִּיתַ֔נִי זֶ֖ה שָׁלֹ֥שׁ רְגָלִֽים׃ כט וַיֹּ֤אמֶר בִּלְעָם֙ לָֽאָת֔וֹן כִּ֥י הִתְעַלַּ֖לְתְּ בִּ֑י ל֤וּ יֶשׁ־חֶ֙רֶב֙ בְּיָדִ֔י כִּ֥י עַתָּ֖ה הֲרַגְתִּֽיךְ׃ ל וַתֹּ֨אמֶר הָאָת֜וֹן אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלוֹא֩ אָנֹכִ֨י אֲתֹֽנְךָ֜ אֲשֶׁר־רָכַ֣בְתָּ עָלַ֗י מֵעֽוֹדְךָ֙ עַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה הַֽהַסְכֵּ֣ן הִסְכַּ֔נְתִּי לַעֲשׂ֥וֹת לְךָ֖ כֹּ֑ה וַיֹּ֖אמֶר לֹֽא׃ לא וַיְגַ֣ל יְהוָה֮ אֶת־עֵינֵ֣י בִלְעָם֒ וַיַּ֞רְא אֶת־מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ נִצָּ֣ב בַּדֶּ֔רֶךְ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלֻפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיִּקֹּ֥ד וַיִּשְׁתַּ֖חוּ לְאַפָּֽיו׃ לב וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ מַלְאַ֣ךְ יְהוָ֔ה עַל־מָ֗ה הִכִּ֙יתָ֙ אֶת־אֲתֹ֣נְךָ֔ זֶ֖ה שָׁל֣וֹשׁ רְגָלִ֑ים הִנֵּ֤ה אָנֹכִי֙ יָצָ֣אתִי לְשָׂטָ֔ן כִּֽי־יָרַ֥ט הַדֶּ֖רֶךְ לְנֶגְדִּֽי׃ לג וַתִּרְאַ֙נִי֙ הָֽאָת֔וֹן וַתֵּ֣ט לְפָנַ֔י זֶ֖ה שָׁלֹ֣שׁ רְגָלִ֑ים אוּלַי֙ נָטְתָ֣ה מִפָּנַ֔י כִּ֥י עַתָּ֛ה גַּם־אֹתְכָ֥ה הָרַ֖גְתִּי וְאוֹתָ֥הּ הֶחֱיֵֽיתִי׃ לד וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ חָטָ֔אתִי כִּ֚י לֹ֣א יָדַ֔עְתִּי כִּ֥י אַתָּ֛ה נִצָּ֥ב לִקְרָאתִ֖י בַּדָּ֑רֶךְ וְעַתָּ֛ה אִם־רַ֥ע בְּעֵינֶ֖יךָ אָשׁ֥וּבָה לִּֽי׃ לה וַיֹּאמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ יְהוָ֜ה אֶל־בִּלְעָ֗ם לֵ֚ךְ עִם־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְאֶ֗פֶס אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֣וֹ תְדַבֵּ֑ר וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־שָׂרֵ֥י בָלָֽק׃ לו וַיִּשְׁמַ֥ע בָּלָ֖ק כִּ֣י בָ֣א בִלְעָ֑ם וַיֵּצֵ֨א לִקְרָאת֜וֹ אֶל־עִ֣יר מוֹאָ֗ב אֲשֶׁר֙ עַל־גְּב֣וּל אַרְנֹ֔ן אֲשֶׁ֖ר בִּקְצֵ֥ה הַגְּבֽוּל׃ לז וַיֹּ֨אמֶר בָּלָ֜ק אֶל־בִּלְעָ֗ם הֲלֹא֩ שָׁלֹ֨חַ שָׁלַ֤חְתִּי אֵלֶ֙יךָ֙ לִקְרֹא־לָ֔ךְ לָ֥מָּה לֹא־הָלַ֖כְתָּ אֵלָ֑י הַֽאֻמְנָ֔ם לֹ֥א אוּכַ֖ל כַּבְּדֶֽךָ׃ לח וַיֹּ֨אמֶר בִּלְעָ֜ם אֶל־בָּלָ֗ק הִֽנֵּה־בָ֙אתִי֙ אֵלֶ֔יךָ עַתָּ֕ה הֲיָכ֥וֹל אוּכַ֖ל דַּבֵּ֣ר מְא֑וּמָה הַדָּבָ֗ר אֲשֶׁ֨ר יָשִׂ֧ים אֱלֹהִ֛ים בְּפִ֖י אֹת֥וֹ אֲדַבֵּֽר׃ לט וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־בָּלָ֑ק וַיָּבֹ֖אוּ קִרְיַ֥ת חֻצֽוֹת׃ מ וַיִּזְבַּ֥ח בָּלָ֖ק בָּקָ֣ר וָצֹ֑אן וַיְשַׁלַּ֣ח לְבִלְעָ֔ם וְלַשָּׂרִ֖ים אֲשֶׁ֥ר אִתּֽוֹ׃ מא וַיְהִ֣י בַבֹּ֔קֶר וַיִּקַּ֤ח בָּלָק֙ אֶת־בִּלְעָ֔ם וַֽיַּעֲלֵ֖הוּ בָּמ֣וֹת בָּ֑עַל וַיַּ֥רְא מִשָּׁ֖ם קְצֵ֥ה הָעָֽם׃
📖

פרשנים על הפרק

📚

מאמרים על הפרק

ברכת אשר

אשר וסרטיל

פסוק א:
רק השנה שמתי לב לכך ששם ה' יתברך שבפי בלעם הוא כמעט תמיד שם הוי'ה. כך בפרק כב, פסוקים ח, יג, יח, יט; בפרק כג, פסוקים ג, ח, יב, כא, כו; ובפרק כד, פסוקים ו ו־יג. רק פעם אחת הוא משתמש בשם אלהים (כב, לח), פעם אחת בשם שדי (כד, טז) וארבע פעמים בשם אל (כג, יט, כב; כד, ח, טז). אגב, המלאך הוא תמיד מלאך ה', וביתר ההקשרים בא לעתים ה' ולעתים אלהים. לכאורה קשה למצוא כאן שיטה. (פ' בלק תשס"ג) וראה "העמק דבר" (כב, ח). לדבריו, נבואה בשם ה' גבוהה במעלתה מנבואה בשם אלקים. בלעם התפאר שהוא נביא ממש (נביא ה'), והכתוב מורידו כל פעם לדרגתו הממשית (נביא אלקים). עיין שם עוד. הערת הרב איתן שנדורפי שי': מעין זה אצל ר"ע ספורנו (למעלה יב, ו-ח).
פסוק א:
כבר שמו לב שבכל פרשת בלק אין לא פרשה פתוחה ולא פרשה סתומה, עד סוף פרק כד. השאלה היא: מה משמעה של עובדה זו? (פ' בלק תשס"ב) לשאלה זו נדרש מרן ה"חפץ חיים" בפירושו לתורה. לדבריו, החלוקה לפרשיות וההפסקות שבין פרשה לפרשה נועדו "ליתן רווח (פנאי, שהות) למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין" (ויקרא א, א רש"י ד"ה ויקרא. השני). וכיון שהדברים שאמר בלעם לא נבעו מתוך מחשבה שלו, אלא ה' שם דבר בפיו וכפה עליו כל מילה ומילה, לא היו נחוצות כאן הפסקות, כי לא היתה כאן התבוננות אישית ושיקול דעת מצד בלעם מה לומר, אלא כל דבריו היו אמרי קודש מן השמים. וראה מש"כ בספר בראשית (כח, י).
פסוק ב:
"וירא בלק בן צפור" וגו'. לא ידעתי מדוע דאג כל כך מפני בני ישראל, וגם אם לא ידע על האיסור לתקוף אותו (דברים ב, ט), הרי ידע שישראל לא יכבשו מהם את ארצם, שהרי שלחו לומר להם את מה ששלחו לומר לסיחון: "אעברה בארצך וגו', עד אשר אעבֹר את הירדן אל הארץ אשר ה' אלקינו נֹתן לנו" (דברים ב, כז-כט).
פסוק ב:
עתה ראיתי שכבר רמב"ן נדרש לשאלה זו. לדבריו, פחדו המואבים כי היו מועטים ובני ישראל היו רבים, ואף על פי שידעו שלא יכבשו ישראל את ארצם חששו שילחכו את כל סביבותיהם כלחוך השור את ירק השדה, כלומר הם יכבשו את סביבותיהם כמו שעשו לשני מלכי האמורי, ויכריחו אותם להעלות להם מס ולעבוד אותם. (פ' בלק תשס"ה) וראה מש"כ להלן (בפסוק ד).
פסוק ב:
והשווה המתואר בספר שופטים (יא, טו-כג) בפי שליחי יפתח הגלעדי. (פ' בלק תשס"ה)
פסוק ד:
דעת זקנים מבעלי התוספות ד"ה עתה ילחכו הקהל וגו', ...אבל שלא יהרגום, לא היו יראים, שכבר הזהיר הקב"ה "אל תצר את מואב". ע"כ. מסתבר שבעלי התוספות מניחים, שבלק ידע על הגבלה זו משום שמשה רבנו ע"ה הודיעו עליה כאשר ביקש לעבור בארצו (דברים כג, ה). (פ' בלק תשנ"ו)
פסוק ד:
דעת זקנים מבעלי התוספות ד"ה כלחוך השור, מתוך שאין לו שינים למעלה ואינו יכול לחתוך העשבים וכו'. לכאורה גם רש"י סובר מעין זה באומרו: "...אין בו סימן ברכה". וזכורני שבהיותנו קטנים אמרו לנו, שהשור אינו קוצץ את העשב כשהוא רועה כי אם מושך־עוקר אותו על שורשו. ומן הדין לברר מהי המציאות, והאם אמנם יש שוני בין שור ופרה בנדון זה. (פ' בלק תשס"ו) הגמרא במסכת חולין (נט ע"א) קובעת "אם אין לה שיניים למעלה - בידוע שהיא טהורה, אם לאו - בידוע שהיא טמאה". ישנם ארבעה סוגי שיניים: חותכות, ניבים, מלתעות וטוחנות. לרוב החיות יש כאלו גם בלסת התחתונה וגם בעליונה, אבל למעלי הגרה (לרובם המכריע) - אין שיניים חותכות ואין ניבים בלסת העליונה (ראה מאמרם של הרב ד"ר ארי זיבוטפסקי וד"ר דניאל זיבוטפסקי "קבל ניבי כמרבית תשורה" - דיון בכשרות האיל האדום. המעין, טבת תשס"ח).
פסוק ד:
רש"י ד"ה בעת ההוא, לא היה ראוי למלכות, מנסיכי מדין היה, וכיון שמת סיחון, מנוהו עליהם לצורך שעה. ע"כ. מסתבר שמואב היתה מעין פרוטקטורט (מדינת חסות) של האמורי (סיחון). העיר חשבון היתה במקורה עיר מואבית ומלכה היה סיחון, ובני ישראל כבשוה מידו (ראה למעלה כא, כו). משמת סיחון, נתמנה בלק, מינוי זמני, לכהן כמלך מואב. על ארעיות ממלכתו ניתן ללמוד גם מפתיחת הפרשה "וירא בלק בן צפור את כל" וכו', ולא נאמר 'בלק בן צפור מלך מואב', וגם ממה שכתוב "מלך למואב" (בפסוק ד) ולא 'מלך מואב' (רק בפי בלעם הוא נקרא "מלך מואב" - בפסוק י). בלק לא היה ראוי למלכות כיון שלא נמנה עם בני העם המואבי, הוא היה משרי מדין, שהיתה נתונה תחת ממשלתו של סיחון. וקשה לי: (א) אם כן מה קשה לרש"י (ד"ה אל זקני מדין) - "והלא מעולם היו שונאים זה את זה" וכו', והרי אך טבעי הוא שמלך מואב המדיני ישאל עצה אצל זקני ארצו? (ב) אם אמנם היו שונאים זה את זה, כיצד זה שביקשו לעצמם מלך דווקא ממדין, ולוּ לצורך שעה? (ג) למה אין רש"י מסתמך בקביעתו "מנסיכי מדין היה" על דברי הכתוב הבא (פסוק ה) "ארץ בני עמו"? ומה מקום יש לגירסת הרא"ם "מנסיכי סיחון היה"? (הערת הגר"א נבנצל שליט"א: כל מלכי מדין נקראו נסיכי סיחון. יהושע יג, כא). וראה "שפתי חכמים" (אות ח). (פ' בלק תשמ"ז) הערת הרב איתן שנדורפי שי': באשר לתוקף מלכותו של בלק ראה רמב"ן על אתר ו"באר יצחק" לפסוקים ד-ה.
פסוק ה:
רש"י ד"ה פתורה, כשולחני זה וכו'. והוא משום ש"פתורא" בארמית - שולחן. ראה מִלונו של ר' עזרא ציון מלמד (עמ' 312). (פ' בלק תשס"ג)
פסוק ה:
רש"י ד"ה ארץ בני עמו, של בלק. משם היה (בלק) וכו'. מכאן שהעיר פתור שעל הנהר, מקומו של בלעם היא, כלומר שגם בלעם מדיני הוא. ואם כן, לא פלא שאנשי מדין הכירוהו היטב (ראה רש"י להלן פסוק ז ד"ה וקסמים בידם, ...דבר אחר). ומכאן קשה על דברי בעל "שפתי חכמים" (להלן לא, ח אות ת ו־א) "...והוא (בלעם) אינו מדיני". (פ' בלק תשמ"ו)
פסוק ה:
אבל ראוי לבדוק, היכן פתור זו שעל הנהר, שהרי מדין במדבר היא, בדרום, ואין שם נהרות. אכן נראה שפתור זו אינה במדין אלא בארם כפי שמעיד בלעם עצמו באמרו (להלן כג, ז) "מן ארם ינחני", ויותר מפורש בספר דברים (כג, ה), שם נאמר: "בלעם בן בעור מפתור ארם נהרים". וצדקו דברי "שפתי חכמים" (להלן לא, ח). (פ' בלק תשנ"א)
פסוק ה:
וגם זו - אונקלוס מתרגם־מפרש "על הנהר" (פסוק ה) - ארם דעל פרת. (פ' בלק תשס"ו) הערת הרב איתן שנדורפי שי': בכל מקום בתנ"ך בו נזכר "הנהר", הרי זה נהר פרת (ראה בראשית לא, כא; שמות כג, לא; ועוד).
פסוק ה:
שם. ...ואם תאמר, מפני מה השרה הקב"ה... כדי שלא יהא פתחון פה לאומות לומר, אילו היו לנו נביאים, חזרנו למוטב, העמיד להם נביאים והם פרצו גדר העולם וכו'. על פי מדרש תנחומא (א). וקשה לי: עדיין יש להם פה לומר - מאי טיבותא יש בנביאים המרעים במקום להחזיר למוטב? (פ' בלק תשס"ב) וראה "באר בשדה". לדבריו, צריך לומר שלא היה בלעם רשע מתחילתו, שאם כן עדיין יש פתחון פה לאומות העולם לטעון למה ניתנה הנבואה לגרוע שבהן, אלא מתחילתו היה טוב ולימים החמיץ והרשיע, ומכל מקום לא סרה הנבואה ממנו. הערת הרב איתן שנדורפי שי': שני תירוצים נוספים לשאלה זו מובאים ב"מעינה של תורה". הראשון, בשם הרבי ר' בונם מפשיסחה, והוא: אומות העולם לא האמינו במשה רבנו, רק משום שלא האמינו בקיומם של כוחות אלהיים על־טבעיים, ולדעתם לא היו כל האותות והמופתים אלא אירועים אקראיים וטבעיים. על כן נתן להם ה' יתברך נביא משלהם, אשר עסק גם הוא בנביאות ובכוחות על־טבעיים, ואף על פי כן האמינו בו - הרי מעתה לא היה להם עוד שום פתחון־פה, שכן אם כבר מאמינים היו בקסמיו של בלעם הרשע הרי מוטב היה אילו האמינו בכוחות האלהיים של הנביא האמיתי משה רבנו. והשני, מפי השמועה (מקורו ב"שפת אמת" שנת תרמ"ט), והוא: אנשי־השם הגדולים של כל עם, אינם בגדר פרט בפני עצמו, אלא מתהווים מכוחותיו הרוחניים של העם, שהם מתרכזים ומתגלמים באדם אחד, עד שהוא נעשה למנהיגו ונביאו של העם. מכוחותיו הרוחניים של עם ישראל נתהווה משה רבנו, ואילו מכוחותיהן הרוחניים של האומות נתהווה בלעם הרשע. הרי ממילא נסתמו כל טענותיהן של האומות. אמנם ניתן להן נביא, אך הוא הפך להיות בלעם הרשע, משום שלא היו מסוגלים להוציא מקרבם נביא טוב ממנו. ע"כ.
פסוק ה:
גם קשים לי דברי רש"י "בתחילה היו גדורים בעריות" וכו' (ראה גם בראשית לד, ז ברש"י) - הרי בספר בראשית (לאורך פרק לו), מיחס רש"י לבני עשו גילוי עריות במידה רבה. (פ' בלק תשס"ג) וראה "נזר הקודש" שם (בראשית לד, ז) המבאר שגדרו עצמם מן העריות רק בפרהסיא. והוסיף הרב איתן שנדורפי שי': וראה הערת הרב חיים דוב שעוועל (הערה 8) בספר "רש"י פירושי התורה". לדבריו, בדפו"ר הגירסה היא: "צנועין בעריות שהיה אסור להם". כלומר "היו צנועין רק בעריות 'שהיה אסור להם' אבל לא בשאר תאוות".
פסוק ה:
ועוד: מהו לשון הרבים "נביאים", כלומר לא רק בלעם אלא נוספים עליו. (פ' בלק תשס"ו) הערת ר' חזקי פוקס שי': במסכת בבא בתרא (טו ע"ב) נאמר: שבעה נביאים נתנבאו לאומות העולם וכו'.
פסוק ה:
רש"י ד"ה לקרא לו, הקריאה היתה שלו ולהנאתו וכו'. אי"ה אבדוק כל כגון דא, החל בפרשת לך לך (בראשית יב, א), עבור בבמדבר (י, ב) - "עשה לך", (שם יג, ב) - "שלח לך" (הנאת משה - מ' שנות חיים!) ועוד. ראה גם רש"י להלן (כ ד"ה אם לקרא לך). וראה "שפתי חכמים" (אות נ). (פ' בלק תש"ן-בתורכיה, תשנ"א)
פסוק ו:
"...ואגרשנו מן הארץ". לפי פשוטו - מן העולם. אבל אצל חזקוני מבואר, שהכוונה לארץ שלקחו מסיחון שהיתה קודם של מואב. בין כך ובין כך מדובר במלחמת התקפה של מואב, ולא בהגנה. אבל ראה דברי רש"י להלן (יא, ד"ה וגרשתיו) - 'מן העולם', ובלק לא אמר אלא 'ואגרשנו מן הארץ' (פסוק ו), אינו מבקש אלא להסיעם מעלי וכו'. כלומר בלעם היה חפץ לגרש את ישראל מן העולם ולהשמידם, ולעומתו, בלק, הסתפק בהרחקת ישראל תוך גירושם מן הארץ. (פ' בלק תש"ס)
פסוק ו:
"כי ידעתי את אשר תברך מבֹרך ואשר תאֹר יואר". מן הראוי לציין כאן לדברי בעל "משך חכמה" בפתיחתו לפרשתנו: האם עקימת שפתיו (של בלעם) הוה מעשה? ...מה לנו כי יקלל? והתירוץ האמיתי, לדעתי, כי רצה הקב"ה להטיל אימתן של ישראל על כל מלכי ארץ ישראל וכל מלכי הגויים, אשר לא יבואו לעורר קרב ברבבות אלפי ישראל. ע"כ. וראב"ע כתב (בפסוק ט): כי ה' ידע דבר בעל פעור, ואילו היה בלעם מקלל אותם, היו כל העולם אומרים, כי בעבור קללת בלעם באה המגפה. (פ' בלק תש"ס) וראה אריכות דברים בענין כוחה של קללה בדברינו לספר ויקרא (יט, יד). הערת הרב איתן שנדורפי שי': ראה גם דברי רלב"ג (בתועלת השלישי), ודברי נחמה ליבוביץ בעיוניה (עמ' 300).
פסוק ו:
רש"י ד"ה כי ידעתי וגו', על ידי מלחמת סיחון וכו'. השווה לדברי רש"י למעלה (כא, כז ד"ה המשלים... באו חשבון), שם הוא מפרט יותר. (פ' בלק תשמ"ז)
פסוק ו:
אבל קצת תמוה שסיחון הגיבור הגדול צריך עזרה שכזו כדי לנצח את מואב. (פ' בלק תשנ"א) הערת ר' חזקי פוקס שי': דומה שסיחון לא היה כה גיבור, ושתי ראיות לדבר: (א) למעלה (כא, לד) מעודד ה' את משה שלא יירא מעוג, ונראה שאודות סיחון לא היה משה זקוק לדברי עידוד כי לא היה ירא מהם. (ב) סיחון כבש את חשבון מבני מואב רק על ידי כוחו של בלעם, כמבואר ברש"י.
פסוק ז:
"וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם". למעלה (בפסוק ד) פונה מואב "אל זקני מדין", לאחר מכן (בפסוק ז) שולח בלק בן צפור מלאכים אל בלעם, והנה מלאכים אלה הם זקני שתי האומות. תמוהות דרכי הפוליטיקה, לא רק אצלנו. (פ' בלק תש"ס) וראה רש"ר הירש שכתב: בלק לא בחר לו שלוחים מלכותיים בעלי דרגה גבוהה הרחוקים מהעם, אלא בהתאם לתכלית השליחות הוא בחר לו אנשים הקרובים אל העם, שהעם רחש להם אמון והעריץ אותם כזקניו וכיועציו. שהרי חשוב היה לו שכל המהלך הזה יתפרסם בעם. זקני מדין, שהעם כבר נועץ בהם (פסוק ד), נצטרפו למשלחת.
פסוק ז:
רש"י ד"ה וקסמים בידם, ...שלא יאמר, אין כלי תשמישי עמי. דבר אחר, קסם זה נטלו בידם וכו'. קשה לי: (א) והרי הוא בביתו, ולמה אפוא יש חשש שכליו לא יהיו עמו? (ב) מכיוון שמשום מה נתבקש לקלל משטח מואב ולא מביתו, דהיינו ממדין או מארם, לשם מה היה צריך להביא לו כלי תשמיש אלה? הרי די שיביאום אליו כאשר יגיע למקום הנדרש. (ג) לא ידעתי, מה קסם יש כאן, והרי אין זה אלא סימן? (פ' בלק תשנ"א) באשר לשאלות (א ו־ג) ראה "שפתי חכמים" (אות ק) שמחמת שני קשיים אלו נדרש רש"י להביא שני תירוצים ולא הסתפק באחד. וראה מש"כ בספר בראשית (לב, יד בסופו).
פסוק ח:
"ויֵּשבו שרי מואב". וזקני מדין להיכן הלכו? על כך משיב רש"י (בפסוק הקודם) שכיון שאמר להם "לינו פה הלילה", הלכו להם. ו"דעת זקנים בעלי התוספות" מוסיפים: אמרו (זקני מדין) - כלום יש אב ששונא את בנו? ע"כ. לאמור, גם בני מדין ידעו שאין ה' משנה את אהבתו לישראל. (פ' בלק תשס"ה)
פסוק ט:
ידועים דברי ריה"ל "כל מי שנתנבא - לא נתנבא כי אם בה (בארץ ישראל) או בעבורה" (כוזרי ב, יד). ואכן כל נבואתו של אברהם בחוץ לארץ, היתה כדי שיעלה אל הארץ (ראה בראשית יב, א). גם משה רבנו ומאוחר יותר יחזקאל ודניאל התנבאו בשביל ארץ ישראל. ירמיה התנבא בדרכו למצרים, אך עדיין היה בחצי האי סיני, בתחום גבולה של הארץ המובטחת (הערת הגר"א נבנצל שליט"א: בספר ירמיה מג, ז-ח מפורש שמקום נבואתו של ירמיה היה בעיר תחפנחס הנמצאת במצרים ולא בחצי האי סיני). והנה בלעם מתנבא גם בחוץ לארץ - בארם, בערבות הירדן ובמדין. ואולי יש בכך להעיד על פחיתות מדרגת נבואתו. (פ' בלק תשנ"ה) הערת הרב איתן שנדורפי שי': דומה שנבואות בלעם נחשבות נבואות בעבורה של ארץ ישראל (ראה רש"י כג, יט; כד, ה; שם, ח-ט). באשר לערבות הירדן ומדין - יתכן שאף הן בתחום גבולות הארץ המובטחת (ראה רש"י בראשית טו, יט - "והשלשה - אדום ומואב ועמון, והם קיני קניזי וקדמוני, עתידים להיות ירושה לעתיד"). והוסיף ר' חזקי פוקס שי': נאמר במכילתא (מסכתא דפסחא פרשה א): "ועד שלא נבחרה ארץ ישראל היו כל הארצות כשרות לדברות, משנבחרה ארץ ישראל יצאו כל הארצות". לפי זה אין קושי על נבואת בלעם, מכיוון שניתנה לפני כיבוש הארץ בידי ישראל. אלא שריה"ל חולק על יסוד זה, וכותב שגם נבואת אברהם אבינו היתה בעבור ארץ ישראל. ואכן נראה שריה"ל סבר שנבואת בלעם היתה במדרגה נמוכה ולא במדרגת נביאי ישראל שהתנבאו רק בארץ ישראל או בעבורה, ולכן בין הדוגמאות השונות שהביא במקומות השונים בהם עסק בדמותם של הנביאים, לא הזכיר את בלעם כלל. ועיין בזוהר הקדוש (ח"א דף קיא ע"ב), שתמה כיצד התגלה ה' אל לבן ואל בלעם, הלא רשעים היו, ומיישב, שאכן לא נגלה אליהם ה', אלא מלאך של דין. כלומר נבואת בלעם לא היתה נבואה, אלא גילוי של מלאך.
פסוק יא:
רש"י ד"ה קבה לי, זו קשה מ'ארה לי' וכו'. לכאורה קשה על הבחנה זו של רש"י במשמע שני השרשים מן הכתוב להלן (כג, יא) "לקֹב אֹיבי לקחתיך", כלומר בלק עצמו אינו מבחין בין משמעי השרשים. (פ' בלק תשס"ב) וראה "משכיל לדוד". לדבריו, לאחר ששמע בלק שבלעם אמר לקב"ה שהוא רוצה לקוב את העם ולא מנעו, אלא רק ייעצו שלא ילך עם השלוחים הפחותים הללו (פסוק יג), חזר בלק ושלח לבלעם (פסוק יז) "ולכה נא קבה לי את העם הזה".
פסוק יא:
וצריך לציין שאונקלוס אינו מבחין, אלא מתרגם בכל הפעמים - לוט. (פ' בלק תשס"ב)
פסוק יא:
רש"י ד"ה וגרשתיו, ...ובלעם היה שונאם יותר מבלק. ע"כ. למה? הרי לא היה לו כל עסק עם ישראל? מכאן ששנאת העמים לישראל איננה זקוקה לנימוק. כך היה מאז ומעולם. (פ' בלק תשנ"ב)
פסוק יג:
רש"י ד"ה להלך עמכם, אלא ...אלא בלשון גסות. לפיכך, ויֹסף עוד בלק. ע"כ. לא הבינותי, מה לשון גסות יש כאן. אדרבה, לכאורה אין כאן אלא רמז - אם תרצה, תבין שעם שרים אלה איני רוצה ללכת. ודברי רש"י: ולא רצה לגלות וכו' קשים לי, כי הרי בלעם אומר בפירוש: "מאן ה' לתתי להלך עמכם", ואין לך הודאה ברורה מזו. (פ' בלק תשס"ב) וראה "גור אריה". לדבריו, גאוותו של בלעם היתה שלא גילה את עיקר דיבורו של הקב"ה שאמר לו "לא תאר את העם כי ברוך הוא", אלא רק את תחילת הדיבור "לא תלך עמהם". בכך רצה בלעם להטעות את שרי מואב, שיחשבו שמה שאמר לו הקב"ה "לא תלך עמהם", הכוונה שילך עם שרים גדולים מהם.
פסוק יג:
שם. ...למדנו שרוחו גבוהה וכו'. לעניות דעתי דברי בעל "שפתי חכמים" (אות ו) בפירושו הראשון אינם הכרחיים, ועדיף פירושו של רא"ם, שהרי גם על "עמהם" דהקב"ה אפשר לומר - עמהם לא, אבל עם אחרים אמנם כן ילך. (פ' בלק תשמ"ח)
פסוק יח:
"...לא אוכל לעבֹר את פי ה' אלהי". מזמן מתמיה אותי ביטוי אינטימי זה של אותו רשע - לא פחות ולא יותר מאשר "ה' אלהי". ועוד: לפני זרים שמבקשים ממנו לעשות מעשה נגד אותו האלהים, וכאילו לא די בשימוש בשם ה', כמו למעלה (בפסוק יג), שגם הוא תמוה למדי. (פ' בלק תשמ"ט) וראה מש"כ למעלה (בראש הפרשה). הערת ר' זאב נוימן שי': לביטוי זה שבפי בלעם נדרש מרן הגרצ"י קוק בשיחותיו לספר במדבר (עמ' 299), וכך נאמר שם: אצל בלעם מה אנו מוצאים? "התקפה" אלהית נבואית עד כדי מגע עם עליוניות של חשבונות אלהיים על־עולמיים. הוא קורא בשם "ה' אלקי". הוא "מחותן" עם רבונו של עולם וקורא לו "ה' אלהי"! מצד גדלותו הרוחנית יש לו מגע עם העליונות שבעליונות. ע"כ. ועיין שם עוד (בעמ' 266).
פסוק כ:
רש"י ד"ה אם לקרא לך, אם הקריאה שלך וכו'. גם כאן מפרש רש"י את המילה "לך" - לטובתך, כמו למעלה (פסוק ה), וראה מה שכתבתי שם, אלא שכאן הוא כדי ליישב את התמיהה, כלום אין הוא יתברך יודע לשם מה באו. וכנראה שאין רש"י רוצה לפרש גם כאן שלהטעות את בלעם אמר לו כן, כמו למעלה (פסוק ט), כי אין שום ענין בזה לאחר שכבר פתח לו פתח לטעות ולחשוב שלפעמים אינו יודע. (פ' בלק תש"ס)
פסוק כ:
"...אֹתו תעשה". לשון עשייה שבכאן הוא עניין של גיוון־לשון שהרי לא מצופה כל עשייה מבלעם, ופשוט היה צריך לומר: אותו תדבר. ולהלן (בפסוקים לה ו־לח) באמת משתמשים בלשון דיבור הן המלאך הן בלעם. (פ' בלק תשנ"ו)
פסוק כא:
רש"י ד"ה ויחבש את אתנו, מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה, שחבש הוא בעצמו וכו'. אולי אפשר לפרש תיבת "השורה" מלשון שור - לראות, כמו להלן - "אשורנו ולא קרוב" (כד, יז). (פ' בלק תשל"ט)
פסוק כא:
אבל מלשון הגמרא (סנהדרין קה ע"ב) "שנאה מבטלת שורה של גדולה" לא משמע כך. (פ' בלק תש"ן, בתורכיה)
פסוק כא:
שם. ...אמר הקב"ה, רשע, כבר קדמך אברהם אביהם. ע"כ. מסר לי בני שלום שי' בשם הרב עמיחי בן יעקב שי' בשם נחמה ליבוביץ ז"ל ש"קדמך" פירושו גם בזמן, שהרי אצל אברהם כתוב "וישכם", ואילו אצל בלעם רק "ויקם". מצאתי שכך אמר כבר "גור אריה" על אתר, ברם, אילו לכך התכוון רש"י, היה מסמן כד"ה ויקם. לעניות דעתי הכוונה היא שזכות האהבה של אברהם אבינו ע"ה, ראויה שתכריע ותבטל את קיטרוגו של אותו רשע, אכוּל שנאה. (פ' בלק תשנ"ז) ומה נפלאים בהקשר זה דבריה של נחמה ליבוביץ בעיוניה לספר שמות (עמ' 183): רש"י לומד אפוא מצורת הכתוב משהו על כוחם של רגשות האהבה והשנאה, על כוחם להוציא אדם משגרתו, להפעילו, להמריצו, להביאו לידי עשיה בלתי רגילה לו, בלתי מותאמת למעמדו ולכבודו, בלתי מתאימה לפי הנוהג והטקס ("מקלקלת את השורה") - אם לטובה אם לרעה. ע"כ. ובחתימת דבריה כתבה: מה משמעות הדברים? האם ידע אברהם שעליו להתגבר על בלעם העתיד לקום לאוייב על ישראל? וכי ידע יוסף בכבדו את אביו שעליו לנצח את פרעה הרשע? לא זו כוונת חז"ל. אלא שמעשה המצוה הנעשה אי פעם - אינו הולך לאיבוד. וכוח האהבה עתיד לנצח את כוחות השנאה (הראני הרב איתן שנדורפי שי'). וראה מש"כ בספר בראשית (מו, כט).
פסוק כב:
"ויחר אף אלהים... ויתיצב מלאך ה'". השינוי בשמות תמוה. נכון שלכאורה לא מתאים לומר: ויחר אף ה', אבל אפשר היה לומר פעמיים אלהים, ואולי זה - או גם זה - הניע את רש"י לומר (בד"ה לשטן לו) "מלאך של רחמים היה". (פ' בלק תשס"ב) ואכן כך מבואר ב"גור אריה" וברא"ם על אתר.
פסוק כב:
וראה שני התרגומים שאינם מבחינים בין השמות. (פ' בלק תשס"ב)
פסוק כב:
רש"י ד"ה כי הולך הוא, ראה שהדבר רע בעיני המקום, ונתאוה לילך. ע"כ. צריך לומר "ראה" - בלעם, ואף על פי שראה וכו'. ואולי אף אפשר לומר: ראה... ועל כן נתאוה לילך. (פ' בלק תשנ"ט)
פסוק כב:
רש"י ד"ה לשטן לו, מלאך של רחמים היה, והיה רוצה למנעו מלחטוא, שלא יחטא ויאבד. ע"כ. מקורו במדרש תנחומא (ח). וקשה שהדרשן מייחס כאן למלאך רצון משלו, ולא ביצוע שליחות. (פ' בלק תש"ן, בתורכיה)
פסוק כב:
ועוד: הרי אמרו (מכות י ע"ב), "בדרך שאדם רוצה לילך - בה מוליכין אותו", ומה אפוא למלאך למנוע אותו מחטא שנתאווה לעשותו (ולא לנהוג על פי מאמר חז"ל)? (פ' בלק תש"ס) לשאלה זו נדרש הרב חנן פורת בספרו "מעט מן האור" (עמ' 214), וכך כתב: במבט ראשון נראה שמימרא זו ("בדרך שאדם רוצה לילך - בה מוליכין אותו"), מגמתה להדגיש את כוח בחירתו של האדם, היכול לבחור בין טוב לרע, ואף לזכות ב'הסכמת' ה' יתברך להליכה בדרך זו. אלא שאם זו כל כוונת המימרא, היה עליה לומר: 'בדרך שאדם רוצה לילך, בה נותנים לו רשות ללכת', ולא "בה מוליכין אותו"... ה' יתברך זיכה אמנם את האדם בבחירה חופשית, אך לא הפקיד בידיו את כל גורל העולם, שהרי ריבון העולמים הוא אדוני ההיסטוריה ו"לו נתכנו עלילות". אף כאן, בפרשת בלק, מגמת ה' יתברך שיתברכו ישראל מפי נביא אומות העולם ולא שיתקללו על ידו חלילה, אלא שברכה זו יכולה היתה לצאת לפועל בדרך ישרה, ובלעם יכול היה להיות נושא דברה מתוך הזדהות גמורה עמה. אך בלעם ביקש ללכת בדרך הפוכה ולקלל את ישראל, ועל כך אומר לו כביכול ריבונו של עולם: אם רצונך ללכת בדרך עקלקלה זו, אדרבה - לך בה, אך בסופו של דבר תגיע גם אתה אל היעד שיעדתי לך, כי בדרך שאדם רוצה לילך בה ילך כרצונו - ויגיע בעל כרחו אל היעד שנקבע לו. עיין שם עוד. והוסיף ר' חזקי פוקס שי': ולפי מדרש אגדה (בובר) כאן: "ויחר אף אלהים כי הולך הוא - על שהלך לאבדון, שהקב"ה אינו חפץ באבדתן של רשעים", ומבואר שלמרות שבדרך שאדם רוצה ללכת מוליכין אותו, מכל מקום ד' איננו חפץ במיתת הרשעים כי אם בשובם מדרכם הרעה וחיו, ועל כן הוא משתדל לסבב להם טעמים לשוב בהם מדרכם הרעה.
פסוק כב:
רש"י ד"ה ושני נעריו עמו, מכאן לאדם חשוב וכו'. ראה "שפתי חכמים" (אות ס). אך אולי רש"י אומר אמירתו מפני שהנערים לא מוזכרים עוד בפרשה, כלומר איזכור הליכתם עם בלעם הוא המלמד, ולא המספר. (פ' בלק תשס"ד) הערת ר' חזקי פוקס שי': וכן ב"גור אריה", שלא כרא"ם.
פסוק כג:
רש"י ד"ה ותרא האתון, ...שמתוך שיש בו דעת, תטרף דעתו כשיראה מזיקין. ע"כ. כלומר אין לבהמה מעלה יתירה על האדם, אלא שהאדם, מתוך שיש בו דעת, עלולה דעתו להטרף משיראה מלאכים רעים ("מזיקין"), לכן הסתיר ה' מעיניו את הדברים הרוחניים, ולעומתו גילה את עיני הבהמה, שאין בה דעת להתיירא מהמלאכים הרעים, ומתוך כך ראתה גם את מלאך ה' הטוב. וקצת קשה, כי הנה גם כשבלעם ראה את המלאך, לא קרה לו כלום ולא נטרפה דעתו. (פ' בלק תש"ס)
פסוק כז:
"...ויך את האתון במקל". בפעמים הקודמות לא נאמר, במה הכה. וכך כתב רש"ר הירש על אתר: עד כה היכה אותה רק בשוכת המרכב כדי להטותה אל הדרך, אך עתה חרה אפו והיכה אותה במקל לשם עונש. ע"כ. וראה גם חזקוני וראב"ע (בפסוק כח) שמעירים על זה. (פ' בלק תשנ"ב)
פסוק כז:
ולכאורה מוכיחה ההכאה שביד על יחס מיוחד אל האתון, וכדברי "שפתי חכמים" להלן (פסוק ל, אות א). (תשנ"ט)
פסוק כז:
ועתה תמיהני ש"שפתי חכמים" (שם) אינו מזכיר שדבריו דברי גמרא הם (עבודה זרה ד ע"ב). (פ' בלק תש"ס)
פסוק כח:
רש"י ד"ה זה שלש רגלים, רמז לו (ה' לבלעם), אתה מבקש וכו'. כלומר הקב"ה שם בפי האתון לשון "רגלים" ולא 'פעמים' לרמז וכו'. וכבר התלבטתי בעבר (ראה שמות יב, כה; ויקרא כג, לז-לח) אם חגגו ישראל ג' רגלים בתקופת היותם במדבר. (פ' בלק תש"ן, בתורכיה)
פסוק כח:
אך גם אם נניח שלא חגגו, אין כאן קושי, שכן מדובר כאן על האומה החוגגת כביטוי כללי. (פ' בלק תשס"ו)
פסוק כט:
רש"י ד"ה לו יש חרב בידי, גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים וכו'. אכן יש כאן משום אירוניה רבה, וכפי שרש"י מבליטה, אך קצת קשה לראות, איך התרחש פרק זה של גנות־אירוניה, כי צריך לתאר, היכן היו השרים באותה שעה, כי בלעדיהם אין גנות. והנה הכתוב מזכירם במפורש בפסוקים כא ו־לה. בפסוק כב - שני נעריו בלבד. ועוד: אפילו היו, הרי הלכו הכול בשורה עורפית, בשל הדרך הצרה והולכת, ומן הסתם היו נעריו הקרובים אליו ביותר. (פ' בלק תשמ"ט) וראה "העמק דבר" לפסוקים (כא, כב ו־לה). לדבריו, ההליכה עם שרי מואב היתה בתחילת היציאה מן הבית, ומשהגיעו למושבות ישראל, השרים המשיכו בדרך המלך, ובלעם עם שני נעריו נפרד מהם והלך בארחות עקלקלות, הכל כדי שלא לראות מושבות של ישראל. אבל לפי רמב"ן (בפסוק לג) היו השרים עם בלעם לאורך כל הדרך.
פסוק לב:
רש"י ד"ה כי ירט הדרך לנגדי. ג' פירושים ברש"י: (א) לפי מדרשו - ירט - נוטריקון - יראה, ראתה, נטתה. כלומר האתון יראה כאשר ראתה את המלאך, לפיכך נטתה מן הדרך, וכל זה מפני שמטרת הדרך היתה להכעיס ולצער. (ב) לפי משמעו הפשוט - ירט - מלשון רטט, במובן של בהלה ומהירות (ולא של פחד). כלומר המלאך ראה את בהילותו ופזיזותו של בלעם בדרכו לקלל ועל כן בא למנעו מזה. (ג) ירט - לשון רצון - בלעם רצה ונתאווה ללכת בדרך זו, שהיא נגד רצון ה', לכן יצא המלאך כנגדו. (פ' בלק תשמ"ז)
פסוק לג:
רשב"ם ד"ה אולי נטתה מפני, ...והמפרשים את זה כמו "לולא התמהמהנו"... טעות הוא בידם וכו'. כל הדיבור קשה, ולא רק הלשון הבוטה "טעות הוא בידם" המכוונת כלפי רש"י, אלא גם ההמשך שבו מתפתל רשב"ם בהסברו ומשתמש שלוש פעמים במילה "כלומר" - ואף על פי כן הדברים אינם בהירים לי. ושמא ר' אלעזר טויטו ידע להסביר לי. הוא צריך לבוא בימים הקרובים בקשר לספרו על רבי חיים בן עטר, בעל "אור החיים" הק', שעל עריכתו אני עמל בימים אלו. (פ' בלק תשנ"ו)
פסוק לג:
רש"י ד"ה גם אתכה הרגתי, הרי זה מקרא מסורס, והוא כמו: גם הרגתי אותך, כלומר לא העכבה בלבד קראתך על ידי וכו'. כלומר תיבת "גם" לא באה לרבות את הריגת בלעם בנוסף להריגת האתון, אלא באה לרבות את הריגת בלעם בנוסף לעיכובו, לאמור: לא זו בלבד שעיכבתי אותך, אלא גם הייתי הורג אותך. (פ' בלק תשמ"ז)
פסוק לג:
ועתה אני שואל: מתי הרג המלאך את האתון? (פ' בלק תש"ס) ראה רש"י להלן (בדיבור הבא), וראה ראב"ע המוכיח מהמילים "גם" ו"החייתי" שהאתון הומתה אחרי שדיברה. ומקורו במדרש במדבר רבה (כ, יד), שם מבואר ששרי מואב תמהו על הנס שלא היה כמוהו בעולם, ושהאתון מתה אחרי שדיברה כדי שאומות העולם לא יאמרו 'זו היא שדיברה' ויעשו אותה עבודה זרה. וגם מפני שהקב"ה חס על כבודו של הרשע, ולא יאמרו 'זו היא שסילקה את בלעם'. ורמב"ן מוסיף שכל זה יתכן על פי המסורת, אבל אין הכוונה לומר שהכתוב מספר שהאתון הומתה.
פסוק לג:
אמש שאלתי את ידידי ר' משה ארנד שי', אם הוא מסכים להנחתי, שכל אחד ראוי להשתמש בדרך "סרס המקרא ופרשהו", כל עוד אין זה משפיע על ההלכה, והסכים עמי. (פ' בלק תש"ס) וכבר הארכתי בנושא בדברי לספר ויקרא (א, טו).
פסוק לה:
רש"י ד"ה לך עם האנשים. ד"ה לך עם האנשים. בדפו"ר הדיבור השני אינו. (פ' בלק תשנ"א)
פסוק לו:
רש"י ד"ה אל עיר מואב, אל מטרופולין שלו... ראה מה אלו מבקשים לעקור. ע"כ. והנה להלן (בפסוק לט) אומר רש"י (תנחומא יא) "...ראה ורחם שלא יעקרו אלו". והנה אם שתי הערים ראויות לעורר רחמיו של בלעם, למה לא דרש בלק לקלל כבר בראשונה, והשהה את הקללה? (פ' בלק תשס"א) הערת ר' חזקי פוקס שי': לגבי "עיר מואב" כותב רש"י "עיר החשובה שלו", לעומת זאת לגבי "קרית חוצות" כותב "עיר מלאה שווקים - אנשים ונשים וטף בחוצותיה". כלומר תחילה רצה בלק להפגש עם בלעם בעיר מואב, עיר המלוכה, כדי להראות לבלעם מה מבקשים ישראל לעקור (את עיר המלכות החשובה), וכשראה ש"חשיבות" איננה מרגשת אותו, הביא אותו לעיר שאמנם אינה דומה למואב בחשיבותה, אבל משופעת באוכלוסין מרובים, וביקש שיקלל בעבור ריבוי האנשים. ריבוי האנשים אכן עורר את בלעם לזבוח בקר וצאן ולהכין את הקרקע לקללה.
פסוק לז:
"למה לא הלכת אלי". כלומר כבר עם משלחת השרים הראשונה, והטענה היא - או שזו פגיעה בכבוד בלק, או שיש בזה משום השהיית הקללה למשך זמן ניכר - שלושה מסעות בין בירת מואב ומקום־מגוריו של בלעם. (פ' בלק תשנ"ט)
פסוק לז:
רש"י ד"ה האמנם לא אוכל כבדך, נתנבא שסופו לצאת מעמו בקלון. ע"כ. צריך לדעת מה הביא את רש"י לייחס נבואה גם לבלק? (פ' בלק תשנ"ח) הערת ר' טל הרוש שי': וראה "גור אריה" על אתר. לדבריו, היה הכתוב צריך להוסיף מילת "אמרת" - 'האמנם אמרת לא אוכל כבדך'. חסרונה של מילה זו מורה שכך היא האמת, שלא יכבדו. וראה "משכיל לדוד" ו"דברי דוד" על אתר.
פסוק לט:
רש"י ד"ה קרית חצות, עיר מלאה שווקים, ...ראה ורחם שלא יעקרו אלו. ע"כ. כלומר בלק מראה לו לבלעם מעמו שלו. והנה כאשר הוא מראה לו מעם ישראל (כג, יג; כד, ב), הרי זה בלא הערות כלשהן, כלומר אין רש"י שם בפיו דבר, וזה קצת תמוה. (פ' בלק תשנ"ו)
פסוק מ:
רש"י ד"ה בקר וצאן, דבר מועט, בקר אחד וצאן אחד בלבד. ע"כ. וכך אף כי אפשר היה לפרש שמות אלה כשמות קיבוציים, וכפי שרש"י עושה במקומות רבים לגבי בקר וכפי שמקובל להבין תיבת "צאן" בכל מקום. ולכאורה זה מעין "תולין קלקול במקולקל". (פ' בלק תשנ"ד) הערת הרב איתן שנדורפי שי': וראה דברי בעל "דבק טוב" המובאים בהערת הרב חיים דוב שעוועל ב"רש"י פירושי התורה", וכה דבריו: בכל מקום נאמר "צאן ובקר" וכאן אמר "בקר וצאן", להורות לנו שנתן בו עין הרע ונתחרט, כדרך הרשעים - אומרים הרבה ועושים מעט. לכן פירש רש"י: דבר מועט. ע"כ. ולפי "נחלת יעקב" אם אכן היו בקר וצאן מרובים, היה הכתוב סותם ואומר "ויזבח זבחים".