פרשנים על הפרק
📜
תרגום אונקלוסאונקלוס41 פסוקים📜
תרגום יונתןיונתן בן עוזיאל41 פסוקים📜
רש"ירש״י63 פסוקים📜
ריב"איהודה בן אליעזר5 פסוקים📜
דעת זקניםתוספות16 פסוקים📜
רשב"םרשב״ם13 פסוקים📜
אבן עזראאבן עזרא52 פסוקים📜
חזקוניחזקוני37 פסוקים📜
רמב"ןרמב״ן15 פסוקים📜
הדר זקניםתוספות16 פסוקים📜
רא"שרא"ש5 פסוקים📜
קיצור בעל הטוריםיעקב בן אשר27 פסוקים📜
בעל הטוריםיעקב בן אשר25 פסוקים📜
רלב"ג ביאור המלותרלב"ג22 פסוקים📜
שפתי כהןלא ידוע42 פסוקים📜
צרור המוראברהם סבע10 פסוקים📜
מזרחיאליהו בן אברהם מזרחי41 פסוקים📜
תולדות יצחקיצחק בן יוסף קארו4 פסוקים📜
ספורנוספורנו1 פסוקים📜
מנחת שיידידיה שלמה רפאל נורצי17 פסוקים📜
לבוש האורהר' מרדכי יפה7 פסוקים📜
יריעות שלמהמהרש"ל5 פסוקים📜
עמר נקאלא ידוע10 פסוקים📜
תורת משה (אלשיך)אלשיך19 פסוקים📜
גור אריהמהר"ל53 פסוקים📜
דברי דודדוד הלוי סגל11 פסוקים📜
כלי יקרשלמה אפרים מלונטשיץ27 פסוקים📜
שפתי חכמיםשבתי בס62 פסוקים📜
תפארת יהונתןיהונתן אייבשיץ38 פסוקים📜
אור החייםחיים בן עטר63 פסוקים📜
משכיל לדודדוד פארדו31 פסוקים📜
אדרת אליהואליהו בן שלומו זלמן מווילנה163 פסוקים📜
מיני תרגומאישעיה פיק ברלין2 פסוקים📜
נחלת יעקביעקב בן יעקב משה מליסא2 פסוקים📜
נחל קדומיםר' חיים יוסף דוד אזולאי14 פסוקים📜
חומת אנךר' חיים יוסף דוד אזולאי2 פסוקים📜
נתינה לגרהרב נתן מרקוס אדלר11 פסוקים📜
הכתב והקבלהיעקב צבי מקלנבורג15 פסוקים📜
העמק דברנפתלי צבי יהודה ברלין56 פסוקים📜
הרחב דברנפתלי צבי יהודה ברלין1 פסוקים📜
מלבי"םמלבי"ם28 פסוקים📜
תורה תמימההרב ברוך הלוי אפשטיין9 פסוקים📜
צפנת פענחיוסף רוזין2 פסוקים📜
ברכת אשראשר וסרטיל59 פסוקיםמאמרים על הפרק
שפתי כהן
לא ידוע
פסוק ב:
וירא בלק בן צפור. וכי לא ראה אלא בלק והלא כל העולם ראו מה שעשו ישראל לאמורי, ועוד למה ויגר ויקץ, ועוד למה בויגר אמר מפני העם ובויקץ אמר מפני בני ישראל, ועוד בויגר אמר סיבה כי רב הוא, ובויקץ לא אמר סיבה אלא מפני בני ישראל,, ועוד למה לא אמר ויגר בלק, נכנס בבלק ויצא במואב. אלא בלק היה חכם גדול, והוא ראה מה שלא ראה שום אדם, אחר שראה והבין התחבולה שעשו ישראל לאמורי, שלא נהרג סיחון אלא על ידי תחבולה כמ"ש ששלחו שלוחים לאדום בלשון תחנונים ובלשון בקשה ושפלות, כה אמר אחיך ישראל אתה ידעת את כל התלאה וגו' אעברה נא וגו' ויצא אדום וגו' ונטו מעליו, וכששלחו מלאכים לסיחון ויצא לקראתם והרגוהו, אז נתאמת לו שלא עשו אלא תחבולה כדי שיצא חוץ למדינה, לפי שהמדינה קשה בחומה גבוהה דלתים ובריח, וכשראה וידע דבר זה, לא היה עדיין מלך, ולזה לא אמר וירא בלק בן צפור מלך מואב, ואח"כ המליכוהו עליהם. ואמר ויגר מואב ולא בלק, כי מואב ידעו בצווי של מקום שאמר אל תצר את מואב, כי היה להם נביאים, אליפז התימני ובלדד השוחי, לזה לא פחדו מן ישראל אלא מפני העם, ונתן הטעם והסיבה והיא כי רב הוא, שהם ערב רב רב, אמרו שמא יאמרו ערב רב אנו לא נצטוינו על אל תצר, שזה לא נצטוו אלא ישראל שהן גוי אחד ונפש אחת, שלזה נאמר בלשון יחיד אל תצר, ולזה פחדו מהם, אבל מפני בני ישראל אמר ויקץ, קצו לבד:
פסוק ד:
ואמר עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו. לומר שיבאו עליהם בתחבולה ובעלילה ויבאו לסביבות ויקחו איזה דבר מסביבות, דרך ערמה ותחבולה, כדי שנתגרה בהם, ויאמרו ישראל הקב"ה צוה שלא נתגרה בהם אבל אם הם יתגרו בנו תחלה אנו נתגרה בהם וכשספר להם בלק שישראל באים במרמות ותחבולות והבינו הדבר, אז המליכוהו עליהם, אמרו ראוי זה להיות מלך הואיל ויש לו כ"כ עיון שיודע תחבולות שעשו ישראל הוא ג"כ בעל תחבולות, ונאמר בתחבולות תעשה לך מלחמה, לא בגבורה לבד כמו סיחון ועוג, ולא ברוב עם אם כן ראוי הוא למלוכה, עמדו והמליכוהו עליהם, ולא מלך עליהם, אלא מלך למואב, לשון יועץ, מלשון מלכי ישפר עליך, ותרגום איעצך אמלכינך, ואומר ותשועה ברב יועץ, והם המליכוהו עליהם כמ"ש בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי. ובמדרש, רשע יראה וכעס. ז"ש הכתוב והרשעים כים נגרש, אתה מוצא ישראל נמשלו לחול שנאמר והיה מספר בני ישראל כחול הים, ונמשלו האומות אזו לים שנאמר הוי המון עמים רבים כהמות ימים יהמיון, והיו מתיעצים על ישראל, והקב"ה מתיש כחם וגבורתם, אמר ישעיה והרשעים כים נגרש, הגל הראשון אומר אני יוצא ומציף כל העולם, כיון שבא לחול הוא כורע לפניו, (חול בגימ' מ"ד, עה"כ מ"ה, הוא מילוי ה', לזה הם כורעים לחול ששם חקוק שמו ית'), לא היה לו לשני ללמוד מן הראשון, כן פרעה בא ונתגרה עם ישראל, והפילו הקב"ה שנאמר ונער פרעה וחילו בים סוף, לא היה לו לעמלק ללמוד מפרעה, אלא ויבא עמלק, וכתיב ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו, לא היה לו לסיחון ללמוד מעמלק אלא ויצא סיחון, כן ויצא עוג, כן בלק לא היה לו ללמוד מסיחון ועוג, אלא שבא להתגרות עם ישראל ומשלח אחר בלעם לקלל את ישראל, אמר ר' סימון הה"ד כל כלי יוצר עליך לא יצלח, כיון של הצליח בלעם התחיל בלק מחרק שניו, רשע יראה וכעס, זה בלק, תאות רשעים תאבד, זה בלק ובלעם שאבדה תאותם, ועליהם הכתוב אומר מחזיק באזני כלב עובר מתעבר על ריב לא לו, ע"כ. ולפי שהקשה את לבו, לא אמר את כל אשר עשה ישראל לסיחון ולעוג, או את כל אשר עשה ל לך האמורי, אלא לאמורי, שהם נמנים לפעמים שני, הכנעני והאמורי ולפעמים שלישי, אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי, לומר שהן חלשים, שמאמר ומתגאה שיש להם גבורה מורה שאין להם גבורה והם רפים, לאמרי גימט רפא. ולזה את כל, לומר שלא די שעשו עמו מלחמה אלא שהמציאו עליו משלים ועשאוהו ללעג וקלס על כן יאמרו המושלים והילילו עליו אוי לך מואב, א"כ לאומרי, שנאמרו עליו דברי לעג, לזה אין ראוי לומר למלך האמורי, כי ביזוי לקרותו מלך, ולזה אמר ג"כ אשר עשה ולא עשו, לומר שנהרג כאיש אחד על יד אחד. ובזוהר אמר למה אמר בן צפור והוא היה בן לבן, אלא צפור צפור ממש דהא חרשוי הוו בכמה זיינין דההוא צפור נטיל צפור מכשכש בעשבין מפרכס באוירא עביד עובדין ולחיש לחישין וההוא צפור הוה אתי ועשבא בפומיה, מצפצף קמיה ואעיל ליה בכלוב חד מקטרא בקטרין קמיה ואיהו אודע ליה כמה מילין עביד חרשוי, ומצפצפא עופא ופרח וטס לגבי גלוי עינים ואודע ליה ואיהו אתי, וכל מלוי בההוא צפור הוה, יומא חד עבד עובדיה ונטיל ההוא צפור וברח ואזל ואתעכב ולא אתא הוה מצטער בנפשיה, עד דאתא חמא חד שלהובא דאשא טס אבתריה ואוקיד גדפוי כדין חמא מה דחמא ודחיל מקמייהו דישראל, מה שמיה דההוא צפור ידיע איהו, וכל אינון דמשתמשי וידעי לשמשא בההוא צפור לא ידעין חרשוי כמה דהוה ידע בלק, וכל חכמתא דהוה ידע בההוא צפור הוה ידע, ע"כ. א"כ פירוש בן צפור שהיה מבין ע"י צפור, ואולי על ידו הבין התחבולה שעשו ישראל, ולזה אמר ובלק בן צפור מלך למואב, לפי שהיה מבין וידע מה שלא ידע שום חרש ושום מכשף, ולזה מלך בענין ידוע שהיה שם הצפור. בעת ההיא, בשביל העת ההיא שהיה יודע לכוין העת שהיה רוצה להביאו:
פסוק ד:
ויאמר מואב אל זקני מדין. מה אמר להם ומה השיבוהו, ומהו שאמרו כלחוך השור, ומה סמך כאן ובלק בן צפור מלך למואב, אלא לפי שהמדינים יש להם רבוי עם, ומהביזה שהביאו מהם אתה למד, שהביאו בנות שאינן ראויות לביאה שנים ושלשים אלף, ובאו להם בלשון פתוי ותחבולה וחלקלקות כדי שיבאו וילחמו בישראל. ואמר להם עתה ילחכו הקהל, לא אמר ישראל אלא הקהל, לפי שהם קהל אחד כולם בלב אחד, לזה הם נוצחים, אנו גם כן נהיה בלב אחד ונוכל להם. ואמר עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו לומר שהם אינם מפחדים שעליהם נאמר אל תצר את מואב, אין אנו מפחדים אלא על סביבותינו שהם המדינים שהיו סביב למואב, ושלחו להם לומר שבלק בן צפור שהיה מנסיכי מדין הוא מלך עליהם, לומר שהן בעזרתם אם יבאו, ומה ששלחו להם ולא שלחו לאומה אחרת, לפי שיש בהם רבוי עם כמ"ש, ועוד שיש להם זכות אברהם שהם מבני קטורה שנאמר ותלד לו את זמרן ואת יקשן ואת מדן ואת מדין, והמואבים ג"כ יש להם זכות שהם מבני לוט בן אחי אברהם, אלא שהמדינים יש להם זכות יותר שהם בניו ממש, ועוד שאשת משה ממדין ומשה נתגדל במדין, לזה אמר לזקנים ולא לאחרים שנאמר ויאמר מואב אל זקני מדין, ואולי שהם נתנו עצה להביא את בלעם, לזה סמך וישלח מלאכים ולא שלח עמהם כתבים אלא לאמר הנה עם יצא ממצרים באמירה, שאולי יפלו הכתבים ביד ישראל ויעכבו על ידיהם, ולזה ג"כ לא נכתבה העצה כדי שלא ידעו בה ישראל. וכן נראה מהזוהר וז"ל, ויאמר מואב אל זקני מדין ויאמרו זקני מואב אל זקני מדין אין כתיב אלא ויאמר מואב, עולמיא נטלי עיטא מסביא וסביא אתמשכו אבתרייהו ואינון יהבו לון עיטא מה עיטא יהבו לון עיטא בישא נטלו לגרמיהו אמרי לון מואב גדולא בישא גדלנא ביננא מנו משה רבהון על חד כומרא דהוה ביננא דרבי ליה וגדיל ליה בביתיה ויהב ליה ברתיה לאנתו ולא עוד אלא דיהב ליה ממונא ושדר ליה למצרים לשיצאה כל ארעא ואיהו וכל ביתיה אתמשכו אבתריה, אי לההוא רבהון ניכול לאעקרא כל עמא דיליה יתעקרון מיד מעלמא, וכל עיטא בישא מההוא מלה דפעור ממדין הוה, ת"ח דכולא הוה ממדין וכל עיטא דילהון על משה הוה, ובעיטא דילהון שדרו לבלעם, כיון דחמו דבלעם לא יכיל, נטלו עיטא בישא אחרא לגרמייהו ואפקירו נשייהו ובנתיהו יתיר ממואב, דהא על נשי מדין כתיב הן הנה היו לבני ישראל כו' וכלא ממדין הוה, ע"כ:
פסוק ד:
עוד בזוהר וז"ל, וירא בלק בן צפור. וכי מאי שנא דאדכיר שמא דאבוי משאר מלכין, אלא יתרו אתמשך ואתעבר מע"ז ואתא לאדבקא בישראל הוא ובנוי, וכל עלמא נדוהו ורדפו אבתריה, בלק מבני בנוי הוה ואתעבר מאורחא דאבוי, כיון דחמו סבי מואב וסבי מדין בהדי הדדי דהא יתרו ובנוי אתדבקו בשכינתא ודא אתמשך מנהון, אתו ואמליכוהו עלייהו בהאי שעתא, דכתיב ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא, בעת ההיא הוה מלך מה דלא הוה מקדמת דנא, וע"ד כתיב בן צפור דלא אתחזי למעבד הכי. וירא בלק, וישמע בלק מבעיא ליה מהו וירא, ראה וחמא וידע דזמין הוא למנפל ישראל בידוי בקדמיתא ולבתר איהו ביד ישראל, ע"כ:
פסוק ה:
וישלח מלאכים אל בלעם וגו'. במדרש, ד' דברים טובים היה לו ללוט לחשוב לאברהם, שנאמר וילך אברם כאשר דבר אליו ה' וילך אתו לוט, וגם ללוט ההולך את אברם וגו', וישב את כל הרכוש וגם את לוט אחיו ורכושו השיב, ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט. וכנגדם היו צריכין לפרוע לבניו טובות, ולא דיין שלא פרעו להם טובות אלא רעות שנאמר וישלח מלאכים, ע"כ. ועם זה נאמר שמה שאמר ובלק בן צפור מלך למואב בעת ההיא, הוא לפי שלא היו יכולין לפרוע להם רעות הם בעצמם, לזה המליכו עליהם איש נכרי שאינו מהם והוא שלח מלאכים, לזה אמרה תורה לא יבא עמוני ומואבי וגו' ואשר שכר עליך וגו', הם עשו לגנוב דעתו של מקום לומר שהם לא שכרו, והקב"ה גלה קלונם, שהשכירות לא נזכרה בפירוש אלא אמר לקרא לו, אבל אמר אולי אוכל נכה בו, אמר ההכאה תהיה עלי, ואחלוק עמך בביזה כאילו הכונו שנינו, אבל השכירות לא נזכר בפירוש אלא בחשאי, זהו לקרוא לו לאמר, שיאמר לו בחשאי והקב"ה גילה חרפתם. ועוד כמו שפירש"י ז"ל לקרוא לו, הקריאה שלו היתה ולהנאתו היתה שפסק לו ממון הרבה, אבל לא בפירוש. אל בלעם, ארז"ל בלע עם, פי' ע"י קללתו, ולזה לא אמר כה תאמרו אל אדוני לגדלו אלא שקראו בשמו, לפי רמז שמו שלח לו, כאילו אמר ראה שמך ובא אלי. הנה עם יצא, כלומר אם תאמר אין עבד יוצא ממצרים ואלו יצאו, לא מרוב גבורתם אלא מרבויין, הנ"ה גימט' ס', ס' רבוא, וגם יש להם ענני כבוד שמכסים עליהם שאינם נראים ואין העין שולטת עליהם, זה גרם להם הרבוי, לפי שכסה עין הארץ, כלומר עין אנשי הארץ מלהסתכל בהם. והוא יושב ממלי, שהם רואים אותי ואני איני רואה אותם. ועתה לכה נא, לך נאה, שתבא לפי שיש לך עין רעה, שהיה סומא באחת מעיניו, ואולי על ידך אראה אותם, זהו ארה לי את העם הזה, כי היל"ל ארר לי ואמר ארה לרמוז למ"ש. כי עצום הוא ממני, שהוא סתום ממני, כמו עוצם עיניו, וכמו כי נסך עליהם רוח תרדמה ויעצם עיניהם, וכשהם נגלים ע"י עין הרע שלי ושלך נכה בו, כפירש"י ז"ל נחסר מעט מהם, ובזה יגרשו מן הארץ שהיא ארץ סיחון שלקחו ממנו. כי איני מפחד מהם שיהרגוני, שכבר נצטוו אל תצר את מואב, אלא ליקח ארצי מידם. עוד הנה כסה את עין הארץ, כסה עיניהם של כל אנשי הארץ, לומר שהם באים בנצחונו של מקום, והם מכזבים ומראים כן לעולם, ואין בהם כי אם תחבולות כמ"ש בתחלת הפרשה. ועתה לכה ארה, תסיר זו הכסוי שמכסים עיני הבריות ע"י אחיזת עינים כי זה נכסה ממני, ואף כי אני ג"כ יודע בכל מיני כשוף, זה נעלם ממני, וזהו כי עצום הוא ממני. כי ידעתי את אשר תברך, כלומר בא לידיעתי שאתה עתיד לברכם אבל אינם צריכים ברכתך כי הם מבורכים, ולזה לא אמר יבורך כמו שאמר יואר, א"כ הברכה לא תחול עליהם אבל הקללה תחול, שראה שנופלים מהם כ"ד אלף, ולזה אמר אולי אוכל נכה בו ונחסר מהם, שאני ג"כ יש לי ידיעה בזה, אלא הכסוי שיש להם זה נעלם ממני. עוד ארה לשון לקיטה, כמו אורה בתאנים, ואמר לו שע"י כשופיו יורהו ללקוט הראשים שבהם, או ע"י הכאה או ע"י שיחטיאם, שהם עומדין בזכותם, ואם יחטיאם, כולם יפלו בעונם, שנאמר ואשמם בראשיכם, והראיה שהוא הפקיר בתו לזנות ואמר לה לא תשמעי אלא לגדול שבהם, זהו כי עצום הוא ממני:
פסוק ו:
ובזוהר ועתה לכה נא ארה לי, ר' אלעזר אמר, אמר ודאי שעתא קיימא לי למעבד מה דאנא בעי, חמא ולא חמא יאות, חמא כמה אלפין נפלון מישראל על ידוי לזמן זעיר, אמר ודאי שעתא קיימא לי ועתה, ולא בזמנא אחרא. לכה, לך מבעיא ליה מאי לכה, אמר נזדרז גרמן לההוא דרחיף גדפוי עלייהו דשמו כה, ועתה ננגח קרבא בהאי כה, אמר, עד השתא לא הוה בעלמא מאן דיכיל להו בגין האי פטרונא דאית להו, השתא דשעתא קיימא, לכה נעביד קרבא, ובגין דכל ההיא עיטא דההוא רשיעא לכה הוה דכתיב ואנכי אקרה כה, אעקר לההוא כה מאתריה, ותרווייהו בעיטא בישא הוו, דכתיב על ה' ועל משיחו, ולא ידעי דהא לבתר, כה אעקר להו מעלמא. כי עצום הוא ממני, וכי עד השתא אן אגחו ביה קרבא ונצחו ליה, כאן אתר אערעו ביה בחרבא דילהון, והוו גברין גברין לאחזאה גבורתא דילהון, מאי כי עצום הוא ממני, אלא ההוא רשיעא חכים הוה וחמא למרחיק, חמא לדוד מלכא דאתי מרות המואביה גיבר תקיף כאריה ונצח קרבין תקיפין דמואב ושוי לון תחות רגלוי, אמר כי עצום הוא וירית ההוא גבורתא, חד מלכא דילהון וחד מינן יפוק לשיצאה למואב. אולי אוכל נכה בו, האי קרא הכי הוה ליה למימר אולי אוכל אכה בו או אולי נוכל נכה בו, אלא ההוא רשע הוה חכים אמר חמינא ידא חדא דחד אריה תקיפא פריש ידא אי איכול עמך דנתחבר תרוייהו (ונתחבר ונגדע לההוא אריה ידא דא עד לא ייתי ההוא מלכא לעלמא ולא יתרך ית מואב מאתריה. ארה לי, מאי ארה לי אמר ר' אבא ההוא רשע בתרי לישני קאמר לבלעם, חד אמר ארה לי, וחד קבה לי, מה בין האי להאי, אמר ליה ארה לי לקוט לי עשבין וחרשין דרישי חויין ושוי לון בקדרה בחרשיא, כיון דחמא דחיליה יתיר אפומא, תב ואמר ולכה נא קבה לי, ואוף הכי ההוא רשע, דבלק לא שבק חרשוי אלא לקיט כל זיני עשבין וחרשין דרישי חויין, ונטיל קדרה בחרשין ונעיץ לה תחות ארעא אלף ות"ק אמין וגניז לה, לסוף יומין, כיון דאתא דוד כרה בתהומא אלף ות"ק אמין (על אלף ות"ק אמין) ואפיק מיא מן תהומא ונסך על מדבחא, בההיא שעתא אמר אנא אסחי ההיא קדרה, מואב סיר רחצי, ע"כ. ומה שאמר ירית ההוא גבורתא חד מלכא דילהון, וחד מינן, פירוש שברכו משה ואמר ידיו רב לו, וחד מינן שהיה מרות המואביה, ורצה לעשות כשפים שלא תבא רות לעולם כדי שלא יבא דוד לעולם, א"כ יש לו ב' ידים, אחת שבאה לו מכח הברכה, ויד מכח הגבורה שהיא ממואב, והוא מזרע יהודה שהיה מלך על אחיו, ובאה לו הגבורה מעגלון מלך מואב אבי אמו, שאמר לו אהוד דבר ה' לי אליך ועשה כבוד להקב"ה שנאמר ויקם מעל הכסא. אתה עמוד באחד, שהוא יד הברכה שתתיש אותם ע"י הקללה, ואני אעמוד באחד של יד הגבורה, לזה אמר נכה בו:
פסוק ז:
וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם. שכל אחד לקח קסם אחד בידו מגוון אחד לנסותו, אם הוא יאמר מה ביד כל אחד ואחד, ודחי שהוא יודע. כשבאו אצלו שתק והם לא דברו דבר, אמרו אם יודע אין אנו צריכין לומר לו שום דבר כמו שדרך כשנכנסים לבית המכשף לשאול על גניבה או על אבדה, אינו אומר שום דבר אלא הוא אומר על דבר זה באתם, וזה באו אליו ואין דובר אליה דבר, לא מן הסימן שלקחו בידם ולא למה הם באים, כשראו כך דברו הם שהם שלוחי בלק וכשראו כן זקני מדין הניחוהו והלכו להם, אבל זקני מואב אינם יכולים לחזור עד שישיבו לשולחיהם דבר, כי הם עיקר השלוחים, לזה וישבו שרי מואב, ולא אמר זקני מואב לפי שניטל מהם העצה שנאמר וטעם זקנים יקח, שהיה להם להלוך כמו שהלכו זקני מדין. ואמר וידברו אליו דברי בלק ולא אמרו מלך מואב, כי כשראו ההעדר של בלעם, אמרו מי שנצטרך לזה הוא פחות מהדיוט לזה לא הזכירוהו בשם מלך. ובזוהר אמרו וילכו זקני מואב, שקודם לא נזכרו בשם זקנים אלא ויגר מואב, ויאמר מואב, אבל זקני מואב לא נאמר, אמרו בזוהר וילכו זקני מואב שהלכה מהם העצה, שנאמר וטעם זקנים יקח. וז"ל, וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם, טעמא דאינון זקנים ניטל מנייהו ולא יכילו למשלט בחרשייהו כלל. עוד שם וידברו אליו דברי בלק, מלין באתגליא ולא בלחישו, פירוש דהיל"ל ויאמרו כמי שמדבר לפני גדולים בנחת, שלשון דבור הוא בקול רם, ואמר בלעם פגים אודנא הוה פגים עינא ופגים רגלא, מתלת דוכתין הוה פגים, אתקן לההוא סטרא והכי אצטריך לההוא סטרא, ע"כ. עוד שם וישבו שרי מואב עם בלעם, כמה יאות הוה לון לבני מדין אי רעותא דילהון הכי, אבל ישיבם דיתיבו אינון במואב גרמא לון טב בגין דאשתאר תמן ומאן דאזלו אינון דמדין גרמא לון ביש, מ"ט אילין חששו ליקרא דמלה דקב"ה, ואלין לא חששו לה כלום ואזלו לארחייהו בשעתא דאמר ההוא רשע והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר ה' אלי, מיד אזדעזעו אינון דמואב למלה דא ויתיבו תמן, ואינון דמדין לא חששו כלום ואזלו לון, ועל דא וישבו שרי מואב, ע"כ. ופירוש וישבו שהיה להם יישוב ונתארך זמנם עד שבא דוד ועקרם, אבל במדין נאמר צרור את המדינים, אבל מואב שעשו כבוד לדברו של מקום ששמעו שאמר כאשר ידבר ה' אלי, נתארך להם, וכן עגלון מלך מואב לפי שעשה כבוד לדבורו של מקום כשאמר לו אהוד דבר אלהים לי אליך מיד ויקם מעל הכסא, יצאה ממנו רות המואביה שהאריכה ימים עד שלמה, שכן ארז"ל וישם כסא לאם המלך, זו אמה של מלכות היא רות:
פסוק ח:
ויאמר אליהם לינו פה הלילה. ידע בעצמו שהוא גרוע בעיניהם לפי שלא דיבר להם דבר, ובפרט כשראה שהלכו להם זקני מדין, רצה לומר להם התנצלות, לומר שאין הקב"ה מדבר עמו אלא בלילה, ולזה לא דבר. ואמר ה', לומר ששם הוי"ה הוא המדבר עמו והוא מכזב, שאין מדבר עמו אלא שם אלהים שהוא השר שלו כתרגומו ואתא מימר, וכן ללבן וכן לאבימלך בלילה אחר שינתן ומת הגוף כדי שלא יהנה בראייתו, אלא כאדם שרואה חלום, ולזה באבימלך ולבן נאמר בהם בחלום הלילה, וכאן לא אמר לא בחלום ולא לילה אלא ויבא אלהים, אפשר לומר שבא ביום קודם הלילה כדי להטעותו, וכדי שלא להכזיב עצמו אמר ויקם בלעם בבקר:
פסוק ט:
ויאמר מי האנשים האלה עמך. למה ישבו עמך ולא הלכו להם כמו שהלכו זקני מדין. ויאמר בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי וגו'. אמר שהוא עכבם לפי שהם שלוחי מלך וצריכים לעשות שליחותו, אבל זקני מדין לא היו שלוחין הלכו להם, ולזה אמר מלך מואב, שחלק כבוד למלכות, והכבוד אינו לו אלא למי שחלק מכבודו לב"ו. עוד מי האנשים, א"ל אתה אומר וישבו שרי מואב, אינם שרים ואינם אפילו בערך אנשים הואיל ובאים בשליחות כזה, א"ל בלק מלך מואב, לא תראה לחשיבותם אלא למשלחם והם שלוחי מלך, ולזה אמר להם מאן ה' לתתי להלך כתיב, אפילו טיול מנעני מכם, לפי שאין אתם חשובים:
פסוק י:
הנה העם היוצא ממצרים. היל"ל בלק בן צפור מלך מואב שלח אלי לאמר הנה עם, העלימה התורה האמירה, לומר שהיתה כונתו רעה והוא היה שונא אותן יותר מבלק, ולזה לא אמר לאמר, כי בלא אמירתו של בלק היה הוא רוצה לילך ולקלל, שהוא היה מיועצי פרעה, ולזה היה מתמה איך אפשר שיצאו כל כך ריבוי עם ממצרים לעיניהם ביד רמה לעיני כל מצרים, ודאי שעשו איזה כשוף לכסות עיניהם של מצרים:
פסוק יא:
אולי אוכל להלחם בו וגרשתיו. בלק אמר ואגרשנו מן הארץ לבד, שפחד שלא יקחו ארצו, אבל בלעם אמר וגרשתיו מן העולם, כי כן היתה עצתו עם פרעה, כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו, כדי לכלותם:
פסוק יב:
ויאמר אלהים אל בלעם לא תלך עמהם לא תאור. כלומר איני מונעך מלהלוך, איני מונע אלא הליכה על מנת לארר, ואמר לא תאר, ולא אמר לא תקב כמ"ש ולכה קבה, לפי שקבה הוא פחות מארור, ולזה אמר שאמר לו בלק קבה לבד שהוא פחות, אמר לו הקב"ה אפילו ארירה שהוא יותר מקבה לא תחול עליהם, למה לפי שכבר חלה עליהם הברכה, והיא גוברת, זהו כי ברוך הוא, לא אמר כי מבורך הוא, חלא כי ברוך, נעשה מקור הברכות. והארור בלעם העלים דברי המקום שאמר לא תאור שלא ילך על מנת לארר, ולקח מלת עמהם שאמר לו לא תלך עמהם, ואמר לגדל עצמו, מאן ה' לתתי להלוך עמכם. לזה ויקומו שרי מואב וגו' ויאמרו מאן בלעם הלוך עמנו, עד שהוצרך שלוח שרים רבים ונכבדים, לפי שלא ידע אם מיאונו היה בשביל מיעוטם או בשביל פחיתותם לז"א רבים ונכבדים:
פסוק טז:
ויבאו אל בלעם ויאמרו לו כה אמר בלק בן צפור. לא תבא בשביל שהוא מלך ותחלוק כבוד למלכות, אלא בשביל שהוא יודע יותר ממך בצפור, ששום חרש ומכשף לא היה יודע כמו בלק על ידי אותו צפור, כמו שאמרו בזוהר, א"כ הואיל ויש לו ידיעה יותר ממך ראוי הוא שתלך אליו. ואמרו אל נא תמנע מהלוך, היל"ל מלבוא אלי, מאי מהלוך, אלא אמרו לו שרי מואב, אם לא תבא, הוא יבא אליך, ויש בידו יכולת להזיקך, זהו מהלוך אלי, שאלך אני בעצמי:
פסוק יז:
קבה לי. אמר לי, לומר שאפילו תחול הקללה על מי שמקללו, עכ"ז תחול בהם ג"כ הקללה ותמות נפשו עם פלשתים:
פסוק יז:
כי כבד אכבדך. מלבד הכבוד שאעשה לך, אעשה שיכבדוך הכל יותר ממה שמכבדים אותך עתה, שאלמדך חכמתי ותהיה יותר חכם, ותהיה אדם. זהו כי כבד אכבדך יוצא לשני מאד, אדם. ולכה נא קבה לי, תרגום ויקוב את השם, ופריש, כן אמר בלק הם מכוסים מן העין. כמו שאמר ויכס את עין הארץ, שענני כבוד מכסים עליהם, אם תאמר לי שום דבר לעשות להחטיאם כדי שיסתלקו מעליהם ענני כבוד, זהו וכל אשר תאמר אלי אעשה, א"כ פרסמם לי כדי שאראה כמה הם ואבא עליהם עם יותר מהם, כי עתה הם רואים אותי ואני איני רואה אותם, ואם אראה אותם יהיה נקל להלחם בם, נא קבה לי, ר"ת נקל:
פסוק יח:
ויען בלעם ויאמר אל עבדי בלק. לשלוחים הראשונים קרא אותם שרים, שנאמר ויקם בלעם בבקר ויאמר אל שרי מואב, ואלו שהם שרים רבים ונכבדים מהם קורא אותם עבדים. אלא אלו כבדו אדוניהם שנאמר בן יכבד אב, אם יכבד אב נקרא בן, ועבד אדוניו, אם עושה כבוד לאדוניו נקרא עבד, ואלו דברו מכבוד אדוניהם שאמרו כה אמר בלק בן צפור אל נא בלשון בקשה, אלו כבדו אדוניהם אלו הם עבדים, אבל הראשונים שלא כבדו אלא אדרבא בקשו כבוד עצמן שנאמר וידברו אליו דברי בלק, ולא אמרו לא מלך ולא בן צפור כמ"ש, שהוא חכם ויודע בחכמת הצפור, אלו נקראים שרי בלק שהם שרים עליו הואיל ואינם מקבלים מרות. ורבינו בחיי ז"ל כתב כי קראם עבדים לומר שכשם שהם עבדי בלק שהוא מלך בשר ודם, אינם רשאים לעבור על מצותיו, על אחת כו"כ שאין אני רשאי לעבור על מצות הקב"ה, זהו שאמר אם יתן לי בלק וגו', ע"כ:
פסוק יח:
אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב. מנין לבלק כ"כ רבוי כסף, כי עדיין הוא רך אין לו כ"כ זמן במלוכה ועדיין לא קבץ ל כסף ולא זהב כמ"ש מלך למואב בעת ההיא, אלא אף שידע שאין לו, כדי לגדל עצמו בעיניהם אמר כן, כמו שארז"ל שהיו בו ג' דברים עין רעה ורוח גבוהה ונפש רחבה. וכאן אמר לא אוכל לעבור את פי ה' אלהי לעשות קטנה או גדולה, ובסוף אחר פעם שלישית אמר הלא גם אל מלאכיך, אשר שלחת אלי דברתי לאמר אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה' ולא אמר אלהי, ועוד שם אמר טובה או רעה וכאן אמר קטנה או גדולה, אלא זה הרשע כונתו להרע לישראל יותר מבלק, ואמר לא אוכל לעבור את פי ה', אבל השר שלי אפשר שעל ידו אוכל לעשות רעה עמהם, ואם לא אוכל לעשות עמהם רעה, לפחות אעשה עמך טובה שלא ילחמו עמך, כי השר שלי הוא כפוף תחת ידי והוא נשמע לי, לזה אמר אלהי. קטנה שהיא ארה או גדולה שהיא קבה, לא אעשה כי אם על פי ה', אבל רעה אוכל לעשות שלא על פיו, כי היה יודע לכוין השעה שהקב"ה כועס בה ויקללם, כמו שאמרו בברכות פרק קמא, מאי למען דעת צדקות ה', צדקה עשיתי שלא כעסתי בימי בלק שאלמלא כעסתי לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. ולזה אמר ועתה שבו נא בזה גם אתם הלילה ואדעה, לא כמו שאמר לשרים הראשונים והשיבותי אתכם דבר, אלא ואדעה, כי כבר אמר לא תאור את העם. אם יוסיף ה' דבר עמי כן, אני אדע מה אעשה, שאל זועם בכל יום בשעה שהחמה זורחת ומלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם מעל ראשיהם ונופלים על פניהם ומשתחוים לחמה, באותה שעה כועס. ואדעה, בגימ' פ"ו שהוא אלהיה, מה יוסיף ה' שהוא שם הרחמים, לזה בא לו אלהים ולא ה' ואמר לו אם לקרא לך באו האנשים, קודם אמר מי האנשים שאינם ראוים שתלך עמהם, אבל אלו הם מכובדים, אם באו לקרוא לך קום לך, מסרבין לקטן ואין מסרבין לגדול, אם כן אין הליכה זו בשבילך אלא בשביל אלו שלא ילכו אל אדוניהם ריקם, ולהראות להם סכלותך כמ"ש דעת בהמתו לא ידע, שהם כשראו שחבש את אתונו, נתבזו מלהלוך עמו, אמרו לו למה לא תרכב על סוס כמונו, אמר להם לרטיבא שדאי ליה. אמרה לו הלא אנכי אתונך וגו' כמ"ש רז"ל. ולזה יש מי שפירש על ויחר אף אלהים כי הולך הוא, שמי שהולך על חמור נראה מרחוק כמי שהולך על רגליו, ולא עשה כבוד לנבואתו לרכוב על סוס, ולהראות להם שנטתה מן הדרך ולחצה רגליו ורבצה תחתיו, לזה א"ל שהם אנשים בעלי כבוד כדי שידע קלונו ובזיונו בהליכתו עמהם, ליה לך אתם ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תעשה, מה עשיה יש כאן, אין כאן כ"א דבור, א"כ היל"ל אותו תדבר, ואמר תעשה, רמז לו כשיראה שהאתון נטתה שיטה גם הוא, זהו אשר אדבר אליך ע"י האתון, לזה אחר שגלה עיניו וראה מלאך ה', אמר חטאתי ועתה אם רע בעיניך אשובה, אחר שחטא ג"פ שנטתה ולחצה רגלו ורבצה אמר חטאתי, עשה ג' זדונות ואמר חטאתי, אמר לו לך עם האנשים ואך את הדבר אשר אדבר אליך אותו תדבר:
פסוק כא:
ויקם בלעם בבקר ויחבוש את אתונו. הוא בעצמו בזריזות, אע"פ שהיה לו ב' נערים, מרוב שמחתו שהיה שמח בפורענותם של ישראל. וילך עם שרי מואב, לא כמו שאמר לו אלהים שא"ל קום לך אתם, לזה ויחר אף אלהים כי הולך הוא, הוא חושב שהולך בלא רשות, לזה ויתיצב מלאך ה' להודיעו שאין הליכתו בידו. וכן בזוהר וז"ל, ויחר אף אלהים כי הולך הוא, הא בקדמיתא יהיב ליה רשותא שאמר קום לך אתם השתא דהוה אזיל אמאי ויחר אף, אלא בגין דהולך הוא ברשותא דיליה לנפקא מההוא דאמר ליה ואך את הדבר, א"ל רשע את מתקן ומזרז זיונך לנפקא מן רשותי, חייך את ואתונך ברשותי תהוון, מיד ויתיצב מלאך ה', ע"כ:
פסוק כא:
ויחבוש את אתונו. יש מי שפירש ויחר אף אלהים כי הולך הוא, לפי שחבש את אתונו לגנוב דעתם לומר שרוצה לרכוב עליה ולא רכב, שנאמר ויחבוש את אתונו וילך עם שרי מואב, לפי שהיה נוהג עמה מנהג אישות, אתנו, אנתו, והיה קשה בעיניו לרכוב עליה, כשיצא מלאך ה' לשטן לו אע"ג דאיהו לא חזא מזליה חזא ונרתת ורכב, והוא רוכב על אתנו, רכב כתיב, ע"כ, והוא דרך מליצה. ולמה חתון, שמעתי לפי שהיא מדרגה אחרונה של טומאה, וכונתו להלוך לקצה אחרון כדי שלא יתגלה אליו וימנענו להלוך, זהו ויחבוש את אתנו, שחבש כביכול כלפי מעלה, לזה ויחר אף אלהים כי הולך הוא. וקצת ראיה מהזוהר וז"ל, תאנא א"ר שמעון כמה חכים בלעם בחרשוי על כל בני עלמא, דהא בה שעתא אשכח עיטא לנפקא מרשותיה דקב"ה מההיא מלה דכתיב ואך את הדבר וגו' אסתכל בחרשוי ולא אשכח בר ההיא אתון, מה כתיב ויחבוש את אתונו, אטעין לה מכל חרשין ומכל קסמין דהוה ידע, ואעיל לה ואכליל לה מכלהו בגין למילט לישראל, מיד ויחר אף אלהים כי הולך הוא, הוא דייקא כמא דאתמר, מאי עבד קב"ה אקדים למלכא דרחמי לקיימא לקבליה ויסתור חרשוי וקסמוי, ות"ח דעד השתא לא כתיב ה' ולא איתחזו קסמוי וחרשוי, והא אוקמוה, והשתא כיון דאתקין אתניה וזרזה בתקוני חרשוי בסטרא דדינא למילט לישראל, אקדים קב"ה מלאכא דרחמי לקבליה ובשמא דרחמי בגין לסתור חכמתא דיליה ולאסטאה לאתניה מההוא אורחא, כמא דכתיב ותט האתון מן הדרך, מן הדרך דייקא, ועל דא לא כתיב ויתיצב מלאך אלהים, ויעמוד מלאך אלהים, אלא מלאך ה' דרחמי, אמר קב"ה רשע את אטענת לאתנך בחרשוי בכמה סטרי דדינא לקבל בני, אנא אעבר טוענך ויתהפיך מאורחא דא, מיד אקדים מלאכא דא דרחמי לשטן לו, לו דייקא, כמא דאתמר ר' אלעזר אמר מלאכא דרחמי הוה, לא שני ולא נפק מאומנותא דילה אלא בגין דהוה האי מלאכא מסטרא דרחמי וקאים לקבליה, סתיר חכמתא דיליה וקלקל רעותיה, הה"ד לשטן לו, לו הוה שטנא אבל לאחרא לא הוה שטן, ע"כ. ולפי הפשט לא היה מלאך דין כדי שלא יפגע בו, ולא כן הכוונה אלא שיראה שאין בחכמתו ובתחבולותיו שום יכולת נגדו ית', ויענה אמן בעל כרחו, ועוד לפי שהתנבא בטובתם של ישראל, וכולם יאבדו והם יעמודו, שנאמר הן עם לבדד ישכון וגו' ובימות המשיח יאבדו שנאמר אוי מי יחיה משומו אל, וישמעו מפלתם מפי נביאיהם. וכתב רבינו בחיי ז"ל, לשטן לו, בלעם נשתמש באומנות שאינה שלו, הפה נתן ליעקב שנאמר הקול קול יעקב, ולפיכך נשתמש המלאך באומנות שאינה שלו שהרי מלאך של רחמים היה ונעשה לשטן, זהו שכתוב הנה אנכי יצאתי לשטן מדה כנגד מדה, ע"כ:
פסוק כב:
ושני נעריו עמו. אלו הנערים לא נזכרו לו קודם, שהיל"ל וישכם בלעם בבקר ויקח את שני נעריו עמו, ולא נזכרו אח"כ. ראיתי מי שפירש והוא רוכב על אתנו כתיב, כמו איתן מושביך, כלומר רוכב על איתנו, ושני נעריו הם שני יצריו ננערו ממנו, שאפילו יצה"ר לא חפץ בזה. גם יש מי שפירש שאלו ב' נערים היה לומדם בחרשים כדי שיסייעוהו, ולזה היו ב' אחד לקסם ואחד לחרש, ומתו בלהט החרב של המלאך, לזה אמר וילך שפי כתרגומו יחידאי:
פסוק כג:
ותרא האתון את מלאך ה'. פירש הרמב"ן ז"ל, ראיה זו אינה ראיה ממש אלא הרגישה בעצמה דבר המפחיד אותה ומעכבה, כי אין המלאכים נראים לבני אדם כ"ש לבהמות, והראיה שלא אמרה בדבורה מלאך ה' לנגדי וחרבו שלופה בידו ועל כן הוכרחתי לעכבך. עוד יכולין לומר שראתה ראיה ממש, ולהראותו שהיא רואה והוא אינו רואה, שהוא פחות מן הבהמה, וכן אמר המלאך ותראני האתון ותט לפני זה שלש רגלים. וכן פירש"י ז"ל, ותרא האתון והוא לא ראה, שהקב"ה נתן רשות לבהמה לראות יותר מן האדם, שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו כשיראה, ע"כ:
פסוק כג:
ותט האתון מן הדרך. בראיית המלאך פשטה כל מה שעליה מתיקונוי דאתקין בחרשוי ובקסמוי. וכן אמר בזוהר, ותט האתון מן הדרך, סאטת מן ההוא אורחא דהות טעינא מסטרא דדינא קשיא לקבליהון דישראל, ובמא חמא בלעם דהיא סאטת מן ההיא אורחא, אלא הכי אמר ר' שמעון אפילו באורחא בעא לאבאשא לישראל בחילא דאתניה, וכיון דלא סליק בידוי מה כתיב ויך את האתון במקל, אטען לה ואלבש לה בזריזו דדינא קשיא תקיפא, הה"ד במקל, במקל דייקא, דאיהו דינא קשיא תקיפא, במקלו לא כתיב אלא במקל פוק חמי כמה חכמתא תקיפא דההוא רשיעא ותיאובתא דיליה לאבאשא לישראל, דאיהו אשגח לנפקא מרשותיה דלעילא בגין דתיאובתיה לאתיקרא ולאבאשא לישראל:
פסוק כד:
ויעמוד מלאך ה' במשעול הכרמים וגו', קודם אמר ויתיצב מלאך ה', וכאן אמר ויעמוד. אמר במדרש וז"ל, וכי לא היה יכול לילך אחריו לשדה, אלא שאין מדתו של הקב"ה כמדת בשר ודם, ב"ו משלח ספקלטור להרוג את אדם, רודף אחריו ימים רבים, וזה שנתחייב מיתה אוכל ושותה והספקלטור הולך אחריו ממקום למקום, ולפני הקב"ה אינו כן אלא הספקלטור יושב במקומו ומי שנתחייב מיתה בא אליו ברגליו, כדי שלא יהא המלאך מצטער לילך אחריו, ע"כ. ואמר במשעול הכרמים, אמר במדרש, הכרמים הם נמכרים בשועלים, כלומר ישראל שהם כרם ה' נמכרים בשביל בלק ובשביל מדין. עוד במשעול הכרמים, משעול, רמז לו, מש עול של מצרים מעליהם, וקבלו עליהם עולו של הקב"ה. הכרמים, הכר מים, הכר שקבלו התורה שנמשלה למים, שיש בה גדר מזה מצות עשה, וגדר מזה מצות לא תעשה, ונאמר בה מזה ומזה הם כתובים, ועוד הכר מים, רמז לו שיראה חבתם של ישראל עם הקב"ה מהמים, כי הרעבון יכול אדם לסבלו יום או יומים. מה שאין כן בצמא, ובפרט הטף, והקב"ה הוציא נוזלים מסלע ויורד כנהרות מים, כמה מים מספיק לקהל גדול כישראל, להם ולטפם ולבעירם, ותראה שהם הולכים והבאר הולכת עמהם ונכנס לכל אהל ואהל של כל אחד ואחד, ואינה הולכת חוץ ממחניהם אלא היא גדורה ועומדת, מכאן תראה חיבתם. ולמה לא הביא לו ראיה מהמן, לפי שמכל שכן הוא, ולפי שהיה נלקט בבקר בבקר ואולי לא ראה אותו בלקיטתו, ועוד לא הביא לו ראיה מהמן, לפי שמכל שכן אם מים שיש בהם צורך יותר, הוציא להם מצור החלמיש, כמ"ש המשורר הן הכה צור ויזובו וגו' הגם לחם יוכל תת, כלו' כ"ש שגם לחם יוכל תת. אם יכין שאר לעמו, ודאי שיכין להם שאר די ספוקם, שהמלך הוא חייב במזונות חיילותיו, א"כ אם זה, הוא ודאי שיכין שאר, כמו אם כסף, וכמו אם יהיה היובל, מאחר שהם עמו ודאי שיכין די ספוקם:
פסוק כה:
ותרא האתון את מלאך ה' ותלחץ אל הקיר פעם ראשונה ראתה אותו וחרבו שלופה בידו, ידעה שהוא מלאך דין, לזה נטתה מן הדרך, אבל כאן לא ראתה בידו שום דבר, ידעה שהוא מלאך רחמים, לזה דחקה ועברה, ודחקה רגלו בקיר ונעשה בעל מום מזה, שנאמר וילך שפי, כמא דאתמר האי בוקא דאטמא דשף מדוכתיה. ותלחץ את רגל בלעם, בכיון, לומר לו שהמלאך היה יכולת בידו להרגו ולא הרגו כמ"ש וחרבו שלופה בידו, ועתה נעשה מלאך רחמים, והוא אין לו רחמים והולך לקלל אנשים ונשים וטף, ראוי למנוע הילוכו ולמנוע פסיעותיו, לזה ותלחץ את רגל בלעם אל הקיר, ריקה, קיר בגימ' ש"י, דע כי גואלם הוא חזק, והם נוחלים ש"י עולמות כמנין קיר, ועוד רמזה לו אפילו מחיצה של ברזל אין מפסיק ביניהם לאביהם שבשמים. עוד ב' פעמים קיר גימט' תר"ך, כוונה לומר לו שישראל הם מוכתרים בכתר תורה, שהם תרי"ג מצות של תורה ושבע מצות דרבנן הם כת"ר, והוא נכרת על ידם, הפך כתר, כרת. עוד קיר, גימט' י"ש, לומר שיש דין ויש דיין:
פסוק כו:
ויוסף מלאך ה' עבור ויעמוד. היל"ל ויוסף מלאך ה' עמוד ויעמוד, לפי שאמר ויעמוד במשעול הכרמים, א"כ יאמר ויוסף עמוד, לעיל לא אמר עבור עד שיאמר כאן ויוסף עבור. ועוד שאין המלאך הולך עד שיאמר עבור, אלא אמר עבר הוא מלשון עברה, שחרה אפו של מלאך, לפי שרמזה לו האתון פעם ושתים והוא לא נמנע מלהלוך, ומי שלקה ושנה מכניסין אותו לכיפה, לזה אמר במקום צר. ואמר ויוסף מלאך ה', לפי שמלאך של רחמים היה, פעם ראשונה נעשה לו שטן, עתה שהוסיף רשע, נתוסף למלאך עברה:
פסוק כז:
ותרבץ תחת בלעם. רמזה לו שזו התראה שלישית, ועד כאן תחום שבת אל יצא איש ממקומו, ולזה אמר תחת בלעם ולא אמר תחתיו, לומר שישוב מרשעו וממחשבתו הרעה שרוצה לבלעם ולהבליעם. אמר במדרש מה ראה לקדמו ג"פ, עמד לו בראשונה והיה ריוח מכאן ומכאן, בקש לקלל בניו של אברהם אבינו, מצא בני ישמעאל מכאן ובני קטורה מכאן, ותט האתון מן הדרך, בקש לקלל בניו של יצחק, מצא ריוח לצד אחד, הם בני עשו, ותלחץ אל הקיר, בקש לקלל בני יעקב, ל מצא בהם פסולת ליגע בהם, לכך כתיב בשלישית במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, ע"כ. כוונת האתון בנטותה הדרך, לפי שראתה בני ישמעאל מכאן ובני קטורה מכאן, רמזה לו שאלו אינם נקראים זרע, שנא' כי ביצחק יקרא לך זרע, והן עתידין לירש את כל העולם, שכן נאמר לאברהם שא נא עיניך מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה כי כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם, לזה הלכה בשדה לרמוז לו על זרעו העיקרי שיש להם נחלה בלי מצרים. ובשניה רמזה לו שיראה זרעו של יצחק הזקן שהם בני עשו שעתיד לילחץ וליאבד מן העולם על ידי בניו של יעקב, וגם הוא עתיד לילחץ על ידיהם. בשלישית רמזה לו זכותו של יעקב שאין בו פסולת, וזרעו לבד יירש ארץ, כמו שעתיד לומר הן עם לבדד ישכון וגו'. עוד נאמר שהקדימו ג"פ לסתום עיניו ולהעלים ממנו קלקולם של ישראל, כדי שלא ימצא מקום, לחול קללתו, וימצא מקום לקלל, קודם העלים ממנו חרבן בית ראשון שנאמר בו ציון שדה תחרש, זהו ותלך בשדה להעלים ממנו, ולזה אמר כאן לשטן מה שלא אמר כן בב"פ אחרונות, לפי שבית ראשון היה בו יתרון על בית שני, שבבית שני חסרו ה' דברים, מה שאין כן בבית ראשון שבנה שלמה שהיו איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו ואין עליהם שום עול, מה שלא היה כן בבית שני שהיו כפויים תחת רומים ומלכות יון, לזה אמר לשטן לו, להבעיתו, שלא יביט ויראה זה החרבן, כי היה בו חמה עזה ששפך כאש חמתו, ואם היה רואה זה החרבן, אולי היה מקלל שישאר חרב, או אם ח"ו יקלל שתחול קללתו על אותה שעה, לא היה נשאר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. פעם שנית במשעול הכרמים, העלים ממנו חרבן בית שני שנאמר בו אחזו לנו שועלים, כמו שדרז"ל על בית שני, גדר מזהו גדר מזה, רומים ויונים מחוץ, ופריצים מבפנים, כמו שכתב בן גוריון, גבל ועמון מכאן פלשת עם יושבי צור מכאן. פעם שלישית במקום צר, מכירתו של אחשורוש להמן הרשע איש צר ואויב, שנמכרו לפי שנהנו מסעודתו של אותו רשע ואכלו מאכלות אסורות, ושתו יין נסך, ובעלו נשים נכריות, שנאמר לעשות כרצון איש ואיש, מלבד מה שעשו שהשתחוו לצלם נבוכדנצר, ולא היה בהם כי אם איש יהודי, לזה היה מקום צר, לולא רחמיו יתברך שאחרי נמכר גאולה תהיה לו, לזה הוצרך המלאך לסתום עיניו שלא יראה שום קלקול מאלו שלא ימצא מקום לחול בו קללה, לפי שהיה רואה ומביט למרחוק, שהרי התנבא לזמן מלך משיחנו, כמו שאמר אראנו ולא עתה וגו' דרך כוכב מיעקב וגו' והיה אדום ירשה וגו' וירד מיעקב והאביד וגו'. ותראה בפעם ג' שלקחו לראש הפעור שרצה לכוין לקלקולן של ישראל, שנאמר וישת אל המדבר פניו, כתרגום לעגלא דעבדו במדברא אמר נאום בלעם בנו בטור ונאום הגבר שתום העין, יאמר נאם בלעם, האמירה שרצה בלעם לאמרה אינו יכול לאמרה, לפי שהושם מתג ורסן בפיו כמו החמור, זהו בנו בעור, בער, וכשרצה להתגבר ולעמוד על עמדו נסתמו עיניו, זהו נאום הגבר שתום העין, אבל כשהוא שומע אמרי אל נפל כתיב, שנופל ממנו ומחסרים ממנו מה שהוא רוצה, וגלוי עינים, לאמרי אל גלוי עינים, למאמריו סתום עינים. נופל וגלוי עינים, שהשיאו לדבר אחר. ולא אמר שתום העין בשתי פעמים הקודמות, אלא כאן, כדי להעלים ממנו עון העגל שכבר נעשה, וכן כשגילה על זמן מלך משיחנו, אמר ג"כ שתום העין, שנסתם ממנו הריגתו של משיח בן יוסף ובזה נבא לשאלה ששואלים למה מנעו הקב"ה מלקלל, יקלל הוא והקב"ה יברך, כענין שכתוב יקללו המה ואתה תברך:
פסוק כז:
וכתב רבינו בחיי ז"ל וז"ל, כי בלעם לא היה כח בדבורו כלל שתחול ברכתו או קללתו, וראיה שאין כח בדבורו, ממה שמצינו מבואר שאין בברכה כח בדבורו, כי אילו היה כח בדבורו כשהוא ברר לו הדבר שאין רצונו של הקב"ה לקלל את ישראל כמו שהיה בלק מצוה עליו למה לא בירך לבלק ולעמו, והנה בזה תושלם כוונתו של בלק שלא ישלטו בו ישראל או למה ידחוק עצמו לשכירות כסף וזהב של בלק, יברך עצמו שיהיה מלך גדול על כל המלכים, ולא יצטרך לכספו וזהבו. וכבר מצינו מפורש שבירך את עצמו באמרו תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו, ולא נתקיימה ברכתו, אלא היתה אחריתו רעה ותקותו מפח נפש, שהרי מת מיתה משונה, שנאמר ואת בלעם בן בעור הקוסם הרגו ב"י בחרב, נמצאת למד שלא היה כח בדבורו לקלל, וכ"ז מצד דבורו, אבל מצד חכמתו שהיה יודע לכוון השעה שהקב"ה כועס בה, ודאי שהיה כח בדבורו לקלל, מ"מ הקושיא במקומה עומדת, כי מאחר שהקב"ה לא כעס באותן הימים, נמצא שכל דבריו וחכמתו בטלו, וכשל כחו מצד דבורו וחכמתו, שהרי אין כח בחכמתו אלא בשעה שהקב"ה כועס, וכיון שאין שעת כעס, רפו ידי חכמתו, וא"כ למה לא הניחו לקלל, ואמר לא תאור את העם, מאחר שאין כעס כו'. והתשובה בזה, כי גלוי וידוע לפניו ית' דבר המגפה העתידה להיות, וכדי שלא יאמרו שבשביל קללתו של בלעם באה המגפה, על כן מנעו מלקלל, ע"כ:
פסוק כז:
עוד אפשר לומר, שגלוי לפניו ית' החורבן של בית ראשון ושל בית שני והמאורעות שיארעו לישראל, והיו האומות אומרות מקללתו של בלעם באו עליהם כל אותן הצרות, וגם האפיקורסים והרשעים שבישראל היו מאמינים כן, ולא יתנו לב שכ"ז בא עליהם מצד רשעם ועונותיהם ולא היו שבים, לזה מנעו הקב"ה שלא יקלל ולא יברך, כי כל מה שאמר אינם ברכה אלא על דרך משל כדי שכשיהיו ישראל בשלוה ובהשקט ובטח כמו בזמן שלמה, שלא יאמרו האומות שברכתו של בלעם היא שגרמה להם, ולא מהקימם התורה והמצות כמו שאמר אם בחקותי תלכו ונתתי גשמיכם בעתם, ונתתי שלום, וישבתם על הארץ לבטח, ובזה יהיה להם פתחון פה לעתיד לבא, למה ישראל הם זוכים ביום הדין מאחר שלא עשו התורה והמצות, אלא מצד ברכתו של בלעם, לא היה להם לזכות ולירש עוה"ב, כי לא באה להם קיום המצות בעמל וטורח, אלא ברכתו של בלעם גרמה להם. לזה מנעו ואמר גם קב לא תקבנו גם ברך לא תברכנו:
פסוק כח:
ויפתח ה' את פי האתון וגו'. פי האתון ופי הארץ הם מעשרה דברים שנבראו ערב שבת בין השמשות, ולמה באתון אמר ויפתח ה' את פי האתון ובארץ לא אמר ויפתח ה' את פי הארץ. בזוהר שאלו כן וז"ל, ר' אבא רמי, כתיב ותפתח הארץ את פיה וכתיב ויפתח ה' את פי האתון, מאי שנא ארץ מאתון דלא כתיב ויפתח ה' את פי הארץ אלא התם משה גזר על פומא ופתחת ועבדת ארעא פקודא דמשה, ולא יאות לקב"ה דיעביר פקודיה, דהא משה גזר ופקיד ופצתה האדמה את פיה, וע"ד היא עבדת פקודוי דכתיב ותפתח הארץ את פיה, אבל הכא לא אשתכח מאן דגזר אלא רעותא דקב"ה הוה, והואיל ורעותיה בכך כתיב ויפתח ה' וגו' מיניה אתא מלה ומיניה אשתכח:
פסוק כח:
עוד נאמר. שאמר ויפתח ה' את פי האתון שלא נתן לה רשות לדבר אלא אלו הדברים, כי אם היתה מדברת יותר היתה יכולה להחזירו, ובפרט כשאמר לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך, היתה משיבה לו כמו שארז"ל גנאי גדול היה לו דבר זה בפני השרים הוא הולך להרוג אומה שלמה בלשון ולאתון זו מבקש כלי זיין, והיתה מונעתו מלהלוך. וכמ"ש בזוהר שהבאתי לעיל על ותט האתון מן הדרך, סאטת מן ההוא אורחא דהוה טענא מסטרא דדינא קשיא, וא"ר שמעון אפילו באורחא בעא לאבאשא לישראל בחילא דאתניה וכיון דלא סליק בידוי מה כתיב ויך את האתון במקל, אלביש לה ואטעין לה בזריזו דדינא קשיא תקיפא, במקל דייקא דאיהו דינא קשיא תקיפא. א"כ היתה יכולה לסרב ולפשוט כל מה שהלבישה, ולומר דברי העבד ודברי הרב דברי מי שומעין, והיתה יכולה להבעיתו ולומר לו שמלאך ה' נצב לקראתו וחרבו שלופה בידו, ובודאי שהיה חוזר בו, אלא שרצה הקדוש ב"ה שיעשה כל ההשתדלות, ויראה שאין בחכמתו כלום נגד הקב"ה, ולהראותו שהוא משיח אלמים ומאלם פקחים, כמו שנאמר מי שם פה לאדם וגו', וגם כדי שישמעו אומות העולם ברכתם של ישראל מפי נביאיהם, לזה לא נתן רשות לאתון לדבר אלא אלו הדברים בלבד, כמ"ש בזוהר וז"ל, א"ר יהודה אסתכלנא בפרשתא דא ובאילין מילין דאתחזיין דלאו מלין דצריכין אינון, וכי מאחר דכתיב ויפתח ה' את פי האתון, בעיין דלהוי אינון מילין מילי מעליותא מילי דחכמתא, דאי כמא דאתערו חברנא, דאיהו משבח נפשי' דסוסיא דיליה רעי ברטיבא, והיא תבת ליה ואמרת הלא אנכי אתונך, וכי הכא הוה ליה למפתח אלא מה עשיתי לך, ואי הכי אמאי קא טרח קב"ה למפתח פומא להני מילין, אמר ר' אבא ודאי באילין מילין אוליפנא דעתא דבלעם דלאו כדאי הוא למשרי עליה רוחא קדישא, ואוליפנא דהא לית יכילו באתנא לאבאשא או לאטבא, ואוליפנא בהאי אתון דהא לית חילא בבעירו לאשראה עלייהו דעתא שלים, תא חזי בלעם בההיא מלה דאתניה, ובההיא דעתא טפשא לא יכיל למיקם, בדעתא עילאה עאכ"ו. ותאמר לבלעם מה עשיתי לך וגו', ברשותיה הוה למעבד טב וביש, לאו דהא בעירי לא מתנהגן אלא כמא דמנהגי לון, ואע"ג דההיא אתנא בעמיקתא יתיר לאו ברשותיה היא דהא איהו אטעין לה בחרשוי וברשותיה קיימא. ויאמר בלעם לאתון כי התעללת בי, הוה ליה לחייכא מינה ואיהו אתיב לקבלה טפשיתא דמילתא, כדין חייכו מניה ואתקליל בעינייהו וידעי דאיהו שטיא. וממאי דאמר כי התעללת בי לו יש חרב בידי וגו', אמרי שטיא דא אי איהו יכיל לשיצאה עממין בפומיה, איכדין לא יכיל לשיצאה לאתניה ואיהו בעי חרבא, ואוליפנא דלית חילא בבעירי לאשראה עלייהו רו"ק ואוליף מהאי אתנא, דהא קב"ה אפתח פומה, חמי מלוי, ע"כ. ומה שאמר כי עתה הרגתיך, כי היל"ל לו יש חרב בידי הרגתיך, כי עתה למה, אלא מיד כשאמר לו יש חרב, מיד חזר בו, כי נתבזה בזה וידע שלא בדעת דיבר זאת, שאם הולך להרוג אומה גדולה בלשונו, איך יבקש חרב להריגת בהמה, לזה אמר כי עתה, תמיהה גדולה וטעות גדול על מה שאמרתי, עתה חוייבת הריגה, כי את גרמת לי שאומר, אבל עתה איני יכול להרגך. ואמרה האתון זה שלש רגלים ולא פעמים כמו שאמר בלק לקב אויבי קראתיך והנה ברכת ברך זה שלש פעמים.. ובפרשת משפטים על פסוק שלש רגלים תחג לי בשנה כתבנו שם שאמר רגלים, לפי שהמלאך נראים רגליו כרגל אחת, שנאמר ורגליהם רגל ישרה, ולזה בתפלה אנו נדמין למלאכים ומכוונין ב' רגלים כרגל אחת, ישרה, גימט' תפלה, ולז"א שלש רגלים וגו', כלומר שהולכים בג' רגלים ב' רגלים שלהם ורגל של מלאך הרי ג' רגלים, לומר שהקב"ה שולח מלאך שלו עמהם, כמו הנה אנכי שולח מלאך לפניך לשמרך בדרך, כן אמרה האתון כאן, אני רואה שאתה עומד על שלש רגלים, שרגל אחרת מעכבת את שתי רגליך, ולזה אמרה זה, שהיתה מראה באצבע ואומרת זה שם רגלו עם רגליך לעכבך, ולזה נתעצרו פעמי:
פסוק ל:
ותאמר האתון אל בלעם הלא אנכי אתנך אשר רכבת עלי וגו'. אמרה לו מאחר שלא מחדש באתי אליך אלא אנכי אתנך אשר רכבת עלי מעודך עד היום הזה, ולא עשיתי זה, ועתה ראית שנוי פעם ושתים ושלש, היה לך להבין שאין זה מקרה ולא שחוק והתעוללות, ותחקור על הדבר, ואם לזה אין לך הבנה, איך אתה הולך לקלל עם גדול כזה. ההסכן ה"א הראשונה שמוש, הסכן בגימ' קהל, כלומר קהל גדול יסתכן בשבילי שלא יהיה להם תקומה. הסכנתי עם האותיות בגימט' תקומה. הלא אנכי אתנך כתיב, אמרה לו מששת ימי בראשית היה תנאי שאהיה אתנך, אותיות תנאך. אשר רכבת עלי, לא שיבא על ידי סכנה לקהל גדול כזה. מיד ויגל ה' את עיני בלעם וירא את מלאך ה' נצב לקראתו בדרך וחרבו שלפה כתיב, כלומר של פה, רמז לו שפיו ודבורו אינו בידו, זהו של פה (כמו של נעליך), שיסיר הפה מידו, הפה הוא ביד הקב"ה. ומה שאמר וחרבו שלופה, ולא אמר וחרב, רמז לו שעתיד ליהרג בחרבו, כמ"ש בזוהר פרשת קדשים על פסוק לא תנחשו, עבד ביה כמה זיני מותא ולא מית עד דנטל חרבא דהוה חקיק עלה חויא מהאי סטרא ומהאי סטרא, א"ל פינחס בדיליה טול ובדיליה ימות, כדון קטל ליה ויכיל ליה, ע"ש. שלופה, שלו פה, כלומר החרב שלו פה ביד המלאך:
פסוק לא:
ויקוד וישתחו לאפיו וגו'. לא נבהל ולא נרתע ולא נזדעזע בראותו מלאך וחרבו שלופה בידו, מה שלא ראה מעולם, אלא מיד ויקוד וישתחו, שנתן לו הקב"ה כח כדי שלא יחזור בו, להראותו כשלון חכמתו, וידע שהוא מלאך רחמים, זהו וישתחו לאפיו, כלומר שלא היה לו אף וחרון, לזה לאפיו ולא על אפיו. ועוד אפשר לומר שמרוב אכזריות ורוע לב וכל מחשבותיו וטרדתו שהיו אחר קללת ישראל, לא שת לבו לראות ולהבין אם הוא מלאך או בן אדם, אלא אחר שנודע לו שהוא מלאך אמר ויקוד וישתחו, וכ"ז מרוב טרדותיו, עד שאמר כי לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי, אדם שמשבח עצמו ואומר ויודע דעת עליון, יאמר כי לא ידעתי, אלא מרוב טרדותיו ומחשבותיו היה לבו בל עמו והיה במחשבתו כאילו הוא במקום אחר, כמו שכתב הבחיי ז"ל שכשאמר בלעם לאתון כי התעללת בי, היה ראוי לבלעם שיתמה בפלא הגדול הזה בדבור האתון, ושירעיש מן הנס המחודש והמבהיל את כל ההולכים עמו בדרך, והיה לו לחשוב ולהתבונן כי מאת ה' היתה זאת לסכל עצתו ולהשיב חכמתו אחור, אבל מתוך אכזריותו ורוע טבעו ומרוב חפצו וחשקו ללכת, לקח הענין בדרך תמות, ולכך השיב כאדם שמדבר עם חבירו,, כי התעללת בי. ושרי מואב ושני נעריו שראו זה הפלא ולא שאלו ולא דברו מאומה, אפשר לומר שהם קדמו לו בדרך, ובהשארו יחידי אירע לו מה שאירע בזה הנס, או אפשר שהיו כולם במעמד אחד, והוא לבדו ראה והם לא ראו, כמ"ש בדניאל וראיתי אני לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו, ע"כ. וכן כשאמר לו המלאך על מה הכית את אתנך זה שלש רגלים, אמר לו ועתה אם רע בעיניך אשובה לי. ודאי שרע בעיניו, שהרי א"ל הנה אנכי יצאתי לשטן, למה יצא אלא לפי שרע בעיניו ישוב לו, ולמה לומר לו אשובה, ובפרט אחר שנהרגה האתון ואין לו על מה לרכוב ישוב מיד, אלא מרוב רוע לבו ומרוב חשקו בהליכה, אפילו אמר אשובה לי הוא מכזב, לזה א"ל המלאך קום לך עם האנשים ואפס את הדבר, לא אמר אך את הדבר כמ"ש לעיל אלא אפס, לומר שאפס דבורו, אותו תדבר על כרחך, לזה לא אמר אותו תעשה כמ"ש לעיל אלא אותו תדבר, ועוד שאמר למלאך חטאתי כי לא ידעתי, אתה משבח עצמך שאתה יודע דעת עליון, ועתה אתה אומר כי לא ידעתי אלא ודאי כמ"ש שמרוב אכזריותו לקח הדברים בדרך תמות, ומחשבותיו התעוהו כשכור שא"י לדבר:
פסוק לא:
רז"ל אמרו שאמר חטאתי, לפי שהיה רשע ערום וידע שכל מי שאומר חטאתי אין רשות למלאך ליגע בו, זהו סוד הוידוי:
פסוק לג:
ותראני האתון ותט לפני. ואח"כ אמר אולי נטתה, מפני מה קודם אמר ותט לפני בודאי, אח"כ תלה הדבר בספק אולי אלא אמר לו המלאך על מה הכית את אתנך זה שלש פעמים, על זה הפעם השלישי אין לה עון אשר חטאה, לפי שהיה מקום צר, ועל הפעם השנית של משעול הכרמים של ותלחץ אל הקיר ג"כ אין לה עוי, למה שהיה גדר מזה וגדר מזה, ונטתה לעשות לי מקום לעבור, אבל על פעם שלישית ממטה למעלה שהוא פעם ראשונה שהיה בדרך מקום רחב ונטתה מן הדרך והלכה בשדה, אולי נטתה יש לה איזה עון, כי היה אפשר בלא הטיה לפי שהיה מקום רחב. כי עתה, על מה שעשתה עתה, שהוכיחה אותך ולא יכולת לעמוד בתוכחתה, וכדי שלא יעשוה ע"ז נהרגה, ואתה ג"כ היית חייב הריגה לפי שנהרגה בסיבתך, ומן הראוי היה להרגך ולהחיותה, אבל התורה חסה על כבוד הבריות כדי שלא יאמרו בשביל בהמה זו נהרג בלעם, כמו והרגת את האשה ואת הבהמה, לזה איני מניחה בחיים:
פסוק לד:
ועתה אם רע בעיניך. אמרו במדרש, אמר המקום אמר לי קום לך אתם, ואתה אומר לי שאחזור, כך אומנותו, לא כך אמר לאברהם להקריב בנו ואח"כ אמר המלאך אל תשלח ידך אל הנער, ועכשיו הוא אומר לי קום לך אתם ואתה מעכבני, ועתה אם רע בעיניך אשובה לי, ויאמר אליו מלאך האלהים לך עם האנשים וגו', ע"כ:
פסוק לה:
וילך עם שרי בלק. לא אמר עם שרי מואב כמו שאמר לעיל, אפשר לומר כשראו שרי בלק שמתה האתון ואין לו על מה לרכוב נתנו לו רכיבה כמו שהם רוכבים, וכשהיה דומה להם ברכיבה שלו כמו הם שהם שרי המלך כן היה הוא ג"כ משא"כ מקודם כשהיה רוכב על האתון, לא היה נדמה כמותם, שהם רכבו על סוסים והוא רכב על אתון. ושם אמר עם שרי מואב כדי שלא יהיה גנאי לו לא נזכרו בשם המלך:
פסוק לו:
וישמע בלק כי בא בלעם ויצא לקראתו אל עיר מואב אשר על גבול ארנון אשר בקצה הגבול. כל אלו הסימנים למה, אל עיר מואב, איזה עיר אותה שעל גבול ארנון, אולי יש על גבול ארנון עיירות, אמר אותה שהיא בקצה הגבול, כל אלו למה, אלא להראות רוע לבו של בלק, שמרוב שמחתו בביאת בלעם, יצא לסוף תחומו, ואמר לו שמן הראוי לצאת יותר אבל ארנון הוא סוף התחום שנאמר כי ארנון גבול מואב בין מואב ובין האמורי, ואומר ויקח ישראל את כל ארצו מודו עד ארכון, לזה אמר שבא עד סוף התחום, ומשם ואילך הוא תחום ישראל, והוא מפחד מהם, כל זה להראות שהיה יוצא יותר אם היה לו מקום, ושם עצמו בסכנה שהלך עד לסוף התחום, זהו אשר בקצה הגבול שהלך עד קצה האחרון:
פסוק לו:
ובמדרש מה ראה בלק לקדמו לגבולין, אמר לו הגבולין הללו נקבעו מימי נח שלא תכנס אומה לגבול חברתה, ואלו באים לקלקלם, והיה מראה לו איך פרצו ועברו גבולות סיחון ועוג, לכך קדמו לגבול כאילו קובל עליהם, ע"כ:
פסוק לז:
ויאמר בלק הלא שלוח שלחתי. מתרעם עליו למה הצריכו לשלוח לו שתי פעמים, ששלח שרים ואח"כ שלח שרים רבים ונכבדים עד שבא. ואמר למה לא הלכת אלי, והיל"ל למה לא באת אלי. אלא א"ל משרים ראשונים ששלחתי וקסמים בידם, ידעת שאני יודע יותר ממך, אלא כיוון השעה הוא שאיני יודע, א"כ אתה היה לך לשלוח ול כת אחרי, לא אני אחריך, ואם לא עשית כן, ודאי שלא אוכל כבדך כל ימי עולם. ויאמר בלעם הנה באתי אליך עתה, אתה לא תחשוב ששלחת אחרי שתי פעמים כמו שאמרת שלות שלחתי, לא תחשוב אלא כאילו אני באתי מעצמי, לפי שביאתי אינה בידי וברשותי כפי בחירתי. עתה היכול אוכל, היל"ל האוכל, כי מלת היכול היא מורה על הנסתר. אלא אמר לו ראה עתה השר שלי אין לו יכולת לדבר, ואם הוא אינו יכול איך אוכל אני, זהו היכול אוכל, כשיש לו יכולת יש גם לי יכולת. הדבר אשר ישים אלהים בפי, הוא השר שלי אותו אדבר:
פסוק לט:
וילך בלעם עם בלק ויבאו קרית חוצות חצות כתיב, שהראה לו מקום שנחצה מלכות מואב, שנאמר והוא נלחם במלך מואב הראשון, שסיחון נלחם עם מלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו מארנון ועד יבק, א"כ ארנון חצי גבול מואב, כאילו קובל עליהם שלקחו שלא כדין, שכל אלו הערים שלקחו שלא כדין לקחו ישראל שהם של מואב, והתורה אמרה אל תצר את מואב, וכן שלח מלך בני עמון אל יפתח כי לקח ישראל את ארצי בעלותו ממצרים מארנון עד יבק, וישראל לא לקחו אלא מסיחון אחר שנתייאשו מואב כמו שכתבתי שם שלקחו אחר היאוש ושינוי רשות וחזקה, וכן השיב יפתח שלא לקחו ישראל אלא ארץ האמורי ורז"ל אמרו קרית חצות, הראהו עיר מלאה שוקים אנשים ונשים וטף בכל חוצותיה, לומר ראה ורחם, ע"כ:
פסוק מ:
ויזבח בלק בקר וצאן וישלח לבלעם ולשרים. פירש"י ז"ל דבר מועט, וכן במדרש לפי שהיל"ל וישלח מאכל לבלעם ולשרים, וודאי שישלח מאכלים ערבים כיד המלך. ובפרט שהוא צריך לו ושלח אחריו, ועוד שאין צריך לאמרו כי ודאי ישלח, ואפילו שלא נכתב יש לנו לומר ששלח, ועוד שהיל"ל וישלח בלק בקר וצאן לזבוח לבלעם, ועוד המאכל הקל מקדימין תחלה ואח"כ הגס, כמ"ש הרמב"ם ז"ל פרק ה' מהלכות דעות, א"כ היל"ל ויזבח בלק צאן ובקר, לזה ארז"ל מכאן תראה שהיה צר עין, ומרוב הכילות שהיה בו לא רצה לשלוח לו חיים אלא אחר שזבח ולקח צרכו אח"כ שלח ממנו ממה שהותיר, ומרוב צרות עיניו לא האכילו הקל תחלה מאכלים דקים כדי שיאכל הרבה, אלא מאכלים גסים תחלה, ולזה הקדים הבקר שהוא גס, כי לא היה ראוי לכתבו, ומאחר שכתבו וכתב ריבוי אחר ריבוי, שאמר ויזבח וישלח, כי היל"ל ויזבח לבלעם בקר וצאן אין רבוי אחר רבוי אלא למעט. וכן אמרו במדרש, הצדיקים אומרים מעט ועושים הרבה, באברהם כתיב ואקחה פת לחם ואח"כ אמר מהרי שלש סאים וגו' ואל הבקר וגו' ויקח חמאה וחלב, ורשעים אומרים הרבה ועושים מעט, בלק אמר כי כבד אכבדך מאד, וכשבא לא שיגר נו אלא בקר וצאן, התחיל בלעם חורק שניו עליו, זהו שהיתה דעתו רחבה, אמר אחר כל הכבוד שהבטיחני שלח לי זה, למחר אני נותן מארה בנכסיו ע"כ. זהו שסמך ויהי בבקר, לומר שבבקר יאמר וי שיכניס מארה בנכסיו, וכן היה שרמז לו ואמר וגם הוא עדי אובד:
פסוק מא:
ויעלהו במות בעל וירא משם קצה העם. ישראל לא היו נראים, כי היה הענן מכסה עליהם, אלא קצת מן הערב רב, זהו במות בעל שגרמו מיתה בעגל, שמתו שלשת אלפי איש. ובמדרש, בלק היה בעל קסמים יותר מבלעם והיה מראה לו המקומות שישראל נופלים בהם והעלהו במות בעל פעור, ע"כ. ואולי לזה נסמתה עינו לפי שהציץ בשכינה שהיתה שורה עליהם: