ויסעו בני ישראל. ממקום ישיבתם:
ויחנו. היינו המחנה היה בערבות מואב אבל מכ״מ היו ישראל מפוזרים בערי עבר הירדן ורק הארון ואהל מועד היה בערבות מואב כמש״כ ריש ספר דברים:
לאמורי. לא כתיב לשני מלכי האמורי כדכתיב בס׳ יהושע ט׳ מקרא י׳ ואת כל אשר עשה לשני מלכי האמורי וגו׳. וכן אמרה רחב שם ב׳ י׳. כי גבורות ישראל לא נגע לבלק להוסיף פחד על עצמו שהרי ראה והבין כי עז גבול מואב אלא באשר האמורי יושבי גבול ארצו כלו וראה שמזה נעשו ישראל שכניו וקרובים לארצו. וזה היה רע לו כאשר יבואר:
ויגר מואב מפני העם. היינו ההמון מהם ירא שלא ירעו ולא ישחיתו בלי מלחמת תנופה וכדאיתא בב״ק דל״ח ב׳ דאנגריא היה שרי לישראל למיעבד במואב:
ויקץ מואב מפני בני ישראל. הן המה חשובי וגדולי ישראל שלא יראו מהם שיעשו רעה כי אין דרך אדם גדול בכך אבל התבוננו בגדולתם והיו נחשבים בעצמם כקוצים שראו אותם מתהלכים למעלה מהליכות בני אדם:
אל זקני מדין. בת״י אי׳ ובלק בן צפור מדינאה מלכא למואב בעידנא ההיא ולא בעידנא חורנא דהכי הוי תנאה בינתהון למהוי מלכין לפרקין מאילך ואילך ע״כ. למדנו שכך היו התקשרות חמשת נסיכי מדין עם מואב שכל א׳ מהם יהיה מלך למואב איזה עת קבוע חליפות פעם זה ופעם זה ובאותה שעה שהגיע להנסיך למלוך על מואב היה בא למואב הוא וביתו עד שהגיע הזמן לשני ובזה יובן דכזבי בת צור לפי הדרש היה צור זה בלק במואב בעת הזנות היה ראש אומות ב״א במדין ובשעת מלחמת ישראל עם מדין כתיב הוא לשלישי. והיינו משום דבשעה שמלך צור הוא בלק היה הוא הראש במדין. ובשעת מלחמת ישראל כלה זמנו והיה שלישי. ובזה מתיישב ג״כ דפעם כתיב נסיכי מדין ופעם כתיב מלכי מדין. היינו שבמדין לא היו אלא נסיכים אבל מכ״מ הי׳ בכולם מעלת מלוכת מואב בראשם. ופעם א׳ כתיב נסיכי סיחון דזה קרוב לומר דבמלחמת סיחון על מלך מואב הראשון ונצחו. הסיר עטרת המלוכה מראשם ולא היו גם במואב אלא בתור נסיכים ומשנהרג סיחון חזרה המלוכה למואב. והנה סיפר הכתוב כי בעוד בלק היה במדין ולא הגיע שעתו ראה הרעה שהגיע למואב ולא יכול אז לעשות במואב אבל גרם שנדברו מואב עם זקני מדין ובשעה שהגיע שעתו למלוך על מואב עשה מה שעשה כיד המלך ובדברינו יובן הא שלא כתיב בראש הפרשה וירא בלק בן צפור מלך מואב את כו׳:
ארץ בני עמו. של בלעם וכן פירש הרמב״ן וסיפר זאת הכתוב כדי להבין מאמר בלעם מן ארם ינחני בלק וגו׳ וביארנו שהתגעגע שלא היה עוד עסקו בחצרות המלכים לקלל וזה היה פרנסתו עד כה. אבל עתם כבר ישב בארצו ובאחוזתו ולא נצרך לכך רק משנאה לישראל נזדקק לאותו דבר. ועוד יש בזה כונה כמו שיבואר להלן שהיה עיקר הקפידה שלא ישא עינו הרעה על ישראל בדרך הילוכו מארצו למואב דרך ארץ סיחון מושבות ישראל כי כן סגולת ברכה וקללה ומש״ה נדוי בפניו חמור משלא בפניו ועי׳ מש״כ בפרשה נח. ומכש״כ בלעם שעיקר סגולתו היה עין רעה מש״ה הודיע הכתוב כי היה אז בלעם בארצו היא ארם צפון א״י ומואב בדרומה של א״י סמוך לאדום:
הנה עם. לא אמר העם אלא כעם בלי שם רק כדרך עבדים המתפרצים ממלכם לרשת אחוזות ולהתיישב בארץ לא להם:
הנה כסה את עין הארץ. ברבוי מופלג עד שמכסה את הארץ. וכמו דכתיב בארבה ויכס את עין כל הארץ. ושם מבואר משמעות עין הארץ משגיחים עליה. כך משמעו כאן שא״א להשגיח לטוב המדינה בשביל שישיבתם מקלקל הרבה:
לכה נא ארה לי. לא אמר שיאור במקומו כי ידע שעיקר היכולת וכחו הוא בעינו הרע ע״כ מוכרח לילך לראות ולהביט:
כי ידעתי את אשר תברך מברך. באשר מנהגו היה גם לברך ולקבל שכרו משלם אבל באמת לא היה בכחו לברך אלא ידע ע״י כישוף וחכמת איצטגנינות מי שמזלו יפה וברכו ומקבל שכרו אבל בלק ידע היטב זה הענין ואמר כי יודע הוא את אשר תברך הרי הוא מבורך מכבר. אך ואשר תאר יואר. עינו הרעה פועלת באמת להחיל קללה אפי׳ על מי שאינו מקולל מקודם ע״כ הוא מבקש שיקלל את העם ולא שיברך את מואב שיהיו ניצולים מרעת ישראל:
וקסמים בידם. מיני כישופים להתבונן אם יצליח משלחתם והמה באו ובחנו וידעו הסוף וחזרו לאחור אבל שרי מואב ישבו עם בלעם שהם לא ידעו מדברים כאלה וגם הלא חזק עליהם דבר מלכם:
כאשר ידבר ה׳ אלי. בכל הפרשה בלעם אומר ידבר ה׳ ובמעשה כתיב שם אלהים. דנבואה בשם ה׳ גבוה במעלה מנבואה בשם אלהים כמש״כ בס׳ בראשית י״ז א׳ ולעיל י״ב ו׳. ובלעם בגסות רוחו אמר שידבר עמו ה׳ ולא כן היה רק במחזה שניה עלה ודבר בו ה׳ כמו שיבואר להלן כ״ג ט״ז:
הנה העם. לא כיחד בלעם לפני ה׳ שיודע חשיבות אותו עם מעולם כי מצוין היה גם במצרים ע״כ אמר העם:
לכה קבה לי. רש״י בשם המדרש הביא דקבה קשה מארה שהוא נוקב ומפרש ולכאורה אינו מובן דא״כ האיך בפעם השנית שראה בלק שלא נוח לקלל ישראל חזר ואמר גם הוא לכה קבה לי. וגם א״כ האיך אמר בלעם בראשית דבריו מן ארם וגו׳ לכה ארה לי יעקב וגו׳ מה אקוב וגו׳ והלא לא ביקש אלא לאור ולא לקוב. ואם אינו יכול לעשות גדולה לקוב מכ״מ יעשה המעט לאור כמו שביקש. אלא הענין דבאמת כתיב במשלי כ״ו כצפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא וא״כ א״א שתחול הקללה אם לא שיש איזה עון. וכמו דכתיב בס׳ שופטים וישב אלהים את רעת אבימלך וגו׳ ותבא עליהם קללת יותם הרי דהקללה בלא הרעה לא היתה פועלת ובלעם ידע היטב כ״ז משא״כ בלק. ע״כ ביקש בלק סתם ארה לי. בלי הביט ולפרש החטא והחוטאים. אבל בלעם ידע דזה א״א בע״כ צריך גם זה לראות בעין רואה כח הטומאה המרחף על החוטאים ולפרש בשעת הקללה וע״ע להלן י״ז בדבר בלק שנית. ואולם אחר שיפרש הוא גרוע מארה בלי פירוש אע״ג שהיא חלה על ראש החוטא אם כוונה המטרה בלי דעת המקלל. וע״ע להלן במאמר בלעם. [וכ״ה בברכה כמש״כ בס׳ בראשית ט׳ מקרא י׳]:
להלחם בו. באשר ידע כי אין רצון ה׳ להכות את ישראל. מש״ה אמר להלחם בו שבזה יגרשהו ממנו בלי הכאה:
לא תלך עמהם. שהמה הולכים בדרך המלך ויגיע שמה ראות עינו של בלעם. וזה עיקר דיוק לשון הקב״ה שאמר עמהם. אבל לא מנע ממנו הליכה לבלק לגמרי ועוד יבואר:
לא תאור. בלי עין רעה:
כי ברוך הוא. ומקלליו יכרתו:
ויקם בלעם בבקר. מצא בגסות רוחו מקום להגיד התפארות כי הקב״ה חש לכבודו עד שאמר בלשון כי מאן ה׳ לתתי. לשון לתתי. משמעו טובת מקבלי מתנה. שבזה שיהלך עמהם יהא נחשב להם לכבוד והקדוש ברוך הוא אינו חפץ לתתו להאנשים האלה. וע״כ השכים בבוקר ומזהירם לשוב לארצם. באשר ממילא מובן כי אין זה כבודו אם ישבו עמו. מש״ה אמר לכו אל ארצכם. שהוא מיותר לפי הענין. אלא כמצוה שילכו ממנו כי המה נגד כבודו. והנה כיחש הרשע להם כונת לשון הקב״ה. אם בזדון אם בלי שום לב:
מאן בלעם הלך עמנו. ודאי אמרו לשון בלעם שאמר בשם ה׳ לא תלך עמהם אלא זהו עונשו של מתפאר בשקר. שגם האמת לא ניתן להאמין ע״כ לא האמינו בעיקר הדבר כי מאת ה׳ הוא שלא ילך. אלא מאן בלעם הלך עמנו. אבל בלק השיב על לשון שאמרו כי מאן ה׳:
אל נא תמנע מהלך אלי. הוסיף בלק לאמר בלשונו אלי. מה שלא הי׳ זה הלשון בראשונה כי באמת בשליחות הראשון הי׳ עיקר הכונה להלוך למקום ישראל ולתת בהם עין ולקללם. אלא שממילא הי׳ בא אח״כ לבלק לקבל שכרו. אבל בלק הבין היטב כונה בלשון הקב״ה שאמר בלעם בשמו. שהכונה שלא ילך בדרך אתם. ע״כ אמר עתה אל נא תמנע מהלך אלי. באיזה דרך שיהא. וכסבור שבבואו אליו יפתהו לשום בהם עין מראשי ההרים כאשר כן הי׳ וגם יכול לו כמו שיבואר. ולהפיק רצון גסות רוחו אמר לו כי כבד וגו׳. וגם שלח שרים רבים ונכבדים מהראשונים:
ולכה נא קבה לי. עתה אמר גם בלק קבה לי. באשר לא יהא רואה את ישראל בעיניו. בע״כ צריך הוא לפרש את המקולל. משא״כ מתחלה כשרצה בלק שיעבור בלעם דרך ישראל רצה שיקלל העם שהוא רואה:
לעשות קטנה או גדולה. כמו שבעיקר ההילוך שהיא גדולה לא יכולתי בלעדי רשותו. כך לעשות פי׳ לדבריו ולהתיר לעצמו ללכת עתה עפ״י הדיוק מה שאמר עמהם. אין לי יכולת ובכלל קטנה או גדולה נכלל עוד ענין שיבואר לפנינו כ״ד י״ג:
אם לקרא לך. אם אין עיקר ההליכה הוא שיהא עמהם בדרך מושבות ישראל. אלא הקריאה שתבא להם:
קום לך אתם. ולא אמר ה׳ קום לך עמהם. היינו משום דלשון אתם משמעו שלא בהשתוות והתרועעות כמש״כ לעיל י״א י״ז והדבר מובן שיהי׳ נזהר מלכת בדרך ישיבת ישראל. כי אם מן הצד. והרשע לא עבר ע״ז בפועל ממש. כאשר יבואר לפנינו. אבל מכ״מ במחשבתו הלך בדעתם ומש״ה כתיב
וילך עם שרי מואב. ולא כתיב את שרי מואב. וכן משמעות ושני נעריו עמו. בדעה אחת ולא כמו דכתיב גבי א״א בעת עקידה ושני נעריו אתו וע׳ מש״כ שם. והנה הליכה עם שרי מואב הי׳ בתחלת יציאה מן הבית. ואח״כ נפרד מהם כמו שיבואר:
ושני נעריו עמו. כבר למדו מזה חז״ל להתנהג בד״א שלא לילך בלי לויית שני משרתים. וכדאי׳ ברבה. אבל לכאורה הוא פלא הרי הלך עם השרים. ותו מדוע לא כתיב בתחלת הענין וילך עם שרי מואב ושני נעריו עמו. אבל מזה למדנו דמתחלה מוכנים היו להפרד בבואם למושבות ישראל. והשרים הלכו בדרך המלך. ובלעם נפרד מהם והלך בארחות עקלקלות. והכל כדי שלא לראות מושבות ישראל. ומש״ה הכין מתחלה שני נערים. וע״ע בסמוך בפסוק ל״ה. ובזה מיושב מה שלא נפלאו שרי מואב בראותם זה הפלא מן האתון וכל הענין. אלא כדברינו שלא ידעו מכ״ז כלל. ועדיין יש להתבונן למאי הודיע הכתוב שהלכו שני נעריו עמו. אם בשביל ללמדנו דעת ד״א הלא טוב לנו ללמוד מאברהם אבינו שהלך עם שני נעריו וכמבואר בבראשית רבה בפ׳ עקידה. אלא כדי להבין עוד מדוע לא חשו הנערים להנהיג את האתון על הדרך. ומזה נלמוד דגם המה אע״ג שלא ראו את המלאך מכ״מ נפל עליהם פחד כמו שהי׳ בחנני׳ מישאל ועזרי׳ בעת שראה דניאל את המלאך והמה אע״ג דלא חזו מזלייהו חזו ויברחו בהחבא. כך הי׳ נערי בלעם מבוהלים ונדהמים מרוב פחד. ורק בלעם דבאמת רב גוברי׳ שהרי הזדקק לדבר עם המלאך אח״כ וגם נדבר עם ה׳. ע״כ לא נבהת מזלי׳ ולא הרגיש מאומה. אמנם הי׳ לבלעם להבין מפחד הנערים שלא דבר ריק הוא. וכן ממעשה האתון שלא הסכינה בכך. וזה הי׳ באמת תוכחת האתון. אבל בלעם הקשה לבו שלא יחת מפני כל. וכסבור שיש שר לישראל עומד לנגדו. אבל הוא אין לו לירא ממנו. עד שראה מלאך ה׳. והבין כי הוא המלאך משרים הראשונים. ואין בכחו להלוך נגד רצונו. ע״כ התרפס לפניו. וענין החרון אף וגם דיוק לשון כי הולך הוא. יבואר לפנינו פסוק ל״ב:
ותרא האתון. ולא כתיב ויגל ה׳ את עיני האתון. ומה שפרש״י שנתן הקב״ה רשות לבהמה לראות כו׳ כשיראה מזיקין עכ״ל. אינו ענין למלאכים שכלים הנבדלים בקדושה. ותו למאי התראה לה עם חרבו שלופה בידו. הן מה שהתראה לבלעם כך. הוא ניתן ללמדו בינה כמבואר בפרש״י בשם המדרש. אבל להאתון הי׳ די להפחידה במראה איומה אלא נראה שלא התראה לה במראה מלאך ה׳ כי אם במראה אדם וחרבו שלופה בידו. ונפחדה כטבע הבהמה לפני האדם. וגם מפני החרב. אמנם גם זה הי׳ שלא בטבע לראות שהרי לא ראה בלעם וכקושית הרמב״ן ז״ל. אלא הי׳ ראי׳ נפלאה שיהא מלאך נראה בדמות איש. ומכ״מ ניחא הא דלא כתיב ויגל ה׳ את עיני האתון היינו כדי שלא יהי׳ מוכח שהאתון הבינה שהוא מלאך ה׳. מש״ה לא כתיב כלל. דאע״ג שראתה מכ״מ לא ידעה מאומה ולא נגלו עיניה. ואולי לזה כוון רש״י דלפרקים בהמה רואה מזיקין היינו שדים. ונדמה לה באותו פנים. ובלעם לא ראה גם זה:
להטתה הדרך. מדלא כתיב במקל כמו להלן בשלישית. מובן שהכה אותה בידו. ופירש הכתוב שלא הכה אותה כדי שתרגיש כאב. אלא הכתה בידו להטתה הדרך. וכן הי׳ שבהכאה זו הטה אותה לצד הדרך:
ויעמוד וגו׳. המלאך עבר מפניה. וגם היא הלכה בדרך. אבל באשר לא היה דרך המלך. כלתה אחר כך והגיע הילוכו במשעול הכרמים. ושם עמד המלאך שנית:
ותלחץ אל הקיר. הטתה עצמה מאמצע המשעול אל הצד סמוך לקיר:
ויוסף להכותה. היה מכה בידו בחוזק כדי שתרגיש ותעמוד ברגל ישרה:
כי התעללת בי. מלשון התלוצצות. נעשית לץ בי. וכן הפי׳ בס׳ שמות את אשר התעללתי במצרים:
וירא את מלאך ה׳ וגו׳. הוא ראה את המלאך והבין מי הוא בגדולתו ושאין בכחו לעמוד לפניו:
ויקוד וישתחו לאפיו. כחק הנביא להשתחוות למלאך וכן עשה יהושע:
כי ירט הדרך לנגדי. שורש ירט הוא מלשון ריצה בלי דעת הרץ ומזה השורש נקרא מקום מרוצת המים רהטים. והנה כ״ז שאדם רחוק מן החטא. אין החטא מרקד כל כך וכדכתיב לפתח חטאת רובץ. אבל אחר שמתקרבים בדעת קשה מאד להתגבר על יצה״ר. ונמהר לגמור העבירה כמעט בלי דעת צלולה. וכלשון הכתוב במשלי ז׳ כמהר צפור אל פח. והנה יצרו של בלעם היה חזק להביט על אחרים בעין רעה ולהזיק. מכש״כ בקוותו לשכר הרבה ע״ז. והקב״ה הזהירו על כך אבל עלול היה שבבואו לבלק יעבור על דבר ה׳. וכן היה באמת כדכתיב וירא משם קצה העם. ויבואר עוד שם ולולי חסדי ה׳ ששינה הליכות עולם ולא רגז אז היה מזיק הרבה וזה היה עיקר חטאו בענין הלז. ומש״ה חרה אף של הקב״ה שידע שלא יתחזק לפי טבעו. והיינו דכתיב כי הולך הוא. בטבע רעה שלו וזהו כי ירט הדרך. דרכך מתקרב ונמהר להיות לנגדי:
ותט לפני. מפני כבוד איש כדרך בהמה לפני אדם:
אולי נטתה מפני. מפני פחדי שהיה פחד מיתה. כמסתפק בדבר. דבאמת אין מלאכים יודעים מחשבות זולת הקב״ה לבדו . מש״ה אמר המלאך כמסתפק שהיא נטתה לפני כבודי ואולי מפני פחד מיתה:
כי עתה וגו׳. ביאר שבאמת הייתי נראה בזעף עד שהבינה כי באתי להרוג אותך מכש״כ אותה. אלא ואותה החייתי. הא שלא מתה באמת מפני הפחד הוא משום שהחייתי אותה. כ״ז היה ללמד לבלעם שאין הקב״ה מונע מן החטא אלא מגלה למוכר אזנו ומביא חיתו לממיתי׳ ואם הוא מכ״מ מתעקש ומקשה לבו. אין אחריותו על הקב״ה:
כי לא ידעתי. עיקר החטא הוא שלא ידעתי שהיה לו להתבונן מדבר האתון כי אתה השטן העומד:
ועתה. כי הנני יודע:
אם רע בעיניך. ולא תניחני לילך:
אשובה לי. לא אתאבק עמך:
לך עם האנשים. מצדי לא יבצר. והבחירה חפשי לפניך אפי׳ לילך עמהם ממש. אך תדע אשר את הדבר וגו׳ בזה לא תהי לך בחירה ובע״כ תדבר כרצוני:
וילך בלעם וגו׳. כשעבר על מחנה ישראל. שוב נזדווגו יחד כמש״כ לעיל כ״א ומש״ה כתיב עוד הפעם שהולך עמהם:
ויצא לקראתו וגו׳. מעיר המלוכה אל קצה הגבול:
הלא וגו׳ לקרא לך. מתחלה כששלחתי שרים היה לך להבין שלא היה כוונתי דוקא שתלך למחנה ישראל ולראותם ולקללם ולשוב. דא״כ לא היה ניצרך למלאכים רבים ושרים אלא כוונתי מתחלה לקרא לך אלי. כחש לו מפני הכבוד. ועשה עצמו כמו שחושב שהקללה לבד תועיל. והוסיף לומר אם מפני הכבוד לא באת. האמנם וגו׳. בבואך הנה:
הנה באתי אליך עתה. לא כמו שאתה אומר שטוב הדבר לקלל גם בלי ראות עין. לא כן הדבר כי עתה שאין עיני שולט בם:
היכול אוכל דבר מאומה. על כן לא באתי אז:
אשר ישים אלהים. כסבור היה שיהי׳ נדבר בשם אלהים כמראה אשר הוא רואה. והיה בכח הדין על ישראל. ע״כ נסה ללכת ולשמוע דבר אלהים אבל לא כן היה אלא אע״ג דכתיב ויקר אלהים וגו׳ מכ״מ וישם ה׳ דבר וגו׳:
וילך בלעם. מעיר שבקצה הגבול:
ויבאו קרית חצות. היא עיר המלוכה וכבודו.
ויזבח בלק וגו׳. באשר בלק התבונן ההכרח שבלעם יתן עינו על ישראל אלא שהוא מוזהר ע״ז בקש עצות להעבירהו על אזהרתו. ואין עצה כאכילה ושתיה. וכמו שביארנו בספר בראשית ל״ז י״ב הא דאיתא בחולין דף ד׳ אין הסתה אלא באכילה ושתיה יע״ש. וכן כאן כשבקש בלק להסית את בלעם לדבר עבירה עזב את השרים עמו וזבח לו צאן ובקר. וניסת גם יכול לו ע״כ:
ויהי בבוקר. בזמן שלש שעות הראשונות שאפשר לכוין שעה דרתח המקום העלהו במות בעל. שהיה אפשר לראות כל העם כמבואר להלן כ״ג י״ג:
וירא משם קצה העם. והיה אפשר לכלות בעינו הרעה לולי חמלת ה׳ עלינו דלא רתח ולא יכלה עינו הרעה לשלוט בעת רצון הקב״ה עמנו. אכן בעבור זה נענש אותו רשע שלא שמר פקודתו. וזולת זה לא מצאנו לו עון אשר חטא במעשה. רק במה שבקש במחשבה לקלל אלא חטאו היה על שלא נזהר להביט על ישראל בעין רעה. עד שהיה ההכרח להעביר הטבע באותן הימים. שכך הטביע מי שאמר והיה העולם ית׳ לירתח כרגע כ״י. ובאותם הימים נשתנה הטבע. והא שלא ראה בלעם כל העם. הוא משום דבשעה שהחל לראות התבונן כי אין עינו שולטת. ורק השעה משחקת לישראל. ע״כ הפסיק מלראות יותר. ובשביל זה קרא עצמו שתום העין כמו שיבואר:
